![Save " מעמדות בזמן שהיו ישראל שרויין במדבר | צפנת פענח פרשת בהעלותך [🎥]"](/static/icons/bookmark.svg){kind=icon}
(טו) וּבְיוֹם֙ הָקִ֣ים אֶת־הַמִּשְׁכָּ֔ן כִּסָּ֤ה הֶֽעָנָן֙ אֶת־הַמִּשְׁכָּ֔ן לְאֹ֖הֶל הָעֵדֻ֑ת וּבָעֶ֜רֶב יִהְיֶ֧ה עַֽל־הַמִּשְׁכָּ֛ן כְּמַרְאֵה־אֵ֖שׁ עַד־בֹּֽקֶר׃ (טז) כֵּ֚ן יִהְיֶ֣ה תָמִ֔יד הֶעָנָ֖ן יְכַסֶּ֑נּוּ וּמַרְאֵה־אֵ֖שׁ לָֽיְלָה׃ (יז) וּלְפִ֞י הֵעָלֹ֤ת הֶֽעָנָן֙ מֵעַ֣ל הָאֹ֔הֶל וְאַ֣חֲרֵי־כֵ֔ן יִסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּבִמְק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכָּן־שָׁם֙ הֶֽעָנָ֔ן שָׁ֥ם יַחֲנ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (יח) עַל־פִּ֣י יְהוָ֗ה יִסְעוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְעַל־פִּ֥י יְהוָ֖ה יַחֲנ֑וּ כָּל־יְמֵ֗י אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכֹּ֧ן הֶעָנָ֛ן עַל־הַמִּשְׁכָּ֖ן יַחֲנֽוּ׃ (יט) וּבְהַאֲרִ֧יךְ הֶֽעָנָ֛ן עַל־הַמִּשְׁכָּ֖ן יָמִ֣ים רַבִּ֑ים וְשָׁמְר֧וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־מִשְׁמֶ֥רֶת יְהוָ֖ה וְלֹ֥א יִסָּֽעוּ׃ (כ) וְיֵ֞שׁ אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֧ה הֶֽעָנָ֛ן יָמִ֥ים מִסְפָּ֖ר עַל־הַמִּשְׁכָּ֑ן עַל־פִּ֤י יְהוָה֙ יַחֲנ֔וּ וְעַל־פִּ֥י יְהוָ֖ה יִסָּֽעוּ׃ (כא) וְיֵ֞שׁ אֲשֶׁר־יִהְיֶ֤ה הֶֽעָנָן֙ מֵעֶ֣רֶב עַד־בֹּ֔קֶר וְנַעֲלָ֧ה הֶֽעָנָ֛ן בַּבֹּ֖קֶר וְנָסָ֑עוּ א֚וֹ יוֹמָ֣ם וָלַ֔יְלָה וְנַעֲלָ֥ה הֶעָנָ֖ן וְנָסָֽעוּ׃ (כב) אֽוֹ־יֹמַ֜יִם אוֹ־חֹ֣דֶשׁ אוֹ־יָמִ֗ים בְּהַאֲרִ֨יךְ הֶעָנָ֤ן עַל־הַמִּשְׁכָּן֙ לִשְׁכֹּ֣ן עָלָ֔יו יַחֲנ֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל וְלֹ֣א יִסָּ֑עוּ וּבְהֵעָלֹת֖וֹ יִסָּֽעוּ׃ (כג) עַל־פִּ֤י יְהוָה֙ יַחֲנ֔וּ וְעַל־פִּ֥י יְהוָ֖ה יִסָּ֑עוּ אֶת־מִשְׁמֶ֤רֶת יְהוָה֙ שָׁמָ֔רוּ עַל־פִּ֥י יְהוָ֖ה בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃ (פ)
(15) On the day that the Tabernacle was set up, the cloud covered the Tabernacle, the Tent of the Pact; and in the evening it rested over the Tabernacle in the likeness of fire until morning. (16) It was always so: the cloud covered it, appearing as fire by night. (17) And whenever the cloud lifted from the Tent, the Israelites would set out accordingly; and at the spot where the cloud settled, there the Israelites would make camp. (18) At a command of the LORD the Israelites broke camp, and at a command of the LORD they made camp: they remained encamped as long as the cloud stayed over the Tabernacle. (19) When the cloud lingered over the Tabernacle many days, the Israelites observed the LORD’s mandate and did not journey on. (20) At such times as the cloud rested over the Tabernacle for but a few days, they remained encamped at a command of the LORD, and broke camp at a command of the LORD. (21) And at such times as the cloud stayed from evening until morning, they broke camp as soon as the cloud lifted in the morning. Day or night, whenever the cloud lifted, they would break camp. (22) Whether it was two days or a month or a year—however long the cloud lingered over the Tabernacle—the Israelites remained encamped and did not set out; only when it lifted did they break camp. (23) On a sign from the LORD they made camp and on a sign from the LORD they broke camp; they observed the LORD’s mandate at the LORD’s bidding through Moses.
(טז) כן יהיה תמיד הענן יכסנו. אפילו בשעת המסעות אלא שהיה נתלה הענן כעין כיפה על נושאי המשכן ועל כל מחנה הלוים. ומראה אש לילה. מלמד שאם היה מלבין היו יודעין שהאיר המזרח. ואם היה מאדים היו יודעין ששקעה החמה:
(יז) ולפי העלות הענן מעל האהל. שהיה נתלה ומסוכך עליהם:
(יח) על פי ה' יסעו בני ישראל. לא עשה כן לכל גוי:
(יט) ובהאריך הענן. ושמרו בני ישראל. נאמר כאן שמירה ונאמר בשבת שמירה מה להלן חייב מיתה אף כאן חייב מיתה. וכן הוא אומר (במדבר י״ד:מ״ד) ויעפילו לעלות אל ראש ההר וכתב (שם) וירד הכנעני היושב בהר ההוא לקראתם ויכום ויכתום:
(כ) ויש אשר יהיה הענן ימים מספר. אלו חדשי השנה, או יומים או חדש או ימים. זו שנה תמימה. שנא' (ויקרא כ״ה:כ״ט) ימים תהיה גאולתו. על פי ה' ביד משה. מלמד שלא היו רשאין ליסע עד שהיה משה גוזר עליהם. וכן הוא אומר ביהושע (יהושע א׳:י״א) עברו בקרב המחנה וצוו את העם לאמר הכינו לכם צידה כי בעוד שלשת ימים אתם עוברים את הירדן הזה לבוא לרשת את הארץ אשר ה' אלהיכם נותן לכם לרשתה:
אף כאן חייב מיתה. פי׳ אם הלכו מעצמם בלי העלות הענן ובלי רשות משה דיליף לקמן מן ויעפילו:
(מד) וַיַּעְפִּ֕לוּ לַעֲל֖וֹת אֶל־רֹ֣אשׁ הָהָ֑ר וַאֲר֤וֹן בְּרִית־יְהוָה֙ וּמֹשֶׁ֔ה לֹא־מָ֖שׁוּ מִקֶּ֥רֶב הַֽמַּחֲנֶֽה׃
(44) Yet defiantly they marched toward the crest of the hill country, though neither the LORD’s Ark of the Covenant nor Moses stirred from the camp.
(א) ולפי העלות הענן וגו׳ ואחרי כן יסעו בני ישראל וגו׳. ובהאריך הענן וגו׳ ושמרו בני ישראל וגו׳ ולא יסעו.
מבואר דהוה איסור לאו ליסע, ובפסיקתא דר״ט מבואר דיש חיוב מיתה, ומשום דאז הוה כל ישראל גדר מעמד, וכמו דפסק הרמב״ם ז״ל בהל׳ ביאת מקדש דאם יצא כהן באמצע עבודה חייב מיתה ע״ש, הוא הדין ישראל מן מעמד. ועמ״ש לקמן פ׳ שלח גבי מעפילים ע״ש בזה, ולכך דייק רק בזמן ענן, דר״ל ביום, אבל בלילה דלא זמן הקרבה מותרים לצאת מן המחנה. כן ר״ל כאן.
מבואר דהוה איסור לאו ליסע, ובפסיקתא דר״ט מבואר דיש חיוב מיתה, ומשום דאז הוה כל ישראל גדר מעמד, וכמו דפסק הרמב״ם ז״ל בהל׳ ביאת מקדש דאם יצא כהן באמצע עבודה חייב מיתה ע״ש, הוא הדין ישראל מן מעמד. ועמ״ש לקמן פ׳ שלח גבי מעפילים ע״ש בזה, ולכך דייק רק בזמן ענן, דר״ל ביום, אבל בלילה דלא זמן הקרבה מותרים לצאת מן המחנה. כן ר״ל כאן.
רִבּוֹן הָעוֹלָמִים אַתָּה צִוִּיתָֽנוּ לְהַקְרִיב קָרְבַּן הַתָּמִיד בְּמוֹעֲדוֹ וְלִהְיוֹת כֹּהֲנִים בַּעֲבוֹדָתָם וּלְוִיִּם בְּדוּכָנָם וְיִשְׂרָאֵל בְּמַעֲמָדָם, וְעַתָּה בַּעֲוֹנוֹתֵֽינוּ חָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּבֻטַּל הַתָּמִיד וְאֵין לָֽנוּ לֹא כֹהֵן בַּעֲבוֹדָתוֹ וְלֹא לֵוִי בְּדוּכָנוֹ וְלֹא יִשְׂרָאֵל בְּמַעֲמָדוֹ. לָכֵן יְהִי רָצוֹן מִלְּ֒פָנֶֽיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ שֶׁיְּ֒הֵא שִֽׂיחַ שִׂפְתוֹתֵֽינוּ חָשׁוּב וּמְקֻבָּל וּמְרֻצֶּה לְפָנֶֽיךָ כְּאִלּוּ הִקְרַֽבְנוּ קָרְבַּן הַתָּמִיד בְּמוֹעֲדוֹ וְעָמַֽדְנוּ עַל מַעֲמָדוֹ. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר וּנְשַׁלְּ֒מָה פָרִים שְׂפָתֵֽינוּ: וְנֶאֶמַר וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶֽרֶךְ הַמִּזְבֵּֽחַ צָפֹֽנָה לִפְנֵי יְהֹוָה וְזָרְ֒קוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת־דָּמוֹ עַל־הַמִּזְבֵּֽחַ סָבִיב: וְנֶאֱמַר זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶֽבַח הַשְּׁ֒לָמִים:
Master of the Worlds, You commanded us to bring the Daily offering at its appointed time; and have the Kohanim perform their service, and the Levites [sing and play music] on the platform, and the Israelites [attend] at their Ma'amad.24All of Israel was divided into twenty-four divisions. Representatives of each division—in rotation—spent one week at a time in Jerusalem in attendance upon the services of the daily offerings, which were offered on behalf of all Jewry. Each such group, or maamad, represented all the Israelites at the services. And now, because of our sins, the Holy Temple is destroyed, and the Daily offering discontinued; we have neither a Kohein at his service, nor a Levite on his platform, nor an Israelite at his Ma'amad. Therefore let it be Your will Adonoy, our God, and God of our fathers, that the prayer of our lips be considered, and accepted and regarded favorably before You, as if we had offered the Daily offering at its appointed time, and stood in attendance at its service, as it has been said,25Hosea 14:3. Let the offering of our lips replace bullocks. And it is said, And he will slaughter it on the north side of the Altar, before Adonoy; and Aaron's sons, the Kohanim, will sprinkle its blood all around the Altar. And it is said, This is the law of the burnt-offering, the meal-offering, the sin-offering, the guilt-offering, the inauguration-offerings and the peace-offerings.
אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה קָרְבָּנוֹ שֶׁל אָדָם קָרֵב וְהוּא אֵינוֹ עוֹמֵד עַל גַּבָּיו. וְקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר הֵן קָרְבָּן שֶׁל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ יִשְׂרָאֵל כֻּלָּן עוֹמְדִין בָּעֲזָרָה בִּשְׁעַת קָרְבָּן. לְפִיכָךְ תִּקְּנוּ נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁיִּבְרְרוּ מִיִּשְׂרָאֵל כְּשֵׁרִים וִירֵאֵי חֵטְא וְיִהְיוּ שְׁלוּחֵי כָּל יִשְׂרָאֵל לַעֲמֹד עַל הַקָּרְבָּנוֹת וְהֵם הַנִּקְרָאִים אַנְשֵׁי מַעֲמָד. וְחִלְּקוּ אוֹתָם כ''ד מַעֲמָדוֹת כְּמִנְיַן מִשְׁמְרוֹת כְּהֻנָּה וּלְוִיָּה. וְעַל כָּל מַעֲמָד וּמַעֲמָד אֶחָד מֵהֶן מְמֻנֶּה עַל כֻּלָּם וְהוּא נִקְרָא רֹאשׁ הַמַּעֲמָד:
It was not possible to offer a man's sacrifice when he was not standing nearby. The communal offerings were on behalf of all Israel, and it was impossible that all the people of Israel should be standing in the Temple Court during the sacrificial service. Accordingly, the ancient prophets ordained that the upright and sin-fearing men should be selected from among Israel as the representative messengers of all Israel to stand by the sacrificial services. They were called Men of the Post. They were divided into twenty-four posts, corresponding to the number of the priestly and levitical divisions. Over the men of each post there was one appointed to be in charge, and he was referred to as the chief of the post.
אֵלּוּ הֵן מַעֲמָדוֹת, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כח), צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי, וְכִי הֵיאַךְ קָרְבָּנוֹ שֶׁל אָדָם קָרֵב, וְהוּא אֵינוֹ עוֹמֵד עַל גַּבָּיו, הִתְקִינוּ נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מִשְׁמָרוֹת. עַל כָּל מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר הָיָה מַעֲמָד בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁל כֹּהֲנִים, שֶׁל לְוִיִּם, וְשֶׁל יִשְׂרְאֵלִים. הִגִּיעַ זְמַן הַמִּשְׁמָר לַעֲלוֹת, כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם עוֹלִים לִירוּשָׁלַיִם, וְיִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר מִתְכַּנְּסִין לְעָרֵיהֶן וְקוֹרְאִין בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית:
What are the ma’amadot? Since it is said, “Command the children of Israel and say to them: My offering, My food” (Numbers 28:2). Now how can a man’s offering be offered and he is not present? [Therefore] the former prophets instituted twenty-four mishmarot (guards). For each mishmar there was a ma’amad [at the Temple] in Jerusalem consisting of priests, Levites and Israelites. When the time came for the mishmar to go up [to Jerusalem] the priests and Levites went up to Jerusalem and the Israelites of that mishmar assembled in their cities and read the story of creation.
אמר רב חמא בר גוריא אמר רב משה תיקן להם לישראל שמונה משמרות ארבעה מאלעזר וד' מאיתמר בא שמואל והעמידן על שש עשרה בא דוד והעמידן על עשרים וארבעה שנאמר (דברי הימים א כו, לא) בשנת הארבעים למלכות דוד נדרשו וימצא בהם גבורי החיל ביעזר גלעד
Rav Ḥama bar Gurya said that Rav said: Moses initially instituted for the Jews eight priestly watches, four from the descendants of Elazar and four from the descendants of Itamar. Samuel came and established them as sixteen, and David came and established them as twenty-four, as it is stated, after the watches are listed: “In the fortieth year of the reign of David they were sought for, and there were found among them mighty men of valor at Jazer of Gilead” (I Chronicles 26:31).
שמונה משמרות תקן משה לכהונה ושמונה ללוים משעמד דוד ושמואל הרואה עשאום כ"ד משמרות כהונה וכ"ד משמרות [לויה] שנאמר (דברי הימים א ט׳:כ״ב) המה יסד דוד ושמואל הרואה באמונתם אלו משמרות כהונה ולויה עמדו נביאים שבירושלים וקבעו שם כ"ד מעמדות כנגד כ"ד משמרות כהונה ולויה שנאמר (במדבר כ״ח:ב׳) צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי אי אפשר לומר כל ישראל אלא מלמד ששלוחו של אדם כמותו.
