Saturday Morning Shiur Ki Tavo - 2020 Two Versions of History, Which is Correct?

(ה) וְעָנִ֨יתָ וְאָמַרְתָּ֜ לִפְנֵ֣י ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה וַיָּ֥גָר שָׁ֖ם בִּמְתֵ֣י מְעָ֑ט וַֽיְהִי־שָׁ֕ם לְג֥וֹי גָּד֖וֹל עָצ֥וּם וָרָֽב׃ (ו) וַיָּרֵ֧עוּ אֹתָ֛נוּ הַמִּצְרִ֖ים וַיְעַנּ֑וּנוּ וַיִּתְּנ֥וּ עָלֵ֖ינוּ עֲבֹדָ֥ה קָשָֽׁה׃ (ז) וַנִּצְעַ֕ק אֶל־יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתֵ֑ינוּ וַיִּשְׁמַ֤ע יְהוָה֙ אֶת־קֹלֵ֔נוּ וַיַּ֧רְא אֶת־עָנְיֵ֛נוּ וְאֶת־עֲמָלֵ֖נוּ וְאֶת־לַחֲצֵֽנוּ׃ (ח) וַיּוֹצִאֵ֤נוּ יְהוָה֙ מִמִּצְרַ֔יִם בְּיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבִזְרֹ֣עַ נְטוּיָ֔ה וּבְמֹרָ֖א גָּדֹ֑ל וּבְאֹת֖וֹת וּבְמֹפְתִֽים׃ (ט) וַיְבִאֵ֖נוּ אֶל־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּתֶּן־לָ֙נוּ֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃ (י) וְעַתָּ֗ה הִנֵּ֤ה הֵבֵ֙אתִי֙ אֶת־רֵאשִׁית֙ פְּרִ֣י הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־נָתַ֥תָּה לִּ֖י יְהוָ֑ה וְהִנַּחְתּ֗וֹ לִפְנֵי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְהִֽשְׁתַּחֲוִ֔יתָ לִפְנֵ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃

Deuteronomy 26:5-10

(5) You shall then recite as follows before the LORD your God: “My father was a fugitive Aramean. He went down to Egypt with meager numbers and sojourned there; but there he became a great and very populous nation. (6) The Egyptians dealt harshly with us and oppressed us; they imposed heavy labor upon us. (7) We cried to the LORD, the God of our fathers, and the LORD heard our plea and saw our plight, our misery, and our oppression. (8) The LORD freed us from Egypt by a mighty hand, by an outstretched arm and awesome power, and by signs and portents. (9) He brought us to this place and gave us this land, a land flowing with milk and honey. (10) Wherefore I now bring the first fruits of the soil which You, O LORD, have given me.” You shall leave it before the LORD your God and bow low before the LORD your God.

רש"י על דברים כ״ו:ה׳

(א) וענית. לְשׁוֹן הֲרָמַת קוֹל (סוטה ל"ב): (ב) ארמי אבד אבי. מַזְכִּיר חַסְדֵי הַמָּקוֹם, אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי — לָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקֹר אֶת הַכֹּל כְּשֶׁרָדַף אַחַר יַעֲקֹב, וּבִשְׁבִיל שֶׁחָשַׁב לַעֲשׂוֹת חָשַׁב לוֹ הַמָּקוֹם כְּאִלּוּ עָשָׂה, שֶׁאֻמּוֹת הָעוֹלָם חוֹשֵׁב לָהֶם הַקָּבָּ"ה מַחֲשָׁבָה כְּמַעֲשֶׂה (עי' ספרי): (ג) וירד מצרימה. וְעוֹד אֲחֵרִים בָּאוּ עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, שֶׁאַחֲרֵי זֹאת יָרַד יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם: (ד) במתי מעט. בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ (ספרי):

Rashi on Deuteronomy 26:5

(1) וענית is an expression for raising one’s voice (speaking loudly) (Sotah 32b). (2) ארמי אבד אבי A SYRIAN DESTROYED MY FATHER — He mentions the loving kindness of the Omnipresent saying, ארמי אבד אבי, a Syrian destroyed my father, which means: “Laban wished to exterminate the whole nation” (cf. the Haggadah for Passover) when he pursued Jacob. Because he intended to do it the Omnipresent accounted it unto him as though he had actually done it (and therefore the expression אבד which refers to the past is used), for as far as the nations of the world are concerned the Holy One, blessed be He, accounts unto them intention as an actual deed (cf. Sifrei Devarim 301:3; Onkelos).

אבן עזרא על דברים כ״ו:ה׳:ב׳

(ב) אובד אבי. מלת אובד מהפעלים שאינם יוצאים ואילו היה ארמי על לבן היה הכתוב אומר מאביד או מאבד ועוד מה טעם לאמר לבן בקש להאביד אבי וירד מצרימה ולבן לא סבב לרדת אל מצרים והקרוב שארמי הוא יעקב כאלו אמר הכ' כאשר היה אבי בארם היה אובד והטעם עני בלא ממון וכן תנו שכר לאובד והעד ישתה וישכח רישו והנה הוא ארמי אובד היה אבי והטעם כי לא ירשתי הארץ מאבי כי עני היה כאשר בא אל ארם גם גר היה במצרים והוא היה במתי מעט ואחר כן שב לגוי גדול ואתה ה' הוצאתנו מעבדות ותתן לנו ארץ טובה ואל יטעון טוען איך יקרא יעקב ארמי והנה כמוהו יתרא הישמעאלי והוא ישראלי כי כן כתוב:

Ibn Ezra on Deuteronomy 26:5:2

(2) lost is an intransitive verb. If the Aramean referred to Lavan, then the verb would be in the transitive hif‘il or pi‘el form. Besides, what sense is there to say, “Lavan tried to destroy my forefather, and he went down to Egypt”? Lavan never considered going down to Egypt! The plausible interpretation is that the Aramean refers to Yaaqov, as if Scripture had said, “When my forefather was in Aramea, he was lost” — meaning, he was a pauper, without property. Compare, “give strong drink to him who is lost” [Proverbs 31: 6], where it is immediately followed by, “let him drink, and forget his poverty” [Proverbs 31: 7]. Thus the lost Aramean was my forefather. The intent of this passage is: I did not inherit this land from my forefather, for he was a pauper when he came to Aramea, and he was a stranger in Egypt, where he was few in number. Afterwards, he became a great nation; and you, God , brought us out of slavery, and gave us the good land. Do not object to Yaaqov’s being called an Aramean, since similar apellations can be found. Consider “Yeter the Ishmaelite” [I Chronicles 2: 17], even though he was really an Israelite (for so it is written [II Samuel 17: 25]).

הטור הארוך, דברים כ״ו:ה׳

(א) ארמי אובד אבי. זה לבן שרדף אחר יעקב. ור' אברהם כתב כי ארמי הוא יעקב כאלו אמר הכתוב כאשר היה אבי בארם היה אובד פי' בלא ממון כמו תנו שכר לאובד וראייה ישתה וישכח רישו והנה הוא אומר ארמי אובד היה אבי. והטעם לא ירשתי הארץ מאבי כי עני היה כאשר בא אל ארם גם גר היה במצרים והיה שם במתי מעט ואחר כך שב בגוי גדול ועתה הוציאנו ד' אלקינו מעבדות ויתן לנו ארץ טובה. ואם יטעון טוען איך יקרא ליעקב ארמי נאמר לו כי כן כתיב יתרה הישמעאלי והוא ישראלי:

Tur HaArokh, Deuteronomy 26:5

(1) ארמי אובד אבי, “An Aramean tried to destroy my father;” the reference is to Lavan who chased after Yaakov and his family intending to kill them all. Ibn Ezra writes that the ארמי described here was Yaakov himself, so that the meaning of the verse would be: “when my forefather Yaakov arrived in Aram he was penniless, on the brink of death.” The word אובד only appears in an intransitive mode, so that it cannot mean that Lavan tries to kill him. Furthermore, the word appears in the context of someone being close to death Proverbs 31,6: תנו שכר לאובד ויין למרי נפש, “give liquor to the one who is about to perish or wine to the embittered.” Verse 7 in that same chapter of Proverbs is proof of that meaning, as Solomon continues with: ישתה וישכח רישו ועמלו לא יזכר עוד, “so that he may forget his poverty, and will no longer remember his suffering.” The meaning of the whole recital by the farmer is: “I did not inherit my wealth from my father who was extremely poor when he came to Aram, and subsequently my forbears were strangers and slaves in Egypt, few in numbers; afterwards my fortunes improved when Hashem redeemed us from slavery and brought us to this wonderful land from the produce of which I bring the first ripe fruit as a symbol of my gratitude.” Do not try to argue that an Israelite cannot be called a “Aramean;” we know both from Samuel II 17,25, and Chronicles I 2,17 that Avraham, Ishmael, who were refugees from Aram at one time are still referred to as Arameans on occasion.

