Rembrandt, “Sacrifice of Isaac”
(א) וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְהָ֣אֱלֹהִ֔ים נִסָּ֖ה אֶת־אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו אַבְרָהָ֖ם וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי׃ (ב) וַיֹּ֡אמֶר קַח־נָ֠א אֶת־בִּנְךָ֨ אֶת־יְחִֽידְךָ֤ אֲשֶׁר־אָהַ֙בְתָּ֙ אֶת־יִצְחָ֔ק וְלֶךְ־לְךָ֔ אֶל־אֶ֖רֶץ הַמֹּרִיָּ֑ה וְהַעֲלֵ֤הוּ שָׁם֙ לְעֹלָ֔ה עַ֚ל אַחַ֣ד הֶֽהָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ׃ (ג) וַיַּשְׁכֵּ֨ם אַבְרָהָ֜ם בַּבֹּ֗קֶר וַֽיַּחֲבֹשׁ֙ אֶת־חֲמֹר֔וֹ וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׁנֵ֤י נְעָרָיו֙ אִתּ֔וֹ וְאֵ֖ת יִצְחָ֣ק בְּנ֑וֹ וַיְבַקַּע֙ עֲצֵ֣י עֹלָ֔ה וַיָּ֣קָם וַיֵּ֔לֶךְ אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־אָֽמַר־ל֥וֹ הָאֱלֹהִֽים׃ (ד) בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֗י וַיִּשָּׂ֨א אַבְרָהָ֧ם אֶת־עֵינָ֛יו וַיַּ֥רְא אֶת־הַמָּק֖וֹם מֵרָחֹֽק׃ (ה) וַיֹּ֨אמֶר אַבְרָהָ֜ם אֶל־נְעָרָ֗יו שְׁבוּ־לָכֶ֥ם פֹּה֙ עִֽם־הַחֲמ֔וֹר וַאֲנִ֣י וְהַנַּ֔עַר נֵלְכָ֖ה עַד־כֹּ֑ה וְנִֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה וְנָשׁ֥וּבָה אֲלֵיכֶֽם׃ (ו) וַיִּקַּ֨ח אַבְרָהָ֜ם אֶת־עֲצֵ֣י הָעֹלָ֗ה וַיָּ֙שֶׂם֙ עַל־יִצְחָ֣ק בְּנ֔וֹ וַיִּקַּ֣ח בְּיָד֔וֹ אֶת־הָאֵ֖שׁ וְאֶת־הַֽמַּאֲכֶ֑לֶת וַיֵּלְכ֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם יַחְדָּֽו׃ (ז) וַיֹּ֨אמֶר יִצְחָ֜ק אֶל־אַבְרָהָ֤ם אָבִיו֙ וַיֹּ֣אמֶר אָבִ֔י וַיֹּ֖אמֶר הִנֶּ֣נִּֽי בְנִ֑י וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֤ה הָאֵשׁ֙ וְהָ֣עֵצִ֔ים וְאַיֵּ֥ה הַשֶּׂ֖ה לְעֹלָֽה׃ (ח) וַיֹּ֙אמֶר֙ אַבְרָהָ֔ם אֱלֹהִ֞ים יִרְאֶה־לּ֥וֹ הַשֶּׂ֛ה לְעֹלָ֖ה בְּנִ֑י וַיֵּלְכ֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם יַחְדָּֽו׃ (ט) וַיָּבֹ֗אוּ אֶֽל־הַמָּקוֹם֮ אֲשֶׁ֣ר אָֽמַר־ל֣וֹ הָאֱלֹהִים֒ וַיִּ֨בֶן שָׁ֤ם אַבְרָהָם֙ אֶת־הַמִּזְבֵּ֔חַ וַֽיַּעֲרֹ֖ךְ אֶת־הָעֵצִ֑ים וַֽיַּעֲקֹד֙ אֶת־יִצְחָ֣ק בְּנ֔וֹ וַיָּ֤שֶׂם אֹתוֹ֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ מִמַּ֖עַל לָעֵצִֽים׃ (י) וַיִּשְׁלַ֤ח אַבְרָהָם֙ אֶת־יָד֔וֹ וַיִּקַּ֖ח אֶת־הַֽמַּאֲכֶ֑לֶת לִשְׁחֹ֖ט אֶת־בְּנֽוֹ׃ (יא) וַיִּקְרָ֨א אֵלָ֜יו מַלְאַ֤ךְ יְהוָה֙ מִן־הַשָּׁמַ֔יִם וַיֹּ֖אמֶר אַבְרָהָ֣ם ׀ אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּֽנִי׃ (יב) וַיֹּ֗אמֶר אַל־תִּשְׁלַ֤ח יָֽדְךָ֙ אֶל־הַנַּ֔עַר וְאַל־תַּ֥עַשׂ ל֖וֹ מְא֑וּמָּה כִּ֣י ׀ עַתָּ֣ה יָדַ֗עְתִּי כִּֽי־יְרֵ֤א אֱלֹהִים֙ אַ֔תָּה וְלֹ֥א חָשַׂ֛כְתָּ אֶת־בִּנְךָ֥ אֶת־יְחִידְךָ֖ מִמֶּֽנִּי׃ (יג) וַיִּשָּׂ֨א אַבְרָהָ֜ם אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ וְהִנֵּה־אַ֔יִל אַחַ֕ר נֶאֱחַ֥ז בַּסְּבַ֖ךְ בְּקַרְנָ֑יו וַיֵּ֤לֶךְ אַבְרָהָם֙ וַיִּקַּ֣ח אֶת־הָאַ֔יִל וַיַּעֲלֵ֥הוּ לְעֹלָ֖ה תַּ֥חַת בְּנֽוֹ׃ (יד) וַיִּקְרָ֧א אַבְרָהָ֛ם שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא יְהוָ֣ה ׀ יִרְאֶ֑ה אֲשֶׁר֙ יֵאָמֵ֣ר הַיּ֔וֹם בְּהַ֥ר יְהוָ֖ה יֵרָאֶֽה׃ (טו) וַיִּקְרָ֛א מַלְאַ֥ךְ יְהוָ֖ה אֶל־אַבְרָהָ֑ם שֵׁנִ֖ית מִן־הַשָּׁמָֽיִם׃ (טז) וַיֹּ֕אמֶר בִּ֥י נִשְׁבַּ֖עְתִּי נְאֻם־יְהוָ֑ה כִּ֗י יַ֚עַן אֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֙יתָ֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וְלֹ֥א חָשַׂ֖כְתָּ אֶת־בִּנְךָ֥ אֶת־יְחִידֶֽךָ׃ (יז) כִּֽי־בָרֵ֣ךְ אֲבָרֶכְךָ֗ וְהַרְבָּ֨ה אַרְבֶּ֤ה אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ כְּכוֹכְבֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וְכַח֕וֹל אֲשֶׁ֖ר עַל־שְׂפַ֣ת הַיָּ֑ם וְיִרַ֣שׁ זַרְעֲךָ֔ אֵ֖ת שַׁ֥עַר אֹיְבָֽיו׃ (יח) וְהִתְבָּרֲכ֣וּ בְזַרְעֲךָ֔ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֣י הָאָ֑רֶץ עֵ֕קֶב אֲשֶׁ֥ר שָׁמַ֖עְתָּ בְּקֹלִֽי׃ (יט) וַיָּ֤שָׁב אַבְרָהָם֙ אֶל־נְעָרָ֔יו וַיָּקֻ֛מוּ וַיֵּלְכ֥וּ יַחְדָּ֖ו אֶל־בְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיֵּ֥שֶׁב אַבְרָהָ֖ם בִּבְאֵ֥ר שָֽׁבַע׃ (פ)
A. Divine Command and the (Un-)Ethical
Philo, On Abraham
(179) For such persons say that many other men, who have been very affectionate to their relations and very fond of their children, have given up their sons; some in order that they might be sacrificed for their country to deliver it either from war, or from drought, or from much rain, or from disease and pestilence; and others to satisfy the demands of some habitual religious observances, even though there may be no real piety in them… (190) May it not have been, however, from a desire to obtain praise from the multitude that he (Abraham) proceeded to this action? But what praise could be obtained in the desert, when there was no one likely to be present who could possibly say anything in his favor, and when even his two servants were left at a distance on purpose that he might not seem to be hunting after praise, or to be making a display by bringing witnesses with him to see the greatness of his devotion?.... (192) In the first place, then, he labored above all men to obey God … that he never omitted to perform anything which God commanded him… (193) In the second place, though it was not the custom in the land in which he as living, as perhaps it is among some nations, to offer human sacrifices, and custom, by its frequency, often removes the horror felt at the first appearance of evils, he himself was about to be the first to set the example of a novel and most extraordinary deed, which I do not think that any human being would have brought himself to submit to, even if his soul had been made of iron or of adamant; for as some one has said,"Tis a hard task with nature to contend."