תשמרו – שיהו כהנים ולוים וישראלים עומדים עליהם.
(Bamidbar, Ibid.) "My offering": the blood. "My bread": the devoted portions. You say this, but perhaps "My offering, My bread" is the blood? It is, therefore, written (of the devoted portions) (Vayikra 3:16) "And the Cohein shall smoke them upon the altar, the bread of a fire-offering for a sweet savor." It is not the second formulation that is to be posited, but the first — "my offering": the blood; "My bread": the devoted portions. "for My fires": the fistfuls (of the meal-offerings) and the frankincense. "My sweet savor": the libations. "shall you observe": that it be brought only from the Temple funds. "shall you observe": that Cohanim, Levites, and Israelites stand over them. "shall you observe": It is written here "shall you observe," and elsewhere (in respect to the Paschal lamb, Shemot 12:6) "shall you observe." Just as there, it had to be inspected four days prior to slaughtering, so, here. "shall you observe to offer to Me in its appointed time": What is the intent of this? From (Shemot 12:6) "and they shall slaughter it (the Paschal lamb)," I might think both on a weekday and on the Sabbath. And how would I satisfy (Ibid. 31:14) "Its (the Sabbath's) desecrators shall be put to death"? In the instance of other labors, besides the slaughtering of the Pesach. Or, even including the slaughtering of the Paschal lamb. And how would I satisfy "and they shall slaughter it"? On all the other days, besides the Sabbath. Or, even on the Sabbath? It is, therefore, written (Bamidbar 9:2) "And the children of Israel shall offer the Pesach in its appointed time" — even on the Sabbath. These are the words of R. Yoshiyah. R. Yonathan said: In this sense (i.e., the above) we have not yet heard it used. But, why is it written (Ibid. 28:2) "Command the children of Israel, etc." If to teach about the tamid (the daily burnt-offering) that it overrides the Sabbath, this is not necessary. For it is already written (Ibid. 9) "And on the Sabbath day, two lambs of the first year." What, then, is the intent of (2) "in its appointed time"? It is "extra" towards the formulation of an identity (gezeirah shavah), viz.: It is written here "in its appointed time," and elsewhere, (in respect to the Paschal lamb) "in its appointed time." Just as in this instance (of the daily burnt-offering), Sabbath is overridden, so, in that instance.
תשמרו. שֶׁיִּהְיוּ כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם וְיִשְׂרָאֵל עוֹמְדִין עַל גַּבָּיו, מִכָּאן לָמְדוּ וְתִקְּנוּ מַעֲמָדוֹת (תענית כ"ו):
תשמרו YE (the children of Israel) SHALL WATCH [TO OFFER TO ME] — This implies that priests, Levites and ordinary Israelites shall stand by watching when the sacrifices are offered (Sifrei Bamidbar 142:2). From this command they (the Rabbis) derived the law of, and instituted the Maamadot (representatives of the people who were present when the sacrificial service was performed) (Taanit 27a).
תשמרו שיהיו כהני' לוים וישראלים עומדים על גביו. בספרי שאי אפשר שיהיה קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו וקרבנות צבור הם הקרבן שכל ישראל משותפין בו ולפיכך חייבה תורה את כלם כהנים לוים וישראלים שיהיו עומדים על גבי קרבן התמיד שהוא קרבן הצבור ומפני שאי אפשר שיהיו כל ישראל עומדים על הקרבן בשעת הקרבתו תקנו נביאים הראשונים שיבררו מישראל אנשים שיהיו שלוחי כל ישראל לעמוד על הקרבנות והם הנקראים אנשי מעמד ומפני ששמואל הרואה ודוד המלך ע"ה חלקו הלוים לחוד לכ"ד משמרות והכהנים לחוד לכ"ד משמרות חלקו נביאים את האנשים שיהיו שלוחיהם לעמוד על הקרבנות לכ"ד מעמדות כמנין משמרת כהונה ולויה וזהו שכתב רש"י מכאן למדו ותקנו מעמדות שפירושו ממה שהזהיר הכתוב שהיו הכהנים והלוים והישראלי' עומדים על גביו של קרבן צבור בעת שהוא קרב על המזבח למדו ותקנו לעשות מעמדות שיהיו שלוחי כל ישראל ושלוחו של אדם כמותו והרי כאילו כלם עומדים על קרבנותיהן:
וְהִקְרַבְתָּ֙ אֶת־הַלְוִיִּ֔ם לִפְנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהִ֨קְהַלְתָּ֔ אֶֽת־כָּל־עֲדַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
You shall bring the Levites forward before the Tent of Meeting. Assemble the whole Israelite community,
והקהלת את כל עדת. לְפִי שֶׁהַלְוִיִּם נִתָּנִים קָרְבַּן כַּפָּרָה תַּחְתֵּיהֶם, יָבֹאוּ וְיַעַמְדוּ עַל קָרְבָּנָם וְיִסְמְכוּ אֶת יְדֵיהֶם עֲלֵיהֶם:
והקהלת את כל עדת AND THOU SHALT GATHER THE WHOLE ASSEMBLY [OF THE CHILDREN OF ISRAEL] TOGETHER — Because the Levites were made, so to speak, an expiatory offering in their stead, let them come and stand at their offering and put their hands upon them (the Levites) as is prescribed in the case of an offering (cf. Leviticus 1:4).