קב הישר י״ח:ט׳

(ט) וּמַה מְּאֹד מַזְהִיר בְּ"סֵפֶר חֲרֵדִים", שֶׁזֶּהוּ מִכְּלַל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל (דְּבָרִים כו, ג): "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ, כִּי בָּאתִי אֶל הָאָרֶץ וְגוֹ'". מִכָּאן אַזְהָרָה גְּדוֹלָה עַל בְּנֵי אָדָם, הַמְקַבְּלִים טוֹבָה וְהַשְׁפָּעָה מֵה' יִתְבָּרַךְ, לִתֵּן שֶׁבַח וְהוֹדָיָה, וְלֹא לִקְרוֹת קוֹל קוֹבְלָנִי כְּדֶרֶךְ צָרֵי הָעַיִן, אֲשֶׁר יוֹתֵר מֵהַצֹּרֶךְ נוֹתֵן לָהֶם ה' מָזוֹן וּמִחְיָה, וְכָל יְמֵיהֶם הֵם בּוֹכִים וְקוֹבְלִים נֶגֶד הָעוֹלָם, כְּאִלּוּ אֵין לָהֶם פַּת וְלֶחֶם לֶאֱכֹל, וְכָל טוּב הֵן בְּיָדָם, וְכָל כַּוָּנָתָן הוּא לִמְנֹעַ הָעֲנִיִּים וְאֶבְיוֹנִים מִפֶּתַח בֵּיתָם. וְעַל זֶה נֶאֱמַר (תְּהִלִּים לד, ז): "זֶה עָנִי קָרָא וַה' שָׁמֵעַ". וְאֵין הַתְּפִלָּה שֶׁל עָנִי זָז, עַד שֶׁיַּעֲבֹר עֲלֵיהֶם כּוֹס שֶׁל פֻּרְעָנֻיּוֹת, שֶׁבָּאִין הֵמָּה לִכְלַל הַדַּלּוּת. הֲגַם אֲשֶׁר בְּוַדַּאי הוּא טוֹב לְקַיֵּם אַזְהָרַת חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, לְבִלְתִּי לְהִתְרָאוֹת בְּפִרְסוּם בַּעֲשִׁירוּת, כְּמוֹ שֶׁהִזְהִיר אָבִינוּ הַזָּקֵן, יַעֲקֹב אָבִינוּ, לְבָנָיו: לָמָּה תִּתְרָאוּ? וּבִפְרַט שֶׁבָּעִתִּים הַלָּלוּ בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, הָאֻמּוֹת הֵן נוֹתְנֵין עַיִן בְּמָמוֹן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְטוֹב מְאד לְכַסּוֹת וּלְהַעֲלִים הָעשֶׁר בִּפְנֵיהֶם. אָכֵן טוֹב לְהַרְאוֹת פָּנִים שֶׁל מַסְבִּירוֹת פָּנִים, שֶׁל אַהֲבָה וְרָצוֹן, לִפְנֵי עֲנִיִּים וְדַלִּים וְאֶבְיוֹנִים, וְזֶה הוּא רְצוֹן הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ. וּבִפְרָט הַמְאַכְסֵן בְּבֵיתוֹ עֲנִיִּים וְדַלִּים הֲגוּנִים, זוֹכֶה שֶׁהַרְבֵּה נָשִׁים עֲקָרוֹת נִפְקָדוֹת בִּזְכוּת שֶׁמְּפַרְנְסִים וּמְכַלְכְּלִים עֲנִיִּים וְאֶבְיוֹנִים לְשֵׁם שָׁמַיִם.

Kav HaYashar 18:9

(9) Seifer Chareidim admonishes sternly that this is included in the commandment, “And I will relate this day to Hashem your God that I have come to the goodly land, etc.” (Devarim 26:3). This, he explains, is a strong warning to anyone who has received goodness and bounty from Hashem, that he must give praise and thanks. And certainly he must not complain like the misers who cry and complain to the world all day long, no matter how much food and sustenance Hashem grants them, that they lack bread to eat, when in fact their hands are filled with all manner of goodness. Their real goal is simply to keep the poor and needy at bay. Concerning this was it written, “This poor man cried out and Hashem heard” (Tehillim 34:7). The poor man’s prayer does not move from its place until a cup of punishment is poured out upon these people and they themselves are rendered destitute. Of course, it is also praiseworthy to fulfill the Sages’ teaching (Ta’anis 10b) that one should not display one’s wealth ostentatiously before the nations of the world. Thus Yaakov said to his sons, “Why should you show yourselves?” (Bereishis 42a). This is especially important in these times when, on account of our many sins, the nations have their eyes on Jewish wealth. Therefore it is a very good idea to conceal one’s wealth from them. Nevertheless, showing a pleasant countenance and demeanor of love and good will towards the poor, the destitute and the needy brings pleasure to the Creator. This is especially so of those who bring the honorable poor and needy into their homes and grant them lodgings. Through this they merit many blessings and many a barren woman has been granted children in the merit of feeding and supporting worthy poor and needy people for the sake of Heaven.