ומן המקדש לא יצא | צפנת פענח: פרשת אמור [🔊]
User Profile Picture
ByShmuel Weissman
Collection Logo
Rogatchover on the Parasha
ויקרא כ״א:י״ב

וּמִן־הַמִּקְדָּשׁ֙ לֹ֣א יֵצֵ֔א וְלֹ֣א יְחַלֵּ֔ל אֵ֖ת מִקְדַּ֣שׁ אֱלֹהָ֑יו כִּ֡י נֵ֠זֶר שֶׁ֣מֶן מִשְׁחַ֧ת אֱלֹהָ֛יו עָלָ֖יו אֲנִ֥י יְהוָֽה׃

Leviticus 21:12
He shall not go outside the sanctuary and profane the sanctuary of his God, for upon him is the distinction of the anointing oil of his God, Mine the LORD’s.
רש"י על ויקרא כ״א:י״ב:א׳
(א) ומן המקדש לא יצא. אֵינוֹ הוֹלֵךְ אַחַר הַמִּטָּה (סנהדרין י"ח), וְעוֹד מִכָּאן לָמְדוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל מַקְרִיב אוֹנֵן, וְכֵן מַשְׁמָעוֹ: אַף אִם מֵתוּ אָבִיו וְאִמּוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לָצֵאת מִן הַמִּקְדָּשׁ אֶלָּא עוֹבֵד עֲבוֹדָה:
Rashi on Leviticus 21:12:1
(1) ומן המקדש לא יצא NEITHER SHALL HE GO OUT FROM THE SANCTUARY — This means that he must not follow the bier (attend the funeral of his father or mother) (Sanhedrin 18a). Our Rabbis further derived from this (Sanhedrin 84a) the Halacha that the High Priest may perform the sacrificial rites when an “Onan”. The following is how this is implied: even if his father or his mother died he is not required to leave the Sanctuary as may be assumed, but may perform the service;
משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו ה׳:ז׳
וּבַיִת יִהְיֶה לוֹ מוּכָן בַּמִּקְדָּשׁ וְהוּא הַנִּקְרָא לִשְׁכַּת כֹּהֵן גָּדוֹל. וְתִפְאַרְתּוֹ וּכְבוֹדוֹ שֶׁיִּהְיֶה יוֹשֵׁב בַּמִּקְדָּשׁ כָּל הַיּוֹם. וְלֹא יֵצֵא אֶלָּא לְבֵיתוֹ בִּלְבַד בַּלַּיְלָה אוֹ שָׁעָה אוֹ שְׁתַּיִם בַּיּוֹם. וְיִהְיֶה בֵּיתוֹ בִּירוּשָׁלַיִם וְאֵינוֹ זָז מִשָּׁם:
Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those Who Serve Therein 5:7
...
משך חכמה, צו נ״ט
ומפתח אהל מועד לא תצאו וכו'. רבינו משה בן מימון כתב דכה"ג היה לו בית בירושלים ואינו זז משם לעולם. בטח מצא זה רבינו באיזה מקום. אך בזה נתגלה לנו דאיל מלואים היה מורה על מורם משלמי יחיד שוק וחזה שנוהגין לדורות, וכמוש"א והיו לאהרן ולבניו לחק עולם מאת בני ישראל כו' ותרומה יהיה מזבחי שלמיהם. והנה בני אהרן שנמשחו היה להם דין כהן משיח לכל דבר כמוש"כ הקדמונים, שלכן אמר להם מן המקדש לא תצאו והיו מקריבין כשהן אוננין, א"כ חזינא דבמקום שהיה הבשר נתבשל ונאכל הוא בפתח אהל מועד, שם היו צריכין לישב יומם ולילה כל זמן שהיה המשכן קיים, אם לא כשפרקו אז לא היה משכן, אבל כל זמן הויתו היו צריכין לישב בפתח אהמ"ע מקום אכילתן את בשר המלואים. כן ילפינן מזה, שבמקום שנאכל השלמים הוא ירושלים בתוך החומה שם צריך כה"ג לישב תמיד, ולכן אינו זז מירושלים. ומצאנו בגמרא אפכא, דתלי האכילה בהישיבה הוא בזבחים פרק איזהו מקומן (זבחים דף נ"ו) דאמר סמי מכאן אכילה, דנאכלין אף כשאין דלתות ההיכל פתוחין ובלשכות שאינן פתוחות נגד ההיכל, ופריך והא כתיב ואכלו פתח אהמ"ע כו', ומשני קדשי שעה שאני, ופירושו דשם כתיב ומפתח אהמ"ע לא תצאו יומם ולילה. תוס', א"כ נתגלה לנו דהאכילה עם הישיבה במקום חדא הואי, לכן לדורות כן הוא שמוכרח לישב בירושלים מקום אכילת קדשים קלים המה שלמים שחזה ושוק בא מורם מהן. ואולי זה כונת הפסוק ומפתח אהמ"ע לא תצאו כו' כאשר עשה ביום הזה צוה ד' לעשות לכפר עליכם, שלא יצא כה"ג ממקום אכילת קדשים ופתח אהמ"ע תשבו יומם ולילה, ורבותינו ריש יומא דרשו על פרישה ואמרו דאסמכתא בעלמא יעו"ש. והדברים נכונים ודו"ק. וזה כונת המזמור מה טוב ומה נעים שבת אחים כו', המה הכהן הגדול שבירושלים, והמלך שיושב בציון היא עיר דוד וכמו שאמר זכרי' אלה שני בני היצהר כו'. וזה שאמר כשמן הטוב יורד כו' זקן אהרן הוא כהן גדול, שעומד תחת אהרן ונקרא בשמו ובכה"ג טעון משיחה כה"ג בן כה"ג וכל אחד נמשח בשמן כטל חרמון כו' על הררי ציון זה המלך מבית דוד שיושב שם ודו"ק.
Meshekh Chokhmah, Tzav 59
...
קרית ספר על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו ה׳:א׳:א׳

כ"ג צריך שיהיה גדול מאחיו ... ויהי' דר בירושלם כדי שיהא לעולם במקדש כדכתיב ומן המקדש לא יצא.

Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein 5:1:1
...
הר המוריה על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו ה׳:ז׳:ב׳

שיהי' יושב במקדש וכו'. עי' ירושלמי חגיגה פ"ב ה"ד יעו"ש היטיב אבל בסוגיא דיומא י' א' לא משמע כן יעו"ש היטיב ועוד י"ל כי רבינו אזיל לטעמיה שכתב לעיל בהלכה ה' דאינו יוצא מביהמ"ק כל עיקר לכן תפס המקרא כפשוטו ולפי ששם הפי' דאינו יוצא אחר המטה שמא ישכח ויגע לכן לא כתב זה בדרך מצוה חיובית רק למצוה מן המובחר (ועי' בחי' הר"ן בסנהדרין י"ט א' דשם הביא בשם ס' מצות לרבינו דפליג אהרמב"ן וס"ל דלר' יהודה מדאורייתא אינו יוצא אחר המטה ודלא כהרמב"ן יעו"ש היטיב ודלא כמר"ן בסעי' ה' ועי' ס' המצות לרבינו לאוין סי' קס"ה יעו"ש היטיב).

Har HaMoriyah on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein 5:7:2
...
סנהדרין י״ח א

מתני׳ ... מת לו מת אינו יוצא אחר המטה ... דברי ר"מ רבי יהודה אומר אינו יוצא מן המקדש משום שנאמר (ויקרא כא, יב) ומן המקדש לא יצא

Sanhedrin 18a
The number of people needed in a city for it to be eligible for a lesser Sanhedrin is 277. This number is based on the opinion of Rabbi Neḥemya, who requires 230 men, but requires an additional 47 men in case it happens that the Sages of the court reach a situation where they are not able to arrive at a verdict, and pairs of judges need to be added, potentially increasing the number of judges on the court from 23 to 70, a maximum of 47 additional judges. The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi says: The number of men needed in a city for it to be eligible for a lesser Sanhedrin is 278? The Gemara answers: This is not difficult. This baraita that said Rabbi Yehuda HaNasi requires 277 residents is stated in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who holds that there are 70 judges on the Great Sanhedrin, and this baraita that quoted the number as 278 is stated in accordance with the opinion of the Rabbis, who hold that there are 71. Apropos the opinion of Rabbi Neḥemya, which links the issue of the lesser Sanhedrin with the appointment of the ministers in the wilderness, the Gemara relates: The Sages taught: The verse states: “And place over them ministers of thousands, ministers of hundreds, ministers of fifties, and ministers of tens” (Exodus 18:21). The number of ministers of thousands was 600, as there were 600,000 men in total; the number of ministers of hundreds was 6,000; of ministers of fifties, 12,000, and of ministers of tens, 60,000. Therefore, it is found that the total number of judges of the Jewish people was 78,600, and suitable people were found to fill all of these positions. MISHNA: The High Priest judges others if he is sufficiently wise, and others judge him when he transgresses. He testifies before the court and others testify concerning him. He performs ḥalitza with his brother’s widow and his brother performs ḥalitza with his wife; and his brother consummates levirate marriage with his wife. But he does not consummate levirate marriage with his brother’s widow, because it is prohibited for him to marry a widow (see Leviticus 21:14), and can therefore never fulfill the mitzva of levirate marriage, as a yevama is by definition a widow. If a relative of the High Priest dies, he does not follow the bier carrying the corpse, since it is prohibited for the High Priest to become ritually impure even for immediate relatives (see Leviticus 21:11). Rather, once the members of the funeral procession are concealed from sight by turning onto another street, he is revealed on the street they departed, and when they are revealed, then he is concealed, and in this way, he goes out with them until the entrance of the gate of the city, from where they would take out the corpse, since the dead were not buried in Jerusalem. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: He does not emerge from the Temple at all for the burial of his relatives, as it is stated: “And from the Temple he shall not emerge and will not desecrate the Temple of his God; for the separateness of the oil of the anointment of his God is on him” (Leviticus 21:12). The mishna continues: And when he consoles others in their mourning when they return from burial, the way of all the people is that they pass by one after another and the mourners stand in a line and are consoled, and the appointed person stands in the middle, between the High Priest and the people. And when he is consoled by others in his mourning, all the people say to him: We are your atonement. And he says to them: May you be blessed from Heaven. And when they comfort him with the first meal after the burial of one of his relatives, all the people recline on the ground as if they are taking his mourning on themselves, and he reclines on the bench out of respect for his status as High Priest. The mishna continues, enumerating the halakhot pertaining to the king in similar matters: The king does not judge others as a member of a court and others do not judge him, he does not testify and others do not testify concerning him, he does not perform ḥalitza with his brother’s widow and his brother does not perform ḥalitza with his wife, and he does not consummate levirate marriage with his brother’s widow and his brother does not consummate levirate marriage with his wife, as all these actions are not fitting to the honor of his office. Rabbi Yehuda says: These are not restrictions, but his prerogative: If he desired to perform ḥalitza or to consummate levirate marriage, he is remembered for good, as this is to the benefit of his brother’s widow. The Sages said to him: They do not listen to him if he desires to do so, as this affects not only his own honor but that of the kingdom. And no one may marry a king’s widow, due to his honor. Rabbi Yehuda says: Another king may marry the widow of a king, as we found that King David married the widow of King Saul, as it is stated: “And I have given you the house of your master and the wives of your master in your bosom” (II Samuel 12:8). GEMARA: The mishna teaches that the High Priest judges others as a member of a court. The Gemara asks: Isn’t that obvious? Why would one think that he would be unfit to serve as a judge? The Gemara answers: It was necessary for the mishna to mention the latter clause: And others judge him, and therefore, it taught the related halakha with it. The Gemara objects: This is also obvious; if others do not judge him, how can he judge others? But isn’t it written: “Gather yourselves together, yea, gather together [hitkosheshu vakoshu]” (Zephaniah 2:1); and Reish Lakish says: This verse teaches a moral principle: Adorn [kashet] yourself first, and then adorn others, i.e., one who is not subject to judgment may not judge others. Rather, neither halakha concerning the High Priest is a novelty. But since the tanna wants to teach that the king does not judge others and others do not judge him, he also taught that the High Priest judges others and others judge him. And if you wish, say instead that this teaches us the halakha as it is taught in a baraita (Tosefta 4:1): A High Priest who killed a person intentionally is killed; if he killed unintentionally, he is exiled to a city of refuge, and he transgresses a positive mitzva and a prohibition, and he is like an ordinary person concerning all of his halakhot. The Gemara analyzes the baraita: A High Priest who killed another intentionally is killed. Isn’t that obvious? Why would he be punished differently than other murderers? It was necessary for it to mention the latter clause: If he killed unintentionally, he is exiled, so it taught the related case with it. The Gemara objects: This is also obvious. The Gemara responds: It was necessary for the baraita to state the latter clause, lest it enter your mind to say: Since it is written about one who kills unintentionally and is exiled to a city of refuge: “And he should dwell in it until the death of the High Priest” (Numbers 35:25), say: Anyone for whom there is a rectification by returning from the city of refuge is exiled, but one for whom there is no rectification by returning is not exiled. The High Priest has no such rectification, as we learned in a mishna (Makkot 11b):
משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו ה׳:ה׳

מֵת לוֹ מֵת אֵינוֹ יוֹצֵא אַחֲרָיו. וְאֵינוֹ יוֹצֵא מִפֶּתַח בֵּיתוֹ אוֹ מִן הַמִּקְדָּשׁ. וְכָל הָעָם בָּאִים לְנַחֲמוֹ לְבֵיתוֹ. וְהוּא עוֹמֵד בְּשׁוּרָה וּסְגָן מִימִינוֹ וְרֹאשׁ בֵּית אָב וְכָל הָעָם מִשְּׂמֹאלוֹ. וְאוֹמְרִים לוֹ אָנוּ כַּפָּרָתְךָ וְהוּא אוֹמֵר לָהֶם תִּתְבָּרְכוּ מִן הַשָּׁמַיִם:

Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those Who Serve Therein 5:5
...
ספר המצוות, מצוות לא תעשה קס״ה:א׳

שהזהיר הכהנים מלצאת מהמקדש בשעת עבודה. והוא אמרו יתעלה ומפתח אהל מועד וגו'. ונכפלה אזהרה זאת גם כן בכהן גדול ואמר ומן המקדש לא יצא. ולשון ספרא ומפתח אהל מועד יכול שלא בשעת עבודה תלמוד לומר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הוי אומר בשעת עבודה כי שמן משחת ה' אין לי אלא אהרן ובניו שאם יצאו בשעת עבודה חייבין במיתה מנין לכהנים שבכל הדורות תלמוד לומר כי שמן משחת ה' עליכם. ודע שיש בכהן גדול תוספת שהוא לא ילוה מתו, וזה פשט הכתוב באמרו ומן המקדש לא יצא. וכבר התבאר בשני מסנהדרין (דף י"ח) שאם מת לו מת אינו יוצא אחר המטה והביאו ראיה מאמרו ומן המקדש לא יצא ונלמד מזה שמותר לו לעבוד ביום שמת לו מת, וכן פירשו ומן המקדש לא יצא הא אחר אם לא יצא ועבר חלל, רוצה לומר כהן הדיוט שאין העבודה מותרת לו והוא אונן אבל הוא מוזהר על זה רוצה לומר שלא יעבוד אונן. וכבר התבאר בסוף הוריות (דף י"ב) השרש הזה, והוא שכהן הדיוט אונן לא יעבוד וכהן גדול עובד והוא אונן. והנה יתבאר לך שאמרו ולא יחלל הוא שלילה לא אזהרה לומר שלא תהיה עבודתו חולין ואע"פ שהוא אונן. ופשט הכתוב כי אמרו לא יחלל טעם לאזהרה הקודמת שהוא לא יצא כי לא יחלל.

Sefer HaMitzvot, Negative Commandments 165:1
...
ויקרא י׳:ז׳
וּמִפֶּתַח֩ אֹ֨הֶל מוֹעֵ֜ד לֹ֤א תֵֽצְאוּ֙ פֶּן־תָּמֻ֔תוּ כִּי־שֶׁ֛מֶן מִשְׁחַ֥ת יְהוָ֖ה עֲלֵיכֶ֑ם וַֽיַּעֲשׂ֖וּ כִּדְבַ֥ר מֹשֶֽׁה׃ (פ)
Leviticus 10:7
And so do not go outside the entrance of the Tent of Meeting, lest you die, for the LORD’s anointing oil is upon you.” And they did as Moses had bidden.
משנה תורה, הלכות ביאת מקדש ב׳:ה׳-ו׳

(ה) כֹּהֵן שֶׁיָּצָא מִן הַמִּקְדָּשׁ בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה בִּלְבַד חַיָּב מִיתָה בֵּין כֹּהֵן גָּדוֹל בֵּין כֹּהֵן הֶדְיוֹט שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י ז) "וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ פֶּן תָּמֻתוּ". כְּלוֹמַר לֹא תָּנִיחוּ עֲבוֹדָה וְתֵצְאוּ מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים מִפְּנֵי גְּזֵרָה זוֹ. וְכֵן זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בְּכֹהֵן גָּדוֹל (ויקרא כא יב) "וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא" אֵינוֹ אֶלָּא בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה בִּלְבַד שֶׁלֹּא יָנִיחַ עֲבוֹדָתוֹ וְיֵצֵא:

(ו) אִם כֵּן מִפְּנֵי מָה נִשְׁנֵית אַזְהָרָה זוֹ בְּכֹהֵן גָּדוֹל. שֶׁכֹּהֵן הֶדְיוֹט שֶׁהָיָה בַּמִּקְדָּשׁ בַּעֲבוֹדָתוֹ וְשָׁמַע שֶׁמֵּת לוֹ מֵת שֶׁהוּא חַיָּב לְהִתְאַבֵּל עָלָיו אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ אֵינוֹ עוֹבֵד מִפְּנֵי שֶׁהוּא אוֹנֵן וְאִם עָבַד וְהוּא אוֹנֵן שֶׁל תּוֹרָה חִלֵּל עֲבוֹדָתוֹ בֵּין בְּקָרְבַּן יָחִיד בֵּין בְּקָרְבַּן צִבּוּר. אֲבָל כֹּהֵן גָּדוֹל עוֹבֵד כְּשֶׁהוּא אוֹנֵן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא יב) "וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל" כְּלוֹמַר יֵשֵׁב וְיַעֲבֹד עֲבוֹדָה שֶׁהָיָה עוֹסֵק בָּהּ וְאֵינָהּ מִתְחַלֶּלֶת:

Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary 2:5-6
...
ספר החינוך קנ״א:א׳-ו׳

(א) שלא יצאו הכהנים מן המקדש בשעת עבודה - שלא יצאו הכהנים מן המקדש בשעת עבודה, שנאמר (ויקרא י ז) ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו. ונכפלה מניעה זו כמו כן בכהן גדול ואמר (שם כא יב) ומן המקדש לא יצא. ולשון ספרא (שמיני מכילתא דמילואים פיסקא מב) ומפתח אהל מועד יכול בשעת עבודה ושלא בשעת עבודה? תלמוד לומר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל, הוי אומר בשעת העבודה. כי שמן משחת יי עליכם אין לי אלא אהרן ובניו שנמשחו בשמן המשחה, שאם יצאו בשעת העבודה חיבים מיתה. מנין לכל הכהנים שבדורות? שנאמר כי שמן משחת יי עליכם.

(ב) וכתב המעתיק בשם הרמב''ם. זכרונו לברכה (ל''ת קסה) דע שיש בכהן הגדול תוספת, שהוא לא ילך אחר המטה, וזהו נגלה בלשון הכתוב באמרו ומן המקדש לא יצא, וכך נתבאר בפרק שני מסנהדרין (יח א) שהוא אם מת לו מת אינו יוצא אחר המטה, והביאו ראיה על זה מאמרו ומן המקדש לא יצא. ולמדנו מזה שמתר לו לעבד ביום שימות לו מת וכך אמרו זכרונם לברכה במסכת סנהדרין (פד א) ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אחר שעבד [שלא יצא] חלל. כלומר כהן הדיוט, שאין העבודה מתרת לו והוא אונן, הוא מזהר על זה. כלומר שלא יעבוד אונן. וכך נתבאר בסוף הוריות (יב ב) זה העקר, שכהן הדיוט אונן לא יעבד, וכהן גדול עובד והוא אונן. הנה נתבאר לך שאמרו הנה ולא יחלל שמוהו שלילות לא מניעה, לומר שלא תהיה עבודתו חלין, ואף על פי שהוא אונן.

(ג) ומן הנראה מדברי הרמב''ן זכרונו לברכה, כי הוא סובר כי לא יחלל אינו שלילות, אבל הוא מניעה לכהן גדול שנצטוה שלא יצא מן המקדש מפני מתו ולא יחלל עבודת השם יתברך, כי חלול יהיה לעבודה שיניחנה המשרת הגדול בשביל שום דבר בעולם והוא יפרש כל ענין זה בדרך אחרת, כמו שכתב בפרוש החמש (שם כא יב).

(ד) משרשי המצוה. היסוד הבנוי לה בהגדלת הבית והעבודות הנעשות שם, ועל כן ראוי על כל פנים שלא לצאת ולהניח העבודה היקרה בשום דבר בעולם, כי באמת אם יניחוה יהיה זלזול בה ויהיו מראים בעצמם שיהיה בעולם דבר גדול מעבודת השם אחר שתהיה נדחית אפילו לפי שעה בשביל שום דבר אחר, ועל כן הזהרו על זה במיתה.

(ה) דיני המצוה. כגון מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שכהן הדיוט אף על פי שאינו רשאי לצאת מן המקדש בשעת עבודה כמו שנאמר (שם י ז) ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו, מכל מקום אם מת לו מת שהוא ראוי להתאבל עליו אינו עובד, לפי שהוא אונן, ואונן אסור בעבודה. ואף על פי שאינו עובד, הזהר שלא לצאת משם, עד שתגמר העבודה שהיה הוא עסוק בה מן הטעם שאמרנו לכבוד הדבר, שלא יהא דומה כעוסק בדברי עראי. ויתר עליו כהן גדול שהוא חיב שלא יצא מן המקדש וגם שלא להניח עבודתו כלל בשביל אנינות, שנאמר (שם כא יב) ומן המקדש לא יצא ולא יחלל וגו'. ובא הפרוש בזה המקרא כלומר שלא יצא אלא יעבוד עבודתו שהוא עוסק בה ולא תהא עבודתו מחללת בשביל אנינותו. ויתר פרטיה מבארים בזבחים [הל, ביאת מקדש פ''ב]

(ו) ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהנה. ואם עבר ויצא בשעת עבודה לוקה.

Sefer HaChinukh 151:1-6

(1) That the priests not go out from the Temple at the time of the service: That the priests not go out from the Temple at the time of the service, as it stated (Leviticus 10:7), "And from the entrance of the Tent of Meeting you shall not go out, lest you die." And this prevention was repeated likewise with the high priest, and it stated (Leviticus 21:12), "And from the sanctuary he shall not go out." And the language of Sifra, Shemini, Mechilta d'Miluim 42-43 is "'And from the entrance of the Tent of Meeting' - it could be [that they shall not go out] at the time of the service and [also] not at the time of the service. [Hence] we learn to say, 'And from the sanctuary he shall not go out and he will not profane' - [...] it would be said, when he is officiating. [...] 'For the anointing oil of the Lord is upon you' - I only have Aharon and his sons who were anointed with the oil of anointment, if they went out while serving, they would be liable for death; from where [do I know] for all of the priests of the generations? As it is stated, 'for the anointing oil of the Lord is upon you.'"

(2) The transcriber wrote in the name of Rambam, may his memory be blessed, (Sefer HaMitzvot LaRambam, Mitzvot Lo Taase 165), "Know that there is an addition with the high priest, that he not go out after the coffin. And this is revealed in the language of Scripture in its stating, 'And from the sanctuary he shall not go out.' And so is it elucidated in the second chapter of Sanhedrin 18a - that it is if a [relative] dies on him, he does not go out after the coffin. And they brought a proof about this from its stating, 'And from the sanctuary he shall not go out.' And we learn from this that it is permitted for him to serve on the day that a [relative] dies on him. And so did they, may their memory be blessed, say in Tractate Sanhedrin 84a, '"And from the sanctuary he shall not go out and he shall not profane" - behold, another who serves [that he does not go out], profanes.' [This is] meaning to say for a common priest, the service is not permitted for him when he is bereaved. And so too is this principle elucidated at the end of Horayot 12b, that a common priest that is bereaved may not serve, but a high priest serves when he is bereaved. Behold, it is elucidated for you that its stating, 'and he shall not profane,' is to make it a negation - and not a prevention (negative commandment) - to say that his service is not profane, even though he is bereaved."

(3) And from that which appears from the words of Ramban, may his memory be blessed, he reasons that "and he shall not profane" is a prevention for the high priest, who is commanded that he not go out of the Temple because of his dead relative and not profance the service of God, may He be blessed. As it would be a profanation of the service that the great servant leave it for anything else in the world. And he explains this whole matter in a different way, as he wrote in his commentary on the Torah (Ramban on Leviticus 21:12).

(4) The foundation built for it about the aggrandizement of the [Temple] and the services done there is from the roots of the commandment. And therefore it is fitting in any case to not go out and leave the precious service for anything in the world. As truly if they leave it, it would be a demeaning of it. And they would be showing about themselves that there is something greater in the world than the service of God, since it is pushed off even temporarily for something else. And therefore they were warned about this with death.

(5) The laws of the commandment: For example, that which our Rabbis, may their memory be blessed, said [regarding] a common priest, that even though he is not permitted to go out from the Temple at the time of service - as it is stated, "And from the entrance of the Tent of Meeting you shall not go out, lest you die" - nonetheless, if a [relative] that is fit (closely enough related) for him to mourn dies on him, he does not serve, as he is bereaved; and one bereaved is forbidden in the service. And even though he does not serve, he is warned not to go out of there until he finishes the service in which he is occupied, so that it not appear like he is occupied with something transient. And the high priest is more than he, as he is obligated not to go out of the Temple and also not to leave his service at all on account of bereavement, as it is stated, "And from the sanctuary he shall not go out and he shall not profane, etc." And the explanation comes about this verse [that it is] meaning to say, that he not go out, but rather do the service in which he is involved, and that his service is not profaned on account of bereavement (see Mishneh Torah, Laws of Admission into the Sanctuary 2).

(6) And [it] is practiced at the time of the [Temple] by the males of the priesthood. And if he transgressed and went out at the time of service, he is lashed.

מנחת חינוך קנ״א:א׳

(א) שלא יצאו כו'. עיין ר"מ פ"ה מהב"מ וכ"ה. אחד כה"ג וא' כה"ד שעוסק בעבודה אסור להפסיד בעבודתו ואפילו ליתן לאחר לגמור העבודה והוא יצא חוץ למקדש ע"ז מוזהר דלא יצא מן המקדש כלל קודם שנגמר העבודה ואם עבר ויצא חייב מב"ש ולוקין בהתרו בו למלקות ונחשב בר"מ פי"ט דסנהדרין ואין חילוק בין אם יצא מן המקדש מחמת או בלי שום סיבה כלל אם יצא ולא נגמר חייב מב"ש ולוקין ומבואר בש"ס דיומא פ' יוה"כ דר"ע דורש מעם מזבחי תקחנו למות ולא מעל מזבחי ופירש"י אם התחיל בעבודה אין מפסיק לבא לדין עד שישלים העבודה ואר"י ל"ש אלא להמית אבל להחיות אפילו מעל מזבחי דהיינו אם יש לו ללמד זכות פוסק מן העבודה ומוכח דפ"נ דוחה שבת והר"מ אינו מביא כאן ד"ז דלהחיות אפילו מעל מזבחי ואי דהר"מ סובר דפ"נ דוחה כה"ת מפסוק וחי בהם כו' וא"צ להביא זה. ז"א דשמואל לא פליג בזה דצ"ל לימוד לד"ז עמ"ל כאן עמד בזה. ותי' דהר"מ אינו סובר כר"ע וסובר דלהמית אפילו מעל מזבחי אם כן לא דרשינן דרשה זו דלהחיות וכ' הר"מ ד"ז בפ"ז מהלכות רוצח ע"ש במ"ל דדעת הר"מ כן. אך דעת רש"י בסנהדרין כר"ע ע"ש. ולסברתו אם נגמר דינו מב"ד וכהן יודע לו זכות אין מפסיק העבודה כי אין זה אפילו ספק פ"נ כיון דנגמר דינו גברא קטילא הוא ואי"ה לקמן במצות וחי בהם יבואר וגם ד"ז להמית דאפילו מעל המזבח לדעת הר"מ כפי מ"ש המ"ל צ"ע ויבואר במק"א. ונראה דלאו הזה דוקא ביוצא מן המקדש אבל באינו יוצא אף על פי שהפסיק מעבודתו ואפילו לא נתנה לאחר רק הפסיק מעבודתו ונפסלה אינו עובר כלל דעיקר הקפידא שלא יצא מן המקדש כ"ז שלא נגמר העבודה שהי' עסוק בה. ומבואר דדוקא בשעת עבודה והיינו באמצע עבודה. והנה עבודת קבלה בודאי אם לקח המזרק לקבל אין זה עבודה לחייב בהפסיק רק אם התחיל לקבל ולא קיבל עדיין כל הדם זה הוי באמצע עבודה. והנה מבואר בר"מ פ"ד ממעה"ק דאם קיבל פחות מכדי הזאה לא נתקדש הדם וצריך להתכוין לקבל כל הדם כיצד עושה כו' ע"ש. ואני מסופק אם קיבל כדי הזאה והפסיק ויצא אפשר הוי כגמר עבודתו ואינו חייב אם יצא או אפשר כיון דמכל מקום מצוה איכא לקבל כל הדם כ"ז שלא קיבל כל הדם הוה ליה באמצע עבודה. והנה הולכת הדם עבודה היא עד שיגיע למזבח דזה עיקר הולכה אף דאם רוצה כמה כהנים זוכים בו כמבואר בפסחים נותנו לחבירו כו' מכל מקום כל הולכה עבודה א' וחייב בהפסיק ויצא. ובזריקה על מזבח החיצון דקיימא לן אם נתן בזריקה א' כיפר אפילו בחטאת והשאר זריקות הם למצוה. גם נסתפקתי אם זרק זריקה א' ויצא מי נימא כיון דכיפר בזריקה א' ה"ל כגמר עבודה לענין זה א"ד כיון דהשאר צריך לזרוק למצוה על כל פנים ה"ל כאמצע עבודה. והנה אם בכה"ד מת לו מת אפילו באמצע עבודה לא יגמור ומחלל עבודה אם גומר רק נותנה לאחר ואסור לו לצאת מן המקדש עד שיגמור העבודה ונ"ל אם אין שם מי שיגמור עבודתו מכל מקום לא יעבוד עוד ומוטב שישפוך הדם וכדומה ולא יגמור כי מ"ל לעבוד אם העבודה מחוללת ואסור לצאת אם נתן לכהן אחר העבודה או אפילו אין שם כהן אחר אם ראוי העבודה לגמור אם יבא כהן אחר אבל הוא לא יעבוד בשום פנים אפילו אם אין שם כהן אחר. והנה אונן דמחלל עבודה היינו באונן דאורייתא דהוא יום המיתה בקרובים שחייב להתאבל עליהם אבל אונן מד"ס אינו מחלל עבודה. אך באמת בש"ס דיומא גבי ר"י שמא תמות אשתו ופריך ולא גזר ר"י נראה דהוא דאורייתא. וע"ל פ' אמור מש"ש. ודוקא כה"ד אבל כה"ג עובד כשהוא אונן ולכך יגמור עבודתו ומכל מקום אם אינו גומר ולא יצא א"ח כמש"ל. ובמ"ל מפלפל אם כה"ג מתחיל בעבודה כשהוא אונן א"ד גומר דוקא ולא מתחיל וע"ש דלכ"ע אין איסור מן התורה אף להתחיל רק מדרבנן סוברים קצת דלא יתחיל וע"ש דעתו בדעת הר"מ דרשאי להתחיל ואף מדרבנן אין איסור ועיין במגלת ספר להגאון הספרדי על הסמ"ג האריך בזה וע"ש בסוגיא והנה המ"ל הקשה אם נאמר דס"ל להר"מ דאף בכה"ג מדרבנן אסור להתחיל קשה עליו ממ"ש בפ"ד מהכה"מ דכה"ג אונן נותן קרבנו לכל מי שירצה כיון דמקריב אונן ע"ש. וק' הא קי"ל דכ"מ דלא מצי עביד ל"מ משוי שליח ותי' דכלל זה אינו אלא אם מן התורה לא מצי עביד אבל אם רק מדרבנן ל"מ עביד מצי משוי שליח ע"ש. וגם י"ל כסברת המחנה אפרים ה' שלוחין סי' ע' דדוקא אי לא מצי עביד ואי יעשה יתבטל המעשה אז ל"מ משוי שליח אבל כ"ה דמעשה אינו בטל אי עשה בעצמו רק איסורא רביע עליו מצי משוי שליח. וכאן נמי דאונן מדרבנן אינו מחלל עבודה אם כן משוי שליח ויכול ליתן לכל כהן שירצה ואין כאן מקומו להאריך בדיני שליחות:

(ב) והנה כה"ד אונן שעבד אינו לוקה רק מחלל עבודה וכה"ג אף שעובד אונן מכל מקום אינו אוכל בקדשים באנינות ולענין קדשים אין חילוק בין חול לשוי"ט דין אונן עליו לענין דיני קדשים עמ"ל כאן ובה' אבילות ועמ"ל דכהן שעבר כגון ביה"כ דראשון חוזר לעבודתו והשני אינו עובד משום איבה אבל אם עבר ועבד בבגדי כה"ג עבודתו כשרה דדינו ככה"ג כמבואר בר"מ פ"א מה' יוה"כ אם כן ה"ה לענין אנינות אם עבר ועבד אונן עבודתו כשרה דדינו לכ"ד ככה"ג רק משום איבה. וערש"י ביומא נראה דעתו דכה"ד אם התחיל בעבודה גומרה כשהוא אונן ופי' הברייתא דבכה"ד מיירי והתוספות חולקים וכן הר"ם והרהמ"ח כמ"ש הכסף משנה ג"כ דסוברים כפי' תוס' דבכה"ג מיירי. ומשוח מלחמה דינו ככה"ד לדינים הנ"ל וכ"ה בהוריות די"ב וכה"ג המרובה בבגדים שוה לכה"ג משוח דאין חילוק ביניהם אלא לענין פר הבא על כל המצות שנתבאר לעיל. ומ"ש הרהמ"ח בשם הר"מ שיש בכה"ג תוספות שלא ילך אחר המטה כו' מפסוק זה מן המקדש כו' ומבואר ד"ז בר"מ פ"ה מהכה"מ ונראה שם מד' הר"מ דאין לוקין על לאו זה דלא כתב דלוקין כמ"ש אח"ז דפרם בגדיו לוקה וכאן לא כ' מלקות ובכ"מ כ' דהוא רק מד"ס וקרא אסמכתא וכן כ' הרמב"ן בפי' התורה עכ"ל. נראה מדבריו דגם הר"מ סובר דהוא אסמכתא ומדברי הרב המחבר נראה דהוא בלאו גמור ומ"ש הרהמ"ח דנוהג בז"כ ולוקין צ"ל חייב מיתה בי"ש ולוקין ג"כ בהתרו בו ולענין שאר דברים דינו ככל הלאוין שיש בהם מב"ש ודינו כמו בכה"ת ואין צריך לכפול:

Minchat Chinukh 151:1
...
משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו ג׳:י״א
לְוִיִּם שֶׁעָבְדוּ עֲבוֹדַת הַכֹּהֲנִים אוֹ שֶׁסִּיֵּעַ לֵוִי בִּמְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ מְלַאכְתּוֹ חַיָּבִין מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח ג) "וְלֹא יָמֻתוּ". אֲבָל כֹּהֵן שֶׁעָבַד עֲבוֹדַת לֵוִי אֵינוֹ בְּמִיתָה אֶלָּא בְּלֹא תַּעֲשֶׂה:
במדבר ט׳:ט״ו-כ״ג
(טו) וּבְיוֹם֙ הָקִ֣ים אֶת־הַמִּשְׁכָּ֔ן כִּסָּ֤ה הֶֽעָנָן֙ אֶת־הַמִּשְׁכָּ֔ן לְאֹ֖הֶל הָעֵדֻ֑ת וּבָעֶ֜רֶב יִהְיֶ֧ה עַֽל־הַמִּשְׁכָּ֛ן כְּמַרְאֵה־אֵ֖שׁ עַד־בֹּֽקֶר׃ (טז) כֵּ֚ן יִהְיֶ֣ה תָמִ֔יד הֶעָנָ֖ן יְכַסֶּ֑נּוּ וּמַרְאֵה־אֵ֖שׁ לָֽיְלָה׃ (יז) וּלְפִ֞י הֵעָלֹ֤ת הֶֽעָנָן֙ מֵעַ֣ל הָאֹ֔הֶל וְאַ֣חֲרֵי־כֵ֔ן יִסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּבִמְק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכָּן־שָׁם֙ הֶֽעָנָ֔ן שָׁ֥ם יַחֲנ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (יח) עַל־פִּ֣י יְהוָ֗ה יִסְעוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְעַל־פִּ֥י יְהוָ֖ה יַחֲנ֑וּ כָּל־יְמֵ֗י אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכֹּ֧ן הֶעָנָ֛ן עַל־הַמִּשְׁכָּ֖ן יַחֲנֽוּ׃ (יט) וּבְהַאֲרִ֧יךְ הֶֽעָנָ֛ן עַל־הַמִּשְׁכָּ֖ן יָמִ֣ים רַבִּ֑ים וְשָׁמְר֧וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־מִשְׁמֶ֥רֶת יְהוָ֖ה וְלֹ֥א יִסָּֽעוּ׃ (כ) וְיֵ֞שׁ אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֧ה הֶֽעָנָ֛ן יָמִ֥ים מִסְפָּ֖ר עַל־הַמִּשְׁכָּ֑ן עַל־פִּ֤י יְהוָה֙ יַחֲנ֔וּ וְעַל־פִּ֥י יְהוָ֖ה יִסָּֽעוּ׃ (כא) וְיֵ֞שׁ אֲשֶׁר־יִהְיֶ֤ה הֶֽעָנָן֙ מֵעֶ֣רֶב עַד־בֹּ֔קֶר וְנַעֲלָ֧ה הֶֽעָנָ֛ן בַּבֹּ֖קֶר וְנָסָ֑עוּ א֚וֹ יוֹמָ֣ם וָלַ֔יְלָה וְנַעֲלָ֥ה הֶעָנָ֖ן וְנָסָֽעוּ׃ (כב) אֽוֹ־יֹמַ֜יִם אוֹ־חֹ֣דֶשׁ אוֹ־יָמִ֗ים בְּהַאֲרִ֨יךְ הֶעָנָ֤ן עַל־הַמִּשְׁכָּן֙ לִשְׁכֹּ֣ן עָלָ֔יו יַחֲנ֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל וְלֹ֣א יִסָּ֑עוּ וּבְהֵעָלֹת֖וֹ יִסָּֽעוּ׃ (כג) עַל־פִּ֤י יְהוָה֙ יַחֲנ֔וּ וְעַל־פִּ֥י יְהוָ֖ה יִסָּ֑עוּ אֶת־מִשְׁמֶ֤רֶת יְהוָה֙ שָׁמָ֔רוּ עַל־פִּ֥י יְהוָ֖ה בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃ (פ)
Numbers 9:15-23
(15) On the day that the Tabernacle was set up, the cloud covered the Tabernacle, the Tent of the Pact; and in the evening it rested over the Tabernacle in the likeness of fire until morning. (16) It was always so: the cloud covered it, appearing as fire by night. (17) And whenever the cloud lifted from the Tent, the Israelites would set out accordingly; and at the spot where the cloud settled, there the Israelites would make camp. (18) At a command of the LORD the Israelites broke camp, and at a command of the LORD they made camp: they remained encamped as long as the cloud stayed over the Tabernacle. (19) When the cloud lingered over the Tabernacle many days, the Israelites observed the LORD’s mandate and did not journey on. (20) At such times as the cloud rested over the Tabernacle for but a few days, they remained encamped at a command of the LORD, and broke camp at a command of the LORD. (21) And at such times as the cloud stayed from evening until morning, they broke camp as soon as the cloud lifted in the morning. Day or night, whenever the cloud lifted, they would break camp. (22) Whether it was two days or a month or a year—however long the cloud lingered over the Tabernacle—the Israelites remained encamped and did not set out; only when it lifted did they break camp. (23) On a sign from the LORD they made camp and on a sign from the LORD they broke camp; they observed the LORD’s mandate at the LORD’s bidding through Moses.
מדרש לקח טוב, במדבר ט׳:י״ט:א׳
פס'. ובהאריך הענן. ושמרו בני ישראל. נאמר כאן שמירה ונאמר בשבת שמירה מה להלן חייב מיתה אף כאן חייב מיתה. וכן הוא אומר (במדבר י״ד:מ״ד) ויעפילו לעלות אל ראש ההר וכתב (שם) וירד הכנעני היושב בהר ההוא לקראתם ויכום ויכתום:
Midrash Lekach Tov, Numbers 9:19:1
...
במדבר כ״ח:ב׳
צַ֚ו אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אֶת־קָרְבָּנִ֨י לַחְמִ֜י לְאִשַּׁ֗י רֵ֚יחַ נִֽיחֹחִ֔י תִּשְׁמְר֕וּ לְהַקְרִ֥יב לִ֖י בְּמוֹעֲדֽוֹ׃
Numbers 28:2
Command the Israelite people and say to them: Be punctilious in presenting to Me at stated times the offerings of food due Me, as offerings by fire of pleasing odor to Me.
רש"י על במדבר כ״ח:ב׳:ה׳
(ה) תשמרו. שֶׁיִּהְיוּ כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם וְיִשְׂרָאֵל עוֹמְדִין עַל גַּבָּיו, מִכָּאן לָמְדוּ וְתִקְּנוּ מַעֲמָדוֹת (תענית כ"ו):
Rashi on Numbers 28:2:5
(5) תשמרו YE (the children of Israel) SHALL WATCH [TO OFFER TO ME] — This implies that priests, Levites and ordinary Israelites shall stand by watching when the sacrifices are offered (Sifrei Bamidbar 142:2). From this command they (the Rabbis) derived the law of, and instituted the Maamadot (representatives of the people who were present when the sacrificial service was performed) (Taanit 27a).
משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו ו׳:ב׳
בְּכָל שַׁבָּת וְשַׁבָּת מִתְקַבְּצִין אַנְשֵׁי מַעֲמָד שֶׁל אוֹתָהּ שַׁבָּת. מִי שֶׁהָיָה מֵהֶן בִּירוּשָׁלַיִם אוֹ קָרוֹב לָהּ נִכְנָסִין לַמִּקְדָּשׁ עִם מִשְׁמַר כְּהֻנָּה וּלְוִיָּה שֶׁל אוֹתָהּ שַׁבָּת. וְהָרְחוֹקִים שֶׁבְּאוֹתוֹ מַעֲמָד כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ מַעֲמָד שֶׁלָּהֶן הֵן מִתְקַבְּצִין לְבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁבִּמְקוֹמָן:
Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those Who Serve Therein 6:2
The Men of the Post of any particular week assembled during that week. Those who were in Jerusalem or close by came to the Temple with the priestly and levitical divisions of that week. Those who were far away assembled in the synagogue of their place as soon as [the turn of] their post arrived.
משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו ו׳:א׳
אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה קָרְבָּנוֹ שֶׁל אָדָם קָרֵב וְהוּא אֵינוֹ עוֹמֵד עַל גַּבָּיו. וְקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר הֵן קָרְבָּן שֶׁל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ יִשְׂרָאֵל כֻּלָּן עוֹמְדִין בָּעֲזָרָה בִּשְׁעַת קָרְבָּן. לְפִיכָךְ תִּקְּנוּ נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁיִּבְרְרוּ מִיִּשְׂרָאֵל כְּשֵׁרִים וִירֵאֵי חֵטְא וְיִהְיוּ שְׁלוּחֵי כָּל יִשְׂרָאֵל לַעֲמֹד עַל הַקָּרְבָּנוֹת וְהֵם הַנִּקְרָאִים אַנְשֵׁי מַעֲמָד. וְחִלְּקוּ אוֹתָם כ''ד מַעֲמָדוֹת כְּמִנְיַן מִשְׁמְרוֹת כְּהֻנָּה וּלְוִיָּה. וְעַל כָּל מַעֲמָד וּמַעֲמָד אֶחָד מֵהֶן מְמֻנֶּה עַל כֻּלָּם וְהוּא נִקְרָא רֹאשׁ הַמַּעֲמָד:
Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those Who Serve Therein 6:1
It was not possible to offer a man's sacrifice when he was not standing nearby. The communal offerings were on behalf of all Israel, and it was impossible that all the people of Israel should be standing in the Temple Court during the sacrificial service. Accordingly, the ancient prophets ordained that the upright and sin-fearing men should be selected from among Israel as the representative messengers of all Israel to stand by the sacrificial services. They were called Men of the Post. They were divided into twenty-four posts, corresponding to the number of the priestly and levitical divisions. Over the men of each post there was one appointed to be in charge, and he was referred to as the chief of the post.
מעשי למלך על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו ו׳:א׳:א׳

ח') והנה לכאורה קשה עד דאתי נביאים ראשונים איך הקריבו ק"צ בלי מעמד אך ראה בילקוט פ' בהעלותך בשם ספרי זוטא אי אפשר לומר שהיו מקריבין שהרי כבר נאמר הזבח ומנחה הקרבתם לי מלמד שלא היו מקריבין וא"א לומר שלא הי' מקריבין שהרי כבר נאמר ויעשו ככל אשר ציוה ד' הא הדבר מלמד שהי' שבטו של לוי מקריב משלו כל ק"צ ארבעים שנה שהי' ישראל במדבר וכשרי ישראל סמוכין לו עכ"ל הרי דבימי משה כבר הי' להם אנשי מעמד דכשרי ישראל הי' סמוכין לו והוה שלוחי כל ישראל והיינו נמי מה שכתב רבינו שתיקנו שיבררו ישראל כשרים ויראי חטא שכן נהגו עוד מימי משה:

Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein 6:1:1
...

צפנת פענח עה"ת, בהעלתך עמ' צט

יז—יט. ולפי העלות הענן וגו׳ ואחרי כן יסעו בני ישראל וגו'. ובהאריך הענן וגו׳ ושמרו בני ישראל וגו׳ ולא יסעו.

מבואר דהוה איסור לאו ליסע, ובפסיקתא דר״ט מבואר דיש חיוב מיתה, ומשום דאז הוה כל ישראל גדר מעמד, וכמו דפסק הרמב״ם ז״ל בהל׳ ביאת מקדש דאם יצא כהן באמצע עבודה חייב מיתה ע״ש, הוא הדין ישראל מן מעמד. ועמ״ש לקמן פ׳ שלח גבי מעפילים ע״ש בזה, ולכך דייק רק בזמן ענן, דר״ל ביום, אבל בלילה דלא זמן הקרבה מותרים לצאת מן המחנה. כן ר״ל כאן.