(3) It is stated in the Talmud: “The Torah has mercy on Israel’s money” (Rosh HaShanah 27a), and why so? Because this is an important principle, that whatever thing a person wears, or eats, or uses as a tool – he benefits from the life-force that is within that thing; for without the spirituality that thing would have no existence, and there [in the thing] are holy sparks relevant to the root of his soul. And I heard that for this reason there is a person who loves a certain thing, and there is a person who hates that thing and loves another thing; and when he uses that tool, or eats foods even for his body’s needs, he fixes the sparks. For afterward he serves [God], with that same power that comes to his body from that food or clothing or other things, with that power he serves Blessed God, and we find that through this [the sparks] are fixed. Therefore sometimes it happens that when he has already finished fixing all the sparks that were in that thing, which were related to the root of his soul, then Blessed God takes that tool from him and gives it to someone else, since the sparks that [remain] in that tool are relevant to a different root. And Rabbi Israel Ba’al Shem, peace be upon him, said that people eat and people drink and people use [tools], meaning the sparks that are in those things; therefore a person must be sensitive about his tools and everything else that he has, meaning from the side of the sparks that are within them, in order to have mercy on the holy sparks. (Tzava'at HaRivash p.13a)
See above, Hayyey Sarah #4, regarding this matter; and see in the book Likkutim Yekarim, p.15b, where he writes: “‘Live a life of pain’ (Avot 6:4) – do not read ‘live’ but rather ‘bring to life.’ The explanation is that in every thing he should be careful to intend to bring life to the sparks that are placed within the shells that fell there, for they are in great pain there; see to bring them life and extract them and elevate them.” And so it is in the Likkutei Aggadot at the end of the book Or Torah, p.64b.
כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, אם אתה עשה כן, (תהלים קכח) אשריך וטוב לך.אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא.
This is the way [to toil in] Torah: eat bread with salt and drink a small amount of water and sleep on the ground and live a life [whose conditions will cause you] sorrow and in Torah you toil; if you do so (Psalms 128: 2) "happy shalt thou be, and it shall be well with thee". Happy shalt though be in this world, and iy shall be well with thee in the world to come.
Examine well the language of the Rabbi of Toldot Ya’akov Yosef, Mishpatim p.66c, which I copied above, Bereshit in n.160, that a person’s serving [God] afterward through this power is not the essential wholeness for fixing the spark; rather, he must elevate it immediately.
Mahx Note: a poem
Gravity
Pride and anger make the world go round
off balance
off course
spinning into a gravity pool of darkness
a black fire of dissolution
where the only life force is money
viral money
turning technology into lust
and love into rust
But God has mercy on Israel’s money*
compassion on Israel’s technology
a divine alchemy of salvation
for Israel’s love
white fire taming black fire
composing the music of life
out of the music of death
turning gravity inside out
and darkness upside down
calming the wild orbit of the earth
with the finger of grace
bringing the lost world
into the balance of his embrace
the kindness of his face
changing anger into tears of comfort
changing lonely pride
into the knowledge of the Father’s love
*Babylonian Talmud Rosh HaShana 27a
Gravity
Pride and anger make the world go round
off balance
off course
spinning into a gravity pool of darkness
a black fire of dissolution
where the only life force is money
viral money
turning technology into lust
and love into rust
But God has mercy on Israel’s money*
compassion on Israel’s technology
a divine alchemy of salvation
for Israel’s love
white fire taming black fire
composing the music of life
out of the music of death
turning gravity inside out
and darkness upside down
calming the wild orbit of the earth
with the finger of grace
bringing the lost world
into the balance of his embrace
the kindness of his face
changing anger into tears of comfort
changing lonely pride
into the knowledge of the Father’s love
*Babylonian Talmud Rosh HaShana 27a
(1) Issachar is a strong-boned ass, crouching down between the stables (Gen. 49:14). In the name of Rabbi Israel Ba’al Shem, on the verse Issachar is a strong-boned [garem] donkey: that is to say, there is reward [s’khar] by way of that which the “donkey” causes [gorem]. (Tzava'at HaRivash p.12b)
(2) In the name of the Ba’al Shem Tov, this is the explanation: “There is reward that the ‘donkey’ [hamor] causes,” meaning by way of food and drink, which are physical [homer] matters, he causes this reward – by way of his elevating to the Cause of Elevation the holy spark that was crouching down between the stables, which was among the lower elements. (Or HaGanuz le-Tzadikim, Vayehi)
(1) See above, Hayyey Sarah #4, regarding this matter; and see in the book Likkutim Yekarim, p.15b, where he writes: “‘Live a life of pain’ (Avot 6:4) – do not read ‘live’ but rather ‘bring to life.’ The explanation is that in every thing he should be careful to intend to bring life to the sparks that are placed within the shells that fell there, for they are in great pain there; see to bring them life and extract them and elevate them.” And so it is in the Likkutei Aggadot at the end of the book Or Torah, p.64b.
(2) Examine well the language of the Rabbi of Toldot Ya’akov Yosef, Mishpatim p.66c, which I copied above, Bereshit in n.160, that a person’s serving [God] afterward through this power is not the essential wholeness for fixing the spark; rather, he must elevate it immediately.
(3) In the book Divrei Shalom, Vayetze p.27d, he wrote in these words: “It is written in the name of Rabbi Israel Ba’al Shem Tov, his soul in Eden, that whatever a person has is relevant to the root of his soul; for in them are the actual sparks of his soul. Therefore when a certain thing breaks or is lost he should not worry at all, for he has elevated what was relevant to him and therefore it broke; and when it is lost and comes to another [person’s possession], presumably that thing also contains holy sparks that are also relevant to that person. Therefore when he has elevated from this what he needed, the thing came to another [person’s possession] for him to elevate what is relevant to him.” And see also in Vayikra, p.40b.
(4) In the book Be’er Mayyim Hayyim, “Explanation of the Haggadah” s.v. Grievous in the eyes of the Lord etc., he wrote: “The Ba’al Shem Tov, may he be remembered for life in the world to come, said: ‘Three who ate at a single table and did not speak words of Torah over it are like those who ate sacrifices of the dead’ (Avot 3:3) – the explanation is that the deceased person is reincarnated in human food, so that words of Torah will be spoken over him, and through this he will bring to life that deceased person who was in this reincarnation; but if they do not speak words of Torah, then he has sacrificed that deceased person who was reincarnated in this food and cast him into lifelessness, and that is why they said ‘sacrifices of the dead.’”
(ג) רבי שמעון אומר, שלשה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה, כאלו אכלו מזבחי מתים, שנאמר (ישעיה כח), כי כל שלחנות מלאו קיא צאה בלי מקום. אבל שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאלו אכלו משלחנו של מקום ברוך הוא, שנאמר (יחזקאל מא), וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'.
(3) Rabbi Shimon says: Three who ate at one table and did not say upon it words of Torah - it is as if they ate from the offerings of the dead, as it is said (Isaiah 28:8): "For all of the tables are full of vomit and feces without the Omnipresent." However, three who ate at one table and said upon it words of Torah - it is as if they ate from the table of the Omnipresent, blessed be He, as it is said (Ezekiel 41:22): "And he said to me, this is the table that is before the Lord."
ה֗וֹי עֲטֶ֤רֶת גֵּאוּת֙ שִׁכֹּרֵ֣י אֶפְרַ֔יִם וְצִ֥יץ נֹבֵ֖ל צְבִ֣י תִפְאַרְתּ֑וֹ אֲשֶׁ֛ר עַל־רֹ֥אשׁ גֵּֽיא־שְׁמָנִ֖ים הֲל֥וּמֵי יָֽיִן׃,הִנֵּ֨ה חָזָ֤ק וְאַמִּץ֙ לַֽאדֹנָ֔י כְּזֶ֥רֶם בָּרָ֖ד שַׂ֣עַר קָ֑טֶב כְּ֠זֶרֶם מַ֣יִם כַּבִּירִ֥ים שֹׁטְפִ֛ים הִנִּ֥יחַ לָאָ֖רֶץ בְּיָֽד׃,בְּרַגְלַ֖יִם תֵּֽרָמַ֑סְנָה עֲטֶ֥רֶת גֵּא֖וּת שִׁכּוֹרֵ֥י אֶפְרָֽיִם׃,וְֽהָ֨יְתָ֜ה צִיצַ֤ת נֹבֵל֙ צְבִ֣י תִפְאַרְתּ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר עַל־רֹ֖אשׁ גֵּ֣יא שְׁמָנִ֑ים כְּבִכּוּרָהּ֙ בְּטֶ֣רֶם קַ֔יִץ אֲשֶׁ֨ר יִרְאֶ֤ה הָֽרֹאֶה֙ אוֹתָ֔הּ בְּעוֹדָ֥הּ בְּכַפּ֖וֹ יִבְלָעֶֽנָּה׃ (ס),בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִֽהְיֶה֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת לַעֲטֶ֣רֶת צְבִ֔י וְלִצְפִירַ֖ת תִּפְאָרָ֑ה לִשְׁאָ֖ר עַמּֽוֹ׃,וּלְר֖וּחַ מִשְׁפָּ֑ט לַיּוֹשֵׁב֙ עַל־הַמִּשְׁפָּ֔ט וְלִ֨גְבוּרָ֔ה מְשִׁיבֵ֥י מִלְחָמָ֖ה שָֽׁעְרָה׃ (ס),וְגַם־אֵ֙לֶּה֙ בַּיַּ֣יִן שָׁג֔וּ וּבַשֵּׁכָ֖ר תָּע֑וּ כֹּהֵ֣ן וְנָבִיא֩ שָׁג֨וּ בַשֵּׁכָ֜ר נִבְלְע֣וּ מִן־הַיַּ֗יִן תָּעוּ֙ מִן־הַשֵּׁכָ֔ר שָׁגוּ֙ בָּֽרֹאֶ֔ה פָּק֖וּ פְּלִילִיָּֽה׃,כִּ֚י כָּל־שֻׁלְחָנ֔וֹת מָלְא֖וּ קִ֣יא צֹאָ֑ה בְּלִ֖י מָקֽוֹם׃ (ס),אֶת־מִי֙ יוֹרֶ֣ה דֵעָ֔ה וְאֶת־מִ֖י יָבִ֣ין שְׁמוּעָ֑ה גְּמוּלֵי֙ מֵֽחָלָ֔ב עַתִּיקֵ֖י מִשָּׁדָֽיִם׃,כִּ֣י צַ֤ו לָצָו֙ צַ֣ו לָצָ֔ו קַ֥ו לָקָ֖ו קַ֣ו לָקָ֑ו זְעֵ֥יר שָׁ֖ם זְעֵ֥יר שָֽׁם׃,כִּ֚י בְּלַעֲגֵ֣י שָׂפָ֔ה וּבְלָשׁ֖וֹן אַחֶ֑רֶת יְדַבֵּ֖ר אֶל־הָעָ֥ם הַזֶּֽה׃,אֲשֶׁ֣ר ׀ אָמַ֣ר אֲלֵיהֶ֗ם זֹ֤את הַמְּנוּחָה֙ הָנִ֣יחוּ לֶֽעָיֵ֔ף וְזֹ֖את הַמַּרְגֵּעָ֑ה וְלֹ֥א אָב֖וּא שְׁמֽוֹעַ׃,וְהָיָ֨ה לָהֶ֜ם דְּבַר־יְהוָ֗ה צַ֣ו לָצָ֞ו צַ֤ו לָצָו֙ קַ֤ו לָקָו֙ קַ֣ו לָקָ֔ו זְעֵ֥יר שָׁ֖ם זְעֵ֣יר שָׁ֑ם לְמַ֨עַן יֵלְכ֜וּ וְכָשְׁל֤וּ אָחוֹר֙ וְנִשְׁבָּ֔רוּ וְנוֹקְשׁ֖וּ וְנִלְכָּֽדוּ׃ (פ),לָכֵ֛ן שִׁמְע֥וּ דְבַר־יְהוָ֖ה אַנְשֵׁ֣י לָצ֑וֹן מֹֽשְׁלֵי֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֲשֶׁ֖ר בִּירוּשָׁלִָֽם׃,כִּ֣י אֲמַרְתֶּ֗ם כָּרַ֤תְנֽוּ בְרִית֙ אֶת־מָ֔וֶת וְעִם־שְׁא֖וֹל עָשִׂ֣ינוּ חֹזֶ֑ה שיט [שׁ֣וֹט] שׁוֹטֵ֤ף כִּֽי־עבר [יַֽעֲבֹר֙] לֹ֣א יְבוֹאֵ֔נוּ כִּ֣י שַׂ֧מְנוּ כָזָ֛ב מַחְסֵ֖נוּ וּבַשֶּׁ֥קֶר נִסְתָּֽרְנוּ׃ (ס),לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה הִנְנִ֛י יִסַּ֥ד בְּצִיּ֖וֹן אָ֑בֶן אֶ֣בֶן בֹּ֜חַן פִּנַּ֤ת יִקְרַת֙ מוּסָ֣ד מוּסָּ֔ד הַֽמַּאֲמִ֖ין לֹ֥א יָחִֽישׁ׃,וְשַׂמְתִּ֤י מִשְׁפָּט֙ לְקָ֔ו וּצְדָקָ֖ה לְמִשְׁקָ֑לֶת וְיָעָ֤ה בָרָד֙ מַחְסֵ֣ה כָזָ֔ב וְסֵ֥תֶר מַ֖יִם יִשְׁטֹֽפוּ׃,וְכֻפַּ֤ר בְּרִֽיתְכֶם֙ אֶת־מָ֔וֶת וְחָזוּתְכֶ֥ם אֶת־שְׁא֖וֹל לֹ֣א תָק֑וּם שׁ֤וֹט שׁוֹטֵף֙ כִּ֣י יַֽעֲבֹ֔ר וִהְיִ֥יתֶם ל֖וֹ לְמִרְמָֽס׃,מִדֵּ֤י עָבְרוֹ֙ יִקַּ֣ח אֶתְכֶ֔ם כִּֽי־בַבֹּ֧קֶר בַּבֹּ֛קֶר יַעֲבֹ֖ר בַּיּ֣וֹם וּבַלָּ֑יְלָה וְהָיָ֥ה רַק־זְוָעָ֖ה הָבִ֥ין שְׁמוּעָֽה׃,כִּֽי־קָצַ֥ר הַמַּצָּ֖ע מֵֽהִשְׂתָּרֵ֑עַ וְהַמַּסֵּכָ֥ה צָ֖רָה כְּהִתְכַּנֵּֽס׃,כִּ֤י כְהַר־פְּרָצִים֙ יָק֣וּם יְהוָ֔ה כְּעֵ֖מֶק בְּגִבְע֣וֹן יִרְגָּ֑ז לַעֲשׂ֤וֹת מַעֲשֵׂ֙הוּ֙ זָ֣ר מַעֲשֵׂ֔הוּ וְלַֽעֲבֹד֙ עֲבֹ֣דָת֔וֹ נָכְרִיָּ֖ה עֲבֹדָתֽוֹ׃,וְעַתָּה֙ אַל־תִּתְלוֹצָ֔צוּ פֶּֽן־יֶחְזְק֖וּ מֽוֹסְרֵיכֶ֑ם כִּֽי־כָלָ֨ה וְנֶחֱרָצָ֜ה שָׁמַ֗עְתִּי מֵאֵ֨ת אֲדֹנָ֧י יְהוִ֛ה צְבָא֖וֹת עַל־כָּל־הָאָֽרֶץ׃,הַאֲזִ֥ינוּ וְשִׁמְע֖וּ קוֹלִ֑י הַקְשִׁ֥יבוּ וְשִׁמְע֖וּ אִמְרָתִֽי׃,הֲכֹ֣ל הַיּ֔וֹם יַחֲרֹ֥שׁ הַחֹרֵ֖שׁ לִזְרֹ֑עַ יְפַתַּ֥ח וִֽישַׂדֵּ֖ד אַדְמָתֽוֹ׃,הֲלוֹא֙ אִם־שִׁוָּ֣ה פָנֶ֔יהָ וְהֵפִ֥יץ קֶ֖צַח וְכַמֹּ֣ן יִזְרֹ֑ק וְשָׂ֨ם חִטָּ֤ה שׂוֹרָה֙ וּשְׂעֹרָ֣ה נִסְמָ֔ן וְכֻסֶּ֖מֶת גְּבֻלָתֽוֹ׃,וְיִסְּר֥וֹ לַמִּשְׁפָּ֖ט אֱלֹהָ֥יו יוֹרֶֽנּוּ׃,כִּ֣י לֹ֤א בֶֽחָרוּץ֙ י֣וּדַשׁ קֶ֔צַח וְאוֹפַ֣ן עֲגָלָ֔ה עַל־כַּמֹּ֖ן יוּסָּ֑ב כִּ֧י בַמַּטֶּ֛ה יֵחָ֥בֶט קֶ֖צַח וְכַמֹּ֥ן בַּשָּֽׁבֶט׃,לֶ֣חֶם יוּדָ֔ק כִּ֛י לֹ֥א לָנֶ֖צַח אָד֣וֹשׁ יְדוּשֶׁ֑נּוּ וְ֠הָמַם גִּלְגַּ֧ל עֶגְלָת֛וֹ וּפָרָשָׁ֖יו לֹֽא־יְדֻקֶּֽנּוּ׃,גַּם־זֹ֕את מֵעִ֛ם יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת יָצָ֑אָה הִפְלִ֣יא עֵצָ֔ה הִגְדִּ֖יל תּוּשִׁיָּֽה׃ (ס)
Woe to the crown of pride of the drunkards of Ephraim, And to the fading flower of his glorious beauty, Which is on the head of the fat valley of them that are smitten down with wine!,Behold, the Lord hath a mighty and strong one, As a storm of hail, a tempest of destruction, As a storm of mighty waters overflowing, That casteth down to the earth with violence.,The crown of pride of the drunkards of Ephraim Shall be trodden under foot;,And the fading flower of his glorious beauty, Which is on the head of the fat valley, Shall be as the first-ripe fig before the summer, Which when one looketh upon it, While it is yet in his hand he eateth it up.,In that day shall the LORD of hosts be For a crown of glory, and for a diadem of beauty, Unto the residue of His people;,And for a spirit of judgment to him that sitteth in judgment, And for strength to them that turn back the battle at the gate.,But these also reel through wine, And stagger through strong drink; The priest and the prophet reel through strong drink, They are confused because of wine, They stagger because of strong drink; They reel in vision, they totter in judgment.,For all tables are full of filthy vomit, and no place is clean.,Whom shall one teach knowledge? And whom shall one make to understand the message? Them that are weaned from the milk, Them that are drawn from the breasts?,For it is precept by precept, precept by precept, Line by line, line by line; Here a little, there a little.,For with stammering lips and with a strange tongue Shall it be spoken to this people;,To whom it was said: ‘This is the rest, Give ye rest to the weary; And this is the refreshing’; Yet they would not hear.,And so the word of the LORD is unto them Precept by precept, precept by precept, Line by line, line by line; Here a little, there a little; That they may go, and fall backward, and be broken, And snared, and taken.,Wherefore hear the word of the LORD, ye scoffers, The ballad-mongers of this people which is in Jerusalem:,Because ye have said: ‘We have made a covenant with death, And with the nether-world are we at agreement; When the scouring scourge shall pass through, It shall not come unto us; For we have made lies our refuge, And in falsehood have we hid ourselves’;,Therefore thus saith the Lord GOD: Behold, I lay in Zion for a foundation a stone, A tried stone, a costly corner-stone of sure foundation; He that believeth shall not make haste.,And I will make justice the line, And righteousness the plummet; And the hail shall sweep away the refuge of lies, And the waters shall overflow the hiding-place.,And your covenant with death shall be disannulled And your agreement with the nether-world shall not stand; When the scouring scourge shall pass through, Then ye shall be trodden down by it,,As often as it passeth through, it shall take you; For morning by morning shall it pass through, By day and by night; And it shall be sheer terror to understand the message.,For the bed is too short for a man to stretch himself; And the covering too narrow when he gathereth himself up.,For the LORD will rise up as in mount Perazim, He will be wroth as in the valley of Gibeon; That He may do His work, strange is His work, And bring to pass His act, strange is His act.,Now therefore be ye not scoffers, Lest your bands be made strong; For an extermination wholly determined have I heard from the Lord, the GOD of hosts, Upon the whole land.,Give ye ear, and hear my voice; attend, and hear my speech.,Is the plowman never done with plowing to sow, With the opening and harrowing of his ground?,When he hath made plain the face thereof, Doth he not cast abroad the black cummin, and scatter the cummin, And put in the wheat in rows and the barley in the appointed place And the spelt in the border thereof?,For He doth instruct him aright; His God doth teach him.,For the black cummin is not threshed with a threshing-sledge, Neither is a cart-wheel turned about upon the cummin; But the black cummin is beaten out with a staff, And the cummin with a rod.,Is bread corn crushed? Nay, he will not ever be threshing it; And though the roller of his wagon and its sharp edges move noisily, He doth not crush it.,This also cometh forth from the LORD of hosts: Wonderful is His counsel, and great His wisdom.
וַיְבִיאֵ֖נִי אֶל־הַהֵיכָ֑ל וַיָּ֣מָד אֶת־הָאֵילִ֗ים שֵׁשׁ־אַמּ֨וֹת רֹ֧חַב־מִפּ֛וֹ וְשֵׁשׁ־אַמּֽוֹת־רֹ֥חַב מִפּ֖וֹ רֹ֥חַב הָאֹֽהֶל׃,וְרֹ֣חַב הַפֶּתַח֮ עֶ֣שֶׂר אַמּוֹת֒ וְכִתְפ֣וֹת הַפֶּ֔תַח חָמֵ֤שׁ אַמּוֹת֙ מִפּ֔וֹ וְחָמֵ֥שׁ אַמּ֖וֹת מִפּ֑וֹ וַיָּ֤מָד אָרְכּוֹ֙ אַרְבָּעִ֣ים אַמָּ֔ה וְרֹ֖חַב עֶשְׂרִ֥ים אַמָּֽה׃,וּבָ֣א לִפְנִ֔ימָה וַיָּ֥מָד אֵֽיל־הַפֶּ֖תַח שְׁתַּ֣יִם אַמּ֑וֹת וְהַפֶּ֙תַח֙ שֵׁ֣שׁ אַמּ֔וֹת וְרֹ֥חַב הַפֶּ֖תַח שֶׁ֥בַע אַמּֽוֹת׃,וַיָּ֨מָד אֶת־אָרְכּ֜וֹ עֶשְׂרִ֣ים אַמָּ֗ה וְרֹ֛חַב עֶשְׂרִ֥ים אַמָּ֖ה אֶל־פְּנֵ֣י הַֽהֵיכָ֑ל וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י זֶ֖ה קֹ֥דֶשׁ הַקֳּדָשִֽׁים׃,וַיָּ֥מָד קִֽיר־הַבַּ֖יִת שֵׁ֣שׁ אַמּ֑וֹת וְרֹ֣חַב הַצֵּלָע֩ אַרְבַּ֨ע אַמּ֜וֹת סָבִ֧יב ׀ סָבִ֛יב לַבַּ֖יִת סָבִֽיב׃,וְהַצְּלָעוֹת֩ צֵלָ֨ע אֶל־צֵלָ֜ע שָׁל֧וֹשׁ וּשְׁלֹשִׁ֣ים פְּעָמִ֗ים וּ֠בָאוֹת בַּקִּ֨יר אֲשֶׁר־לַבַּ֧יִת לַצְּלָע֛וֹת סָבִ֥יב ׀ סָבִ֖יב לִהְי֣וֹת אֲחוּזִ֑ים וְלֹֽא־יִהְי֥וּ אֲחוּזִ֖ים בְּקִ֥יר הַבָּֽיִת׃,וְֽרָחֲבָ֡ה וְֽנָסְבָה֩ לְמַ֨עְלָה לְמַ֜עְלָה לַצְּלָע֗וֹת כִּ֣י מֽוּסַב־הַ֠בַּיִת לְמַ֨עְלָה לְמַ֜עְלָה סָבִ֤יב ׀ סָבִיב֙ לַבַּ֔יִת עַל־כֵּ֥ן רֹֽחַב־לַבַּ֖יִת לְמָ֑עְלָה וְכֵ֧ן הַתַּחְתּוֹנָ֛ה יַעֲלֶ֥ה עַל־הָעֶלְיוֹנָ֖ה לַתִּיכוֹנָֽה׃,וְרָאִ֧יתִי לַבַּ֛יִת גֹּ֖בַהּ סָבִ֣יב ׀ סָבִ֑יב מיסדות [מוּסְד֤וֹת] הַצְּלָעוֹת֙ מְל֣וֹ הַקָּנֶ֔ה שֵׁ֥שׁ אַמּ֖וֹת אַצִּֽילָה׃,רֹ֣חַב הַקִּ֧יר אֲֽשֶׁר־לַצֵּלָ֛ע אֶל־הַח֖וּץ חָמֵ֣שׁ אַמּ֑וֹת וַאֲשֶׁ֣ר מֻנָּ֔ח בֵּ֥ית צְלָע֖וֹת אֲשֶׁ֥ר לַבָּֽיִת׃,וּבֵ֨ין הַלְּשָׁכ֜וֹת רֹ֣חַב עֶשְׂרִ֥ים אַמָּ֛ה סָבִ֥יב לַבַּ֖יִת סָבִ֥יב ׀ סָבִֽיב׃,וּפֶ֤תַח הַצֵּלָע֙ לַמֻּנָּ֔ח פֶּ֤תַח אֶחָד֙ דֶּ֣רֶךְ הַצָּפ֔וֹן וּפֶ֥תַח אֶחָ֖ד לַדָּר֑וֹם וְרֹ֙חַב֙ מְק֣וֹם הַמֻּנָּ֔ח חָמֵ֥שׁ אַמּ֖וֹת סָבִ֥יב ׀ סָבִֽיב׃,וְהַבִּנְיָ֡ן אֲשֶׁר֩ אֶל־פְּנֵ֨י הַגִּזְרָ֜ה פְּאַ֣ת דֶּֽרֶךְ־הַיָּ֗ם רֹ֚חַב שִׁבְעִ֣ים אַמָּ֔ה וְקִ֧יר הַבִּנְיָ֛ן חָֽמֵשׁ־אַמּ֥וֹת רֹ֖חַב סָבִ֣יב ׀ סָבִ֑יב וְאָרְכּ֖וֹ תִּשְׁעִ֥ים אַמָּֽה׃,וּמָדַ֣ד אֶת־הַבַּ֔יִת אֹ֖רֶךְ מֵאָ֣ה אַמָּ֑ה וְהַגִּזְרָ֤ה וְהַבִּנְיָה֙ וְקִ֣ירוֹתֶ֔יהָ אֹ֖רֶךְ מֵאָ֥ה אַמָּֽה׃,וְרֹחַב֩ פְּנֵ֨י הַבַּ֧יִת וְהַגִּזְרָ֛ה לַקָּדִ֖ים מֵאָ֥ה אַמָּֽה׃,וּמָדַ֣ד אֹֽרֶךְ־הַ֠בִּנְיָן אֶל־פְּנֵ֨י הַגִּזְרָ֜ה אֲשֶׁ֨ר עַל־אַחֲרֶ֧יהָ ואתוקיהא [וְאַתִּיקֶ֛יהָא] מִפּ֥וֹ וּמִפּ֖וֹ מֵאָ֣ה אַמָּ֑ה וְהַֽהֵיכָל֙ הַפְּנִימִ֔י וְאֻֽלַמֵּ֖י הֶחָצֵֽר׃,הַסִּפִּ֡ים וְהַחַלּוֹנִ֣ים הָ֠אֲטֻמוֹת וְהָאַתִּיקִ֤ים ׀ סָבִיב֙ לִשְׁלָשְׁתָּ֔ם נֶ֧גֶד הַסַּ֛ף שְׂחִ֥יף עֵ֖ץ סָבִ֣יב ׀ סָבִ֑יב וְהָאָ֙רֶץ֙ עַד־הַֽחַלֹּנ֔וֹת וְהַֽחַלֹּנ֖וֹת מְכֻסּֽוֹת׃,עַל־מֵעַ֣ל הַפֶּ֡תַח וְעַד־הַבַּיִת֩ הַפְּנִימִ֨י וְלַח֜וּץ וְאֶל־כָּל־הַקִּ֨יר סָבִ֧יב ׀ סָבִ֛יב בַּפְּנִימִ֥י וּבַחִיצ֖וֹן מִדּֽוֹת׃,וְעָשׂ֥וּי כְּרוּבִ֖ים וְתִֽמֹרִ֑ים וְתִֽמֹרָה֙ בֵּין־כְּר֣וּב לִכְר֔וּב וּשְׁנַ֥יִם פָּנִ֖ים לַכְּרֽוּב׃,וּפְנֵ֨י אָדָ֤ם אֶל־הַתִּֽמֹרָה֙ מִפּ֔וֹ וּפְנֵֽי־כְפִ֥יר אֶל־הַתִּֽמֹרָ֖ה מִפּ֑וֹ עָשׂ֥וּי אֶל־כָּל־הַבַּ֖יִת סָבִ֥יב ׀ סָבִֽיב׃,מֵהָאָ֙רֶץ֙ עַד־מֵעַ֣ל הַפֶּ֔תַח הַכְּרוּבִ֥ים וְהַתִּֽמֹרִ֖ים עֲשׂוּיִ֑ם וְקִ֖יר הַׄהֵׄיׄכָֽׄלׄ׃,הַֽהֵיכָ֖ל מְזוּזַ֣ת רְבֻעָ֑ה וּפְנֵ֣י הַקֹּ֔דֶשׁ הַמַּרְאֶ֖ה כַּמַּרְאֶֽה׃,הַמִּזְבֵּ֡חַ עֵ֣ץ שָׁלוֹשׁ֩ אַמּ֨וֹת גָּבֹ֜הַּ וְאָרְכּ֣וֹ שְׁתַּֽיִם־אַמּ֗וֹת וּמִקְצֹֽעוֹתָיו֙ ל֔וֹ וְאָרְכּ֥וֹ וְקִֽירֹתָ֖יו עֵ֑ץ וַיְדַבֵּ֣ר אֵלַ֔י זֶ֚ה הַשֻּׁלְחָ֔ן אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃,וּשְׁתַּ֧יִם דְּלָת֛וֹת לַֽהֵיכָ֖ל וְלַקֹּֽדֶשׁ׃,וּשְׁתַּ֥יִם דְּלָת֖וֹת לַדְּלָת֑וֹת שְׁ֚תַּיִם מוּסַבּ֣וֹת דְּלָת֔וֹת שְׁ֚תַּיִם לְדֶ֣לֶת אֶחָ֔ת וּשְׁתֵּ֥י דְלָת֖וֹת לָאַחֶֽרֶת׃,וַעֲשׂוּיָ֨ה אֲלֵיהֶ֜ן אֶל־דַּלְת֤וֹת הַֽהֵיכָל֙ כְּרוּבִ֣ים וְתִֽמֹרִ֔ים כַּאֲשֶׁ֥ר עֲשׂוּיִ֖ם לַקִּיר֑וֹת וְעָ֥ב עֵ֛ץ אֶל־פְּנֵ֥י הָאוּלָ֖ם מֵהַחֽוּץ׃,וְחַלּוֹנִ֨ים אֲטֻמ֤וֹת וְתִֽמֹרִים֙ מִפּ֣וֹ וּמִפּ֔וֹ אֶל־כִּתְפ֖וֹת הָֽאוּלָ֑ם וְצַלְע֥וֹת הַבַּ֖יִת וְהָעֻבִּֽים׃
And he brought me to athe temple, and measured the posts, six cubits broad on the one side, and six cubits broad on the other side, which was the breadth of the tent.,And the breadth of the entrance was ten cubits; and the sides of the entrance were five cubits on the one side, and five cubits on the other side; and he measured the length thereof, forty cubits, and the breadth, twenty cubits.,Then went he inward, and measured each post of the entrance, two cubits; and the entrance, six cubits; and the breadth of the entrance, seven cubits.,And he measured the length thereof, twenty cubits, and the breadth, twenty cubits, before the temple; and he said unto me: ‘This is the most holy place.’,Then he measured the wall of the house, six cubits; and the breadth of every side-chamber, four cubits, round about the house on every side.,And the side-chambers were one over another, three and thirty times; and there were cornices in the wall which belonged to the house for the side-chambers round about, that they might have hold therein, and not have hold in the wall of the house.,And the side-chambers were broader as they wound about higher and higher; for the winding about of the house went higher and higher round about the house; therefore the breadth of the house continued upward; and so one went up from the lowest row to the highest by the middle.,I saw also that the house had a raised basement round about; the foundations of the side-chambers were a full reed of six cubits to the joining.,The breadth of the outer wall which belonged to the side-chambers was five cubits; and so that which was left by the structure of the side-chambers that belonged to the house.,And between the chambers was a breadth of twenty cubits round about the house on every side.,And the doors of the side-chambers were toward the place that was left, one door toward the north, and another door toward the south; and the breadth of the place that was left was five cubits round about.,And the building that was before the separate place at the side toward the west was seventy cubits broad; and the wall of the building was five cubits thick round about, and the length thereof ninety cubits.,And he measured the house, a hundred cubits long; and the separate place, and the building, with the walls thereof, a hundred cubits long;,also the breadth of the face of the house and of the separate place toward the east, a hundred cubits.,And he measured the length of the building before the separate place which was at the back thereof, and the galleries thereof on the one side and on the other side, a hundred cubits. Now the temple, and the inner place, and the porches of the court,,the jambs, and the narrow windows, and the galleries, that they three had round about, over against the jambs there was a veneering of wood round about, and from the ground up to the windows; and the windows were covered;,to the space above the door, even unto the inner house, and without, and on all the wall round about within and without, by measure.,And it was made with cherubim and palm-trees; and a palm-tree was between cherub and cherub, and every cherub had two faces;,so that there was the face of a man toward the palm-tree on the one side, and the face of a young lion toward the palm-tree on the other side; thus was it made through all the house round about.,From the ground unto above the door were cherubim and palm-trees made; and so on the wall of the temple.,As for the temple, the jambs were squared; and the face of the sanctuary had an appearance such as is the appearance.,The altar, three cubits high, and the length thereof two cubits, was of wood, and so the corners thereof; the length thereof, and the walls thereof, were also of wood; and he said unto me: ‘This is the table that is before the LORD.’,And the temple and the sanctuary had two doors.,And the doors had two leaves [apiece], two turning leaves; two leaves for the one door, and two leaves for the other.,And there were made on them, on the doors of the temple, cherubim and palm-trees, like as were made upon the walls; and there were thick beams of wood upon the face of the porch without.,And there were narrow windows and palm-trees on the one side and on the other side, on the sides of the porch; there were also the brackets of the house, and the thick beams.
כִּ֚י כָּל־שֻׁלְחָנ֔וֹת מָלְא֖וּ קִ֣יא צֹאָ֑ה בְּלִ֖י מָקֽוֹם׃ (ס)
For all tables are full of filthy vomit, and no place is clean.
הַמִּזְבֵּ֡חַ עֵ֣ץ שָׁלוֹשׁ֩ אַמּ֨וֹת גָּבֹ֜הַּ וְאָרְכּ֣וֹ שְׁתַּֽיִם־אַמּ֗וֹת וּמִקְצֹֽעוֹתָיו֙ ל֔וֹ וְאָרְכּ֥וֹ וְקִֽירֹתָ֖יו עֵ֑ץ וַיְדַבֵּ֣ר אֵלַ֔י זֶ֚ה הַשֻּׁלְחָ֔ן אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃
The altar, three cubits high, and the length thereof two cubits, was of wood, and so the corners thereof; the length thereof, and the walls thereof, were also of wood; and he said unto me: ‘This is the table that is before the LORD.’
שלשה. נקט שלשה, דבפסוק שהביא לראיה שם מדבר ג''כ בשלשה, החכם והכהן והנביא. לב אבות:
"Three who ate": He took [the number] three, as there in the verse that he brought as a proof it also speaks about three - and they are the wise man, the priest and the prophet - Lev Avot.
והברכות הן ג'. כי הטוב והמטיב ביבנה תקנוה. ונמצא שהן כנגד ג' אמות דלקמן. ועתוי''ט שהאריך לרמז בג' ברכות אלו שהם נגד אנ''ך. א''נ נגד מקרא משנה גמרא. וסיים וזה לשונו, ואע''פ שהצגתי ציונים להדמות ברכת המזון לאנ''ך א''נ כו' כדאיתא בסוטה סוף פרק ז', מ''מ לא נתישבה דעתי בפסק הזה לצאת ידי חובה בכך, דודאי דר''ש לאו בהכי מיירי דאטו ברשיעי עסקינן שאין מברכין ברכת המזון שהוא מצות עשה. ומילי דאבות מילי דחסידות נינהו. ולשון רש''י, ורגילין בני אדם לפטור עצמן בבהמ''ז:
And the blessings are three - as [the blessing of] "the Good and the One who does good" was established [by the rabbis] in Yavneh - and it comes out that it corresponds to the three amot (the measurement, understood by some as indicating a tripartite study at the table, in the verse sited) later on. And see Tosafot Yom Tov who explained at length that these three blessings hint to a correspondence with Torah, Prophets and Writings; and also to Scripture, Mishnah and Talmud. And he concludes - and this is his language: And even though I have marked signs to compare the Grace after Meals to the Torah, Prophets and Writings - or also, etc., as it is found in the end of Chapter 7 in Sotah - nonetheless, my mind is not settled with this decision to fulfill one's obligation with this. As certainly Rabbi Shimon is not speaking about these, since are we dealing with evildoers that do no bless the Grace after Meals, which is a positive commandment? And the words of Avot are words (teachings) of piety. And the language of Rashi [about this is] "And people are accustomed to dispensing [with their obligation] with the Grace after Meals."
כאלו כו'. שמעלה עליהם כאלו הקריבו קרבנות על דרך מה שארז''ל כהנים משולחן גבוה קא זכו. מר''ש:
"it is as if, etc.": As it ascribes to them as if they offered sacrifices in the way that the rabbis, may their memory be blessed, said, "The Priests merited [to eat] from the High table" - Midrash Shmuel.
ולא אמרו עליו דברי תורה ובברכת המזון שמברכים על השלחן, יוצאין ידי חובתן, וחשוב כאילו אמרו עליו דברי תורה. כך שמעתי :
"And did not say upon it words of Torah": And with the Grace after Meals that we bless upon the table, we fulfill our obligation. And it is considered as if we said words of Torah upon it. So have I heard.
מזבחי מתים תקרובת עבודה זרה. דכתיב (תהלים ק''ו) ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים:
"from the offerings of the dead": [This means] the sacrifices of idol worship, as it is written (Psalms 106:28), "And they became attached to Baal Peor and they ate from the offerings of the dead."
מלאו קיא צואה ועבודה זרה קרויה צואה, דכתיב (ישעיה ל') צא תאמר לו:
"full of vomit and feces": And idol worship is called feces, as is stated (Isaiah 30:22), "feces shall you say to him."
בלי מקום בשביל שלא הזכירו שמו של מקום ברוך הוא על השלחן:
"without the Omnipresent": Because they did not mention the name of the Omnipresent, may he be blessed, upon the table.
שנאמר וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה' מיד כשדיבר בדברי תורה נקרא שלחן אשר לפני ה'. ויש אומרים מראשו של מקרא הוא יוצא, דכתיב והמזבח עץ שלש אמות, אל תקרי אמות אלא אמות, כמו יש אם למקרא. שלש כנגד תורה נביאים וכתובים, ואמרי לה מקרא משנה ותלמוד. שצריך אדם לדבר בהן על השלחן, ואז קרוי שלחן אשר לפני ה'. כך פירש רש''י:
"as it is said (Ezekiel 41:22), 'And he said to me, this is the table that is before the Lord'": Immediately when he speaks words of Torah, it is called a "table that is before the Lord." And some say that it comes out from the beginning of the verse, as it is written, "The altar is three amot" - do not read [it as] amot, but rather eemot (mothers or foundations), as in, there is a foundation (priority) to how a verse is written. Three corresponds to Torah, Prophets and Writings; and some say to Sripture, Mishnah and Talmud - [meaning] that a person must speak about them over the table, and then it is called "a table that is before the Lord." So explained Rashi.
שלשה שאכלו וכו'. יש לשאול למה נחשב כאשר אין מדברים על השלחן דברי תורה כאלו אכלו מזבחי מתים, הרי בפסוק שהביא לראיה לא נזכר שם החטא שלא אמרו על שלחן דברי תורה, וכן קשיא למה נחשב כאשר אמרו על שלחן דברי תורה כאלו אכלו משלחנו של מקום, ועוד שאמר כאלו אכלו מזבחי מתים ובקרא לא כתיב זבחי מתים רק קיא צואה, מנין לומר שלשה דוקא ולמה לא אמר שנים כמו שאמר למעלה שנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה וכאן אמר שלשה:,דע כי כל הנמצאים והעולם ומלואו הכל הוא אל הקב"ה דכתיב (תלים כ"ד) לה' הארץ ומלואה ונתן אל האדם הארץ ומה שבארץ דכתיב (שם קט"ו) השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, כי האדם אין ראוי שיהיה לו יותר רק מה שהוא בארץ. ולפיכך אמר בכאן כי השלחן אשר אמרו עליו דברי תורה זה השלחן הוא אל הקב"ה, כי השם יתברך הוא שמפרנס את הנבראים כולם, רק שעם זה שהוא הש"י מפרנס הנבראים לא נחשב שלחן גבוה כי הארץ לבני אדם, ומפני שהתורה היא למעלה מן השמים ואם השמים הם שמים לה' כל שכן וק"ו שהתורה שהיא לה' והשלחן אשר אומרים עליו דברי תורה הוא אל הש"י מפני התורה, ועל ידי זה זכו בני אדם משלחן גבוה. דומה למלך בשר ודם אשר מה שאוכלים עבדיו לא נקרא זה שהוא של עבדיו דאינו ממון של עבדיו, רק נחשב ממון גבוה והוא מפרנס עבדיו אשר עובדים אותו, ודבר זה מצד התורה אשר התורה היא אל הש"י כמו שהתבאר למעלה. ולפיכך השלחן אשר מדברים עליו דברי תורה הוא אל הש"י ובני אדם אוכלין עליו משלחן גבוה זכו כמו מלך שמפרנס עבדיו. ואם לא אמרו עליו דברי תורה, אף כי הוא יתברך מפרנס הנבראים נחשב זה כי נתן להם פרנסה ומתפרנסים בעצמם, וע"י דברי תורה נחשב השלחן שלחן גבוה וזה אמרם ג"כ (שמות י"ח) ויבא אהרן וגו' לאכול לחם עם חותן משה לפני האלקים אמר רבי אבין כל הנהנה מסעודה שת"ח מסיב בה כאלו נהנה מזיו שכינה שנאמר ויבא משה ואהרן וגו' וכי לפני האלקים אכלו אלא מלמד וכו', ודבר זה ג"כ כי מצד שהת"ח הוא עם הש"י ואינו בכלל השמים שמים לד' והארץ נתן לבני אדם ובסעודה אשר לפני הש"י הוא שמפרנס הכל כאשר אפשר לומר שהסעודה היא אל הש"י מצד הת"ח אשר מסיב בה נחשב כאלו נהנה האדם מזיו שכינה כלומר שהש"י מפרנס אותם מעצמו ומכבודו כי מאחר שנחשב שהשלחן הוא אל הש"י, כי תכף ומיד שאין אתה אומר כי הארץ נתן לבני אדם כמו הסעודה שת"ח מסיב בה אז משלחן גבוה זכו, נחשב כאלו נהנה האדם מזיו שכינה כי מגיע סעודה זאת עד זיו השכינה כי זה הוא הפרנסה מן השכינה ומבואר הוא:,ועוד יש לך לדעת, כי הש"י הוא המלך אשר כל מלך מפרנס עמו והמלך אשר הוא בשר ודם מפרנס עמו בצרכי הגוף כי הוא בשר ודם, אבל מלך העליון אשר ברא הגוף והנפש הוא מפרנס שניהם הגוף והנפש, וכמו שנתן הש"י פרנסת הגוף כך נתן התורה פרנסת הנפש כי נפש בלא דעת לא טוב, ולכך מיד שבא הש"י למלוך על ישראל, אמר אנכי ה' אלקיך ונתן להם התורה שדבר זה פרנסת הנפש אחר שנתן להם פרנסת הגוף הוא המן, ולפיכך השלחן שמדברים עליו דברי תורה שפרנס בהם הש"י את ישראל ומצינו אצל התורה לשון פרנס כמו שאמרו בחגיגה (ג', ב') פרנס אחד אמרם, השלחן הזה שמדברים עליו ד"ת הוא מיוחס אל הש"י, לפי שאוכלים עליו עבדי הש"י אשר מקבלים פרנסתם מן הצד שלהם הן פרנסת הנפש הן פרנסת הגוף. אבל כאשר אין מדברים עליו דברי תורה, והרי אי אפשר שמיחס שלחן זה אצל הש"י כי הש"י מפרנס הגוף ומפרנס הנפש, ואי אפשר ליחס השלחן אל האדם עצמו כי כל שלחן של אדם דומה לעבד שמקבל פרס מן המלך, לכך נחשב זה כאלו אכלו מזבחי מתים שהרי אין כאן פרנסת הנשמה רק הגוף שהוא מת ולכך מתיחס השלחן הזה שאכלו מזבחי מתים. וזה ג"כ כל שלחן שתלמיד חכם מסיב בה כאלו נהנה מזיו השכינה, כי הש"י הוא שמפרנס השכל וכמו שאמרו (ברכות י"ז, ב') עה"ב אין בו אכילה ושתיה רק צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו שכינה, ולכך אמרו כל סעודה שתלמיד חכם מסיב בה כאלו נהנה מזיו שכינה, וכאשר התלמיד חכם בסעודה כמו שמקבל הגוף פרנסתו