וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֔ה רְאֵ֛ה נְתַתִּ֥יךָ אֱלֹקִ֖ים לְפַרְעֹ֑ה וְאַהֲרֹ֥ן אָחִ֖יךָ יִהְיֶ֥ה נְבִיאֶֽךָ׃
The Initial Purpose of the Plagues
תהיה לו לאלוהים, you will act as his superior, instructing him in what to do.
(א) וְאַחַ֗ר בָּ֚אוּ מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֔ן וַיֹּאמְר֖וּ אֶל־פַּרְעֹ֑ה כֹּֽה־אָמַ֤ר ה' אֱלֹקֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שַׁלַּח֙ אֶת־עַמִּ֔י וְיָחֹ֥גּוּ לִ֖י בַּמִּדְבָּֽר׃ (ב) וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֔ה מִ֤י ה' אֲשֶׁ֣ר אֶשְׁמַ֣ע בְּקֹל֔וֹ לְשַׁלַּ֖ח אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל לֹ֤א יָדַ֙עְתִּי֙ אֶת־ה' וְגַ֥ם אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל לֹ֥א אֲשַׁלֵּֽחַ׃ (ג) וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֱלֹקֵ֥י הָעִבְרִ֖ים נִקְרָ֣א עָלֵ֑ינוּ נֵ֣לֲכָה נָּ֡א דֶּרֶךְ֩ שְׁלֹ֨שֶׁת יָמִ֜ים בַּמִּדְבָּ֗ר וְנִזְבְּחָה֙ לַֽה' אֱלֹקֵ֔ינוּ פֶּ֨ן־יִפְגָּעֵ֔נוּ בַּדֶּ֖בֶר א֥וֹ בֶחָֽרֶב׃ (ד) וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם לָ֚מָּה מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֔ן תַּפְרִ֥יעוּ אֶת־הָעָ֖ם מִמַּֽעֲשָׂ֑יו לְכ֖וּ לְסִבְלֹתֵיכֶֽם׃
(1) Afterward Moses and Aaron went and said to Pharaoh, “Thus says the LORD, the God of Israel: Let My people go that they may celebrate a festival for Me in the wilderness.” (2) But Pharaoh said, “Who is the LORD that I should heed Him and let Israel go? I do not know the LORD, nor will I let Israel go.” (3) They answered, “The God of the Hebrews has manifested Himself to us. Let us go, we pray, a distance of three days into the wilderness to sacrifice to the LORD our God, lest He strike us with pestilence or sword.” (4) But the king of Egypt said to them, “Moses and Aaron, why do you distract the people from their tasks? Get to your labors!”
Presumptive Power Dynamic
Pharaoh |
|
Moses and Aaron |
(א) וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֔ה רְאֵ֛ה נְתַתִּ֥יךָ אֱלֹקִ֖ים לְפַרְעֹ֑ה וְאַהֲרֹ֥ן אָחִ֖יךָ יִהְיֶ֥ה נְבִיאֶֽךָ׃ (ב) אַתָּ֣ה תְדַבֵּ֔ר אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר אֲצַוֶּ֑ךָּ וְאַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ יְדַבֵּ֣ר אֶל־פַּרְעֹ֔ה וְשִׁלַּ֥ח אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאַרְצֽוֹ׃ (ג) וַאֲנִ֥י אַקְשֶׁ֖ה אֶת־לֵ֣ב פַּרְעֹ֑ה וְהִרְבֵּיתִ֧י אֶת־אֹתֹתַ֛י וְאֶת־מוֹפְתַ֖י בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (ד) וְלֹֽא־יִשְׁמַ֤ע אֲלֵכֶם֙ פַּרְעֹ֔ה וְנָתַתִּ֥י אֶת־יָדִ֖י בְּמִצְרָ֑יִם וְהוֹצֵאתִ֨י אֶת־צִבְאֹתַ֜י אֶת־עַמִּ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בִּשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים׃ (ה) וְיָדְע֤וּ מִצְרַ֙יִם֙ כִּֽי־אֲנִ֣י ה' בִּנְטֹתִ֥י אֶת־יָדִ֖י עַל־מִצְרָ֑יִם וְהוֹצֵאתִ֥י אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִתּוֹכָֽם׃ (ו) וַיַּ֥עַשׂ מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹ֑ן כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה ה' אֹתָ֖ם כֵּ֥ן עָשֽׂוּ׃ (ז) וּמֹשֶׁה֙ בֶּן־שְׁמֹנִ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַֽהֲרֹ֔ן בֶּן־שָׁלֹ֥שׁ וּשְׁמֹנִ֖ים שָׁנָ֑ה בְּדַבְּרָ֖ם אֶל־פַּרְעֹֽה׃ (פ)
(1) The LORD replied to Moses, “See, I place you in the role of God to Pharaoh, with your brother Aaron as your prophet. (2) You shall repeat all that I command you, and your brother Aaron shall speak to Pharaoh to let the Israelites depart from his land. (3) But I will harden Pharaoh’s heart, that I may multiply My signs and marvels in the land of Egypt. (4) When Pharaoh does not heed you, I will lay My hand upon Egypt and deliver My ranks, My people the Israelites, from the land of Egypt with extraordinary chastisements. (5) And the Egyptians shall know that I am the LORD, when I stretch out My hand over Egypt and bring out the Israelites from their midst.” (6) This Moses and Aaron did; as the LORD commanded them, so they did. (7) Moses was eighty years old and Aaron eighty-three, when they made their demand on Pharaoh.
Moses as Judge, Aaron as Interpreter
וַאֲמַר ה' לְמשֶׁה חֲזֵי מַנֵּיתָךְ רַב לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחוּךְ יְהֵי מְתֻרְגְּמָנָךְ:
(א) ויצום אל בני ישראל ...אבל כאשר צוה השם את משה לדבר אל בני ישראל לכן אמור לבני ישראל (פסוק ו), ועשה כן, ולא שמעו אליו, וחזר וצוה אותו שיבא אל פרעה ויצוה אותו לשלחם, ואז ענהו הן בני ישראל לא שמעו אלי, והקב''ה צוה את שניהם לדבר אל העם ואל פרעה, וחשב משה כי שניהם יתנבאו בכל האותות ושניהם יבאו אל בני ישראל ואל פרעה, ודי שידבר האחד, כי כן דרך כל שנים שלוחים שהאחד ידבר והשני יחריש, ונתפייס בזה. וחזר השם ואמר אליו אני ה' (פסוק כט), הנגלה לך לבדך לדבר בשמי הגדול, דבר אל פרעה מלך מצרים את כל אשר אני דובר אליך, כי לך יהיו הדברות כלם, לא לאהרן עמך, ואותך עשיתי שליח אל פרעה. אז ענה משה פעם אחרת הן אני ערל שפתים, והשם אמר אליו ראה נתתיך אלקים לפרעה (להלן ז א), כי אתה תבוא לפניו עם אהרן, ושם תצוה את אהרן ולא ישמע פרעה דבריך, ואהרן בשליחותך ישמיענו דבריך, כאשר האלקים מצוה לנביא, והנביא משמיע דבריו ומוכיח בהם:
"כיחס הנביא אלי – כן יהיה יחס אהרן אליך". בצווי זה חשוב ביותר להבנה האמיתית של תופעת הנבואה בישראל... כשם שמשה ואהרן הנם שתי אישיויות נפרדות, משה הנגיד ומצווה, אהרן המבצע וחוזר – כן עומד הנביא מול ה', נפרד ממנו, אינו יוצר נבואתו כי אם שופרה.
A Different Dynamic Is Needed
Hashem | ||||
|
וַאֲמַר ה' לְמשֶׁה לְמָא אַנְתְּ מִסְתְּפֵי חָמֵי דִכְבַר שַׁוִית יָתָךְ דְחִילָא לְפַרְעה כְּאִילוּ אֱלָהָא דִילֵיהּ וְאַהֲרן אָחוּךְ יְהֵא נְבִיָא דִילָךְ
נתתיך אלקים לפרעה. כן יהי כאשר דברת שלא תדבר בעצמך לפרעה אבל לא משום שתהי׳ שפל ונבזה בעיניו. אלא משום שהוא יחשוב שאתה גדול כ״כ כמו אלקים. שלא בנקל גם לפניו להיות נדבר עם אלקים. כך תהא נחשב בעיניו שאינו ראוי לשמוע מפיך כ״א מפי אהרן שהוא נביאך. ונתקיים במשה כל המשפיל עצמו הקב״ה מגביהו. ודייק ה׳ באמרו נתתיך אלקים לפרעה משא״כ לישראל. שאע״ג דכתיב והיה הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלקים. אין הפי׳ אלא שיהיה מנבא אותו כאלקים. אבל לא נחשב לו לישראל לאלקים ח״ו. והמה דברו עמו כ״פ כמו עם שאר גדולי ישראל. וע׳ להלן י׳ כ״ד אבל פרעה היה מחשב את משה כמו אלקים שאינו הגון לדבר עמו:
ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלקים הוא: ...אבל הענין כפשוטו, כי בראות החרטומים שלא יכלו להוציא את הכנים הודו במעשה אהרן שהיה מאת האלקים, ולכן לא קרא להם פרעה מן העת הזאת והלאה, ולהמעיט הענין אמרו אצבע אלקים ולא אמרו ''יד אלקים'', כלומר מכה קטנה מאתו ולא אמרו ''אצבע ה''', כי פרעה ועבדיו לא יזכירו השם המיוחד רק בדברם עם משה, בעבור שהוא יזכירנו להם:
Read through the plagues to see:
1) To whom does Hashem speak?
2) Who speaks to Pharaoh?
3) What is Aharon's role?
4) To whom does Pharaoh speak?
5) Who responds?
A. Episode of the staff (7:8-13)
-------
1. Blood (7:14-25)
2. Frogs (7:26-8:11)
3. Lice (8:12-15)
-------
4. Beasts (8:16-28)
6. Boils (9:8-12)
7. Hail (9:13-35)