פס'. והקרבת את הלוים. מיכן אמרו צריך אדם שיהא עומד על קרבנו לפיכך תקנו מעמדות. מפורש במסכת תעניות. והקהלת את כל עדת בני ישראל. להודיע לכל קדושת הלוים:
וירד העיט וישב אותם אברם (בראשית ט"ו) מזה למדו שצריכין ישראל לעשות מעמדות לקרבנות. והטעם כדי שיהיה הקרבן מיוחד לו ולא ישתתף אחר עמו, ואם לא היו שומרים הקרבן היה נראה שהיה אפשר שיהנה אחר מן הקרבן ואין הדבר הזה ראוי. משל מי שעשה סעודה למלך אין מזמן אחר עמו, שיהיה נראה שהסעודה היא למלך בפרט, ולפיכך וירד העיט על הפגרים וישב אותם אברהם שהיה עומד ומשמר שלא יהיה חלק אחר בעבודה, והתבאר דעת רבותינו ז"ל במדרש רבה, על דעת מי שאמר שלא שאל אברהם אות. אמנם שם תמצא גם כן שיש מרבותינו ז"ל שאמרו ששאל אות על הירושה וכמו שיתבאר לקמן. ושאלה הראשונה במקומה עומדת, למה שאל אברהם אות על הירושה ולא שאל על הבנים. והנראה בזה כי הבנים גם שאר בני אדם זוכים אל בנים ואין זה שינוי ודבר חדוש בשום ענין, אף להיות זרעו ככוכבי השמים שאין זה רק תוספת ולא נקרא זה מתנה, ואף על גב דנס גדול היה זה שהרי לפי המזל לא היו לו בנים, מכל מקום אין זה מתנה נחשב כיון שכל אדם בטבעו יש לו בנים, ועתה שהבטיחו על בנים לא הבטיח רק שיהא כמו שאר בני אדם ולכך לא שאל אות. אבל על נתינת הארץ צריך ברית ואות דבר שהוא מתנה כמו הארץ שנתן לו הארץ במתנה שהוא ענין מחוץ צריך קיום, שהאומר לאחד אתן לך דבר זה כל זמן שלא זכה באותו דבר אינו מתנה ולכך שאל אות:
ח') והנה לכאורה קשה עד דאתי נביאים ראשונים איך הקריבו ק"צ בלי מעמד אך ראה בילקוט פ' בהעלותך בשם ספרי זוטא אי אפשר לומר שהיו מקריבין שהרי כבר נאמר הזבח ומנחה הקרבתם לי מלמד שלא היו מקריבין וא"א לומר שלא הי' מקריבין שהרי כבר נאמר ויעשו ככל אשר ציוה ד' הא הדבר מלמד שהי' שבטו של לוי מקריב משלו כל ק"צ ארבעים שנה שהי' ישראל במדבר וכשרי ישראל סמוכין לו עכ"ל הרי דבימי משה כבר הי' להם אנשי מעמד דכשרי ישראל הי' סמוכין לו והוה שלוחי כל ישראל והיינו נמי מה שכתב רבינו שתיקנו שיבררו ישראל כשרים ויראי חטא שכן נהגו עוד מימי משה:אולם קשה לי טובא מהא דאיתא בערכין דף י"א בעי ר"א עולת נדבת ציבור טעון שירה או לא ופשט מקרא ויאמר חזקי' להעלות וכו' ומסיק הגמ' לאמלוכי קעביד ופירש"י שהי' ממליך בציבור דרשותא קנסיב וקשה כיון דיש שם מעמד מישראל כהנים ולוים א"כ נעשה זאת מדעתם ורצונם ונתינת רשותם א"כ למה צריך נטילת רשות ובאמת בפירושו של רבינו גרשון כ' לפרש דאמלוכי בחזקי' לכבוד המלך ואמר להם להעלות לפי"ז ניחא אבל לפירש"י קשה:אך לכאורה י"ל דהנה זה המעשה דחזקי' כתיב בד"ה אחרי שטהר הקדיש וחנכו והתחיל העבודה במקדש אחר שהושבתה שנים רבים בימי אחז לכן הי' צריך נטילת רשות שיתחילו עתה בעבודה אך זה ניחא למאי דמסיק אפי' תימא עבודת חובה אבל למאי דס"ד דקאי אעולת נדבה של ציבור והי' ממליך בהן להעלות העולה יקשה כיון דכבר התחילה העבודה בעולת חובה שוב א"צ נטילת רשות בעולת נדבה דהא יש שם מעמד שזה הוה נתינת רשות של הצבור:ונראה לישב דכתיב בדה"י ל"א ומנת המלך מן רכושו לעלות לעלות הבקר והערב וכו' והא התמיד אין בא אלא משל ציבור ואף אי ימסרנו לציבור חיישינן שמא לא ימסרנו יפה יפה רק בארנו לקמן בפ"ח דהטעם משום דהציבור לא ניחא להו אם אין מוסרו יפה אף דהוה רק דברים שבלב דל"ה דברים אבל במלך חזקי' ידעו שמוסר בלב יפה שפיר ניחא להו עד"ז כ' תוס' יומא דף ל"ו דבכה"ג ל"ח שמא לא ימסרנו יפה וע"כ הצריך חזקי' לאמלוכי בציבור כדי שידעו כי מסר להם באמת יפה בלב שלם ורוצה לידע אם ניחא להו במסירתו:
אנשי [מעמד] - אחד כהנים ולוים וישראלים הקבועים ועומדין ומתפללין על קרבן אחיהם שיקבל לרצון ועומדים לשם בשעת עבודה דהיאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו וכולהו מפרש בפרק אחרון (דף כו.):