“Fear and Trembling,” by Sören Kierkegaard
Chapter 2
… Now the story of Abraham has the remarkable property that it is always glorious, however poorly one may understand it…Is it because Abraham had a prescriptive right to be a great man, so that what he did is great, and when another does the same it is sin, a heinous sin?... The ethical expression for what Abraham did is, that he would murder Isaac; the religious expression is, that he would sacrifice Isaac; but precisely in this contradiction consists the dread which can well make a man sleepless, and yet Abraham is not what he is without this dread.
Chapter 3
.. The difference between the tragic hero and Abraham is clearly evident. The tragic hero still remains within the ethical. He lets one expression of the ethical find its telos in a higher expression of the ethical; the ethical relation between father and son, or daughter and father, he reduces to a sentiment which has its dialectic in the idea of morality. Here there can be no question of a teleological suspension of the ethical. With Abraham the situation was different. By his act he overstepped the ethical entirely and possessed a higher telos outside of it, in relation to which he suspended the former… It was not for the sake of saving a people, not to maintain the idea of the state, that Abraham did this, and not in order to
reconcile angry deities. If there could be a question of the deity being angry, he was angry only with Abraham, and Abraham’s whole action stands in no relation to the universal, is a purely personal undertaking. Therefore, whereas the tragic hero is great by reason of his moral virtue, Abraham is great by reason of a personal virtue… Why then did Abraham do it? For God’s sake, and (in complete identity with this) for his own sake. He did it for God’s sake because God required this proof of his faith; for his own sake he did it in order that he might furnish the proof… Here is evident the necessity of a new category if one would understand Abraham. Such a relationship to the deity paganism did not know. The tragic hero does not enter into any private relationship with the deity, but for him the ethical is the divine, hence the paradox implied in his situation can be mediated in the universal… Therefore, though Abraham arouses my admiration, he at the same time appalls me.
Chapter 5
… Abraham cannot speak, for he cannot utter the word which explains all (that is, not so that it is intelligible) Abraham makes two movements: he makes the infinite movement of resignation and gives up Isaac (this no one can understand because it is a private venture); but in the next place, he makes the movement of faith every instant. This is his comfort, for he says: "But yet this will not come to pass, or, if it does come to pass, then the Lord will give me a new Isaac, by virtue viz. of the absurd." Abraham did not speak. Only one word of his has been preserved, the only reply to Isaac, which also is sufficient proof that he had not spoken previously. Isaac asks Abraham where the lamb is for the burnt offering. "And Abraham said, God will provide Himself the lamb for the burnt offering, my son.”
...(בראשית כב, ו): וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו, זֶה לַעֲקֹד וְזֶה לֵעָקֵד, זֶה לִשְׁחֹט וְזֶה לִשָּׁחֵט.
..."And they went both of them together (Gen. 22:6): one to bind and the other to be bound, one to slaughter and the other to be slaughtered.
וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי (בראשית כב, ז), בָּא לוֹ סמא"ל אֵצֶל אָבִינוּ אַבְרָהָם אֲמַר לֵיהּ סָבָא סָבָא אוֹבַדְתְּ לִבֶּךָ, בֵּן שֶׁנִּתַּן לְךָ לְמֵאָה שָׁנָה אַתָּה הוֹלֵךְ לְשָׁחֲטוֹ, אָמַר לוֹ עַל מְנָת כֵּן. אָמַר לוֹ וְאִם מְנַסֶּה אוֹתְךָ יוֹתֵר מִכֵּן אַתְּ יָכוֹל לַעֲמֹד, (איוב ד, ב): הֲנִסָּה דָבָר אֵלֶיךָ תִלְאֶה, אָמַר לוֹ וְיָתֵר עַל דֵּין. אָמַר לוֹ לְמָחָר אוֹמֵר לְךָ שׁוֹפֵךְ דָּם אַתְּ חַיָּב שֶׁשָּׁפַכְתָּ דָּמוֹ שֶׁל בִּנְךָ, אָמַר לוֹ, עַל מְנָת כֵּן...
“And Itzchak spoke to Avraham his father, and said: My father” (Gen. 22:7). Samael went to the our father Avraham and said: “Old man, old man! Have you lost your mind [lit. have you lost your heart]? You are going to slay a son given to you at the age of a hundred!’ ‘Even this I do,’ replied he. [Samael said:] ‘And if He sets you an even greater test, can you stand it?!’ [as it is written] “If a thing be put to you as a trial, will you be wearied” (Job 4:2)? ‘Even more than this,’ he replied. [Samael said:] ‘Tomorrow He will say to you, “You are guilty of murder, you murdered your son!” He replied: ‘Still I go’...
וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה (בראשית כב, יד), רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹן הָעוֹלָמִים בְּשָׁעָה שֶׁאָמַרְתָּ לִי (בראשית כב, ב): קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ, הָיָה לִי מַה לְּהָשִׁיב, אֶתְמוֹל אָמַרְתָּ (בראשית כא, כב): כִּי בְיִצְחָק וגו', וְעַכְשָׁו קַח נָא אֶת בִּנְךָ וגו' וְחַס וְשָׁלוֹם לֹא עָשִׂיתִי כֵן אֶלָּא כָּבַשְׁתִּי רַחֲמַי לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ בְּשָׁעָה שֶׁיִּהְיוּ בָּנָיו שֶׁל יִצְחָק בָּאִים לִידֵי עֲבֵרוֹת וּמַעֲשִׂים רָעִים תְּהֵא נִזְכַּר לָהֶם אוֹתָהּ הָעֲקֵדָה וְתִתְמַלֵּא עֲלֵיהֶם רַחֲמִים...
"And Avraham called the name of the place "Ad-nai Yireh" [Ad-nai will see] (Gen. 22:14). Rabbi Yochanan said "he said to Him: 'Master of Worlds, at the hour that you said to me "Take please your son, your only son" (Gen. 22:2), I had what to respond. Yesterday You said "For through Itzchak [will I make your line great]" (Gen. 21:22) but now "Take please your son"!? And God forbid that I don't do as you've asked me; instead, I conquered my mercy to do Your will. May it be your will, Ad-nai our God, that in the hour when the sons of Itzchak come to do transgressions and bad deeds, that this very Binding [Akeidah] be remembered for them, and may You be filled with Mercy on them!'...
B. Sacrifice and Giving Up What is Most Dear
...יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל הָיוּ מִדַּיְּנִים זֶה עִם זֶה, זֶה אוֹמֵר אֲנִי חָבִיב מִמְךָ שֶׁנִּמַּלְתִּי לִשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וְזֶה אָמַר חָבִיב אֲנִי מִמְךָ שֶׁנִּמַּלְתִּי לִשְׁמוֹנָה יָמִים. אָמַר לֵיהּ יִשְׁמָעֵאל אֲנִי חָבִיב מִמְךָ, לָמָּה שֶׁהָיָה סִפֵּק בְּיָדִי לִמְחוֹת וְלֹא מָחִיתִי. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר יִצְחָק הַלְּוַאי הָיָה נִגְלָה עָלַי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאוֹמֵר לִי שֶׁאֶחְתֹּךְ אֶחָד מֵאֵבָרַי וְלֹא אֲעַכֵּב, מִיָּד וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם....בַּמָּה אֲקַדֵּם ה' אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם (מיכה ו, ו ז), רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר אַף עַל פִּי שֶׁהַדְּבָרִים אֲמוּרִין בְּמֵישַׁע מֶלֶךְ מוֹאָב, שֶׁעָשָׂה מַעֲשֶׂה וְהֶעֱלָה אֶת בְּנוֹ לְעוֹלָה, אֲבָל אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּיִצְחָק, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּמָּה אֲקַדֵּם ה' אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם וגו' הֲיִרְצֶה ה' בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי...
..Itzchak and Ishmael were engaged in a dispute: the latter argued, ‘I am more beloved than you, because I was circumcised at the age of thirteen’; while the other retorted, ‘I am more beloved than you, because I was circumcised at eight days.’ Said Ishmael to him: ‘I am more beloved, because I could have protested, yet I did not.’ At that moment Itzchak exclaimed: ‘O that God would appear to me and bid me cut off one of my limbs! then I would not refuse.’ Said God: ‘Even if I bid you sacrifice yourself, you will not refuse.’ ... (...)
...וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם, בִּשְֹּׂרוֹ שֶׁהוּא חוֹזֵר מֵהַר הַמּוֹרִיָה בְּשָׁלוֹם. אָמַר רַבִּי יִצְחָק הַכֹּל בִּזְכוּת הִשְׁתַּחֲוָיָה, וְאַבְרָהָם לֹא חָזַר מֵהַר הַמּוֹרִיָּה בְּשָׁלוֹם אֶלָּא בִּזְכוּת הִשְׁתַּחֲוָיָה, וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם. יִשְׂרָאֵל לֹא נִגְאֲלוּ אֶלָּא בִּזְכוּת הִשְׁתַּחֲוָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ד, לא): וַיַּאֲמֵן הָעָם וגו' וַיִקְדּוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ. הַתּוֹרָה לֹא נִתְּנָה אֶלָּא בִּזְכוּת הִשְׁתַּחֲוָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כד, א): וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק. חַנָּה לֹא נִפְקְדָה אֶלָּא בִּזְכוּת הִשְׁתַּחֲוָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א א, כח): וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁם לַה': הַגָּלֻיּוֹת אֵינָן מִתְכַּנְסוֹת אֶלָּא בִּזְכוּת הִשְׁתַּחֲוָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כז, יג): וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וגו' וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלַיִם. בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לֹא נִבְנָה אֶלָּא בִּזְכוּת הִשְׁתַּחֲוָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים צט, ט): רוֹמְמוּ ה' אֱלֹהֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ. הַמֵּתִים אֵינָן חַיִּין אֶלָּא בִּזְכוּת הִשְׁתַּחֲוָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים צה, ו): בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה...
...“And we will worship, and we will come back to you.” He informed him [through these words] that he [Itzchak] would return safely from Mount Moriah. R. Itzchak said: Everything happened as a reward for worshipping. Abraham returned in peace from Mount Moriah only as a reward for worshipping. “And we will worship, and we will come back to you.” Israel were redeemed only as a reward for worshipping: “And the people believed … then they bowed their heads and worshipped” (Ex. 4:31). The Torah was given only as a reward for worshipping: “And worship y’all afar off” (Ex. 24:1). Hannah was remembered only as a reward for worshipping: “And they worshipped before the Lord” (I Sam. 1:19). The exiles will be reassembled only as a reward for worshipping: “And it shall come to pass in that day, that a great horn shall be blown; and they shall come that were lost … and that were dispersed … and they shall worship Ad-nai in the holy mountain at Jerusalem” (Isa. 27:13). The Temple was built only as a reward for worshipping: “Exalt y’all Ad-nai our God, and worship at His holy mountain” (Ps. 99:9). The dead will come to life again only as a reward for worshipping: “O come, let us worship and bend the knee; let us kneel before Ad-nai our Maker (Ps 95:6).
C. Religious Passion and the Message for Today
Exclusiveness and Tolerance, Jacob Katz, p.p. 84-85
The factors making for this willingness to submit to martyrdom were not exclusive to Ashkenazi Jewry. They were present in all the dispersed communities of traditional Jewish society, and they proved powerful enough to evoke the moral courage necessary to face martyrdom, so long as attachment to tradition was not enfeebled through the undermining influence of rationalism or of other spiritual or social factors. The Ashkenazi Middle Ages were not exposed to such subversive forces.
אגרות הראי"ה ב:שע"ט
והתוכן התדירי שבחיים מתגלם דוקא בנועם המוסר "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום"
אותה ההתמכרות העמוקה של עבודה־זרה שראה בה האדם הפרא חזות הכל, עד שנצחה גם את רחמי הורים, ותשים את האכזריות על בנים ובנות למדה קבועה בעבודת המולך, וכהנה, היא תוצאה ערפלית מההכרה הגנוזה שבעמק לבב האדם, שהענין הא-להי יקר הוא מכל, וכל נחמד ואהוב כאין נגדו... בנסיון העקדה, שהראה לדעת שאותו החום וההתמכרות לענין האלקי אינו צריך דוקא שתהי ההשגה הא-להית כ״כ מעולפת בלבושים בזויים כאותם של העבודות־הזרות,שהניצוץ של הטוב הא-להי אובד בהם לגמרי את דרכו, אלא גם בהשגה טהורה... ולולי זה היתה האנושיות עומדת או ברגש עכור ופראי, אמנם פועם בחזקה ביחושו לא-להות, או ברוח קריר מסונן קצת מבלעדי תכונה של חיים עמוקים... בא ״אב־המון גוים״ והורה מה שהיה צריך להורות, עד אשר איך שירדו הדורות — יש מקום לחדירה של האור הטהור, ועקדת יצחק נזכרת ברחמים לזרעו לדור דורים.
Iggrot HaRa’yah, 2: 379 (Translation from Rav A. Y. Kook, Selected Letters, ed. Tzvi Feldman.)
The permanent essence of life is expressed only through ethically pleasing behavior: “Its ways are pleasantness and all its paths are peace.” (Proverbs 3:17).
That deep addiction to paganism which to primitive man was the main ideal [of life], overcoming even parental mercy, and making cruelty to sons and daughters an established institution of Molekh, is a nebulous outcome of the realization deep within the recesses of man’s heart that the divine is the most precious of all things and that every desirous and beloved thing is like naught compared to it. … [the akeidah] showed that fervor and addiction to the divine idea does not necessitate that the perception of the divine should be covered in shameful trappings as those of pagan worship, where the spark of divine goodness loses its way, but it [the same fervor and submission] can also be reached by pure perception… Without [the akeidah], humanity would have continued to relate to the divine either savagely and wildly, through powerfully pulsating emotions, or with a cool disposition and reservedness lacking the characteristics of a profound life… Idolaters used to claim that it was impossible for human culture to exist without this [unbridled passion]… Came “the father of many nations” and taught what had to be taught, so that no matter how low subsequent generations sink, there is room for the penetration of the pure light. And the binding of Isaac is mercifully remembered for his children forever and ever.
Appendix: Akeida-Piyuttim, 2 Views
סליחה של ר' אפרים מבונא (הופיע בראשונה במאמר "מאגדות העקידה," שלום שפיגל
עת שערי רצון, יהודה אבן עבאס
עֵת שַׁעֲרֵי רָצוֹן לְהִפָּתֵחַ
יוֹם אֶהְיֶה כַפַּי לְאֵל שׁוֹטֵחַ
אָנָּא זְכֹר נָא לִי בְּיוֹם הוֹכֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ
בָּאַחֲרִית נֻסָּה בְּסוֹף הַעְשָׂרָה
הַבֵּן אֲשֶׁר נוֹלַד לְךָ מִשָּׂרָה
אִם נַפְשְׁךָ בוֹ עַד מְאֹד נִקְשָׁרָה
קוּם הַעֲלֵהוּ לִי לְעוֹלָה בָרָה
עַל הַר אֲשֶׁר כָּבוֹד לְךָ זוֹרֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ
אָמַר לְשָׂרָה כִּי חֲמוּדֵךְ יִצְחָק
גָּדַל וְלֹא לָמַד עֲבוֹדַת שַׁחַק
אֵלֵךְ וְאוֹרֵהוּ אֲשֶׁר לוֹ אֵל חָק
אָמְרָה לְכָה אָדוֹן אֲבָל אַל תִּרְחַק
עָנָהּ יְהִי לִבֵּךְ בְּאֵל בּוֹטֵח
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ
שָׁחַר וְהִשְׁכִּים לַהֲלֹךְ בַּבֹּקֶר
וּשְׁנֵי נְעָרָיו מִמְּתֵי הַשֶּׁקֶר
יוֹם הַשְּׁלִישִׁי נָגְעוּ אֶל חֵקֶר
וַיַּרְא דְּמוּת כָּבוֹד וְהוֹד וָיֶקֶר
עָמַד וְהִתְבּוֹנָן לְהִמָּשֵׁחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ
יָדְעוּ נְעָרָיו כִּי קְרָאָם לֵאמֹר
אוֹר הַרְּאִיתֶם צָץ בְּרֹאשׁ הַר הַמֹּר
וַיֹּאמְרוּ לֹא נֶחֱזֶה רַק מַהְמוֹר
עָנָה שְׁבוּ פֹה עַם מְשׁוּלִים לַחֲמוֹר
וַאֲנִי וְהַנַּעַר לְהִשְׁתַּטֵּחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ
הָלְכוּ שְׁנֵיהֶם לַעֲשׂוֹת בִּמְלָאכָה
וְיַעֲנֶה יִצְחָק לְאָבִיו כָּכָה
אָבִי רְאֵה אֵשׁ וַעֲצֵי מַעֲרָכָה
אַיֵּה אֲדֹנִי שֶׂה אֲשֶׁר כַּהֲלָכָה
הַאַתְּ בְּיוֹם זֶה דָּתְךָ שׁוֹכֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ
וְיַעֲנֶה אָבִיו בְּאֵ-ל חַי מַחְסֶה
כִּי הוּא אֲשֶׁר יִרְאֶה לְעוֹלָה הַשֶּׂה
דַּע כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ אֱ-לֹהִים יַעֲשֶׂה
נִבְנֶה בְנִי הַיּוֹם לְפָנָיו כִּסֵּא
אָז יַאֲמִיר זֶבַח וְהַזּוֹבֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ
דָּפְקוּ בְּשַׁעְרֵי רַחֲמִים לִפְתֹּחַ
הַבֵּן לְהִזָּבַח וְאָב לִזְבֹּחַ
קֹוִים לָאֵ-ל וּבְרַחֲמָיו לִבְטֹחַ
וְקֹוֵי ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ
דָּרְשׁוּ בְּנַחְלַת אֵל לְהִסְתַּפֵּחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ
הֵכִין עֲצֵי עוֹלָה בְּאוֹן וָחַיִל
וַיַּעֲקֹד יִצְחָק כְּעָקְדוֹ אַיִל
וַיְהִי מְאוֹר יוֹמָם בְּעֵינָם לַיִל
וַהֲמוֹן דְּמָעָיו נוֹזְלִים בְּחַיִל
עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָׂמֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ
שִׂיחוּ לְאִמִּי כִּי שְׂשׂוֹנָהּ פָּנָה
הַבֵּן אֲשֶׁר יָלְדָה לְתִשְׁעִים שָׁנָה
הָיָה לְאֵשׁ וּלְמַאֲכֶלֶת מָנָה
אָנָה אֲבַקֵּשׁ לָהּ מְנַחֵם אָנָה
צַר לִי לְאֵם תִּבְכֶּה וְתִתְיַפֵּחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ
מִמַּאֲכֶלֶת יֶהֱמֶה מִדְבָּרִי
נָא חַדְּדָהּ אָבִי וְאֶת מַאְסָרִי
חַזֵּק וְעֵת יְקַד יְקוֹד בִּבְשָׂרִי
קַח עִמְּךָ הַנִּשְׁאָר מֵאֲפְרִי
וְאְמֹר לְשָׂרָה זֶה לְיִצְחָק רֵיחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ
וְיֶהֱמוּ כָּל מַלְאֲכֵי מֶרְכָּבָה
אוֹפַן וְשָׂרָף שׁוֹאֲלִים בִּנְדָבָה
מִתְחַנְּנִים לָאֵל בְּעַד שַׂר צָבָא
אָנָּא תְּנָה פִדְיוֹם וְכֹפֶר הָבָה
אַל נָא יְהִי עוֹלָם בְּלִי יָרֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ
אָמַר לְאַבְרָהָם אֲדוֹן שָׁמַיִם
אַל תִּשְׁלְחָה יָד אֶל שְׁלִישׁ אוּרַיִם
שׁוּבוּ לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי מַחְנַיִם
יוֹם זֶה זְכוּת לִבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם
בּוֹ שַׁעֲרֵי רַחֲמִים אֲנִי פּוֹתֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ
לִבְרִיתְךָ שׁוֹכֵן זְבוּל וּשְׁבֻעָה
זָכְרָה לְעֵדָה סוֹעֲרָה וּנְגוּעָה
וּשְׁמַע תְּקִיעָה תּוֹקְעָה וּתְרוּעָה
(בשבת: וּשְׁמַע תְּפִלָּה זָכְרָהּ לִתְרוּעָה)
וֶאֱמֹר לְצִיּוֹן בָּא זְמַן הַיְשׁוּעָה
יִנּוֹן וְאֵלִיָּה אֲנִי שׁוֹלֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּח