אֲוִיר הָרִים צָלוּל כַּיַּיִן וְרֵיחַ אֳרָנִים
נִשָּׂא בְּרוּחַ הָעַרְבַּיִם עִם קוֹל פַּעֲמוֹנִים,
וּבְתַרְדֵּמַת אִילָן וָאֶבֶן שְׁבוּיָה בַּחֲלוֹמָהּ,
הָעִיר אֲשֶׁר בָּדָד יוֹשֶׁבֶת וּבְלִבָּהּ חוֹמָה.
יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל זָהָב וְשֶׁל נְחֹשֶׁת וְשֶׁל אוֹר,
הֲלֹא לְכָל שִׁירַיִךְ אֲנִי כִּנּוֹר.
אֵיכָה יָבְשׁוּ בּוֹרוֹת הַמַּיִם כִּכַּר הַשּׁוּק רֵיקָה,
וְאֵין פּוֹקֵד אֶת הַר הַבַּיִת בָּעִיר הָעַתִּיקָה,
וּבַמְּעָרוֹת אֲשֶׁר בַּסֶּלַע מְיַלְּלוֹת רוּחוֹת,
וְאֵין יוֹרֵד אֶל יַם הַמֶּלַח בְּדֶרֶךְ יְרִיחוֹ
חָזַרְנוּ אֶל בּוֹרוֹת הַמַּיִם לַשּׁוּק וְלַכִּכָּר,
שׁוֹפָר קוֹרֵא בְּהַר הַבַּיִת בָּעִיר הָעַתִּיקָה,
וּבַמְּעָרוֹת אֲשֶׁר בַּסֶּלַע אַלְפֵי שְׁמָשׁוֹת זוֹרְחוֹת,
נָשׁוּב נֵרֵד אֶל יָם הַמֶּלַח בְּדֶרֶךְ יְרִיחוֹ.
אַךְ בְּבוֹאִי הַיּוֹם לָשִׁיר לָךְ
וְלָךְ לִקְשֹׁר כְּתָרִים
קָטֹנְתִּי מִצְּעִיר בָּנַיִךְ
וּמֵאַחֲרוֹן הַמְּשׁוֹרְרִים.
כִּי שְׁמֵךְ צוֹרֵב אֶת הַשְּׂפָתַיִם
כִּנְשִׁיקַת-שָׂרַף
אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלַיִם
אֲשֶׁר כֻּלָּהּ זָהָב
חָזַרְנוּ אֶל בּוֹרוֹת-הַמַּיִם
לַשּׁוּק וְלַכִּכָּר
שׁוֹפָר קוֹרֵא בְּהַר-הַבַּיִת
בָּעִיר הָעַתִּיקָה.
וּבַמְּעָרוֹת אֲשֶׁר בַּסֶּלַע
אַלְפֵי שְׁמָשׁוֹת זוֹרְחוֹת -
נָשׁוּב נֵרֵד אֶל יַם-הַמֶּלַח
בְּדֶרֶךְ יְרִיחו!
נִשָּׂא בְּרוּחַ הָעַרְבַּיִם עִם קוֹל פַּעֲמוֹנִים
טעם ריח מישוש שמיעה
אמר ר' יוחנן כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה (תהלים קכו, א) שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים.
אמר: מי איכא דניים שבעין שנין בחלמא?
יומא חד הוה אזל באורחא חזייה לההוא גברא דהוה נטע חרובא.
אמר ליה: האי עד כמה שנין טעין? אמר ליה: עד שבעין שנין.
אמר ליה: פשיטא לך דחיית שבעין שנין?
אמר ליה האי [גברא]: עלמא בחרובא אשכחתיה, כי היכי דשתלי לי אבהתי שתלי נמי לבראי.
יתיב קא כריך ריפתא אתא ליה שינתא נים אהדרא ליה משוניתא איכסי מעינא ונים שבעין שנין.
תרגום
אמר רבי יוחנן: כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים".
אמר: האם יש מי שישן שבעים שנה בחלום? יום אחד הלך בדרך ראה אדם אחד שנוטע חרוב. אמר לו: זה עד כמה שנים טוען פירות? אמר לו: עד שבעים שנה.
אמר לו: פשוט לך שאתה חי שבעים שנה שאתה נוטע את העץ ליהנות ממנו?
אמר לו אדם זה: עולם מלא חרובים מצאתי כפי ששתלו לי אבותי כך שותל אני גם כן לבני. ישב אכל פיתו באה לו שינה וישן. הקיפה אותו שן סלע ונעלם מן העין וישן שבעים שנה.

(א) אֵיכָ֣ה ׀ יָשְׁבָ֣ה בָדָ֗ד הָעִיר֙ רַבָּ֣תִי עָ֔ם הָיְתָ֖ה כְּאַלְמָנָ֑ה

ר' עקיבא איתקדשת ליה ברתיה דכלבא שבוע. שמע (בר) כלבא שבוע, אדרה הנאה מכל נכסיה. אזלא ואיתנסיבה ליה. בסיתוא הוה גנו בי תיבנא. הוה קא מנקיט ליה תיבנא מן מזייה. אמר לה: אי הואי לי רמינא ליך ירושלים דדהבא.
תרגום
ר' עקיבא נתקדשה לו בתו של בן כלבא שבוע. שמע (בן) כלבא שבוע, הדירה הנאה מכל נכסיו. הלכה ונישאה לו. בחורף היו ישנים בבית התבן. הוא היה מלקט את התבן משערותיה. אמר לה: אילו היה בידי, הייתי נותן לך ירושלים של זהב.
וְלֹא בְּעִיר שֶׁל זָהָב. מַאי ״בְּעִיר שֶׁל זָהָב״? רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יְרוּשָׁלַיִם דְּדַהֲבָא, נ״ט ב כְּדַעֲבַד לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא לִדְבֵיתְהוּ.
היתה אשתו יוצאה בקרדמין ובעיר של זהב.
אמרו לו תלמידיו: רבי ביישתנו ממה שעשית לה.
אמר להם: הרבה צער נצטערה עמי בתורה
Another explanation: Become dirty in the dust of their feet: This refers to Rabbi Eliezer; And drink in their words thirstily: This refers to Rabbi Akiva.
What were the origins of Rabbi Akiva? They say that he was forty years old and had still not learned anything. Once, he was standing at the mouth of a well and he said: Who carved a hole in this stone? They said to him: It is from the water, which constantly [falls] on it, day after day. And they said: Akiva, don't you know this from the verse (Job 14:19), “Water erodes stones”? Rabbi Akiva immediately applied this, all the more so, to himself. He said: If something soft can carve something hard, then all the more so, the words of Torah, which are like steel, can engrave themselves on my heart, which is but flesh and blood. He immediately went to start studying Torah. He went with his son and they sat down by the schoolteachers. He said to one: Rabbi, teach me Torah! He then took hold of one end of the tablet, and his son took hold of the other end. The teacher wrote down aleph and beit for him, and he learned them (aleph to tav, and he learned them; the book of Leviticus, and he learned it). And he went on studying until he learned the whole Torah. Then he went and sat before Rabbi Eliezer and Rabbi Joshua. My masters, he said, open up the sense of the Mishnah to me. When they told him one law, he went off and sat down to work it out for himself. (This aleph – what was it written for? That beit – what was it written for?) Why was this thing said? He kept coming back, and kept asking them, until he reduced his teachers to silence. Rabbi Shimon ben Elazar said: I will give you a parable to tell you what this was like: Like a stonecutter who was hacking away at the mountains. One time he took his pickaxe in his hand, and went and sat on top of the mountain, and began to chip small stones away from it. Some people came by and asked him: What are you doing? He said to them: I am going to uproot the mountain and throw it into the Jordan! They said to him: You cannot uproot the entire mountain! But he kept hacking away, until he came to a big boulder. So he wedged himself underneath it, pried it loose, and threw it into the Jordan. And he said to it: Your place is not here, but there! This is what Rabbi Akiva did to Rabbi Eliezer and Rabbi Tarfon. Rabbi Tarfon said to him: Akiva, it is about you that the verse says (Job 28:11), “He stops up the streams so that hidden things may be brought to light.” For Rabbi Akiva has brought to light things which are kept hidden from human beings.
Every day, he would bring a bundle of sticks, half of which he would sell to support himself and half he would use for kindling. His neighbors came and said to him: Akiva, you are choking us with all this smoke. Sell it all to us instead, and then buy oil with the money, and study by the light of a candle. He said to them: But I take care of many of my needs with it. I study [by its light]. I warm myself [by its fire]. And then I can [make it into a bed and] sleep on it.
All the poor will one day be judged against Rabbi Akiva, for if one says to them: Why did you never study? [And they say: Because] we were poor! then we will say to them: But wasn’t Rabbi Akiva even poorer, completely impoverished? [And if they say: It is because of our babies, we will say: But didn’t Rabbi Akiva] have sons and daughters as well? (But they will say: It is because) he merited to have his wife Rachel [to help him].
He was forty years old when he went to study Torah, and after thirteen years, he was teaching Torah to the masses. It was said that he did not leave the world until he had tables full of silver and gold, and he could go up to his bed on golden ladders. His wife would go out in a fancy gown and with golden jewelry with an engraving of Jerusalem on it.1See Shabbat 59a. His students said: Rabbi, you are embarrassing us with what you have done for her. He said to them: She suffered greatly with me for the sake of Torah.

(טז) יְבַקְשׁ֕וּ אִ֕ישׁ יֹדֵ֖עַ מְנַגֵּ֣ן בַּכִּנּ֑וֹר וְהָיָ֗ה בִּֽהְי֨וֹת עָלֶ֤יךָ רֽוּחַ־אֱלֹקִים֙ רָעָ֔ה וְנִגֵּ֥ן בְּיָד֖וֹ וְט֥וֹב לָֽךְ׃
(כג) וְהָיָ֗ה בִּֽהְי֤וֹת רֽוּחַ־אֱלֹקִים֙ אֶל־שָׁא֔וּל וְלָקַ֥ח דָּוִ֛ד אֶת־הַכִּנּ֖וֹר וְנִגֵּ֣ן בְּיָד֑וֹ וְרָוַ֤ח לְשָׁאוּל֙ וְט֣וֹב ל֔וֹ וְסָ֥רָה מֵעָלָ֖יו ר֥וּחַ הָרָעָֽה׃

נָכוֹן לִבִּי אֱלֹקִים נָכוֹן לִבִּי אָשִׁירָה וַאֲזַמֵּרָה׃
עוּרָה כְבוֹדִי עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר אָעִירָה שָּׁחַר׃

אָמַר רַבִּי פִּנְחָס הַכֹּהֵן בַּר חָמָא:
כִּנּוֹר הָיָה תָּלוּי לְמַעְלָה מִמִּטָּתוֹ שֶׁל דָּוִד, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ חֲצוֹת לַיְלָה רוּחַ צְפוֹנִית מְנַשֶּׁבֶת בּוֹ וּמְנַגֵּן מֵאֵלָיו. מִיָּד הָיָה עוֹמֵד דָּוִד וְכָל הַתַּלְמִידִים שֶׁהָיוּ עוֹסְקִין בַּתּוֹרָה וְהָיוּ יְגֵעִים וּמְנַדְּדִים שֵׁנָה מֵעֵינֵיהֶם וְהוֹגִין בַּתּוֹרָה עַד עַמּוּד הַשַּׁחַר. לְפִיכָךְ הָיָה אוֹמֵר דָּוִד: "עוּרָה כְבוֹדִי עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר אָעִירָה שָׁחַר". דֶּרֶךְ הַשַּׁחַר מְעוֹרֵר בְּנֵי אָדָם, אֲבָל אֲנִי "אָעִירָה שָׁחַר", אֲנִי מְעוֹרֵר הַשָּׁחַר.
(א) עַ֥ל נַהֲר֨וֹת ׀ בָּבֶ֗ל שָׁ֣ם יָ֭שַׁבְנוּ גַּם־בָּכִ֑ינוּ בְּ֝זָכְרֵ֗נוּ אֶת־צִיּֽוֹן׃ (ב) עַֽל־עֲרָבִ֥ים בְּתוֹכָ֑הּ תָּ֝לִ֗ינוּ כִּנֹּרוֹתֵֽינוּ׃ (ג) כִּ֤י שָׁ֨ם שְֽׁאֵל֪וּנוּ שׁוֹבֵ֡ינוּ דִּבְרֵי־שִׁ֭יר וְתוֹלָלֵ֣ינוּ שִׂמְחָ֑ה שִׁ֥ירוּ לָ֝֗נוּ מִשִּׁ֥יר צִיּֽוֹן׃ (ד) אֵ֗יךְ נָשִׁ֥יר אֶת־שִׁיר־ה' עַ֝֗ל אַדְמַ֥ת נֵכָֽר׃ (ה) אִֽם־אֶשְׁכָּחֵ֥ךְ יְֽרוּשָׁלִָ֗ם תִּשְׁכַּ֥ח יְמִינִֽי׃ (ו) תִּדְבַּ֥ק־לְשׁוֹנִ֨י ׀ לְחִכִּי֮ אִם־לֹ֪א אֶ֫זְכְּרֵ֥כִי אִם־לֹ֣א אַ֭עֲלֶה אֶת־יְרוּשָׁלִַ֑ם עַ֝֗ל רֹ֣אשׁ שִׂמְחָתִֽי׃ (ז) זְכֹ֤ר ה' ׀ לִבְנֵ֬י אֱד֗וֹם אֵת֮ י֤וֹם יְֽרוּשָׁ֫לִָ֥ם הָ֭אֹ֣מְרִים עָ֤רוּ ׀ עָ֑רוּ עַ֝֗ד הַיְס֥וֹד בָּֽהּ׃ (ח) בַּת־בָּבֶ֗ל הַשְּׁד֫וּדָ֥ה אַשְׁרֵ֥י שֶׁיְשַׁלֶּם־לָ֑ךְ אֶת־גְּ֝מוּלֵ֗ךְ שֶׁגָּמַ֥לְתְּ לָֽנוּ׃ (ט) אַשְׁרֵ֤י ׀ שֶׁיֹּאחֵ֓ז וְנִפֵּ֬ץ אֶֽת־עֹ֝לָלַ֗יִךְ אֶל־הַסָּֽלַע׃

אמר להם נבוכדנצר: מה אתם יושבים ובוכים?
והוא קורא לשבטו של לוי ואמר להם: הכינו עצמכם עד שאנו אוכלים ושותים אני מבקש שתעמדו ותקישו לפניי בכינורות שלכם כדרך שהייתם מקישים בבית המקדש שלכם לתני אלקיכם. מסתכלים אילו באילו ואמרו: לא דיינו שהחרבנו בית מקדשו בעונותינו אלא עכשיו אנו עומדים להקיש בכינורותינו לפני הננס הזה? מיד עמדו כולהם ונטלו עצה ותלו כינורותיהם בערבות שהיו שם ושלטו בנפשותם ונתנו אליוני ידיהם לתוך פיהם ומרצצים ומקצצים אותם..
"לא נשיר" לא נאמר אלא "איך נשיר", מראים אותם אצבעותיהם ואומרים להם: אין (אתה יודע) [אתם יודעים] שהיו כפותינו חזקים כברזל ונתקטעו אצבעותינו (ראה) [ראו] היאך נשיר?
צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ,
דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִךְ?
מִיָּם וּמִזְרָח וּמִצָּפוֹן וְתֵימָן שְׁלוֹם
רָחוֹק וְקָרוֹב שְׂאִי מִכֹּל עֲבָרָיִךְ,
וּשְׁלוֹם אֲסִיר תַּאֲוָה, נוֹתֵן דְּמָעָיו כְּטַל–
חֶרְמוֹן וְנִכְסַף לְרִדְתָּם עַל הֲרָרָיִךְ!
לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַנִּים, וְעֵת אֶחֱלֹם
שִׁיבַת שְׁבוּתֵך – אֲנִי כִנּוֹר לְשִׁירָיִךְ.
וְלָךְ לִקְשֹׁר כְּתָרִים
אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו: רבש"ע, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות
וַיִּ֤פֶן אֵלָיו֙ ה' וַיֹּ֗אמֶר לֵ֚ךְ בְּכֹחֲךָ֣ זֶ֔ה וְהוֹשַׁעְתָּ֥ אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִכַּ֣ף מִדְיָ֑ן הֲלֹ֖א שְׁלַחְתִּֽיךָ׃
וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ בִּ֣י אדושם בַּמָּ֥ה אוֹשִׁ֖יעַ אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל הִנֵּ֤ה אַלְפִּי֙ הַדַּ֣ל בִּמְנַשֶּׁ֔ה וְאָנֹכִ֥י הַצָּעִ֖יר בְּבֵ֥ית אָבִֽי׃
וַיֹּ֗אמֶר ע֚וֹד שָׁאַ֣ר הַקָּטָ֔ן וְהִנֵּ֥ה רֹעֶ֖ה בַּצֹּ֑אן

שרף שכל מי שהוא נושכו הוא שורף את דמו ומיבש בשרו.
וַיָּ֣עָף אֵלַ֗י אֶחָד֙ מִן־הַשְּׂרָפִ֔ים וּבְיָד֖וֹ רִצְפָּ֑ה בְּמֶ֨לְקַחַ֔יִם לָקַ֖ח מֵעַ֥ל הַמִּזְבֵּֽחַ׃ וַיַּגַּ֣ע עַל־פִּ֔י וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֛ה נָגַ֥ע זֶ֖ה עַל־שְׂפָתֶ֑יךָ וְסָ֣ר עֲוֺנֶ֔ךָ וְחַטָּאתְךָ֖ תְּכֻפָּֽר׃

אִֽם־אֶשְׁכָּחֵ֥ךְ יְֽרוּשָׁלִָ֗ם תִּשְׁכַּ֥ח יְמִינִֽי׃ תִּדְבַּ֥ק־לְשׁוֹנִ֨י ׀ לְחִכִּי֮ אִם־לֹ֪א אֶ֫זְכְּרֵ֥כִי אִם־לֹ֣א אַ֭עֲלֶה אֶת־יְרוּשָׁלִַ֑ם עַ֝֗ל רֹ֣אשׁ שִׂמְחָתִֽי׃
וְאֵין פּוֹקֵד אֶת הַר הַבַּיִת בָּעִיר הָעַתִּיקָה,
וּבַמְּעָרוֹת אֲשֶׁר בַּסֶּלַע מְיַלְּלוֹת רוּחוֹת,
וְאֵין יוֹרֵד אֶל יַם הַמֶּלַח בְּדֶרֶךְ יְרִיחוֹ
חָזַרְנוּ אֶל בּוֹרוֹת הַמַּיִם לַשּׁוּק וְלַכִּכָּר,
שׁוֹפָר קוֹרֵא בְּהַר הַבַּיִת בָּעִיר הָעַתִּיקָה,
וּבַמְּעָרוֹת אֲשֶׁר בַּסֶּלַע אַלְפֵי שְׁמָשׁוֹת זוֹרְחוֹת,
נָשׁוּב נֵרֵד אֶל יָם הַמֶּלַח בְּדֶרֶךְ יְרִיחוֹ.

במחשכיך ירושלים
מצאנו לב אוהב
עת באנו להרחיב גבוליך
ולמגר אויב.
מקול מרגמותיו רווינו
ושחר קם פתאום -
ורק עלה, עוד לא הלבין הוא
וכבר היה אדום.
ירושלים של ברזל
ושל עופרת ושל שחור
הלא לחומותייך
קראנו דרור.
הגדוד, רגום, פרץ קדימה,
דם ועשן כולו
ובאו אמא אחר אמא
בקהל השכולות.
נושך שפתיו ולא בלי יגע,
הוסיף הגדוד ללחום
עד שסוף סוף הונף הדגל
מעל בית הנכות.
נפוצו כל גדודי המלך,
צלף - נדם צריחו
עכשיו אפשר אל ים המלח
בדרך יריחו.
עכשיו אפשר אל הר הבית
וכותל מערב
הנה הנך באור ערביים,
כמעט כולך זהב.
ירושלים של זהב
ושל עופרת וחלום -
לעד בין חומותיך
ישכון שלום.
