זהו החלק השני של השיעור העוסק באגדות החורבן שמסכת גטין (למעבר לחלק הראשון לחצו כאן). בחלק הזה נכיר שני סיפורים קצרים. הם יהיו מעט מוזרים יותר מהסיפור על קמצא ובר קמצא שפגשנו בחלק הראשון, ויהיה בהם, בעיקר בראשון, מרכיב חזק יותר של נס ואגדה. הנה הסיפור הראשון:
אתרנגולא ואתרנגולתא חריב טור מלכא -
דהוו נהיגי כי הוו מפקי חתנא וכלתא, מפקי קמייהו תרנגולא ותרנגולתא, כלומר: פרו ורבו כתרנגולים.
יומא חד הוה קא חליף גונדא דרומאי, שקלינהו מינייהו.
נפלו עלייהו מחונהו.
אתו אמרו ליה לקיסר: מרדו בך יהודאי! אתא עלייהו.
הוה בהו ההוא בר דרומא דהוה קפיץ מילא וקטיל בהו.
שקליה קיסר לתאגיה ואותביה אארעא. אמר: ריבוניה דעלמא כוליה, אי ניחא לך לא תמסריה לההוא גברא לדידיה ולמלכותיה בידיה דחד גברא!
אכשליה פומיה לבר דרומא ואמר (תהלים ס, יב) "הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא אלהים בצבאותינו".
(ומעירים חכמים:) דוד נמי אמר הכי!
דוד אתמוהי קא מתמה.
על (בר דרומא) לבית הכסא. אתא דרקונא, שמטיה לכרכשיה ונח נפשיה.
אמר (הקיסר): הואיל ואיתרחיש לי ניסא, הא זימנא אישבקינהו.
שבקינהו ואזל.
איזדקור ואכלו ושתו, ואדליקו שרגי עד דאיתחזי בליונא דגושפנקא ברחוק מילא.
אמר (הקיסר): מיחדא קא חדו בי יהודאי!
הדר אתא עלייהו.
זהו הסיפור הראשון, שהוא מוזר לכל הדעות, ובשונה מהסיפור על קמצא ובר קמצא, לא לגמרי ברורה ממנו התשובה לשאלה: מה גרם לחורבן? על מה חרבה הארץ?
הסברים נוספים, וניסיון לענות על השאלה הזו, בסרטון:
הסיפור השני קצר יותר, וגם מעט יותר פשוט:
אשקא דריספק חריב ביתר -
דהוו נהיגי כי הוה מתיליד ינוקא שתלי ארזא, ינוקתא - שתלי תורניתא, וכי הוו מינסבי - קייצי להו ועבדו גננא.
יומא חד הוה קא חלפא ברתיה דקיסר.
אתבר שקא דריספק.
קצו ארזא ועיילו לה.
אתו נפול עלייהו מחונהו.
אתו אמרו ליה לקיסר: מרדו בך יהודאי!
אתא עלייהו.
מה הרעיון של הסיפור הזה, ומה הקשר שלו לסיפור שקודם לו? גם על כך אנסה לענות בסרטון: