Fight or Flight? Halakhic Responses to Plague
תאני רב יוסף מאי דכתיב (שמות יב, כב) ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים ולא עוד אלא שמתחיל מן הצדיקים תחלה שנאמר (יחזקאל כא, ח) והכרתי ממך צדיק ורשע

Rav Yosef taught a baraita: What is the meaning of that which is written with regard to the plague of the firstborn: “And none of you shall go out of the opening of his house until the morning” (Exodus 12:22)? If the plague was not decreed upon the Jewish people, why were they not permitted to leave their homes? Once permission is granted to the destroyer to kill, it does not distinguish between the righteous and the wicked. And not only that, but it begins with the righteous first, as it is stated in the verse: “And will cut off from you the righteous and the wicked” (Ezekiel 21:8), where mention of the righteous precedes the wicked.

...ת"ר דבר בעיר כנס רגליך שנאמר ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר ואומר (ישעיהו כו, כ) לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך בעדך ואומר (דברים לב, כה) מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה מאי ואומר וכי תימא ה"מ בליליא אבל ביממא לא תא שמע לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך וכי תימא ה"מ [היכא] דליכא אימה מגואי אבל היכא דאיכא אימה מגואי כי נפיק יתיב ביני אינשי בצוותא בעלמא טפי מעלי ת"ש מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה אע"ג דמחדרים אימה מחוץ תשכל חרב רבא בעידן רתחא הוי סכר כוי דכתי' (ירמיהו ט, כ) כי עלה מות בחלונינו ת"ר רעב בעיר פזר רגליך שנא' (בראשית יב, י) ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה [לגור] (ויגר) שם ואומר (מלכים ב ז, ד) אם אמרנו נבא העיר והרעב בעיר ומתנו שם... ת"ר דבר בעיר אל יהלך אדם באמצע הדרך מפני שמלאך המות מהלך באמצע הדרכים דכיון דיהיבא ליה רשותא מסגי להדיא שלום בעיר אל יהלך בצדי דרכים דכיון דלית ליה רשותא מחבי חבויי ומסגי ת"ר דבר בעיר אל יכנס אדם יחיד לבית הכנסת שמלאך המות מפקיד שם כליו וה"מ היכא דלא קרו ביה דרדקי ולא מצלו ביה עשרה.

The Sages taught: If there is plague in the city, gather your feet, i.e., limit the time you spend out of the house, as it is stated in the verse: “And none of you shall go out of the opening of his house until the morning.” And it says in another verse: “Come, my people, enter into your chambers, and shut your doors behind you; hide yourself for a little moment, until the anger has passed by” (Isaiah 26:20). And it says: “Outside the sword will bereave, and in the chambers terror” (Deuteronomy 32:25). The Gemara asks: What is the reason for citing the additional verses introduced with the term: And it says? The first verse seems sufficient to teach the principle that one should not emerge from one’s house when there is a plague. The Gemara answers: And if you would say that this matter, the first verse that states that none of you shall go out until morning, applies only at night, but in the day one may think that the principle does not apply, for this reason the Gemara teaches: Come and hear: “Come, my people, enter into your chambers, and shut your doors behind you.” And if you would say that this matter applies only where there is no fear inside, which explains why it is preferable to remain indoors, but where there is fear inside, one might think that when he goes out and sits among people in general company it is better, therefore, the Gemara introduces the third verse and says: Come and hear: “Outside the sword will bereave, and in the chambers terror.” This means that although there is terror in the chambers, outside the sword will bereave, so it is safer to remain indoors. At a time when there was a plague, Rava would close the windows of his house, as it is written: “For death is come up into our windows” (Jeremiah 9:20). The Sages taught: If there is famine in the city, spread your feet, i.e., leave the city, as it is stated in the verse: “And there was a famine in the land; and Abram went down into Egypt to sojourn there” (Genesis 12:10). And it says: “If we say: We will enter into the city, then the famine is in the city, and we shall die there" (II Kings 7:4)... The Sages taught: If there is a plague in the city, a person should not walk in the middle of the road, due to the fact that the Angel of Death walks in the middle of the road, as, since in Heaven they have given him permission to kill within the city, he goes openly in the middle of the road. By contrast, if there is peace and quiet in the city, do not walk on the sides of the road, as, since the Angel of Death does not have permission to kill within the city, he hides himself and walks on the side of the road. The Sages taught: If there is a plague in the city, a person should not enter the synagogue alone, as the Angel of Death leaves his utensils there, and for this reason it is a dangerous place. And this matter, the danger in the synagogue, applies only when there are no children learning in the synagogue, and there are not ten men praying in it. But if there are children learning or ten men praying there, it is not a dangerous place.

ספר חסידים שע"ב
אם יש דֶּבֶר בעיר, ושמע שבעיר אחרת טוב, לא ילכו שם, שכן מלאך המות יש לו רשות באשר מוצא בארץ ההיא, אפילו נכרים [=זרים], וכששיירות הולכות מעיר שיש בה דבר לארץ אחרת – היא לוקה. אבל יחידים שילכו ואין דעתם בסחורה, לא יזיק, ועושים חכמה. כל מי שחפץ למלט נפשו שילך לארץ אחרת עד שתעצר המגפה ובלע המות לנצח.

מה דכתב מר דנראה שהוא איסור' לברוח. כו' פרק זה בורר אמרינן שב שני הוה מותנא ואינש בלא זימני לא שכיב משמע קצת דאין לברוח אמנם נראה דאינו אלא משל בעלמא דאמרי אינשי דפרק קמא דחגיגה אמרי' דיש נספה בלא משפט... ודרשינן מאל תצאו וגומר כיון שנתן רשות למשחי' כו': ומהאי טעמא רגילין לברוח. וכן מוכח בספר חסידים שיסד הרוקח דטוב לברוח וטעמא רבה איכא דזימנין נגזר על עיר אחת או מדינה אח' וזכר לדבר כתב היוצא מן העיר והיתה לו נפשו לשלל וכתב על עיר אח' אמטיר וגומ' וה"ה לשאר מיני פורעניות המתרגשות וגם משום ביעתותא... ואמרינן נמי אל יעמוד אדם במקום סכנה כו' ואמרינן נמי ג' דברים מזכירין עונות של אדם קיר נטוי וכו'. מכל הני מורה דאין טוב לעמוד במקום סכנה כו'. וכן ראיתי גדולים שהלכו למקום אחר והא דאמרינן פרק הכונס כנוס רגלך ויליף מקראי טובא: שמעתי מפי מה"ר שלום שי' דלאחר שהתחיל ונתחזק ואיתיהיב לי' רשות' למסגיה להדיא יש לכנוס רגליו. ואמרינן נמי כל הדרכים בחזקת סכנה. אבל מתחלה טוב הוא לברוח... על כן נראה דאין כאן שום איסור:

המהרש"ל, ים של שלמה, בבא קמא פרק ו
כו. דין דבר בעיר, קודם שנתחזק מחויב לברוח, ואחר שנתחזק יכנוס רגליו לביתו:

מכאן יש רוצים לדקדק, דבדבר אין אומרים פזר רגליך, ואסור לברוח. וגם כן אסור משום סכנה. דהא אמרינן כנס רגליך, ואל יהלך באמצע דרכים. וא"כ איך יברח?... אמנם מצאתי כתוב (תשובות מהרי"ל סימן נ') בשם הגדולים בעלי הוראה דשרי. וזהו תוכן דבריהם. ומהא דפרק זה בורר אין ראיה. דאינו אלא משל בעלמא. דהא בפ"ק דחגיגה (ד' ע"ב) אמרינן יש נספה בלא משפט (משלי י"ד, כ"ג) כגון הא דא"ל [מלאך המות] לשלוחיה אייתי לי מריה דמגדלי נשיא, כדאיתא התם, אלמא דטעה שלוחיה. כ"ש היכא דאיתיהב ליה רשותא להדיא, ואינו מבחין בין טוב לרע. כדדרשינן מאל תצאו איש מפתח ביתו וגו', וטעמא רבה איכא לדבר דראוי לברוח, דפעם אחת נגזר על עיר אחת או מדינה אחת, וזכר לדבר כתיב (ירמיה כ"א, ט') היוצא מן העיר והיתה לו לנפשו לשלל. וכתיב (עמוס ד', ז') והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר. ואם כן ה"ה לכל שארי מיני פורענות המתרגשות ובאות לעולם. ומ"מ אם יש בידו להציל בגופו ובממונו, חלילה שימנע עצמו, ויפרוש מצרת הציבור, ולא יראה בנחמת ציון. ואם ח"ו ליכא נפקותא ביה. כל כה"ג אמרינן (שבת ל"ב ע"א) אל יעמוד אדם במקום סכנה. ואמרינן (ברכות נ"ה ע"א) ג' דברים מזכירין עונותיו של אדם קיר נטוי כו', וכל סכנה כקיר נטוי דומה. וכן ראינו גדולים שהלכו וברחו למקום אחר.
והא דאמרינן כנס רגליך כו'. היינו אחר שהתחיל הדבר, ונתחזק, ואיתייהב ליה רשותא להלוך בהדיא, יש לכנוס. ואמרינן נמי (ירושלמי ברכות פ"ד ה"ד) כל הדרכים בחזקת סכנה. א"כ אין טוב לברוח, בפרט אחר שנתחזק הדבר, יש סכנה לבורחים בין האומות יותר מן הדבר, כאשר בעו"ה ידוע. אבל מתחלה טוב לברוח... וכן מוכח בספר חסידים שיסד הרוק"ח, דטוב לברוח. ועוד טעמא איכא לדבר, משום חשש ביעותות... הילכך נראה, אם בא דבר לעיר מחויב לברוח, אם יש סיפוק בידו. אם לא מי שהוציא כבר דבר ונתרפא. שאומרים העולם שאין חשש לו:

רמ"א, הקדמה לספר "מחיר יין", קרימונה שי"ט
ואני משה בן כבוד אבא מרי הפרנס והמנהיג ישראל שלי"ט, הנקרא משה איסרליש מקרקא, הייתי בתוך הגולה אשר נתגלינו מעירינו בשנת שי"ו לפ"ק מחמת עיפוש האויר ל"ע, והיינו גרים בארץ לא לנו בעיר שידלוב

Rema, Introduction to Mehir Yayin, 1559
I, Moshe, son of my honored father, the selectman and leader, Yisrael, may he live long, called Moshe Isserles from Krakow, was in the exile that we were exiled from our city in 1556, due to miasma, may it not befall us. We were sojourners in a land not ours in the city of Shidlov...

כתב מהרי"ל בתשובה סימן ל' דטוב לברוח בשעת הדבר ב"מ ויש לברוח בתחילתה ולא בסופה וע"ש שהאריך וכ"כ הזוהר פ' וירא דיש לברוח מן העיר ואע"ג דאמרינן בגמ' (ב"ק ס':) דבר בעיר כנס וכו' נ"ל דכ"ש לברוח עדיף טפי אלא שאם יוכל לכנס באין יוצא ואם לא חייב לברוח ומנהג של ישראל תורה הוא:

The Maharil wrote that it is best to escape in times of plague, and better at the beginning than at the end, and this is supported also written in the Zohar. Even though the Talmud says that when plague is in the city, one should stay indoors, I think fleeing is better. In any case, if one can remain inside without anyone leaving, do so, otherwise flee. And the customs of Israel are the Torah.

הגה ...עוד כתבו שיש לברוח מן העיר כשדבר בעיר ויש לצאת מן העיר בתחילת הדבר ולא בסופו (תשובת מהרי"ל סי' ל"ה) וכל אלו הדברים הם משום סכנה ושומר נפשו ירחק מהם ואסור לסמוך אנס או לסכן נפשו בכל כיוצא בזה...

Rema: They also wrote to flee from the city when a plague is in the city, and one should leave at the beginning of the plague and not at the end. And all of these things are because of the danger, and a person who guards his soul will distance himself from them and it is prohibited to rely on a miracle in all of these matters.

ר' יאשיהו פינטו, שו"ת נבחר מכסף חלק אבן העזר סימן סג
בשנה שעברה שנת השצ"ז בין פסח לעצרת יצא... ויהי בתוך אסיפת גוים ויאמרו לו למה לא יצאתם היהודים כמנהגכם לבקש ליהודי א' שנהרג כאן... איש יהודי א' שהיה זקנו אדומה ועיניו כהות ושני כויות היו לו בשני צדעיו ואחרי צוארו בערפו היה לו אפון אחד קשור שם דהיינו חומצה בלשון ערבי כאי שקרוי בלשון לעז גארבאנסו ויצא מכאן יום א' ואמר' לו בדרך למה אתה הולך יחידי וא' יצאתי מדמשק בורח מהמגפה כמנהג היהוד' שבורחים בזמן המגיפה ושבתתי כאן כי הלכה השיירה והנני הולך לצפת ללמוד שם והכהו אחד מהרועים על ראשו בשבט בלא צדיה ומיד מת....
והנה נפקד מדמשק בשנת השצ"ז איש אחד שמו אפרים בכ"ר מרדכי שיצא מביתו יום ו' סמוך לחג השבועות בזמן המגפה והיו בו כל אותם הסימנים

ר' אברהם כלפון, הקדמה ראשונה לספר "מליצי יושר" (1788)

וכשיש דבר בעיר חס ושלום, יקים דברי חכמינו זכרונם לברכה שאמרו (ב''ק ם ב) כנס רגליך, או יברח לו והיתה לו נפשו לשלל, דכתיב (ישעיה כו כ) חבי כמעט רגע עד יעבר זעם.