אלו הן מעמדות לפי שנאמר צו את בני ישראל כו':כבר נתבאר לך מזה הלשון כי מלת מעמד כוללת משמרת כהונה ולויה ואנשי אותו מעמד והיו אנשי מעמד ההם שלוחי ישראל כולם והיה דעתם וכוונתם כולם להתעסק בעבודה ובתפלה ולא היו מתעסקין בעסקיהם והיה לבם ומחשבתם בקרבנות וכשהיה מגיע זמן המעמד כל מי שהיה מהם מאנשי אותו מעמד קרוב מירושלים היה נמצא במקדש בשעת הקרבת הקרבן עם הכהנים והלוים שבאותו משמר ומי שהיה רחוק מירושלים היו מתכנסים בבתי כנסיות שלהם ומתפללין וקוראין כמו שנזכר והיו מתעסקין בעבודת השם כל אותו השבוע שהיה המשמר שלהן בתפלה ובקריאה ותענית כמו שיתבאר והיו קורין מעשה בראשית לפי ששלימות המציאות בעבודה ואין אצלנו עבודה אלא עם הקרבנות וכן אמרו אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ:
אמר לו אמש בטלתם תמיד של בין הערבים ועכשיו בטלתם תלמוד תורה אמר לו על איזה מהן באת אמר לו עתה באתי מיד (יהושע ח, ט) וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק אמר רבי יוחנן
As for the angel’s mission, the Gemara explains that the angel said to Joshua: Yesterday, i.e., during the afternoon, you neglected the afternoon daily offering due to the impending battle, and now, at night, you have neglected Torah study, and I have come to rebuke you. Joshua said to him: For which of these sins have you come? He said to him: I have come now, indicating that neglecting Torah study is more severe than neglecting to sacrifice the daily offering. Joshua immediately determined to rectify the matter, as the verses states: “And Joshua lodged that night” (Joshua 8:9) “in the midst of the valley [ha’emek]” (Joshua 8:13), and Rabbi Yoḥanan said:
מאי עתה באתי א"ל אמש בטלתם וכו' י"מ שלא בטלו כל התמיד לגמרי שהרי כהנים לא היו נלחמים כדי שיהיו טרודין אלא שבטלו ממנו אנשי מעמד של ישראל שהיו נלחמי' ומעמד אינו מעכב הקרבן ול"נ דא"כ לא מוכח מהא דיהושע אלא דת"ת עדיף ממעמד ואלו אנן בעי' דעדיף מעבודה ממש והנכון כי לפי שלא היה האדון במקומו כדאיתא בפ' הדר והיו הכהנים נושאים אותו נתבטל בו ולא הקריבו התמיד:
מאי עתה באתי א"ל אמש בטלתם וכו' י"מ שלא בטלו כל התמיד לגמרי שהרי כהנים לא היו נלחמים כדי שיהיו טרודין אלא שבטלו ממנו אנשי מעמד של ישראל שהיו נלחמי' ומעמד אינו מעכב הקרבן ול"נ דא"כ לא מוכח מהא דיהושע אלא דת"ת עדיף ממעמד ואלו אנן בעי' דעדיף מעבודה ממש והנכון כי לפי שלא היה האדון במקומו כדאיתא בפ' הדר והיו הכהנים נושאים אותו נתבטל בו ולא הקריבו התמיד:
שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד: מתני' דלא כי האי תנא דתניא א"ר אלעזר ברבי יוסי שמעתי שהבעלים מפגלין אמר רבא מ"ט דרבי אלעזר ברבי יוסי דאמר קרא והקריב המקריב
§ The mishna teaches: Because the intent follows only the one performing the sacrificial rite. The Gemara comments: The mishna is not in accordance with the opinion of this tanna, as it is taught in a baraita that Rabbi Elazar, son of Rabbi Yosei, says: I heard that even the owner of an offering can render it piggul through improper intention. Rava says: What is the reason of Rabbi Elazar, son of Rabbi Yosei? As the verse states: “Then he who sacrifices shall sacrifice his offering to the Lord” (Numbers 15:4). The term “he who sacrifices” is a reference to the owner; since the owner is considered one who sacrifices, he too can render his offering piggul with an improper intention.
אמר רב יונה אילין תמידין קרבנותיהן של כל ישראל אינון אם יהוו כל ישראל עולין לירושלם לית כתיב אלא (שם) שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך. אם יהיו כל ישראל יושבין ובטילין והכתיב (דברים י״א:י״ד) ואספת דגנך מי אוסף להן את הדגן אלא שהתקינו הנביאים הראשונים עשרים וארבע משמרות על כל משמר ומשמר היה עומד בירושלם של כהנים ושל לוים ושל ישראלים. תני עשרים וארבעה אלף עמוד מירושלם וחצי עמוד מיריחו. אף יריחו היתה יכולה להוציא עמוד שלם אלא בשביל לחלוק כבוד לירושלם היתה מוציאה חצי עמוד הכהנים לעבודה והלוים לדוכן וישראל מוכיחין על עצמן שהן שלוחיהן של כל ישראל. תני רבן שמעון בן אלעזר אומר כהנים ולוים וישראלים ושיר מעכבין את הקרבן.
