זלדה (המאה ה-20, ישראל)
לֹא אֲרַחֵף בֶּחָלָל
מְשֻׁלַּחַת רֶסֶן
פֶּן יִבְלַע עָנָן
אֶת הַפַּס הַדַּקִּיק שֶׁבְּלִבִּי
שֶׁמַּפְרִיד בֵּין טוֹב לְרָע
אֵין לִי קִיּוּם
בְּלִי הַבְּרָקִים וְהַקּוֹלוֹת
שֶׁשָּׁמַעְתִּי בְּסִינַי
Zelda (20th century, Israel)
(ב) אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וּמַכְרֶזֶת וְאוֹמֶרֶת, אוֹי לָהֶם לַבְּרִיּוֹת מֵעֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה. שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה נִקְרָא נָזוּף, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יא) נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם. וְאוֹמֵר (שמות לב) וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת, אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת, שֶׁאֵין לְךָ בֶן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה. וְכָל מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה הֲרֵי זֶה מִתְעַלֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כא) וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת:
(2) Rabbi Joshua ben Levi said: every day a bat kol (a heavenly voice) goes forth from Mount Horeb and makes proclamation and says: “Woe unto humankind for their contempt towards the Torah”, for whoever does not occupy himself with the study of Torah is called, nazuf (the rebuked. As it is said, “Like a gold ring in the snout of a pig is a beautiful woman bereft of sense” (Proverbs 11:22). And it says, “And the tablets were the work of God, and the writing was the writing of God, graven upon the tablets” (Exodus 32:16). Read not haruth [‘graven’] but heruth [ ‘freedom’]. For there is no free man but one that occupies himself with the study of the Torah. And whoever regularly occupies himself with the study of the Torah he is surely exalted, as it is said, “And from Mattanah to Nahaliel; and Nahaliel to Bamoth” (Numbers 21:19).
- אין חירות אלא בעיסוק בתורה? למה? הרי התורה עצמה מכילה הרבה איסורים והגבלות?
-מה הפירוש שהמהר"ל מפראג מציע לחופש בעיסוק בתורה? משכנע?
פרופ' ישעיהו ליבוביץ, "יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל" (ישראל, המאה ה-20, ההוא שוויתר על פרס ישראל)
מכל הדברים בעולם, רק בדבר אחד יכול האדם לחרוג ממסגרת השעבוד לכוחות הטבע - בהידבקות באלוהים, שמשמעותה המוחשית היא עשיית רצון אלוהים ולא רצון האדם, מאחר שרצון האדם אף הוא גורם טבעי. וזהו "אין לך בן-חורין אלא מי שעוסק בתורה": הוא בן-חורין מעבדות הטבע, מאחר שהוא חי בפועל חיים הנוגדים את הטבע הזה
Professor Yeshayahu Leibowitz, "Judaism, Jewish People, and the State of Israel" (Israel, 20th century)
מה הפירוש שישעיהו לייבוביץ מציע? משכנע? מזדהים?
פירוש הרש"ר הירש לתורה (ויקרא פרק כה, מ"ב) (גרמניה, מאה 19)
"כי לי בני ישראל עבדים" – עבדים לי, ולא לכם. בסיום פרשת ההלכות הנוגעות לחירות האישית, חוזר הכתוב על העיקרון העומד ביסודם: החירות האישית של בני ישראל מושתתת על הגאולה ממצרים. כתוצאה מהגאולה, הם הפכו לעבדי ה׳, וההשתעבדות לה׳ שוללת השתעבדות לכל אדם אחר או דבר אחר. עבד ה׳ נעלה מעל לכל צורה אחרת של עבדות, ואדנות ה׳ מונעת לחלוטין את האפשרות שיקבל על עצמו עול של כל אדון אחר. כל רמ״ח איבריך ושס״ה גידיך, כל קורטוב מכוחך – שלי הם; לפיכך אינך יכול להיאסר בכבלי שעבודו של אדם אחר.
Commentary of Rabbi Samson Raphael Hirsch on the Torah (Vayikra 25, 42) (Germany, 19th century)
"האדם כִּמְצֻוֶוה" / הרב אהרן ליכטנשטיין (המאה ה-20, ישראל)
דבריי יעסקו בדבר העומד במרכז הקיום היהודי, אשר מובע בתמציתיות בפסוק אחד, מיד בסמוך ולאחר הציווי של "לעבדה ולשמרה": " וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם" (בראשית ב, טז). במילה אחת: מִצְוָוה. היהודי מוגדר על ידי היותו "מְצֻוֶוה"
אנו חיים בעולם שבו אידיאל המימוש העצמי נראה מובן מאליו. לעתים, לובש הוא צורה שהיא בבירור שלילית, דוגמת האידיאל של חיפוש אחר הנאות החיים. אמנם, לעתים מופיע הוא לעינינו במראה מוסרי דגול: לכל אדם הזכות והחובה לפתח ולטפח את יכולותיו המוּלָדוֹת.
עמדה זו נטועה כה עמוק בתרבות בת ימינו, עד שלעתים אין מכירים עד כמה היא חדשה, באופן יחסי, על מפת האידיאלים האנושית. מטרה זו, של מימוש עצמי, הועלתה על נס במיוחד על ידי התנועה הרומנטית. במובן זה, העולם בן ימינו עדיין מוקסם מהאידיאל הרומנטי.
תחום אחד שבו התמורה שחלה באידיאל בא לידי ביטוי ממשי הוא ממלכת האמנות. בעולם הקלאסי, מטרתו של האמן הייתה, בראש ובראשונה, לבטא, לתאר או לחקות את המציאות הריאלית. מנגד, ראתה התנועה הרומנטית את תפקיד האמנות לאפשר לאמן, בראש ובראשונה, לבטא את עצמו. לטעמה, יש לתת לאדם לקרוא דרור ולהביע את תחושותיו וחוויותיו האישיות במעשה האמנות, ועל-ידי כך למצוא סיפוק ומימוש עצמי. מוקד האמנות הוסט מה"חוץ" פנימה.
שינוי זה שחל בתפיסת האמנות משקף רק פן אחד של שינוי רדיקלי הרבה יותר במודעותו של האדם. הגורם הסובייקטיבי, והתחושה שמה שאדם שואף אליו בחייו הוא המימוש העצמי, התרחב הרבה אל מעבר לעולם האמנות, והפך לאידיאל אפילו עבור אנשים שלא היה להם שמץ מושג על עולם האמנות.
אם תשאלו כיום אנשים לאיזו מטרה הם חותרים, ואני מדבר על אנשים רציניים, התשובה הנפוצה ביותר תהיה, קרוב לוודאי, שהם מחפשים אחר המימוש העצמי והביטוי העצמי שלהם. כאשר לימדתי באוניברסיטה בארצות הברית קורס ב"אומנות הכתיבה למתחילים", תשובה זו הייתה הנפוצה ביותר, כמעט ללא יוצא מן הכלל, בשיחותיי עם הסטודנטים. בשבילם, המטרה המרכזית של הכתיבה הייתה הבעת תחושותיהם.
לרבים, אין אולי דרך אחרת לראות דברים. לדידם, זה אפילו מפתיע שמטרה זו מוטלת בספק. ועם זאת, אין ספק שהיהדות מתייחסת לקיום האנושי באופן שונה: "ויצו ה' א-לקים על האדם". לפי תפישתנו, האיש והאישה נבראו, בראש ובראשונה, כ"מצווים", כקרואים למלא ייעוד מסוים, כמי שדרישות מסוימות מופנות אליהם. מילוין של חובות אלה עשוי להלום את המימוש העצמי, אך עשוי גם שלא לעלות בקנה אחד עמו...
אין צריך לומר שלתפיסת עולם זו יש השלכות רחבות היקף. כך, לדוגמא, לגבי השאלה האם על אדם לתור אחר קריירה שבה יוכל להרגיש כי מיצה את עצמו, שבה יוכל לעשות מה שלבו חפץ, או שמא עליו לבחור במקצוע שבו יוכל לדעת כי הוא "נענה לקריאה", ובמסגרתו הוא "ממלא את חובתו". אדם שמגיב בחיוב ל"קריאה" ולחובה עשוי לחוש שהרגע ההיסטורי דוחף אותו להגשמת יעד כלשהו, הגם שלעתים אין הוא עולה בקנה אחד עם מאווייו האישיים או עם "מימושו העצמי".
במידה רבה, רואה היהדות את האדם כ"מצווה". לו נתבקשתי למנות מאפיין אחד שעומד במוקד היהדות, הייתי מונה ללא ספק את ה"מִצְוָוה". למונח זה כמה היבטים שונים זה מזה, אך לא בהכרח נוגדים זה את זה.
בלשון המדוברת, יש למצווה משמעות נוספת מלבד "ציווי": מעשה טוב. במחשבתנו, אנו נוטים לזהות את ה"מצווה" בו-זמנית הן ככפייה, והן כערך טוב. יש בכך, כדי להצביע עד כמה טבוע רעיון המצווה במחשבתנו כיהודים. שוו בנפשכם לרגע שלא-יהודי יאמר "הו, זהו מעשה נפלא. זוהי מצווה גדולה, ציווי גדול". נשמע מגוחך, הלא כן? העובדה שאנו מדברים בשפה זו משקפת את מלוא היקפה של תופעת כריכתם-יחדיו של המחויבות למילוי מצוות ה' יתברך עם קיומנו הרוחני
...
רצוני להעיר נקודה חשובה נוספת. כמה מכם חושבים בוודאי שגישתי לנושא מאד אכזרית ומחמירה, בהיותה תובעת מן האדם להצמית את עצמיותו ולהפוך לרובוט שקיים רק כדי לציית למצוות מגבוה. רעיון המימוש העצמי טבוע בנו כה עמוק עד שבאופן אינסטינקטיבי אנו נוטים לדחות את הגישה שלפיה עצמיותו צריכה להיאלם ולהיעלם כמעט לחלוטין, שעלינו לזנוח את רצונותינו, ובמקומן עלינו לציית לציווי חיצוני. אם להודות על האמת, הרי שבראייה היסטורית אנו יודעים על הרבה אנשים, יותר לא-יהודים מיהודים, שחשו כי זוהי המשימה שלה נדרש האדם. הרבה תנועות מיסטיות, ממזרח ומערב כאחד, מדברות במונחים מעין אלה. ולא רק מיסטיקנים - חלק מהמסר של מרטין לותר, לדוגמא, הוא שלילת האני, האנוכיות.
היהדות אינה מדגישה את התביעה מהאדם להשיל מעליו כליל את רצונו-שלו, אלא דורשת ממנו כי ילמד לזהות את רצונו-שלו עם רצון השם יתברך. עליו לאמן את האינסטינקטים שלו בדרך כזו שמאליו יבקש להזדהות עם רצון ה'.
....
בסופו של דבר, האידיאל צריך להיות שאם ה"שולחן ערוך" אוסר עלי אכילת חזיר, עלי לחוש סלידה ממנו. אך השאלה היא: מהו הבסיס לסלידה זו? אם סלידתי מסרטנים או שרימפס נובע משיקולים אסתטיים, ולכן אני נמנע מאכילתם, הרי שאי אכילתם נובעת מהחלק האסתטי שבאדם. לעומת זאת, אם אדם חש שמבחינה אסתטית לא הייתה לו כל מניעה מאכילתם,
אלא שהגיע לנקודה שסלידתו ממאכלים אלה נובעת מציוויו של הקב"ה להימנע מאכילתם - "איך אוכל לרצות משהו שהקב"ה אוסר?" - כי אז הגיע לאותה מדרגה שאליה צריך אדם לשאוף.
...
קאנט האמין שאדם חייב לפעול תמיד נגד נטיות לבו. אנו, איננו תומכים בגישה זו. היהדות אינה מבקשת שאדם ירגיש כל חייו כמו "שמאטע", כמו סחבה, כשהוא נמצא במלחמה מתמדת עם ה"אני" שלו, כאילו מהות הרוחניות מתגלמת במתח ומאבק פנימיים.
כמובן, עדיף לאדם - הן מבחינה פסיכולוגית, הן מבחינה דתית - שימצא אך טוב, שמחה ומימוש עצמי במה שיעשה. אך זאת רק בתנאי אחד: שתוכן אותו מימוש עצמי, והמניע שלו, לא יתחילו ב"אני" שבו. נקודת המוצא צריכה להיות רצון ה' יתברך, ולאחר תהליך ארוך, ויש להודות - גם קשה, עליך להיות מסוגל, בהדרגה, לעצב את ישותך הרוחנית הפנימית בדרך כזו שתביא עמה הרמוניה והתאמה בין רצון ה' לבין רצונך-שלך.
Mitzva: A Life of Command / Rabbi Aharon Lichtenstein (20th century, Israel)
- וואו. קטע ארוך. לדעתם הגבלת החופש היא דבר טוב לעתים? מדוע הרב "בורח" מהצהרה על חופש מוחלט ביהדות? מסכימים איתו? מכירים מקורות מנוגדים? חושבים אחרת? מה דעתכם על תפיסת המימוש העצמי שלו? האם דיכוי המימוש העצמי בכלל אפשרי וחכם בימינו?
אז יש מקורות שאומרים בפה מלא שהדת היא אנטי לחופש... מסכימים?
איזה רגשות הקטע עורר בכם? לפי המקור הזה וממש לא רק, הדת היהודית לא צמחה מתוכנו, אלא הוכתבה מלמעלה באיומי מוות! האם זה הופך אותה לפחות חופשית אפילו מדת אחרת? או שאולי יש בזה אלמנט משחרר?
מנוס מחופש/ אריק פרום פסיכולוג חברתי, פסיכואנליטיקאי ופילוסוף יהודי-גרמני (המאה 20, גרמניה-ארה"ב-מקסיקו-שווייץ וכו')
מה גרם למיליוני אנשים בגרמניה, בספרד ובאיטליה לנהות כעיוורים אחרי שליטים טוטליטריים כגון היטלר ומוסוליני? מדוע חושש האדם מחופש ומעצמאות ועושה הכל כדי לברוח מהם, כולל התמסרות מוחלטת לשליטים המאמללים אותו? מהם הגורמים הנפשיים שמובילים אותנו להיות אלימים כלפי עצמנו וכלפי סביבתנו? אלו חלק מהשאלות שעליהן ביקש הפסיכואנליטיקאי אריך פרום להשיב בספרו "מנוס מחופש".
פרום טען בספרו כי במאה ה-20 הגיעו בני האדם למצב אידיאלי כביכול, שבו הם משוחררים מהאילוצים ומהכבלים שהגבילו אותם בשנים עברו. העולם המערבי עבר ממשטרים מונרכיים וטוטליטריים למשטרים דמוקרטיים, המוסדות הדתיים איבדו מכוחם, וכל אדם יכול לבחור אם להאמין ולציית לחוקיה של הכנסיה או לפעול על פי הצווים המוסריים שהוא מגדיר לעצמו. באופן כללי, אחראי האדם לגורלו במידה שמעולם לא היתה לו בעבר, ואף על פי כן, ואולי דווקא בשל כך, הוא מוצא את עצמו במצב של בדידות קיומית, ניכור מסביבתו ואכזבה ממעמדו ומהישגיו. החופש שהוצנח עליו מאיים עליו מאוד, ועל כן הוא מעדיף להימנע ממנו, לברוח ממנו ולהפקיד את חייו בידי כוחות גדולים וחזקים ממנו.