כן מקבל השכל פרנסתו והוא זיו שכינה ופי' זה נכון. אמנם מה שאמר ג' דוקא ולא שנים, דבר זה כי אמר על שלחן אחד, ואפילו אכלו על שני שלחנות אין חלוק רק כאשר הם מצטרפים יחד ואמרו עליו דברי תורה נקרא זה שלחן אחד, כי גורם דבר זה מה שנצטרפו על שלחן אחד שנחשב כאלו אכלו משלחן גבוה ודאי, להיות שלחן גבוה אחד כשם שהמזבח היה אחד ולא היה כאן ב' מזבחות רק מזבח אחד לאל אחד, ואין נקרא שלחן אחד רק ע"י שלשה, כי שנים הם מחולקי' ואין למספר זה מאחד כלל, ולפיכך לא תמצא מספר שנקרא לגמרי על שם רבוי כמו שנים במ"ם הרבוי כי שנים תחלת הרבוי ולכך יבא מלת שנים במ"ם הרבוי. ויש לך להבין עוד בחכמה איך שנים הם רבוי ולא יתאחדו ושלשה יש להם התאחדות כאלו הם דבר אחד, ולכך יבא מספר שלשה תמיד על דבר שיש להם חבור ביחד ולא כן שנים. וזה תוכל להבין בצורה כאשר תניח שני קוים זה אצל זה אין זה נראה כאחד כלל בעבור שלא יתאחדו הקוים כמו זה הרי אין כאן דבר אחד, אבל כאשר אתה מניח שלשה כמו זה הרי הקוים הם מתאחדים ודבר זה נקרא דבר אחד ולפיכך בשנים אין צירוף ולא כן בשלשה כי מספר זה יש צירוף. ועוד השנים הם כנגד שתי הקצוות שהם הפכים כי השחור והלבן הם שני הפכים לגמרי ואין בהם אחדות כלל שתראה מזה כי השנים אין בהם אחדות, ולא כן שלשה כי ע"י השלשה יש חבור שאי אפשר שיהיו ג' דברים הפכים ושני דברים שהם הפכים כמו השחור והלבן ותניח עוד צבע שלישי כמו האדום הרי צבע זה הוא ממוצע שאינו שחור ואינו לבן והוא ממוצע ביניהם וע"י זה מתחברים שני הפכים כי הוא ביניהם, ולכך על ידי שלישי יש חבור להם. ומפני שהכתוב אמר זה השלחן אשר לפני ה' ולפני הש"י אין שייך רק שלחן אחד לא שלחן מחולק, ולכך צריך שיהיה שלשה. ואע"ג כי לענין תורה אמרו למעלה כי שנים שיושבים ועוסקים בדברי תורה שכינה ביניהם, אינו דומה בודאי לענין זה שנאמר שנחשב כאלו אכלו משלחן גבוה אי אפשר שיהיה רק שלחן אחד, כי המזבח הוא אחד לאל אחד וכבר אמרנו כי מספר ג' יש לו חבור:,ועוד יש לדעת כי עבדי המלך הם רבים והם למלך שהוא אחד, ולפיכך ראוי שיהיה דבר זה דוקא למספר שלשה כי שלשה יש להם חבור ביחד, כי כן ראוי לעבדי המלך שהם רבים שיהיו מתחברים ויהיו לאחד, שהמלך שהם עבדים לו הוא אחד. ודבר זה עצמו מה ששלשה חייבין לזמן מטעם אשר אמרנו, כי שלשה יש להם צרוף ביחד כמו שהתבאר למעלה, וסעודתן הוא מן הש"י אשר מפרנס הנבראים, ולכך השלשה יש להם חבור לזמן לומר נברך. וכאשר מדברים על השלחן דברי תורה אז נחשב השלחן יותר כאלו אכלו משלחן גבוה, והראיה שהביא מן הכתוב אף על גב שלא כתב בקרא שאוכלין על שלחן, וגם לא כתיב שהם שלשה רק במזבח קאי. אין ראיות התנא רק שמזבח נקרא שלחן שעליו לחם הקב"ה, שאלו לא נקרא המזבח שלחן אי איפשר לך לומר כי שלשה שאכלו על שלחן אחד כאלו אכלו משלחנו של מקום, דמה ענין שלחנו של מקום לכאן דשלחנו של מקום מזבח הוא שזובחין עליו או מזין עליו, אבל עתה שנקרא המזבח שלחן על שם הלחם שעליו, ג"כ השלחן שעליו סעודת האדם שלחנו של מקום כאשר אומרים עליו דברי תורה ונחשב כאלו אכלו משלחנו של מקום מן הטעם אשר התבאר. ובדבר זה אין צריך ראיה כלל כי הם דברי שכל, רק עיקר הראיה מנין לומר כאלו אכלו משלחנו של מקום, דאם לא שייך שלחן כלל כלפי מעלה לא יתכן לומר כאלו אכלו משלחנו של מקום, וכיון דשייך שלחן אצל הקב"ה שוב אנו אומרים מסברא שנחשב כאלו אכלו משלחן גבוה כמו שפרשנו למעלה. ועוד אי לאו ללמדינו בא כי שלחנו של אדם נחשב ג"כ שלחנו של מקום, למה קרא המזבח שלחן ולא כתב זה המזבח אשר לפני ה', אלא ללמוד כי שלחן האדם ג"כ נחשב כמו שלחן המקום ובודאי דבר זה כשאומרי' עליו דברי תורה וזה ידעינן מסברא בלבד וזהו הפי' האמיתי, ואל תטריח עצמך לדרוש המקרא כלל וכמו שהתבאר סיפא דמתניתין שלשה שאכלו על שלחן ואמרו עליו דברי תורה, כך יתבאר גם כן רישא דמתניתין שלשה שאכלו על שלחן ולא אמרו עליו דברי תורה, ומן הסברא היה לו לשנות קודם הסיפא שלשה שאכלו ויש ביניהם דברי תורה, רק מפני ששנה לפני זה שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה, קבע אחריו שלשה שיושבים ואוכלים ואין ביניהם דברי תורה כאלו אכלו מזבחי מתים. וזה כי מפני שראוי שיהיו מדברים על השלחן דברי תורה כאשר הם שלשה כמו שאמרנו כי ראוי שיהיה הכל אל הש"י, וכאשר אין מדברים עליו דברי תורה הרי השלחן הזה יש לו הסרה מן הש"י, אשר היה ראוי להעלות השלחן זה עד שיהיה לפני הש"י, וכל הסרה מן הש"י הרי הוא נוטה אל הע"ז כי הע"ז הוא סלוק והסרה מן הש"י. ולפיכך אמר שאם אין מדברים עליו דברי תורה כאלו אכלו מזבחי מתים, שהרי מסלקים השלחן שלפני הש"י לצד אחר. ומביא ראיה מן הכתוב שאמר כי כל שלחנות וגו' וראיה זאת שנקרא מה שמקריבין עליו שלחן כמו שנקרא שלחן הקב"ה שלחן גבוה, כי אלקים אחרים הם, ולפיכך השלחן הזה שאין עליו דברי תורה והוא מוסר מן הש"י הוא השלחן אשר הוא שייך לע"ז הוא מזבח לע"ז, שהרי קרא הכתוב המזבח לע"ז שלחן א"כ המזבח והשלחן הוא דבר אחד דלא בחנם נקרא מזבח ע"ז שלחן, אלא להכי הוא דאתי כי שלחנו של אדם שאין עליו תורה זבחי מתים הוא, ומאחר ששלחן זה הוא לע"ז נחשב כמו מזבח לע"ז בודאי. והכתוב אמר כי כל שלחנות מלאו קיא צואה ולא אמר כי כל שלחנות מלאו זבחי מתים, ובשביל זה מפרשים פירושים רחוקים מאוד, ולא ידעו פירוש הכתוב מה שאמר בלי מקום אבל הכתוב קרא קרבנות שלהם שהם זבחי מתים קיא צואה בלי מקום, וזה כי קרבנות שלהם הם כמו קיא צואה, שקיא צואה שהוא יוצא מן האדם אין ספק שהוא יוצא מן האצטומכא בשביל שהוא זר ונכרי אליו, שאם לא היה זר ונכרי אל האדם היה נשאר באצטומכא, אבל בשביל שהוא זר יוצא מן האצטומכא, וכך הקרבנות שהם מקריבים לאל זר שאינם אלהות שנקראת עבודה זרה הוא קיא צואה שהיא זרה לאדם, ולא שתהיה נקראת צואה שהצואה שהוא בדרך הטבע ומנהגו של עולם אינו זר ונכרי שכך הוא מנהגו של עולם, אבל קיא צואה שהיא זרה ונכרי' מן הטבע היא זרה לגמרי. וזה שאמר בלי מקום, כלומר שכל דבר בעולם אשר ברא הש"י יש לו מקום אשר הוא נברא עליו שהוא מדריגתו ומקומו וכמו שאמרו אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום וכמו שיתבאר עוד בעז"ה, אבל לדבר זה אין מקום לו שכ"כ הוא זר, לפיכך קראו קיא צואה שהוא בלי מקום, ר"ל כמוציא קיא צואה בעבור שהוא נכרי וזר ואינו בסדר העולם אין לו מקום בעולם כלל ואין האצטומכא מקבל אותו ואינו מקום לו ולכך יוצא ממנה שאינה סובל אותו, וכך קרבנות שלהם שהם זבחי מתים הם בלי מקום שהם זרים ונכרים שכך נקראו קרבנות עבודה זרה ולכך אין מקום להם. ומה שאמר כי כל שלחנות מלאו קיא צואה יש לפרש על הפלגות המאוס והתעוב של שלחנם כמו שדרך הכתוב בכל מקום להפליג, אבל עיקר הפירוש כמו שאמר אחר כך בלי מקום שהדבר שיש לו מקום הוא מוגבל, שזה ענין המקום אשר הוא מקיף ומגביל אשר הוא מקום לו, אבל הדבר אשר הוא בלי מקום כמו ענין הע"ז שאין לו מקום כלל בעולם שהוא יוצא חוץ מסדר העולם ומאחר שאין לו מקום אינו מוגבל, ולפיכך כל השלחנות שלהם מלאו קיא צואה כלומר שאין כאן דבר מגביל. אבל מזבח הש"י הקרבנות שעליו אין לומר עליהם כי הוא מלא, אחר שהקרבנות של הש"י יש להם מקום, וכל אשר יש לו מקום הוא מוגבל מצד שהמקום יגביל את אשר בתוכו ולא יאמר על זה כי השלחן מלא בלי מקום. אבל שלחנות ע"ז מלאים קיא צואה בלי מקום ופירשנו בלי מקום כלומר שאין מקום לקרבן שלהם ולפיכך לא יוגבל. וכל הדברים האלו יש להבין ממה שהש"י נקרא מקום ופירושו שהוא יתברך מקומו של עולם בכלל, ודבר זה שהוא תקרובת של ע"ז והוא יוצא מן הש"י שהוא מקומו של עולם הוא בלא מקום בודאי. ומפני זה תבין מה שאמר כאלו אכלו משלחנו של מקום ולא אמר משלחנו של הקב"ה, וכל זה כדי ללמוד לך על הרישא שלשה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה וכו' כי אלו יוצאים מרשותו של הש"י שהוא מקומו של עולם, וכל המקומות תחת המקום הוא הש"י אשר הוא כולל כל המקומות, ואין לקרבן שלהם שהוא לע"ז מקום ולכך נחשב שלחנות שלהם מלא קיא צואה אע"ג שאין השלחן מלא, כיון שאין לקרבן של ע"ז מקום בעצמו אשר המקום מקיף ומגביל את הדבר אשר בתוכו ופירוש ברור הוא ואין ספק כלל:
The kind of food needed to sustain a soul of a level over and above the minimum level נפש, is different from the kind of food needed to sustain a body. When Moses spent three times forty days on Mount Sinai without physical food or drink, he certainly sustained his נשמה by spiritual nourishment instead. Rabbi Arama further refers to his commentary on the phenomenon of Moses going without food or drink [chapter 32, pages 279-280 in my translation. Ed.] in which he states that the more refined the food, the more it can serve as soul-food. This is the meaning of the concept of ריח ניחוח, the almost totally intangible part of food. "Man does not live on bread alone, but on all that emanates from the mouth of the Lord" (Deut. 8,3) i.e. one can live on spiritual nourishment. This is the reason that a meal during which no words of Torah are spoken is considered an abomination (Avot 3,3). It is this aspect of the food which determines our affinity with G'd as a nation, not the aspect of the "nutritional" value of the animal sacrifices presented on the altar. Should these considerations not be present and not motivate the animal sacrifices presented by the priest on behalf of the Jewish people, the Heavenly Table, i.e. the altar, may be considered as uprooted. Thus far the words of Rabbi Yitzchak Arama.
וַ֭יִּצָּ֣מְדוּ לְבַ֣עַל פְּע֑וֹר וַ֝יֹּאכְל֗וּ זִבְחֵ֥י מֵתִֽים׃
They joined themselves also unto Baal of Peor, And ate the sacrifices of the dead.
וְטִמֵּאתֶ֗ם אֶת־צִפּוּי֙ פְּסִילֵ֣י כַסְפֶּ֔ךָ וְאֶת־אֲפֻדַּ֖ת מַסֵּכַ֣ת זְהָבֶ֑ךָ תִּזְרֵם֙ כְּמ֣וֹ דָוָ֔ה צֵ֖א תֹּ֥אמַר לֽוֹ׃
And ye shall defile thy graven images overlaid with silver, And thy molten images covered with gold; Thou shalt put them far away as one unclean; Thou shalt say unto it: ‘Get thee hence.’
שלשה שאכלו וכו'. פירש במדרש שמואל בשם לב אבות. דנקיט שלשה. דבפסוק שהביא לראיה. שם מדבר ג"כ משלשה. והם החכם. והכהן. והנביא. והחסיד ז"ל נתן טעם למה שלשה כי שנים יתעסקו בדברים ויהיו נדונים כשוגגים. אבל כשהם שלשה היה להם לשלישי להזכירם. והרשב"ם כתב כי נקט שלשה לפי שסתם שלחן איכא שלשה לזימון. ע"כ:
"Three who ate": In Midrash Shmuel, [its author] explained in the name of Lev Avot that he took [the number] three, as there in the verse that he brought as a proof it also speaks about three - and they are the wise man, the priest and the prophet. And the pious one, may his memory be blessed, gave a reason why three: that if two are occupied in speech, they would be considered as inadvertent transgressors; but when they are three, the third was there to remind them. And Rashbam wrote that the took three, as an undifferentiated table has three to introduce [the Grace after Meals].
ולא אמרו עליו דברי תורה. כתב הר"ב ובברכת המזון שמברכין על השלחן יוצאין ידי חובתן וחשוב כאילו אמרו עליו דברי תורה. והברכות הן ג'. כי הטוב ביבנה תקנוה ונמצא שהן כנגד ג' אמות דלקמן. ועוד שהם כנגד אנ"ך שכן הראשונה משה תיקנה שעל שמו נקראת התורה שנאמר (מלאכי ג') זכרו תורת משה. והשניה יהושע תיקנה. והוא ראשון לספרי הנביאים. והשלישית דוד ושלמה תקנוה. והם ראשונים לספרי הכתובים. ולאמרי לה כנגד מקרא. משנה. תלמוד. נ"ל לפרש על דרך הנדרש בפ"ב דערובין דף כ"א נשכימה לכרמים. אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. נראה הפרחה הגפן אלו בעלי מקרא פתח הסמדר אלו בעלי משנה. הנצו הרמונים. אלו בעלי תלמד. ופירש"י סמדר גדול מפרח. כך משנה מפורשת יותר מן המקרא. הנצו הרמונים. גדלו כל צרכן וכו'. וכן אתה מוצא באלו השלשה ברכות. שהשניה מפורשת יותר מן הראשונה. שאין בראשונה אלא הזכרת המזון שהש"י זן אותנו ובשניה ארץ טובה שהנחילנו לאכול מפריה ולשבוע מטובה. והשלישי מפורשת עוד יותר. שמתפלל על המזון. זוננו פרנסנו וכו'. גם על בנין המקדש שהיא תכלית הנחלת הארץ כי שם נעבוד את ה'. ואע"פ שהצבתי ציונים להדמות ברכות המזון לדברי תורה אנ"ך. אי נמי מקרא משנה תלמוד מכל מקום לא נתיישבה דעתי בפסק הזה לצאת י"ח בכך. דודאי דרבי שמעון לאו בהכי מיירי. דאטו ברשיעי עסקינן שאינן מברכין ברכת המזון שהיא מצות עשה מן התורה. ומילי דאבות. מילי דחסידות נינהו. כדאמרינן בפרק המניח (דף ל') מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דאבות ולשון רש"י ורגילין בני אדם לפטור עצמן בברכת המזון:
"And did not say upon it words of Torah": Rabbi Bartenura wrote, "And with the Grace after Meals that we bless upon the table, we fulfill our obligation. And it is considered as if we said words of Torah upon it." And the blessings are three - as [the blessing of] "the Good" was established [by the rabbis] in Yavneh - and it comes out that it corresponds to the three amot (the measurement, understood by some as indicating a tripartite study at the table, in the verse sited) later on. And they also correspond to Torah, Prophets and Writings: as Moshe established the first [blessing], as it stated (Malachi 3:22), "Remember the Torah of Moshe"; and Yehoshua established the second one and he is the first of the books of the Prophets; and David and Shlomo established the third one, and they were the first [authors] of the books of the Writings. And according to those that say that [the three amot] correspond to Scripture, Mishnah and Talmud, it appears to me to be explained according to the way that is expounded in the second chapter of Eruvin 21 (based on the verse in Song of Songs 7:13), "'Let us rise up early to the vineyards' - these are the synagogues and study halls; 'let us see whether the vine has blossomed' - these are the men of Scripture; 'the bud has opened' - these are the men of Mishnah; 'and whether the pomegranates have developed' - these are the men of Talmud." And Rashi explained, "the bud is greater than the blossom; so [too] is Mishnah more elucidated than the Scriptures. 'Whether the pomegranates have developed': [meaning] they have completely grown, etc." And so [too] do you find in these three blessings: as the second is more elucidated than the first, as in the first one there is only mention of the food that God, may He be blessed, feeds us, and in the second [also the] 'good land that he bequeathed' to us 'to eat from its fruit and to be satiated from its goodness'; and the third one is even more elucidated, as it prays for the food - "feed us, sustain us - also about the building of the Temple which is the goal of the bequest of the land, as there will we serve God. And even though I have marked signs to compare the Grace after Meals to words of Torah of the Torah, Prophets and Writings - or also Scripture, Mishnah and Talmud - nonetheless, my mind is not settled with this decision to fulfill one's obligation with this. As certainly Rabbi Shimon is not speaking about these, since are we dealing with evildoers that do no bless the Grace after Meals, which is a commandment from the Torah? And the words of Avot are words (teachings) of piety, as we say in the chapter [entitled] Hameniach (Bava Kamma 30), "The one wants to be pious, let him fulfill the words of Avot." And the language of Rashi [about this is] "And people are accustomed to dispensing [with their obligation] with the Grace after Meals."
כאילו אכלו משלחנו של מקום. שמעלה עליהם כאילו הקריבו קרבנות על דרך מה שארז"ל כהנים משלחן גבוה קא זכו. מדרש שמואל. וכינוי מקום להקב"ה. מפורש בפ"ב משנה ט':
"it is as if they ate from the table of the Omnipresent": As it ascribes to them as if they offered sacrifices in the way that the Rabbis, may their memory be blessed, said, "The Priests merited [to eat] from the High table" - Midrash Shmuel. And the appellation of the Holy One, blessed be He as the Omnipresent is explained in Chapter, Mishnah 9.
(ג) כאלו כו'. שמעלה עליהם כאלו הקריבו קרבנות על דרך מה שארז''ל כהנים משולחן גבוה קא זכו. מר''ש:
(3) "it is as if, etc.": As it ascribes to them as if they offered sacrifices in the way that the rabbis, may their memory be blessed, said, "The Priests merited [to eat] from the High table" - Midrash Shmuel.
(ה) בְּרֵאשִׁית בָּרָא אלהי''ם, אֵ''ל הַיָּ''ם, יַמָּא דְאוֹרַיְיתָא, וַעֲלֵיהּ אִתְּמַר (בראשית א כ) וַיֹּאמֶר אלהי''ם יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ, הָכָא פִּקּוּדָא לְמִלְעִי בְּאוֹרַיְיתָא, דְאִתְּמַר בָּהּ (ישעיה נה א) הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם, וְאִלֵּין דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְיתָא יָרְתִין נֶפֶשׁ חַיָּה מִשְּׁכִינְתָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה, וְעוֹף יְעוֹפֵף דָּא רוּחַ דְּאִתְּמַר בֵּיהּ (קהלת י כ) כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגִּיד דָּבָר, וְהַאי אִיהוּ יהו''ה עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא.
(ו) לְקִבְלֵיהּ מטטרו''ן דִּשְׁמֵיהּ כְּשֵׁם רַבֵּיהּ, י' רֵישָׁא דְעוֹפָא, ו' גּוּפָא דִילֵיהּ, ה''ה תְּרֵי גַדְפוֹי דִבְהוֹן פָּרַח לְעִילָא וְנָחִית לְתַתָּא, וְאִלֵּין תְּרֵין גַּדְפִין אִינוּן תְּרֵין הֲבָלִים ה''ה, דִבְהוֹן אִתְּמַר (יחזקאל א יד) וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב, דְּאִינוּן י''ו, הֶבֶל סָלִיק בְּי' הֶבֶל נָחִית בְּו', כְּהֶבֶל דְּנָפִיק מִפִּימָא דְכִבְשָׁן, וְהָכִי יַמָּא סָלִיק וְנָחִית, וְגַלְגַּלּוֹי רָצִים וְשָׁבִים.
(5) ... For the bird of the skies will lead/bring the voice, and the masters of wings will tell a word” [Ec 10:20]. Here this [word] is YHVH, the central pillar ...
(6) ... Y’ י is the head of the bird. V’ ו is his body. H”H ה ה are the two wings, through which he flies upward and comes to rest below. And these two wings are two breaths, H”H, and concerning them it is said, “And the animals/chayot [bearing the divine chariot] ran and returned” [Ez 1:14], for these are Y”V: a breath leaves through Y’ י – a breath returns through V’
(ו) לְקִבְלֵיהּ מטטרו''ן דִּשְׁמֵיהּ כְּשֵׁם רַבֵּיהּ, י' רֵישָׁא דְעוֹפָא, ו' גּוּפָא דִילֵיהּ, ה''ה תְּרֵי גַדְפוֹי דִבְהוֹן פָּרַח לְעִילָא וְנָחִית לְתַתָּא, וְאִלֵּין תְּרֵין גַּדְפִין אִינוּן תְּרֵין הֲבָלִים ה''ה, דִבְהוֹן אִתְּמַר (יחזקאל א יד) וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב, דְּאִינוּן י''ו, הֶבֶל סָלִיק בְּי' הֶבֶל נָחִית בְּו', כְּהֶבֶל דְּנָפִיק מִפִּימָא דְכִבְשָׁן, וְהָכִי יַמָּא סָלִיק וְנָחִית, וְגַלְגַּלּוֹי רָצִים וְשָׁבִים.
(6) ... Y’ י is the head of the bird. V’ ו is his body. H”H ה ה are the two wings, through which he flies upward and comes to rest below. And these two wings are two breaths, H”H, and concerning them it is said, “And the animals/chayot [bearing the divine chariot] ran and returned” [Ez 1:14], for these are Y”V: a breath leaves through Y’ י – a breath returns through V’
Noam Elimelech - Beresheis and Noach
"Mipeninei Noam Elimelech"
translated and compiled by Tal Moshe Zwecker
© 2008 http://www.targum.com
And G-d said, “Let there be light.” And there was light.