אם יהיו כל ישראל יושבין ובטילין והא כתיב (דברים י״א:י״ד) ואספת דגנך מי אוסף להם את הדגן. אלא שהתקינו הנביאים הראשונים כ"ד משמרות ועל כל משמר ומשמר היה עמוד בירושלים של כהנים ושל לוים ושל ישראל. תני ארבעה ועשרים אלף עמוד מירושלם וחצי עמוד מיריחו אף יריחו היתה יכולה להוציא עמוד שלם אלא בשביל לחלוק כבוד לירושלם היתה מוציאה חצי עמוד. הכהנים לעבודה והלוים לדוכן וישראל מוכיחין על עצמן שהן שלוחיהן של כל ישראל. תני ר"ש הכהנים והלוים וישראל ושיר מעכבין את הקרבן ר' אבון בשם ר' לעזר טעמא דר"ש (דברי הימים ב כ״ט:כ״ח) וכל הקהל משתחוים אלו ישראל והשיר משורר אלו הלוים וחצוצרות מחצצרים אלו הכהנים עד לכלות העולה הכל מעכבין את הקרבן.
כֹּהֵן שֶׁיָּצָא מִן הַמִּקְדָּשׁ בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה בִּלְבַד חַיָּב מִיתָה בֵּין כֹּהֵן גָּדוֹל בֵּין כֹּהֵן הֶדְיוֹט שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י ז) "וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ פֶּן תָּמֻתוּ". כְּלוֹמַר לֹא תָּנִיחוּ עֲבוֹדָה וְתֵצְאוּ מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים מִפְּנֵי גְּזֵרָה זוֹ. וְכֵן זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בְּכֹהֵן גָּדוֹל (ויקרא כא יב) "וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא" אֵינוֹ אֶלָּא בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה בִּלְבַד שֶׁלֹּא יָנִיחַ עֲבוֹדָתוֹ וְיֵצֵא:
(ט) שְׁמוּאֵל הָרוֹאֶה וְדָוִד הַמֶּלֶךְ חִלְּקוּ הַלְוִיִּם לְאַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים מִשְׁמָרוֹת. וְעוֹבֵד מִשְׁמָר בְּכָל שַׁבָּת. וְכָל אַנְשֵׁי מִשְׁמָר מְחַלֵּק אוֹתָם רֹאשׁ הַמִּשְׁמָר לְבָתֵּי אָבוֹת. וְכָל יוֹם מִימֵי הַשַּׁבָּת עוֹבְדִים בּוֹ אֲנָשִׁים יְדוּעִים. וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת מְחַלְּקִין אֵלּוּ הָעוֹבְדִים בַּיּוֹם שֶׁלָּהֶן אִישׁ אִישׁ עַל עֲבוֹדָתוֹ. וְכָל הַלְוִיִּם מֻזְהָרִין עַל עֲבוֹדַת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח ג) "אַךְ אֶל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרָבוּ וְלֹא יָמֻתוּ" לֹא יִקְרָבוּ לַעֲבוֹדָה אֲבָל לִגַּע מֻתָּרִין:
(י) וּכְשֵׁם שֶׁהַלְוִיִּם מֻזְהָרִין שֶׁלֹּא לַעֲבֹד עֲבוֹדַת הַכֹּהֲנִים. כָּךְ הַכֹּהֲנִים מֻזְהָרִין שֶׁלֹּא לַעֲבֹד עֲבוֹדַת הַלְוִיִּם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח ג) "גַם הֵם" (במדבר יח ג) "גַּם אַתֶּם". וְכֵן הַלְוִיִּם עַצְמָם מֻזְהָרִים שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה אֶחָד מְלֶאכֶת חֲבֵרוֹ. שֶׁלֹּא יְסַיֵּעַ הַמְשׁוֹרֵר לַשּׁוֹעֵר וְלֹא הַשּׁוֹעֵר לַמְשׁוֹרֵר שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ד יט) "אִישׁ אִישׁ עַל עֲבוֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ":
(יא) לְוִיִּם שֶׁעָבְדוּ עֲבוֹדַת הַכֹּהֲנִים אוֹ שֶׁסִּיֵּעַ לֵוִי בִּמְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ מְלַאכְתּוֹ חַיָּבִין מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח ג) "וְלֹא יָמֻתוּ". אֲבָל כֹּהֵן שֶׁעָבַד עֲבוֹדַת לֵוִי אֵינוֹ בְּמִיתָה אֶלָּא בְּלֹא תַּעֲשֶׂה:
(9) Samuel the prophet and David the king divided the Levites into twenty-four divisions; each division served for one week. The chief of a division divided the men of his division into subdivisions [family groups].— — The chiefs of the subdivisions distributed assignments among those serving on their particular day, each man performing his own task.
(א) אם יחיד יכול לעכב החזנו' אם לא אמת ואמונה כי הורה ר' שמחה ז"ל הלכה למעשה שיחיד יכול לעכב החזנות שלא יעשו ש"ץ כי אם מאגוד אחת. וגם פשוט בכל מדינות ריינו"ס שהמיעוט מעכב על הרוב מליקבוע שליח צבור וראיתי הרבה מעשים בריינו"ס שהמיעט עיכב על הרוב, אמנ' לא שאלתי את פי רבותי אי מנהגא אי דינא. ורואה אני כי דינא דאורייתא הוא. ואומר אני שכל המתמנה שליח צבור שלא מתוך אגודה אחת אין רוח חכמים נוחה הימנו. דתנא ר"ג אומר שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן. וכן אמר להו ר"ג לדבריכם למה שליח ציבור יורד לפני התיבה אמרו לו כדי להוציא את שאינו בקי אמרו לו כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי. והואיל ועומד ומתפלל שלא מתוך אגודה אחת והשאר לא עשאוהו שליח ציבור האיך יוציא ידי חובתן. והם אינם מסכימין לתפלתו. ותנו רבנן עמדו בתפלה אף על פי שיש שם זקן וחכם אין מורידין לפני התיבה אלא אדם הרגיל. רבי יודא אומר מטופל ואין לו ויש לו יגיעה בשדה וביתו ריקן וזקן ופרקו נאה ושפל ברך ומרוצה לעם. ופירוש רש"י ז"ל מרוצה לעם שמסכימין לתפלתו. אלמא בעינן שליח ציבור שיהא העם מסכימין לתפלתו. ואם רובן מסכימין והמועט אינם מסכימין האיך תתקבל תפלתו עבורם אפילו הוא מתכוון עליהם הואיל ואינם מסכימי' לתפלתו אף על פי שיש בו כל מדות טובות שהוזכרו בברייתא אפ"ה אכתי בעינן שיהא העם מסכימים. ומורידין אותו לפני התיבה דקתני בברייתא היינו כל השנה. ואפילו תמצא לומר בשעת עצירת גשמים קמיירי ראש השנה ויום הכיפורים יומי דרחמי ולא גריעי מעצירת גשמים. ועוד סברא הוא דמרוצה לעם דקתני היינו בכל השנה דהאיך יצאו בתפלתו והם אינם מסכימי' לתפלתו. תדע דהא ישראל שהפריש קרבן חובתו ובא הכהן והקריב ובעל הקרבה אינו חפץ בו שיקריב את קרבנו. וכי ס"ד שנתכפר לו. והא מסיקנא דה"ק מאי טעמא תקינו מעמדות לפי שנ' צו את בני ישראל את קרבני לחמי האיך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו. התקינו נביאים הראשונים כ"ד משמרות הא למדת אפילו הם חפצים אפ"ה אינן יוצאות ידי חובתן אלא אם כן עומד על גביו. וכל שכן שאין חפץ בהקרבתם דלא נפקי ידי חובתן. וההיא דירושלמי דשוחט אדם את פסחו של חבירו היינו שאין יודע בשעת הקרבה אבל אם היה יודע היה חפץ בעבודתו ובהקרבתו הא למדת שאין לכהן להקריב אלא במסורת הבעלים. ה"נ אין לש"ץ להתפלל אלא בהסכמת כולם כשהוא מתפלל או מקריב קרבן ציבור דהתפלה היינו עבודה כדכתיב די אנט פלח ליה בתדיר' וכי עבודה יש בבבל אלא היינו תפלה. וכבר איפלגו רבי יוסי בר חנינ' ורבי יהושיע בן לוי דאתמר רבי יוסי בר חנינא תפלת אבות תקנו ורבי יהושע בן לוי אמר כנגד תמידין תקנו וכוותיה קיימא לן. ותו דמסקנא דלר' יוסי בר חנינ' נמי אסמכינהו רבנן אתמידין הא למדת כששליח ציבור מתפלל או מקריב קרבן של ציבור אם המיעוט אינם חפצים בעבודתו האיך יוצאין. הא אין יוצא אפילו חפץ בעבודתו עד שיעמוד על גביו הא למדת שאין הכהן רשאי להקריב קרבנו אלא א"כ יודע בבירור שמסכימי' לעבודתו ה"נ אין ש"ץ נעשה ש"ץ אא"כ יודע בבירור שהציבור מסכימי' לתפלתו והיינו דתני' דבעינן שיהא מרוצה לעם כדפי' רש"י ז"ל שיהו מסכימי' לתפלתו. וא"ת יעשו אותם שאינן מסכימי' ש"ץ אחר. האיך יתפללו שנים כאחד או זה בדרום וזה בצפון היתכן הדרך הזה ומאיזה כח יגרשום מבית הכנסת הזה לעשות בהכ"נ אחר והא כתיב חלק לבם עתה יאשמו. הא למדת ש"ץ שעומד שלא מתוך אגודה אחת אין רוח חכמים נוחה הימנו אלא לא יתמנה עד שימצאו אדם שיהא מרוצה לכולם. והחסיד רבי' יהודא כתב שיהא ש"ץ אוהב לציבור דאל"כ כשהוא קורא פר' תוכחו' סכנה הוא למי שאינו אוהבו. וגם כתב שאם יודע שהחזן אינו אוהבו שאם יקרא בתוכחת אל יעמוד כי יכשל אם יעמוד. הילכך אין נכון להתמנות להיות ש"ץ אלא בהסכמת כל הציבור וכשיתמנה להיות ש"צ ויכנס לתפלה אם אח"כ יאמרו א' או ב' או ג' או ד' אין אנו חפיצים בו ובלא פשיעה שלא פשע דבר הקרוי פשיעה שלא כהוגן. לאו כל כמינייהו להעבירו הואיל וקבלוהו אליהם. כי היכא דא"ל לאו. כמינייהו לבטל התמיד הואיל וכבר נתמנו וקבלוהו אליהם. ומ"מ צריך ש"ץ לעסוק שיאהבו אותו. ולהחניף לציבור ולעבור על מדותיו דבעינן שיהא עניו ושפל ברך אבל הוא צריך להוכיחם. יעקב הלוי: