אכילת חמץ עם קרבן פסח שני | צפנת פענח פסח שני [🎥]

ByShmuel Weissman

Rogatchover on the Parasha

במדבר ט׳:י׳-י״א

(י) דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ אִ֣ישׁ כִּי־יִהְיֶֽה־טָמֵ֣א ׀ לָנֶ֡פֶשׁ אוֹ֩ בְדֶ֨רֶךְ רְחֹקָ֜הׄ לָכֶ֗ם א֚וֹ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעָ֥שָׂה פֶ֖סַח לַיהוָֽה׃ (יא) בַּחֹ֨דֶשׁ הַשֵּׁנִ֜י בְּאַרְבָּעָ֨ה עָשָׂ֥ר י֛וֹם בֵּ֥ין הָעַרְבַּ֖יִם יַעֲשׂ֣וּ אֹת֑וֹ עַל־מַצּ֥וֹת וּמְרֹרִ֖ים יֹאכְלֻֽהוּ׃

Numbers 9:10-11

(10) Speak to the Israelite people, saying: When any of you or of your posterity who are defiled by a corpse or are on a long journey would offer a passover sacrifice to the LORD, (11) they shall offer it in the second month, on the fourteenth day of the month, at twilight. They shall eat it with unleavened bread and bitter herbs,

משנה תורה, הלכות קרבן פסח י׳:ט״ו

מַה בֵּין פֶּסַח רִאשׁוֹן לְפֶסַח שֵׁנִי. הָרִאשׁוֹן אָסוּר בְּחָמֵץ בְּבַל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא. וְאֵינוֹ נִשְׁחָט עַל חָמֵץ. וְאֵין מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ חוּץ לַחֲבוּרָה. וְטָעוּן הַלֵּל בַּאֲכִילָתוֹ. וּמְבִיאִין עִמּוֹ חֲגִיגָה. וְאֶפְשָׁר שֶׁיָּבוֹא בְּטֻמְאָה אִם נִטְמָא רֹב הַקָּהָל טֻמְאַת מֵת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֲבָל פֶּסַח שֵׁנִי חָמֵץ וּמַצָּה עִמּוֹ בַּבַּיִת. וְאֵינוֹ טָעוּן הַלֵּל בַּאֲכִילָתוֹ. וּמוֹצִיאִין אוֹתוֹ חוּץ לַחֲבוּרָתוֹ. וְאֵין מְבִיאִין עִמּוֹ חֲגִיגָה וְאֵינוֹ בָּא בְּטֻמְאָה. וּשְׁנֵיהֶם דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת. וּטְעוּנִין הַלֵּל בַּעֲשִׂיָּתָן וְנֶאֱכָלִין צָלִי בְּבַיִת אֶחָד עַל מַצָּה וּמָרוֹר. וְאֵין מוֹתִירִין מֵהֶן. וְאֵין שׁוֹבְרִין בָּהֶן אֶת הָעֶצֶם. וְלָמָּה לֹא יִשְׁוֶה הַשֵּׁנִי לָרִאשׁוֹן לְכָל הַדְּבָרִים מֵאַחַר שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ט יב) "כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ". לְפִי שֶׁפֵּרֵשׁ בּוֹ מִקְצָת חֻקַּת הַפֶּסַח. לְלַמֵּד שֶׁאֵינָהּ שָׁוָה לָרִאשׁוֹן אֶלָּא בִּדְבָרִים שֶׁנִּתְפָּרְשׁוּ בּוֹ. וְהֵן הַמִּצְוֹת שֶׁבְּגוּפוֹ וְהֵם חֻקַּת הַפֶּסַח. שֶׁכְּלָל זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בְּמִצְרַיִם שֶׁיִּלָּקַח הַפֶּסַח מִבֶּעָשׂוֹר. וְשֶׁהוּא טָעוּן הַגָּעַת דָּם בַּאֲגוּדַת אֵזוֹב לַמַּשְׁקוֹף וְלִשְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת. וְשֶׁיֵּאָכֵל בְּחִפָּזוֹן. אֵין אוֹתָן הַדְּבָרִים נוֹהֲגִים לְדוֹרוֹת וְלֹא נַעֲשׂוּ אֶלָּא בְּפֶסַח מִצְרַיִם בִּלְבַד:

מנחת חינוך שפ״א:א׳:א׳

שכל המחויב בפ"ש שיאכל בשר הפסח על מצות ומרורים וכו' דיני מצוה זו בר"מ בהלכות ק"פ. והנה מצה ומרור אין מעכבין ויוצא בפסח לחוד אם לא מצאו מצה ומרור כמו בראשון ומצה ומרור בלא פסח אינו מצוה כלל בשני ובראשון מצה מצוה אך לא מרור כמבואר בר"מ כאן ובה' חו"מ. והנה הביא הרהמ"ח דמצה של מצוה צריך שימור משעת קצירה והדברים עתיקים עיין לעיל בדיני מצה. הכלל בדיני מצה בפסח שני שוה הכל בכ"ע כמו בפסח ראשון וכמו האידנא דאכילת מצה חובה וכל דיני מצה שיוצאין בפסח ראשון הכי נמי בפסח שני ומה שאין יוצאין בפסח ראשון אין יוצאין בפסח שני וכל זה פשוט ועיין כל הדינים לעיל ותלמד לכאן. ובמרור כתב הרב המחבר דכל עשב מר נקרא מרור ויי"ח וכו' זה כשיטת רש"י ובחומש פרשת בא וע' או"ח סימן תע"ג במג"א שהסכימו המ"א והש"ך דאין יוצאין רק בה' מינים השנוים במשנה והביאו ד' רש"י ולא הביאו דברי הרב המחבר דגם הוא סובר כן ועיין בפסחים דף ל"ט דמרור צריך להיות גדולי קרקע ומין זרעים ועיין בש"ע הדינים אך מה שמקילין במרור בזה"ז מחמת שהוא מדרבנן אבל עם הפסח הן בפ"ר ובפ"ש הוא מן התורה ע"ש ואין להאריך בדבר שמבואר באחרונים באה"ט. והנה ד"ז הי' פשוט אצלי תמיד דזה מ"ע שיאכל כזית פסח בליל ט"ו ויי"ח וגם מצה ומרור או בב"א או זה אח"ז עיין בר"מ בה' חו"מ אבל איסור חמץ ליכא כלל דאם אוכל כזית פסח יוצא י"ח ואם יש עוד הרבה פסח שצריך לאכול שלא יהיה נותר בודאי מותר לאכול הפסח עם החמץ ואח"ז יאכל כזית מצה ומרור או קודם הפסח כמבואר בר"מ בהל' חו"מ הכלל דמ"ע עליו לאכול פסח ומצה ומרור כ"א כזית ויוצא י"ח ועם הפסח עצמו אותו הכזית שיוצא ג"כ מותר לאכול עם חמץ אי לאו הטעם דרשות מבטל למצוה אבל אם יצא י"ח כבר או רוצה שיי"ח בכזית אחרון מותר לאכול כל הפסח עם החמץ כי לא מצינו בשום מקום איסור חמץ בפ"ש רק מ"ע לאכול כזית פסח ומצה ומרור ויוצא י"ח וראיתי ברש"י בחומש פ' בהעלותך קפיטיל ט' פסוק י' בד"ה או בד"ר וכו' פי' שם וז"ל פ"ש חמץ ומצה עמו בבית ואין איסור חמץ אלא עמו באכילתו עכ"ל מבואר דאסור לאכול חמץ עם הפ"ש והוא אצלי דבר חדש מאוד ולא ידעתי מהיכן יצא לרבינו זה דנראה דאין איסור כלל. ולא ראיתי בשום מקום. דנ"פ אם יצא בודאי מותר כל הפסח עם החמץ ואפילו אם נאמר דכוונת רש"י באותו זית שיוצא בו ג"כ לא ידעתי שום איסור אם אכל קודם מצה או אח"כ ואי מטעם ביטול רשות למצוה זה הוא ל"ד חמץ אפילו בשר רשות ובפרט שאני כבר פלפלתי לעיל בדיני פסח ראשון דלא שייך ביטול. אבל איסור חמץ עם הפסח לא ראיתי ואיני יודע הטעם רק דמצוה עליו לאכול כזית פסח וכזית מצה וכזית מרור ואפילו בלא מצה ומרור יצא אבל שיהי' אסור בחמץ דבר זה הוא תמוה אצלי מאד ולא ראיתי למפרשי' שירגישו בזה וצריך עיון וזה כמה שנים שכתבתי זה על הגליון בחומש שלי וצריך עיון גדול. ומה שכתב הרב המחבר דאינו נוהג בנשים כמו שאין שחיטת הפסח וכו' כך אכילת מצה ומרור עמו אינה חובה וכו' ה"ה אכילת הפסח בעצמו אינו חובה ומ"ש ועובר ולא אכל מצה ומרור בטל עשה זו עשה זו אינה מן המנין בתרי"ג כי הוא דיני המצוה וידי פסח יצא כמ"ש ומכל מקום ביטל מצוה כי הוא עשה אף על פי שאינו במנין ואכילת פסח בעצמו הוא מן המנין ואם לא אכל ביטל עשה מהתרי"ג. ועבדים שוים לנשים. וח"ע וחב"ח חייב מצד החירות ואינו רשות אלא חובה. וטומטום ואנדרוגינוס הם ספק ומחויבים מספק ומכל מקום מספק אין דוחה שבת כיון דרשות אין דוחה שבת אם כן ספק אין דוחה שבת ועיין בתוספות חולין שאפשר ספק קרבן דוחה שבת עיין בסוגיא דאזלינן בתר רובא ואין כאן מקומו ודברנו בזה במקום אחר ובאתי רק להזכיר. גם מס' לא יקריבו אחר התמיד מכל מקום כיון דהוא רשות בודאי א"ד עשה דהשלמה וז"ב. ופשוט דנשים ששחטו הפסח אף על פי דהאכילה ג"כ רשות היינו דהמ"ע אינן מחויבי' אבל על כל פנים מחויבים לאכול שלא יהי' נותר וז"פ:

Minchat Chinukh 381:1:1

...

רש"י על במדבר ט׳:י׳:א׳

או בדרך רחקה. נָקוּד עָלָיו, לוֹמַר, לֹא שֶׁרְחוֹקָה וַדַּאי, אֶלָּא שֶׁהָיָה חוּץ לְאַסְקֻפַּת הָעֲזָרָה כָּל זְמַן שְׁחִיטָה (פסח' צ"ג); פֶּסַח שֵׁנִי מַצָּה וְחָמֵץ עִמּוֹ בַּבַּיִת, וְאֵין שָׁם יוֹם טוֹב, וְאֵין אִסּוּר חָמֵץ אֶלָא עִמּוֹ בַאֲכִילָתוֹ (שם צ"ה):

Rashi on Numbers 9:10:1

(1) או בדרך רחקה [IF ANY MAN … SHALL BE UNCLEAN BY REASON OF A DEAD,] OR BE ON A DISTANT JOURNEY — There is a dot on it (on the ה of the word רחקה which letter is therefore regarded as non-existent; cf. Rashi on Genesis 18:9 and Note thereon), in order to tell that what Scripture means by בדרך רחקה is that it (the journey) need not really be a distant one, but that his sacrifice is postponed even though he was merely outside the threshold of the forecourt during the whole time that the ceremony of slaughtering the Passover sacrifice tasted. (Pesachim 93b, cf. Sifrei Bamidbar 69:2). — On the “Second Passover” one may have with him unleavened and leavened bread together in his house, and there is no festival in connection with it, and the eating of leaven is forbidden only together with it (the Passover Sacrifice) — i.e. while the sacrifice is being eaten (cf. Pesachim 95a).

סוכה מ״ז ב:ד׳

וסבר ר' יהודה שמיני טעון לינה והא תניא רבי יהודה אומר מנין לפסח שני שאינו טעון לינה שנא' (דברים טז, ז) ופנית בבקר והלכת לאהליך וכתיב (דברים טז, ח) ששת ימים תאכל מצות את שטעון ששה טעון לינה את שאינו טעון ששה אינו טעון לינה למעוטי מאי לאו למעוטי נמי שמיני של חג

Sukkah 47b:4

The Gemara asks: And does Rabbi Yehuda really hold that the Eighth Day of Assembly requires one to stay overnight at its conclusion? But wasn’t it taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: From where is it derived that the second Pesaḥ, when the Paschal lamb is brought by those who were impure and unable to sacrifice it on the first Pesaḥ, does not require staying overnight at its conclusion? As it is stated with regard to the first Pesaḥ: “And you shall turn in the morning and go unto your tents” (Deuteronomy 16:7), and immediately thereafter it is written: “Six days you shall eat matzot” (Deuteronomy 16:8). From the juxtaposition of these two verses Rabbi Yehuda derives the following: That which requires observance of the six subsequent days requires staying overnight; that which does not require observance of the six subsequent days does not require staying overnight. What does this juxtaposition come to exclude? Is it not to exclude the eighth day of the Festival, as it is not followed by the observance of six days?

רש"י על סוכה מ״ז ב:ד׳:א׳

מנין לפסח שני - האמור לטמאים לעשותו בחדש השני שאינו טעון לינה בירושלים:

רש"י על סוכה מ״ז ב:ד׳:ב׳

ופנית בבקר - וסמיך ליה ששת ימים וגו' פסח שני אינו אסור בחמץ אלא שטעון מצה למצוה ואוכל חמץ מיד:

עני בן פחמא
אמבוהא דספרי על ספרי זוטא פר' בהעלותך
אהל שלמה

קידושין ל״ז ב:י״ד

בשלמא למ"ד מושב כל מקום שאתם יושבים משמע היינו דכתיב (יהושע ה, יא) ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול אלמא אקרוב עומר והדר אכול

Kiddushin 37b:14

The Gemara asks about the term dwelling, written in connection to the prohibition of the new crop. Granted, according to the one who says that the term dwelling indicates wherever you dwell, this explains the fact that it is written with regard to the Jewish people immediately after they entered Eretz Yisrael: “And they ate the produce of the land on the morrow after the Passover” (Joshua 5:11). This means that on the day after the Passover they ate the produce of Eretz Yisrael, but initially, before that date, they did not eat it. Apparently,

תוספות על קידושין ל״ח א:א׳:א׳

אקרוב עומר והדר אכול - בירושלמי מקשה למה לא אכלו מצה מחדש ויבא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה לא תעשה דחדש ומתרץ דאין עשה דקודם הדבור דוחה ל"ת דאחר הדבור אי נמי יש לומר דגזירה כזית ראשון אטו כזית שני:

Tosafot on Kiddushin 38a:1:1

...