בספר, הגדיר פרום 3 דרכים מרכזיות באמצעותן מתבצעת הבריחה מהחופש:
סמכותיות: באמצעות מנגנון זה, מחפש האדם לוותר על עצמאותו דרך התמזגות עם אנשים הנתפסים על ידו כחזקים. לחילופין, הוא יכול לבקש לעשות את האחרים תלויים בו, לנצל אותם ולהשתמש בהם על מנת להגדיל את כוחו. פרום טען כי שתי הנטיות הללו הן שני צדדים של אותו מטבע, ושתיהן מהוות גישה סמכותנית לבריחה מחופש. כמו כן, הגישה הסמכותנית מסבירה לדבריו את ההתמסרות של אנשים כה רבים למשטרים הפאשיסטיים באירופה בתקופתו, כהשתעבדות לדמות חזקה, המפחיתה מהנטל של היותם אדונים לעצמם.
הרסנות: באמצעות מנגנון זה, מבקש האדם להימנע מתחושת החולשה והבדידות דרך הרס האובייקטים שאיתם הוא צריך להתמודד. לחילופין, הוא יכול להפנים את התוקפנות הזו ולהביאה לידי ביטוי בהתנהגויות של הרס עצמי, כגון התמכרויות לסמים ואלכוהול ואף התאבדות. לדעתו של פרום, מקורה של ההרסנות הזו היא בטנאטוס, יצר המוות אותו הגדיר פרויד כאחד המניעים הבסיסיים להתנהגותו של האדם, לצד יצר המין (הליבידו).
קונפורמיות אוטומטית: באמצעות מנגנון זה, מבקש האדם לבטל את הייחודיות שלו דרך התאמה מוחלטת לדרישות ולציפיות של החברה. המחשבות, הרגשות והשאיפות שהוא מציג כלפי חוץ מנותקים מאילו שהם באמת שלו, וזאת על מנת לרצות את האנשים שמסביבו ולהימנע מעימות עם העצמי האמיתי שלו.
English
אז מסתבר שיש גם פסיכולוגים שהחופש המוחלט לא בא להם בטוב. מה דעתכם? מה חושבים? מסכימים עם הניתוח שלו? הקטע מתכתב עם מקורות קודמים שקראנו? האם הם מתמודדים עם אותה בעיה?
עַבְדֵי זְמָן / ר' יהודה הלוי (ספרד, המאה הי"א)
עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם –
עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי:
עַל כֵּן בְבַקֵּשׁ כָּל-אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ
"חֶלְקִי אֲדֹנָי!" אָמְרָה נַפְשִׁי.
האמנם? איך אתם מבינים את השיר? מיהם עבדי הזמן?
(אפרופו ר' יהודה הלוי, שהוא אחד מגדולי הרבנים, המשוררים והפילוסופים היהודיים אבר, רצ"ב שיר הומואירוטי שנכתב על-ידו. רבים ממשוררי ספרד כתבו שירים עם מאפיינים להט"ביים, לרבות אבן-גבירול וכו')
ר' יהודה הלוי
כְּשַׁסַּע הַגְּדִי שִׁסַּע לְבָבִי / רְפוּי מֹתֶן חֲזַק־לֵבָב כְּבַרְזֶל.
שְׁאִלְתִּיהוּ וְלֹא אָבָה לְשַׁלְּחִי / אֲבָל נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ לוֹ בְּגָזֵל.
נְשָׁקַנִי וְסַבֹּתִי לְדַרְכִּי / וְרוּחִי אַחֲרָיו נֹדֵד וְאֹזֵל,
וּמִדֵּי אֶעֱבֹר דֶּרֶךְ חֲצֵרוֹ / לְבָבִי בַּבְּכִי נָמֵס וְנֹזֵל,
כְּאִלּוּ שַׁעֲרוֹ אֶרֶץ גְּזֵרָה / וְלִבִּי בַעֲדוֹ כּשְׁעִיר עֲזָאזֵל.)