(Bereishis 1:3)
What was added by the fact that Hashem said, “Let there be light” — and there was light? What innovation does vayehi (“and there was light”) introduce? Also, we should strive to understand our Sages’ teaching that “at first Hashem thought to create the world through the attribute of strict justice. However, He saw that the world would not be able to continue existing in this state, so He added the attribute of mercy” (see Rashi, Bereishis 1:1; Bereishis Rabbah 12:14).7 The earlier commentators explain that one should not, Heaven forbid, think that Hashem alters His deeds. The one true G-d, whose unity is indivisible, does not think one way in the beginning and later change His mind. Perish the thought! *
We will attempt to explain these difficulties with the verse “The spirit of Hashem was hovering above the waters” (Bereishis 1:2).The holy writings8 explain that the letters that spell the Hebrew word for “hovering,” ,מרחפת also spell 288 “ ,רפ״ח†מת†died.”9 [The gematria of רפ״ח†is 288 — relish = 200, peh = 80, ches = 8.] This alludes to the 288 sparks of holiness that fell to a lower spiritual state and were scattered during the shattering of the vessels.
Thus it says, “G-d said, ‘Let there be light’...and G-d saw the light that it was good.” This, too, is puzzling since we cannot say that Hashem saw that the light was good only after its creation and not before. Heaven forbid that we should think such things about the Creator!
Rather, the root of the matter is that the divine speech is perfect and complete in every way without any imperfections at all. There is nothing that can rectify Hashem’s speech since it is perfect. * Therefore, if Hashem would have said with His mouth, so to speak, “Let there be light” [without adding “And He saw the light that it was good”] as soon as the 288 sparks fell, all the light would have returned to its former state, before the shattering of the vessels. However, Hashem desires the service of the righteous Tzaddikim, that they should uplift and elevate the fallen sparks. If at the time when the sparks fell Hashem would have spoken, all would have been rectified and there would be nothing for the Tzaddikim to elevate. But if
Hashem did nothing at all, then the Tzaddikim would not be able to perform the divine will, as the Sages teach, “If not for Hashem’s help, we could never overcome the evil inclination” (Sukkah 52b; Kiddushin 30b). Thus, Hashem in His abundant mercy and lofty wisdom saw and gazed at the light — meaning the sparks — thereby helping the Tzaddik so that he would be able to elevate them.
This then is the explanation of “G-d said, ‘Let there be light’ ” and “G-d saw the light and it was good”: If Hashem would have said, “Let there be light,” and immediately there would have been light — meaning that all the light would have returned to its former state before the shattering of the vessels — all would have been rectified and there would be nothing for the Tzaddik to elevate, and Hashem specifically desires the service of the Tzaddik. * Therefore [He added], “He saw that the light was good” — Hashem saw and gazed at the light, in order to aid and assist the Tzaddik so that he would be able to elevate the sparks, as we explained above.
This is what the verse means when it says “it was good” — the Sages teach that this refers to the Tzaddik who is called “good” (see Chagigah 12a).
Make an opening or window [tzohar] for the ark, and to a cubit
finish it from above... (Bereishis 6:16)
The great commentator Rashi explains that the word tzohar connotes a precious stone. We can also suggest that the Hebrew word for “ark,” teivah, can also mean “word.” Therefore the verse can be read: “Make your words into a precious stone.” This teaches us that all the words we speak should shine with the luster of a precious stone. *
“And to a cubit finish it from above” — this alludes to true unity, since the Tzaddik must walk in unity in the higher worlds.
On a slightly different note, the verse teaches us that we should “make a tzohar, a light, through the words [teivah].” Through the words of Torah that the Tzaddik learns, he can transform צרה†into צהר†— “calamity” and “disaster” can be changed into “radiance” and “light.”
And to a cubit finish it from above. (Bereishis 6:16)
The Gemara in Shabbos (119b) says: “He who prays reciting the verse ‘Vayechulu...’ regarding the completion of the world’s creation with Shabbos becomes a partner with Hashem in the act of creation, as it says, ‘Vayechulu... — And Heaven and Earth were completed’ (Bereishis 2:1) — do not read ‘vayechulu,’ completed, but rather read it as ‘vayichlu,’ they finished it together [meaning to say that Hashem and man finished it together].”
This can be explained as referring to the Tzaddik, who nullifies harsh decrees
and judgments by elevating them back to their source, thereby sweetening
them.
<><><>
Mahx Note, [Max Carl Kirk]
"And to a cubit finish it from above…"
Measured from above, not from below, nevertheless, measured…
True unity.
When the eagle circles, its line of sight is readied and measured. Having circled, its sight is at once the global sight of the eagle from above, and it is also straight upon the ground, being straightened in the linear way of the sight of the ox, and it is also curved to the sides on the ground in the way of the sight of the lion tracking the moves of its prey.
This is only the beginning of unity, the readiness to descend to attack the prey. This is the rushing. But the preparation for the rushing without the preparation for the returning is not fully prepared unity. For the raptor of G-d that will carry away the evil inclination must do so with graceful wings. The heart must not be overheated with the imagination of victory, the force not over extended in descent. The raptor must be saddled and bridled with a priest, a tzaddik, who will be the seat of the Rider Above. Then the measure from above will be to a cubit, to the mark, where the wings that rush and descend will at once be the wings that lift and return.
The General and The Specific
First the general then the specific.
Not the specifics without the general - which is like works without faith.
Yet it is according to the revelation of faith that the general is specifically commanded - as if the eagle were commanded by its Rider Above: Circle above until your sight is on the ground, until you are led by the ox and until you move with the lion. When you have obeyed then you will hear Me and be one with me and will be able to descend in order to ascend.
For the general is not the general of my own thought but the general is the Great General which is above all - therefore I must begin to know Him Who Is Above All by commandment; for if it were by native general awareness alone i could not know Him without my knowledge shattering into endless fallen sparks.
Therefore my true knowledge of him begins in fear and obedience, as he addresses with grace, to rectify and redeem it, my sense of his Transcendently General Truth — which is beyond my praise or knowledge. Knowing him, then, I know him in fear with the ember of love, according to his specific commandment, Let there be light! “I am Hashem your God who brought you up out of the Land of Egypt, out of the house of bondage!”
And obedience to that commandment in the gathering of the sparks of my own fallen general, global awareness of the Creator and Master of all, who is the God of Israel. For eternally Israel is all of this obedience and unity with Him, the Rider Above. And there is no other obedience or unity with Him than that which He calls Israel.
Y’ י is the head of the bird. V’ ו is his body. H”H ה ה are the two wings, through which he flies upward and comes to rest below. And these two wings are two breaths, H”H, and concerning them it is said, “And the animals/chayot [bearing the divine chariot] ran and returned” [Ez 1:14], for these are Y”V: a breath leaves through Y’ י – a breath returns through V’ [Tikkunei Zohar, see above]
"Mipeninei Noam Elimelech"
translated and compiled by Tal Moshe Zwecker
© 2008 http://www.targum.com
And G-d said, “Let there be light.” And there was light.
(Bereishis 1:3)
What was added by the fact that Hashem said, “Let there be light” — and there was light? What innovation does vayehi (“and there was light”) introduce? Also, we should strive to understand our Sages’ teaching that “at first Hashem thought to create the world through the attribute of strict justice. However, He saw that the world would not be able to continue existing in this state, so He added the attribute of mercy” (see Rashi, Bereishis 1:1; Bereishis Rabbah 12:14).7 The earlier commentators explain that one should not, Heaven forbid, think that Hashem alters His deeds. The one true G-d, whose unity is indivisible, does not think one way in the beginning and later change His mind. Perish the thought! *
We will attempt to explain these difficulties with the verse “The spirit of Hashem was hovering above the waters” (Bereishis 1:2).The holy writings8 explain that the letters that spell the Hebrew word for “hovering,” ,מרחפת also spell 288 “ ,רפ״ח†מת†died.”9 [The gematria of רפ״ח†is 288 — relish = 200, peh = 80, ches = 8.] This alludes to the 288 sparks of holiness that fell to a lower spiritual state and were scattered during the shattering of the vessels.
Thus it says, “G-d said, ‘Let there be light’...and G-d saw the light that it was good.” This, too, is puzzling since we cannot say that Hashem saw that the light was good only after its creation and not before. Heaven forbid that we should think such things about the Creator!
Rather, the root of the matter is that the divine speech is perfect and complete in every way without any imperfections at all. There is nothing that can rectify Hashem’s speech since it is perfect. * Therefore, if Hashem would have said with His mouth, so to speak, “Let there be light” [without adding “And He saw the light that it was good”] as soon as the 288 sparks fell, all the light would have returned to its former state, before the shattering of the vessels. However, Hashem desires the service of the righteous Tzaddikim, that they should uplift and elevate the fallen sparks. If at the time when the sparks fell Hashem would have spoken, all would have been rectified and there would be nothing for the Tzaddikim to elevate. But if
Hashem did nothing at all, then the Tzaddikim would not be able to perform the divine will, as the Sages teach, “If not for Hashem’s help, we could never overcome the evil inclination” (Sukkah 52b; Kiddushin 30b). Thus, Hashem in His abundant mercy and lofty wisdom saw and gazed at the light — meaning the sparks — thereby helping the Tzaddik so that he would be able to elevate them.
This then is the explanation of “G-d said, ‘Let there be light’ ” and “G-d saw the light and it was good”: If Hashem would have said, “Let there be light,” and immediately there would have been light — meaning that all the light would have returned to its former state before the shattering of the vessels — all would have been rectified and there would be nothing for the Tzaddik to elevate, and Hashem specifically desires the service of the Tzaddik. * Therefore [He added], “He saw that the light was good” — Hashem saw and gazed at the light, in order to aid and assist the Tzaddik so that he would be able to elevate the sparks, as we explained above.
This is what the verse means when it says “it was good” — the Sages teach that this refers to the Tzaddik who is called “good” (see Chagigah 12a).
Make an opening or window [tzohar] for the ark, and to a cubit
finish it from above... (Bereishis 6:16)
The great commentator Rashi explains that the word tzohar connotes a precious stone. We can also suggest that the Hebrew word for “ark,” teivah, can also mean “word.” Therefore the verse can be read: “Make your words into a precious stone.” This teaches us that all the words we speak should shine with the luster of a precious stone. *
“And to a cubit finish it from above” — this alludes to true unity, since the Tzaddik must walk in unity in the higher worlds.
On a slightly different note, the verse teaches us that we should “make a tzohar, a light, through the words [teivah].” Through the words of Torah that the Tzaddik learns, he can transform צרה†into צהר†— “calamity” and “disaster” can be changed into “radiance” and “light.”
And to a cubit finish it from above. (Bereishis 6:16)
The Gemara in Shabbos (119b) says: “He who prays reciting the verse ‘Vayechulu...’ regarding the completion of the world’s creation with Shabbos becomes a partner with Hashem in the act of creation, as it says, ‘Vayechulu... — And Heaven and Earth were completed’ (Bereishis 2:1) — do not read ‘vayechulu,’ completed, but rather read it as ‘vayichlu,’ they finished it together [meaning to say that Hashem and man finished it together].”
This can be explained as referring to the Tzaddik, who nullifies harsh decrees
and judgments by elevating them back to their source, thereby sweetening
them.
<><><>
Mahx Note, [Max Carl Kirk]
"And to a cubit finish it from above…"
Measured from above, not from below, nevertheless, measured…
True unity.
When the eagle circles, its line of sight is readied and measured. Having circled, its sight is at once the global sight of the eagle from above, and it is also straight upon the ground, being straightened in the linear way of the sight of the ox, and it is also curved to the sides on the ground in the way of the sight of the lion tracking the moves of its prey.
This is only the beginning of unity, the readiness to descend to attack the prey. This is the rushing. But the preparation for the rushing without the preparation for the returning is not fully prepared unity. For the raptor of G-d that will carry away the evil inclination must do so with graceful wings. The heart must not be overheated with the imagination of victory, the force not over extended in descent. The raptor must be saddled and bridled with a priest, a tzaddik, who will be the seat of the Rider Above. Then the measure from above will be to a cubit, to the mark, where the wings that rush and descend will at once be the wings that lift and return.
The General and The Specific
First the general then the specific.
Not the specifics without the general - which is like works without faith.
Yet it is according to the revelation of faith that the general is specifically commanded - as if the eagle were commanded by its Rider Above: Circle above until your sight is on the ground, until you are led by the ox and until you move with the lion. When you have obeyed then you will hear Me and be one with me and will be able to descend in order to ascend.
For the general is not the general of my own thought but the general is the Great General which is above all - therefore I must begin to know Him Who Is Above All by commandment; for if it were by native general awareness alone i could not know Him without my knowledge shattering into endless fallen sparks.
Therefore my true knowledge of him begins in fear and obedience, as he addresses with grace, to rectify and redeem it, my sense of his Transcendently General Truth — which is beyond my praise or knowledge. Knowing him, then, I know him in fear with the ember of love, according to his specific commandment, Let there be light! “I am Hashem your God who brought you up out of the Land of Egypt, out of the house of bondage!”
And obedience to that commandment in the gathering of the sparks of my own fallen general, global awareness of the Creator and Master of all, who is the God of Israel. For eternally Israel is all of this obedience and unity with Him, the Rider Above. And there is no other obedience or unity with Him than that which He calls Israel.
Y’ י is the head of the bird. V’ ו is his body. H”H ה ה are the two wings, through which he flies upward and comes to rest below. And these two wings are two breaths, H”H, and concerning them it is said, “And the animals/chayot [bearing the divine chariot] ran and returned” [Ez 1:14], for these are Y”V: a breath leaves through Y’ י – a breath returns through V’ [Tikkunei Zohar, see above]
(undefined) Originally man wore clothing made from "light" i.e. the word Or spelled with the letter א, whereas after the sin G'd had to provide man with clothing made from hide. This teaches the need to refine one's body until one again reaches the spiritual level when one can wear clothing made of אור. One way of qualifying for such garments once more in the future is to accept any afflictions we experience in life with love, to perceive them as acts of G'd designed to help us refine our body. Even death itself is a means of refining the material the body is made of. This is why the Psalmist says: יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, "The death of His pious ones is precious to G'd."
Mahx Note:
There is a direct analogy between the sparks of the original light of the attributes of Hashem which fell and the fallen garments of light which Adam originally wore.
There is a direct analogy between the sparks of the original light of the attributes of Hashem which fell and the fallen garments of light which Adam originally wore.
וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם (בראשית לז, כה). אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר שַׁלּוּם: יְשִׁיבָה אַחַת שֶׁיָּשְׁבוּ הַשְּׁבָטִים בְּעֵצָה אַחַת לִמְכֹּר אֶת יוֹסֵף, כִּלְכְּלָה אֶת הָעוֹלָם שֶׁבַע שָׁנִים בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן. אִם עֲבֵרוֹתֵיהֶן כִּלְכְּלָה וְהֶעֱמִיד אֶת הָעוֹלָם, זְכֻיּוֹתֵיהֶן עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְאַף כָּאן, מִי גָּרַם לַשְּׁבָטִים בְּפָרָשַׁת שְׁקָלִים שֶׁיִּתְּנוּ כֹּפֶר נַפְשׁוֹתֵיהֶן, מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל. וְאִם חֲטָאָה גְּדוֹלָה שֶׁעָשׂוּ, גָּרְמָה לְמִצְוָה וְלִזְכוּת. מִצְוֹת שֶׁהֵן עוֹשִׂין, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
And they sat down to eat bread (ibid., v. 25). R. Judah the son of Shalum said: This is a notable instance of many sitting down together in unity, with a single thought in mind; to sell Joseph. Yet he fed the world for seven years, through two famines. If despite their sin he could feed the world and cause it to endure, how much more beneficial would have been the result if they had acted meritoriously. Similarly, observe what happened to the tribes in the chapter Shekalim, when they were permitted to atone for the incident of the golden calf. If the heinous sin they committed could lead to the performance of a worthy act, how much more so if they had acted meritoriously.
וְאַתָּה ה' (תהלים ג, ד). אָמַר דָּוִד: וְאַתָּה רִבּוֹן הָעוֹלָם הִסְכַּמְתָּ בְּתוֹרָתְךָ עִמָּהֶם וְאָמַרְתָּ, מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת (ויקרא כ, י), מָגֵן בַּעֲדִי (תהלים ג, ד), בִּזְכוּת אֲבוֹתַי. כְּבוֹדִי (תהלים ג, ד), שֶׁהֶחֱזַרְתַּנִי לְמַלְכוּתִי, וּמֵרִים רֹאשִׁי (תהלים ג, ד), שֶׁהָיִיתִי חַיָּב הֲרָמַת רֹאשׁ, וְנָתַתָּ לִי תִּלּוּי רֹאשׁ עַל יְדֵי נָתָן הַנָּבִיא, שֶׁאָמַר גַּם ה' הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת (ש״ב יב, יג).
Then David cried out: But Thou, O Lord, as if to say, O You who art Master of the world, Your law agrees with them, for You said: The adulterer and the adulteress shall surely be put to death (Lev. 20:10). But art a shield about me refers to the merit of my ancestors. My glory indicates that you have restored me to kingship; and Lifter up of my head implies that though I was guilty of murder, You permitted me to lift up the head; that is, to be forgiven through Nathan the prophet, for he said: The Lord also has put away thy sin; thou shalt not die (II Sam. 12:13).9A reference to David’s arranging the death of Uriah, the husband of Bath-sheba. However, the rabbis held that this verse refers to the nations of the world. The idolaters are many (rabim), as it is written: The uproar of many peoples (Isa. 17:12). They said to Israel: You are a nation that heard at Sinai: I am the Lord Thy God, thou shalt have no other gods before Me (Exod. 20:3), yet at the end of forty days you said of a calf: This is your god, O Israel (ibid. 32:4). How can they enjoy salvation, since it says: There is no salvation for him in God (Ps. 3:3)? But Thou, O Lord, art a shield about me suggests that Israel cried out: Master of the Universe, do You agree with them, since You have said: He that sacrificeth unto the gods shall be utterly destroyed (Exod. 22:19)? A shield about me alludes to the merit of the fathers; my glory implies that You will cause your Shekhinah to dwell in our midst when You said: Build Me a Sanctuary that I may dwell among them (ibid. 25:8); and lifter up of the head indicates that instead of sentencing us to destruction, You permitted us to lift up the head, that is, to be forgiven because of Moses, as it is said: Thou liftest up the head. R. Jacob the son of Yohai, in the name of R. Jonathan, explained the text: And man boweth down, and man lowereth himself (Isa. 2:9). And man boweth down alludes to the Israelites, as it is said: And ye My sheep, the sheep of My pasture, are men (Exod. 34:31), while man lowereth himself refers to Moses, as it is said: Now the man Moses was very meek (Num. 12:3). Moses cried out: Master of the Universe, I know that Israel lowered itself before a calf, but I too lowered myself; will You not forgive them? He replied: You will forgive them. Hence, When thou takest the sum (forgivest them).10“Take the sum” (lit. “lift up the head”) is an idiom meaning “forgive.”
רַב הוּנָא אָמַר: צְדָקָה וָחֶסֶד שֶׁאֻמּוֹת הָעוֹלָם עוֹשִׂין, מְסֻכָּן הוּא לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל כְּאַרְסָהּ שֶׁל נָחָשׁ. מִמִּי אַתְּ לָמֵד, מִבְּרֹאדַךְ בַּלְאֲדָן, שֶׁהָיָה לָמוּד בְּכָל יוֹם לֶאֱכֹל בְּשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת וְיָשֵׁן עַד תֵּשַׁע. כֵּיוָן שֶׁחָזַר גַּלְגַּל חַמָּה בִּימֵי חִזְקִיָּה, יָשַׁן לוֹ. וְעָמַד וּמָצָא שֶׁהוּא שַׁחֲרִית. בִּקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת כָּל עֲבָדָיו. אָמַר לָהֶם: הִנַּחְתֶּם אוֹתִי לִישֹׁן כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה. אֲמַרוּ לֵהּ: יוֹמָא הוּא דַּהֲדַר. אֲמַר לְהוּ: וְאֵי זֶה אֱלוֹהַּ הֶחֱזִירוֹ. אָמְרוּ לוֹ: אֱלֹהָיו שֶׁל חִזְקִיָּהוּ. אָמַר לָהֶם: וְכִי יֵשׁ אֱלוֹהַּ גָּדוֹל מֵאלֹהַי. אָמְרוּ לוֹ: אֱלֹהָיו שֶׁל חִזְקִיָּהוּ גָּדוֹל מִכָּל אֱלֹהוֹת שֶׁבָּעוֹלָם. מִיָּד, בָּעֵת הַהִיא שָׁלַח בְּרֹאדַךְ בַּלְאֲדָן בֶּן בַּלְאֲדָן מֶלֶךְ בָּבֶל סְפָרִים וּמִנְחָה אֶל חִזְקִיָּהוּ וְגוֹ' (מלכים ב כ, יב). וְכָתַב: שָׁלוֹם לְחִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ, וְשָׁלוֹם לִירוּשָׁלַיִם, וְשָׁלוֹם לָאֱלוֹהַּ הַגָּדוֹל. לְאַחַר שֶׁיָּצְאוּ הַסְּפָרִים לֹא נִתְיַשֵּׁב עַל דַּעְתּוֹ, אָמַר: לֹא עָשִׂיתִי כַּהֹגֶן, שֶׁהִקְדַּמְתִּי שְׁלוֹם חִזְקִיָּהוּ וְעִירוֹ לִשְׁלוֹם אֱלוֹהַּ הַגָּדוֹל. עָמַד מִכִּסְאוֹ וּפָסַע שָׁלֹשׁ פְּסִיעוֹת וְהֶחֱזִיר אֶת הַסְּפָרִים וְכָתַב אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶם, וְכָתַב תְּחִלָּה שָׁלוֹם לָאֱלוֹהַּ הַגָּדוֹל, וְשָׁלוֹם לִירוּשָׁלַיִם, וְשָׁלוֹם לְחִזְקִיָּהוּ.
R. Huna said: Whatever justice and kindness the idolaters perform is as dangerous to Israel as the poison of a serpent. From whom does one learn this? From Berodach, who would eat every day at the third hour of the day and would sleep until the ninth hour. Once, during the time of Hezekiah, he was allowed to sleep through the sun’s return on its track.12According to II Kings 20 the sun was made to go backwards for Hezekiah. When he awakened and discovered that it was morning, he wanted to slay all his servants. He asked them: “Why did you permit me to sleep through a whole day and night?” They replied: “The God of Hezekiah is the greatest of all the gods in the world.” Then Berodach-baladan, the son of Baladan, king of Babylon, sent a letter and a present unto Hezekiah (II Kings 20:12). He wrote: “Peace to Hezekiah the king, peace to Jerusalem, and peace to the great God.” As the scribes were about to depart, he became uneasy. He said to himself: “Did I not do wrong in mentioning the peace of Hezekiah and of the city before addressing the great God?” He arose from his throne, took three steps to recall the scribes, and wrote another letter to replace it. This time he said: “Peace to the great God, peace to Jerusalem, and peace to Hezekiah.”