פני יהושע על קידושין ל״ח א:א׳

תוספות בד"ה דאקרוב עומר כו'. בירושלמי מקשה כו' דין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דאחר הדיבור כו'. האי לישנא ליתא בירושלמי אלא דאין עשה דוחה לא תעשה אלא א"כ שכתובה בצידה ע"ש אלא דהר"ש בפירוש המשניות במסכת חלה מפרש לה הכי דהאי כתובה בצידה לאו דוקא אלא כל היכא דאיכא עשה דלאחר הדיבור ה"ל כאילו כתובה בצידה ולאפוקי עשה דקודם הדיבור אתא ע"ש. ולענ"ד הטעם מבואר דכיון דאין מוקדם ומאוחר בתורה וכל כללי עשה ולא תעשה נאמרו בסיני א"כ כל היכא דכתיב העשה סתם משמע דאפילו במקום דאיכא לא תעשה אפ"ה יקיים העשה דעשה דוחה ל"ת אם לא היכא דגלי קרא משא"כ הכא בעשה דבערב תאכלו מצות שנאמר במצרים דאכתי לא הוי נהוג איסור חדש כלל לא שייך לומר דכיון דסתם משמע אפילו מן החדש דהא אכתי לא נהוג הוצרך קרא למעוטי כן נ"ל. ולפ"ז נתיישב לי מה שמקשין העולם על דברי התוספות כאן דבפ"ק דיבמות דף ה' ע"ב מקשה הש"ס להיפך דלא מצינן למילף דעשה דוחה ל"ת מפסח ומילה ותמיד שדוחין שבת דמה להנך שכן ישנן לפני הדיבור א"כ משמע דעשה דלפני הדיבור חמיר טפי לדחות ל"ת וכן הקשה מהר"י מטראני ז"ל בחידושיו. אמנם כן לענ"ד לא קשה מידי דבפסח ומילה ותמיד נהי דאית בהו עשה דלפני הדיבור אפ"ה אית בהו נמי עשה בהדיא אף לאחר הדיבור דה"ל כאילו כתובין בצידה לענין דדחי שבת אף שכבר נצטוו על מצות שבת ואפ"ה לא מצינן למילף בעלמא דמה להנך דנהוג נמי אף קודם הדיבור והויא פירכא גמורה משא"כ הכא לענין עשה דבערב תאכלו מצות לא אשכחן לה אלא קודם הדיבור דאף על גב דבפרשת בהעלותך כתיב בפסח מדבר על מצות ומרורים יאכלוהו נ"ל דהאי לאו לשון עשה דמצה הוא אלא עשה דפסח שני שיאכלו מצה עמה וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל להדיא דאין מעכבין הפסח אלא למצוה בעלמא דאכילת פסח לאכול מצה עמו ובפרש"י בחומש מפרש להדיא שלא בא אלא לאסור אכילת חמץ עם הפסח בפסח שני. ועוד דמהאי קרא לא שמעי' שאכילת מצה היא דוקא מחמשת המינין וסד"א דבאכילת מן נמי מקיים מצות מצה עם הפסח אי לאו דאיכא קרא אחרינ' בפרשת בא דאכילת מצה אינו אלא מחמשת המינין שבאין לידי חימוץ וא"כ הדר ה"ל עשה דלפני הדיבור כיון שלא נשנה לאחר הדיבור ולא הוי דומיא דעשה דפסח ותמיד ומילה דעיקר מילתא דילפינן בהו דדחי שבת היינו מהנן קראי דכתיבי עשה לאחר הדיבור ודוק ותשכח וא"כ שפיר קאמר בירושלמי דעשה דמצה לא דחי ל"ת דחדש כיון דאכתי לא הוי נהוג במצרים ועוד דאף בפסח מדבר נמי אכתי לא הוי נהוג איסור חדש אלא שאין צורך לכך דבלא"ה נ"ל פשוט ומוכרח דעשה דמצה לא דמי כלל לעשה דפסח ומילה ותמיד דעיקר עשה דידהו דדחי שבת נאמר לאחר הדיבור כן נ"ל נכון וברור בעזה"י ודוק היטב:

Penei Yehoshua on Kiddushin 38a:1

...

משך חכמה, בהעלותך ל״א

על מצות ומרורים יאכלוהו. פירוש, שיאכלו אותו רק עם מצה, לא עם חמץ, והוי לאו הבא מכלל עשה. וכן פירש רש"י. ואין איסור חמץ אלא באכילתו. וכן במשנה ונאכלין צלי על מצות כו'. ובתוספתא פסח ראשון נוהג כל שבעה ופסח שני נוהג יום אחד, וכמו דכל שבעה על איסור חמץ קאי, כן יום אחד הוא שאינו נאכל עם חמץ. ופשוט.

תוספתא פסחים ח׳:ג׳

אלו דברים שבין ראשון לשני הראשון בג' [כתים] ואין השני בג' [כתים] הראשון דוחה את הטומאה ואין השני דוחה את הטומאה הראשון חייבין עליו כרת [השני] אין חייבין עליו כרת דברי רבי רבי [נתן] אומר אף השני חייבין עליו כרת רבי חנניה בן עקביא אומר אם עשו את השני אין חייבין [כרת] על הראשון לא עשו את השני חייבין [כרת] על הראשון הראשון טעון חגיגה ואין השני טעון חגיגה הראשון נוהג כל שבעה והשני יום אחד.

רמב"ן על במדבר ט׳:ג׳:א׳

ככל חקתיו ...וכן בפסח שני נאמר חקותיו ומשפטיו (בפסוק יד) ומצה וחמץ עמו בבית ואינו נוהג אלא יום אחד...

פסחים צ״ה א:א׳

מתני׳ מה בין פסח הראשון לשני הראשון אסור בבל יראה ובל ימצא והשני חמץ ומצה עמו בבית הראשון טעון הלל באכילתו והשני אינו טעון הלל באכילתו זה וזה טעון הלל בעשייתן ונאכלין צלי על מצה ומרורים ודוחין את השבת:

Pesachim 95a:1

MISHNA: What is the difference between the Paschal lamb offered on the first Pesaḥ and the Paschal lamb offered on the second Pesaḥ? On the first Pesaḥ, at the time of slaughtering the Paschal lamb, it is prohibited to own leavened bread due to the prohibitions: It shall not be seen, and: It shall not be found. And on the second Pesaḥ it is permissible for one to have both leavened bread and matza with him in the house. Another difference is that the Paschal lamb offered on the first Pesaḥ requires the recitation of hallel as it is eaten and the second does not require the recitation of hallel as it is eaten. However, they are the same in that the Paschal lambs sacrificed on both the first and second Pesaḥ require the recitation of hallel as they are prepared, i.e., as they are slaughtered, and they are both eaten roasted with matza and bitter herbs, and they override Shabbat in that they may be slaughtered and their blood sprinkled even on Shabbat.

ליקוטי שיחות, כרך לג עמ' 57:

מכיון שהעבודה דפסח ראשון היא "סור מרע", בריחה מהרע, לכן חל אז החיוב לבער את החמץ (הרומז על הרע, "שאור שבעיסה"), שלא יהי' שום חמץ ברשותו; משא"כ פסח שני, שענינו הפיכת הרע לטוב, אין צריכים בו בזמן לבער את החמץ מרשותו, אלא "חמץ ומצה עמו בבית", כי על ידי פסח שני ניתן (בהוספה —) הכח להפוך את החמץ לקדושה.

[ויש לומר שזהו בדוגמת העילוי דשתי הלחם בחג השבועות (לגבי קרבן עומר דחג הפסח), שמעלתו היא דוקא בזה ש"חמץ תאפינה" — כי לאחרי גמר העבודה דספירת העומר הרי החמץ נהפך לגמרי לקדושה ויכולים ועושים אותו קרבן לה'19].

19) משא"כ בפסח שני שהוא עדיין באמצע הספירה, הרי: א) אין החמץ מצוה, ב) החמץ רק "עמו בבית", אבל יש "איסור חמץ. . עמו באכילתו"* (רש"י פרשתנו שם (מפסחים צה, אב**). וראה אוה"ת ויקרא הנ"ל הערה 14).

*) באמבוהא דספרי לספרי זוטא פרשתנו (ט, יא) מפרש לשון רש"י "אלא עמו באכילתו" — שגם באכילתו רשאי לאכול חמץ, ומציין לרש"י סוכה מז, ב (ד"ה ופנית) "ואוכל חמץ מיד".

אבל פשטות לשון רש"י "ואין איסור חמץ אלא עמו באכילתו" היא, שעמו באכילתו אסור (וכ"ה בפנ"י לקידושין לח, ב. מנ"ח שבשוה"ג הבאה. ועוד). וכן מוכח מלשון רש"י סוכה שם "מיד" ולא "עמו". ועוד, לפ"ז עדיפא הול"ל במשנה (וכן ברש"י עה"ת) — "(עמו) באכילתו", לא "(עמו) בבית".

**) נת' בשיחת ש"פ שלח תשמ"ז. — ודלא כמ"ש במנ"ח (מצוה שפא) ד"לא ידעתי מהיכן יצא לרבינו זה. . ולא ראיתי בשום מקום".

תשובת צפע"נ לאב"ד אוטווצק לחלק בין אכילת קדשים לאכילת מזבח, ופסח שיש בו גם דין אכילת מזבח אין לאוכלו עם חמץ

שולחן ערוך הרב, אורח חיים ק״כ:ב׳

(ב) ואשי ישראל הן נשמות הצדיקים שמקריב מיכאל שר הגדול על המזבח של מעלה (ולמטה הן הקרבנות שמקריבים הצדיקים ומוסרים נפשותיהם להקב"ה על כל דיבור ודיבור היוצא מפיהם המכונה בשם מזבח) (באהבה רבה הבאה אליהם מלמעלה ע"י מיכאל שר החסד) וזו היא תפלה הנקרא עבודה שבלב והקרבנות אלו שהן באש ההתלהבות נקראות אשי ישראל ותפלתם היא גוף התפלה שהן תיבותיה:

Shulchan Arukh HaRav, Orach Chayim 120:2

...