כהן אונן אם נחשב ראוי לעבודה | צפנת פענח: פרשת אחרי־מות-קדושים [🎥]

בזוהר כל מי שמצטער על מיתת בני אהרן או מוריד דמעות עליהם מוחלין לו עונותיו ובניו אין מתים בחייו וכ"כ בשם האר"י:

(ג) דָּבָר אַחֵר. אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, אַחֲרֵי מוֹת נָדָב וַאֲבִיהוּא, מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי טַעְמָא שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן, וְהָא יְדִיעַ דִּבְנוֹי הֲווֹ. אֶלָּא הָכִי תָּאנָא, דְּעַד כָּאן לָאו בִּרְשׁוּתַיְיהוּ קַיְימֵי, אֶלָּא בִּרְשׁוּתָא דְּאָבוּהוֹן, וּבְגִין כָּךְ, בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי יְיָ' וַיָמוּתוּ, דְּאִינּוּן דָּחֲקוּ שַׁעֲתָא בְּחַיֵּי דְּאָבוּהוֹן, וְכֹלָּא הֲוָה, בְּגִין הַהוּא חוֹבָא דְּעָבְדוּ, דִּכְתִּיב (במדבר ג׳:ד׳) בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ זָרָה. דְּתַנְיָא, בְּאָתַר חַד, כְּתִיב בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ זָרָה, וּבְאֲתָר חַד כְּתִיב, בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי יְיָ'. וְהַאי וְהַאי הֲוָה, וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב הָכָא בְּנֵי אַהֲרֹן, וּכְתִיב בְּקָרְבָתָם.

(ב) אחרי מות שני בני אהרן. תניא, מניין שכשם שעבירת שניהם שוה כך מיתת שניהם שוה, ת"ל אחרי מות שני בני אהרן

עבירת שניהם בודאי היתה שוה שהורו הלכה בפני משה כמבואר בפ' שמיני, ודריש שגם מיתת שניהם היתה שוה בערך ובזמן, ויליף מיתור לשון שני, דהא ידוע הוא ששנים מתו, ומבואר לפנינו בכ"מ דהיכי דבא המספר שני במקום שא"צ לגופיה בא להורות על השתוותם, כמש"כ לעיל בפ' מצורע בפ' שתי צפרים חיות ובסמוך בענין שני שעירי יוהכ"פ, יעו"ש.
(תו"כ)

כָּל כֹּהֵן הַכָּשֵׁר לַעֲבוֹדָה אִם שָׁתָה יַיִן אָסוּר לוֹ לְהִכָּנֵס מִן הַמִּזְבֵּחַ וּלְפָנִים. וְאִם נִכְנַס וְעָבַד עֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה וְחַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י ט) "וְלֹא תָמֻתוּ".

יֵרָאֶה לִי שֶׁכָּל כֹּהֵן הַכָּשֵׁר לַעֲבוֹדָה אִם נִכְנַס מִן הַמִּזְבֵּחַ וְלִפְנִים וְהוּא שְׁתוּי יַיִן אוֹ שִׁכּוֹר מִשְּׁאָר הַמְשַׁכְּרִין אוֹ פְּרוּעַ רֹאשׁ אוֹ קְרוּעַ בְּגָדִים כְּדֶרֶךְ שֶׁקּוֹרְעִין עַל הַמֵּתִים אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָבַד עֲבוֹדָה הֲרֵי זֶה לוֹקֶה. הוֹאִיל וְהוּא רָאוּי לַעֲבוֹדָה וְנִכְנָס בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה מְנֻוָּל כָּכָה וַהֲרֵי הוּא מֻזְהָר שֶׁלֹּא יִכָּנֵס:

(א) כל כהן הכשר לעבודה וכו'. מ''ש הכשר לעבודה בסיפרא אתה ובניך אתך מה אתה כשר אף בניך כשרים יצאו חללים ובעלי מומין.

... וְכֵן בַּעַל מוּם שֶׁשִּׁמֵּשׁ בְּטֻמְאָה חַיָּב מִשּׁוּם טֻמְאָה וּמִשּׁוּם בַּעַל מוּם:

שלא כו'. עיין ר"מ פ"א מהב"מ ומה שחולקים על הר"מ א"ר להאריך עכ"מ באריכות ואכתוב דעת הר"מ בקיצור. כל כהן הכשר לעבודה ששתה יין כשיעור שיבואר אח"ז אפילו לא נשתבש דעתו או ששתה משאר דברים המשכרים ובהם אין שיעור רק אם נשתבש דעתו אסור לו לעבוד עבודה במקדש ואם עבד יש חילוק בין שתה יין כפי המבואר לקמן מחלל עבודה וחייב מב"ש או בהתרו בו למלקות לוקין ונחשב בין הלוקין בר"מ פי"ט דסנהדרין ואם שתה שאר משקין משכרין ועבד עבודתו כשרה וא"ח מב"ש רק חייב מלקות שאין ח"מ ומחלל עבודה רק יין כפי המבואר לקמן בס"ד ובשאר דברים המשכרים א"ח רק מלקות ולא מב"ש ועבודתו כשרה ואם לא עבד רק נכנס מן המזבח ולפנים הן שתוי יין והן שכור משאר המשכרין חייב מלקות הוא כו' וראוי לעבודה ונכנס בשעת עבודה חייב מלקות וע"ז חולק הרמב"ן והרבה ראשונים דאין לוקין על הכניסה לחוד בלא עבודה כמו במצות הקודמות. והנה לשון הר"מ והרהמ"ח כל כהן הכשר אם עבד והוא שתוי כו'. נראה דוקא בכשר לעבודה ח"מ או מלקות מלאו זה אבל כהן שאינו כשר לעבודה אינו חייב מלאו זה. ולקמן בר"מ פ"ט נחשב בר"מ י"ח אנשים הפסולים לעבודה חוץ ג' מהם פ"ר וק"ב והשוחט לעכו"ם דפסולי' מכל מקום אין מחללים עבודה ומבואר שם בהי"א כהן טב"י ומח"ב ושלא רחוץ כו' חייב עכאו"א אם כן כאן אמאי לא יתחייב על שתוי אף שיש בו פסול אחר ומכ"ש אם יש בו פסול אחר שאינו מחלל עבודה כגון פ"ר והדומה והוא שתוי ג"כ אמאי א"ח ע"ז ג"כ ואמאי לא יחלל עבודה משום שתוי. ומד' הכסף משנה נראה דאם אינו כשר לעבודה אינו בלאו הזה כלל וגם אינו מחלל אם בל"ז אינו מחלל כגון ד"ע וכדומה. ועיין כסף משנה כאן כ' דמ"ש הר"מ הכשר לעבודה מבואר בספר' אתה ובניך אתך מה אתה כשר אף בניך כשרים יצאו חללים ובע"מ עכ"ל ומובא גם כן ד"ז במ"ל הי"ב דבע"מ ששימש שתוי פטור מספרא ע"ש וא"י אם הספרא ממעט דוקא שני דברים אלו חלל ובע"מ דפטורים על שתוי אבל שאר פסולים כגון טמא ופ"ר וכדומה חייבים ע"ז א"ד ל"ד ה"ה כל הפסולים לעבודה פטורים מלאו זה וגם אי דוקא במחללי עבודה בל"ז אינם מוזהרי' על לאו זה אבל באינם מחללין בל"ז רק שפסולי' מוזהרי' בלאו זה ומחללי' עבוד' מחמת זה או אפשר בכ"ע הפסולים א"ע בלאו הזה ואין מחללים כלל העבודה אף כשהם שתויי יין כיון דפסולים בלא זה. והנה אתמעט בספרא בע"מ ובע"מ שעבד אינו במיתה רק במלקות כמבואר לקמן רק מחלל עבודה אם כן אתמעט מחיוב מיתה ומלקות מלאו זה אם כן אפשר יושב ועובד ע"ז או דבר החוצץ כל אלו דאינם במיתה רק שמחללים עבודה ג"כ א"ח מלאו הזה מיתה או מלקות או אפשר בע"מ דוק' וג"כ אתמעט חלל והנה הרי הוא כזר וח"מ ומכל מקום אינו מחלל עבודה כמבואר בר"מ כאן פ"ו אם כן חלל שתוי כיון דאינו בלאו זה אינו מחלל עבודה אם כן אפשר פ"ר וק"ב דג"כ אין מחללים עבודה ומכל מקום אינם בכלל זה ואינם מחללין אף אם הי' שתוי א"ד אלו שנים דוקא וכל הפסולים חוץ מאלו ישנם בלאו הזה ואין הספרא ת"י. וצ"ע אי דוקא אלו השנים נתמעטו מלאו זה או ל"ד וכל הפסולים נתמעטו או דוקא המחללים עבודה בל"ז נתמעטו מהחיוב או אפשר כל הפסולים אף שאין מחללין מכל מקום נתמעטו מחיוב וגם מחילול דגזירת הכתוב היא אם פסול א"ע בלאו הזה ואינו מחלל מלאו הזה וכ"ז צ"ע לאיש כמוני. והנה על הכניסה לחוד נראה להדיא דעת הר"מ דכתב דלוקה הואיל והוא ראוי לעבודה ונכנס בשעת העבודה. וכבר כ' לעיל מהו הכוונה בשעת העבודה דא"ח אלא בראוי לעבודה אבל בא"ר לעבודה אינו מצווה על הכניסה כלל כמבואר בהדיא בלשונו. ויש לספק דאפשר אף מי שא"ר לעבודה מדרבנן כגון אונן דרבנן אפשר ג"כ אינו בכלל זה בנכנס שתוי או ק"ב ופ"ר כיון דא"ר לעבודה מאיזה סיבה שיהיה. וסברא זו נסתפקו האחרונים בכ"מ וכאן נמי ס' זה. אך בעבד שתוי והוא פסול ג"כ מחמת ד"א הן במחלל עבודה וא"ח או חייב ואינו מחלל עבודה אני נבוך למה לא יתחייב ויחלל משום לאו ואפשר דגזירת הכתוב רק באלו השנים לבד וצ"ע. והנה אי דוקא הלאו מן המזבח ולפנים או כל המזבח עמ"ל פ"ו מהב"מ וכתבתי לך במצוה הקודמת דאפשר דגם כל מקום המזבח בכלל לאו זה. וכתב הר"מ והרב המחבר דכל אחד מישראל אסור לכנוס למקדש מתחלת עזרת ישראל שתוי או שכור אף על פי שאינו באזהרה מכל מקום מחמת מורא המקדש וכבר כתבתי ג"כ בלאוין הקודמין. ואיני מבין ד' הרהמ"ח בסוף המצוה שכת' ונוהג איסור ב"מ בשכרות בזה"ב בין זכרים ובין נקבות ובאמת מחמת לאו זה אינו נוהג בנקבות כלל אפילו מן המזבח ולפנים רק מפני מורא המקדש ולאו זה אינו אלא בכהנים הכשרים כמ"ש.

