(א) כָּל הוֹרֵג נֶפֶשׁ בֶּן אָדָם עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ-יג) (דברים ה-יז) "לֹא תִרְצָח". וְאִם רָצַח בְּזָדוֹן בִּפְנֵי עֵדִים מִיתָתוֹ בְּסַיִף שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא-כ) "נָקֹם יִנָּקֵם". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזּוֹ מִיתַת סַיִף. בֵּין שֶׁהָרַג אֶת חֲבֵרוֹ בְּבַרְזֶל בֵּין שֶׁשְּׂרָפוֹ בָּאֵשׁ מִיתָתוֹ בְּסַיִף:
(א) כָּל הַהוֹרֵג בִּשְׁגָגָה גּוֹלֶה מִמְּדִינָה שֶׁהָרַג בָּהּ לְעָרֵי מִקְלָט וּמִצְוַת עֲשֵׂה לְהַגְלוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה-כה) "וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדל". וְהֻזְהֲרוּ בֵּית דִּין שֶׁלֹּא יִקְחוּ כֹּפֶר מִן הָרוֹצֵחַ בִּשְׁגָגָה כְּדֵי לֵישֵׁב בְּעִירוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה-לב) "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ":
(א) הָרוּג שֶׁנִּמְצָא נוֹפֵל לָאָרֶץ וְלֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ מַנִּיחִין אוֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ. וְיוֹצְאִין חֲמִשָּׁה זְקֵנִים מִבֵּית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כא-ב) "וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ" וּמוֹדְדִין מִמֶּנּוּ אֶל הֶעָרִים שֶׁסְּבִיבוֹת הֶחָלָל. אֲפִלּוּ נִמְצָא בְּצַד עִיר זוֹ שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ בְּוַדַּאי שֶׁהִיא הַקְּרוֹבָה מִצְוָה לִמְדֹּד:
(א) מִצְוַת עֲשֵׂה לַעֲשׂוֹת אָדָם מַעֲקֶה לְגַגּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב-ח) "וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ". וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בֵּית דִּירָה. אֲבָל בֵּית הָאוֹצָרוֹת וּבֵית הַבָּקָר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵינוֹ זָקוּק לוֹ. וְכָל בַּיִת שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת פָּטוּר מִן הַמַּעֲקֶה:
(א) בְּהֵמָה חַיָּה אוֹ עוֹף שֶׁנְּשָׁכָן הַנָּחָשׁ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אוֹ שֶׁאָכְלוּ סַם הַמֵּמִית הָאָדָם קֹדֶם שֶׁיִּשְׁתַּנֶּה בְּגוּפָן הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִים מִשּׁוּם סַכָּנַת נְפָשׁוֹת. לְפִיכָךְ בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף שֶׁנִּמְצְאוּ חֲתוּכֵי רַגְלַיִם אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מֻתָּרִין מִשּׁוּם טְרֵפָה הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין מִשּׁוּם סַכָּנָה שֶׁמָּא אֶחָד מִזּוֹחֲלֵי עָפָר נְשָׁכָן עַד שֶׁיִּבָּדְקוּ. כֵּיצַד בּוֹדְקָן. צוֹלֶה אוֹתָן בְּתַנּוּר. אִם לֹא נִתְחַתֵּךְ הַבָּשָׂר וְלֹא נִשְׁתַּנָּה מִשְּׁאָר הַצָּלִי הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין:
(א) מִי שֶׁפָּגַע בַּחֲבֵרוֹ בַּדֶּרֶךְ וּבְהֶמְתּוֹ רוֹבֶצֶת תַּחַת מַשָּׂאָה בֵּין שֶׁהָיָה עָלֶיהָ מַשָּׂא הָרָאוּי לָהּ בֵּין שֶׁהָיָה עָלֶיהָ יוֹתֵר מִמַּשָּׂאָהּ הֲרֵי זֶה מִצְוָה לִפְרֹק מֵעָלֶיהָ וְזוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג-ה) "עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ":
הזרח שמש לרוצחים - להכין להם חיותם כגון הנך מילי דלעיל:
מהרש"א חידושי אגדות מסכת מכות דף י עמוד א
מ"ד אז יבדיל משה ג' ערים בעבר הירדן מזרחה שמש. ר"ל לפי שבפרשת מסעי בציווי כתיב את שלש ערים תתנו מעבר לירדן וגו' ולא כתיב מזרחה שמש דרשו שהוסיף בעשייה לומר מזרחה שמש שא"ל הקב"ה הזרח שמש לרוצחים ופרש"י להכין להם חיותם כו' עכ"ל וקשה דכבר נצטווה ע"ז כמפורש מדכתיב ונס אל אחת הערים האלה וחי כדאמרינן לעיל ונראה לפרש ע"פ מ"ש בסמוך שאף שאין הג' אלו שבעבר הירדן קולטות עד שלא נבחרו אותן שבא"י הבדל אתה אותן לרוצחין שלא ידאגו ויצטערו על העתיד והזרח השמש להם שיראו וישמחו בהבדלתן על העתיד שיהיו נצולו ע"י וא"ד דמשה מעצמו הבדילן כדלקמן. וא"ל הקב"ה והסכים ע"י הזרחת השמש לרוצחים לשמחן על העתיד שיהיו נצולו ע"י ולזה נסמך הך דרשא דאוהב כסף וגו' שאמר משה מצוה הבאה לידי אקיימנה כו':
ערוך לנר מסכת מכות דף י עמוד א
בגמרא הזרח שמש לרוצחים. מה שקרא להפרשת ערי מקלט הזרחת שמש יש לפרש ע"פ לשון הפסוק אם זרחה השמש עליו דמים לו, ופי' הרמב"ן ע"פ פשוטן חוץ לדרשת רז"ל דאם ברור לך הדבר כשמש וכו' שסתם רציחה נעשה בהחשך כדכתיב לאור יקום רוצח, אבל אם יגנוב לאור השמש מסתמא לא בא על עסק נפשות ויהרג מי שהרגו, וכן הענין בעיר מקלט כמו ששם אם זרחה השמש על הבא במחתרת נצול מבעל הבית דאם הרגו נהרג עליו כן ע"י עיר מקלט נצול הרוצח ואם הרגו גואל הדם שם נהרג עליו, ולכן דומה עיר מקלט להזרחת השמש:
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת מכות פרק ב
עד שלא הפרישו שכם בהר אפרים לא היתה קולטת הפרישו קרית יערים תחתיה עד שכיבשו את שכם. עד שלא הפרישו קדש בגליל לא היתה קולטת הפריש גמלה תחתיה עד שכיבשו את קדש.
(ד) בִּימֵי הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ מוֹסִיפִין שָׁלֹשׁ אֲחֵרוֹת עַל אֵלּוּ הַשֵּׁשׁ. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט-ט) "וְיָסַפְתָּ לְךָ עוֹד שָׁלֹשׁ עָרִים עַל הַשָּׁלֹשׁ הָאֵלֶּה". וְהֵיכָן מוֹסִיפִין אוֹתָן בְּעָרֵי הַקֵּינִי וְהַקְּנִזִּי וְהַקַּדְמוֹנִי שֶׁנִּכְרַת לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בְּרִית עֲלֵיהֶן וַעֲדַיִן לֹא נִכְבְּשׁוּ וַעֲלֵיהֶן נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה (דברים יט-ח) "וְאִם יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ":
(ח) לאהבה את השם - אהבה שלימה קיימת לעולם, שיהיה גלוי לפניו שלא תחטא עוד לעולם, אז ירחיב את גבולך ויתן לך כל העמים. והוא לימים אשר אמר (להלן ל ו): ומל ה' אלוהיך את לבבך ואת לבב זרעך, "ולבב זרעך" יורה על כל הימים העתידים לבוא, וכעניין שנאמר בקבלה (ירמיה לב לט מ): ונתתי להם לב אחד ודרך אחד ליראה אותי כל הימים לטוב להם ולבניהם אחריהם, וכרתי להם ברית עולם אשר לא אשוב מאחריהם להיטיבי אותם ואת יראתי אתן בלבבם לבלתי סור מעלי. ואז כאשר יכרות להם ברית עולם יבדילו שלש הערים האלה:
משך חכמה דברים פרשת שופטים פרק יט
והנה יש שני אופני גאולות, האחת "בעתה" - שזה אם לא זכו, ואז יתקיים (זכריה יג, ב) "ואת רוח הטומאה אעביר וכו'", (ישעיה יא, ו) "וגר זאב עם כבש", (ישעיה ס, יח) "ולא ישמע עוד שוד ושבר וכו'", ולא יהיה נרצח בשוגג גם כן. והאחת ד"אחישנה", והוא כאשר יזכו ויהיה דור שכולו זכאי (סנהדרין צח, א), ואז יהיה עולם כמנהגו נוהג, ואין בין (העולם הזה לימות המשיח) אלא שעבוד מלכויות בלבד (ברכות לד, ב). ולכן אמר פה "ואם ירחיב ה' את גבולך... כי תשמור לעשות את כל המצוה" - זהו האופן ד"אחישנה" - אז" ויספת לך עוד שלוש ערים על השלוש האלה".
ערוך לנר מסכת מכות דף ט עמוד ב
בגמרא בגלעד שכיחי רוצחים. ק"ק, דלפ"ז למה לימות המשיח יהיו ג' בעבר הירדן ג"כ כדילפינן מקרא דוהי' כי ירחיב ד' את גבולך וגו' ויספת לך עוד שלש ערים דהיינו לימות המשיח כדאמרינן בירושלמי דפרקין ובספרי פ' שופטים וכן פסק גם הרמב"ם הל' רוצח (פ"ח ה"ד), הרי לעתיד לבא בטל יצר הרע כדאמרינן סוכה (נב א) ולא יהי' עוד הורג במזיד. וצ"ל כיון דכבר היו לצורך ישארו ולא יבטלו. אכן ק"ל לפי מה דאמרינן בפסחים (סח א) דעולא רמי כתיב בלע המות לנצח וכתיב כי הנער בן מאה שנה ימות ומשני האב ישראל הא בא"ה ע"ש, הרי דבישראל יבטל המיתה לע"ל ולמה יצרך לערי מקלט עוד. וצ"ל דמה דאמרינן דיבלע המות זה דוקא שלא יהי' מיתה טבעי מעצמו ע"י מלאך המות, אבל כשירצח האדם ודאי ימות גם לימות המשיח:
מנחת חינוך מצוה תקכ
מ"מ א"צ להפריש רק עוד שלשה ככתוב בתורה והוא גזה"כ כי מצד הסברא לא יצטרכו לערי מקלט לע"ל כי רק שלום ואמת וטוב יהיה בימי המלך המקוה ב"ב רק גזה"כ לעשות המצוה הזאת וגזה"כ שיהיה ס"ה תשעה כ"נ.