רַבִּי מָנֵי דִּשְׁאָב וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין וְרַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמְרוּ בִּשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְּבָרִים מֵתוּ בְּנֵי אַהֲרֹן, וּבְכֻלָּן כְּתִיב בָּהֶן מִיתָה, עַל שֶׁהָיוּ שְׁתוּיֵי יַיִן, וּכְתִיב בּוֹ מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י, ט): יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ. וְעַל יְדֵי שֶׁהָיוּ מְחֻסְרֵי בְּגָדִים, וּכְתִיב בּוֹ מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כח, מג): וְהָיוּ עַל אַהֲרֹן וְעַל בָּנָיו, וּמָה הָיוּ חֲסֵרִין, מְעִיל, שֶׁכָּתוּב בּוֹ מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כח, לה): וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת, וְעַל יְדֵי שֶׁנִּכְנְסוּ בְּלֹא רְחִיצַת יָדַיִם וְרַגְלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל, כא): וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ, וּכְתִיב (שמות ל, כ): בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם, וְעַל יְדֵי שֶׁלֹּא הָיוּ לָהֶם בָּנִים, וּכְתִיב בּוֹ מִיתָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר ג, ד): וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא. אַבָּא חָנִין אוֹמֵר עַל יְדֵי שֶׁלֹּא הָיוּ לָהֶם נָשִׁים, דִּכְתִיב (ויקרא טז, ו): וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ, בֵּיתוֹ זוֹ אִשְׁתּוֹ.

ששאלת הא דקאמר במדרש (ויקרא רבה) על ארבעה דברים מתו נדב ואביהוא שנכנסו שתויי יין ושלא רחצו ידים ורגלים ומחוסרי בגדים רבי לוי אומר מעיל היו חסרים וכתיב ביה מיתה וכו' וקשיא לך שתויי יין עדין לא הוזהרו דכתיב בתריה יין ושכר אל תשת וכו' הא לא קשיא מידי דאין מוקדם ומאוחר בתורה אטו כל דיני כהונה ועבודה ומומין הפוסלין באדם ובבהמה ודין טומאת קדשים לא נאמרו קודם שהתחילו בעבודה הא אמרינן בפרק טבול יום (זבחים ק"א) שחטאת של מלואים מפני טומאה נשרפה אלא ודאי שנכתבו בפרשה אמור אל הכהנים ואין מוקדם ומאוחר בתורה וכל פרשיות הצריכות לעבודה נאמרו קודם פרשת מלואים אלא שלא נכתבו על הסדר ואף על פי שאומר במדרש למה נסמכה פרשת שתויי יין למיתת בני אהרן משל לרופא שנכנס לבקר את החולה הוא אמר לו אל תאכל סם פלוני שלא תמות כמו שאכלו פלוני מדרש בעלמא הוא לדרוש סמוכין דודאי הדבר ידוע שכל הדברים המחללין את העבודה הוצרכו לידע קודם עבודה.