זימון נשים וזימון עם נשים

מַתְנִי׳ שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת, חַיָּיבִין לְזַמֵּן. אָכַל דְּמַאי, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ, מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, וְהַשַּׁמָּשׁ שֶׁאָכַל כְּזַיִת, וְהַכּוּתִי — מְזַמְּנִין עָלָיו. אָכַל טֶבֶל, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ, וְהַשַּׁמָּשׁ שֶׁאָכַל פָּחוֹת מִכַּזַּיִת, וְהַנׇּכְרִי — אֵין מְזַמְּנִין עָלָיו. נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים — אֵין מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶן. עַד כַּמָּה מְזַמְּנִין? — עַד כְּזַיִת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד כְּבֵיצָה.

Berakhot 45a:4-5

MISHNA: This mishna sets out the essential halakhot pertaining to the invitation to recite Grace after Meals after a joint meal [zimmun]: Three people who ate as one are required to form a zimmun and recite Grace after Meals. If, among the diners, one ate doubtfully tithed produce [demai], and first tithe from which its teruma was already taken, or second tithe, and consecrated food that were redeemed and therefore permitted to be eaten; and even the waiter who served the meal to the diners and who ate at least an olive-bulk from the meal, and the Samaritan [Kuti] who ate with two others at a meal; each of these people is included among the three to obligate those with whom they ate in a zimmun. However, one who ate untithed produce [tevel], and first tithe from which its teruma was not separated, and second tithe, and consecrated food that were not redeemed, and the waiter who did not eat an olive-bulk, and the gentile who ate with two Jews, none of these people is included among the three to obligate those with whom they ate in a zimmun. Women, slaves, and minors do not obligate those with whom they ate in a zimmun. How much must one eat to obligate those with whom he ate in a zimmun? An olive-bulk of food suffices to obligate those with whom they ate in a zimmun. Rabbi Yehuda says: An egg-bulk is the minimum measure to obligate those with whom they ate in a zimmun.

ברכות מ״ה ב:ב׳-י״א

תָּא שְׁמַע: נָשִׁים מְזַמְּנוֹת לְעַצְמָן, וַעֲבָדִים מְזַמְּנִים לְעַצְמָן, נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים אִם רָצוּ לְזַמֵּן — אֵין מְזַמְּנִין. וְהָא נָשִׁים אֲפִילּוּ מְאָה וְהָא מְאָה נָשֵׁי כִּתְרֵי גַּבְרֵי דָּמְיָין, וְקָתָנֵי נָשִׁים מְזַמְּנוֹת לְעַצְמָן וַעֲבָדִים מְזַמְּנִין לְעַצְמָן! שָׁאנֵי הָתָם דְּאִיכָּא דֵּעוֹת. אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: נָשִׁים וַעֲבָדִים אִם רָצוּ לְזַמֵּן — אֵין מְזַמְּנִין. אַמַּאי לָא, וְהָא אִיכָּא דֵּעוֹת! שָׁאנֵי הָתָם מִשּׁוּם פְּרִיצוּתָא.

Berakhot 45b:2-11

The Gemara cites yet another proof. Come and hear: Women form a zimmun for themselves and slaves form a zimmun for themselves; however, women, slaves, and minors, even if they wish to form a zimmun together, they may not form a zimmun. Aren’t one hundred women considered the equivalent of two men, in that they cannot constitute a prayer quorum, and yet they may form a zimmun? Apparently, like women, two men can form a zimmun on their own. The Gemara rejects this: There it is different because, although women cannot constitute a prayer quorum, since there are three individual minds, i.e., people, three women can fulfill the verse: “Praise God with me, and we will exalt His name together.” Two men cannot. The Gemara objects: If so, say the latter clause of this baraita: Women and slaves, if they wish to form a zimmun, they may not form a zimmun. Why not? Aren’t they individual minds, which should enable the collective praise of God? The Gemara responds: That is not the reason that women and slaves were prohibited from forming a zimmun together. Rather, it is different there, as the Sages were concerned with regard to women and slaves joining together due to promiscuity. In the dispute between Rav and Rabbi Yoḥanan, it is unclear which amora held which opinion. The Gemara seeks to resolve this: Conclude that Rav is the one who said: If they wanted to join together, they may not form a zimmun. As Rav Dimi bar Yosef said that Rav said: Three people who ate as one and one of them went out to the marketplace, they call him and include him in the zimmun. The reason is because they call him; by inference, if they do not call him, no, they cannot form a zimmun. The Gemara rejects this proof: It is different there, in the case of three who ate together and one of them left, because from the outset, they established themselves as a group of three who were obligated to form a zimmun. That is why they need to call him and include him in their zimmun. The Gemara now attempts to prove the opposite: Rather, conclude that Rabbi Yoḥanan is the one who said: If they wanted to join together, they may not form a zimmun, as Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: Two people who ate as one, one fulfills his obligation to recite a blessing with the recitation of the blessing of the other. The Gemara comments: And we discussed it in an attempt to clarify the halakha. What is he teaching us? We already learned this halakha explicitly: One who heard a blessing and did not respond, nevertheless he fulfilled his obligation And Rabbi Zeira said: Rabbi Yoḥanan’s statement teaches us that there is no blessing of zimmun among them. Indeed, conclude that Rabbi Yoḥanan is the amora who held that two may not form a zimmun. With regard to this, Rava bar Rav Huna said to his father Rav Huna: Didn’t the Sages who came from the West, from Eretz Yisrael, say that two individuals who ate together, if they wanted to join together, they may form a zimmun? What, is it not that they heard it from Rabbi Yoḥanan, who was from Eretz Yisrael? Rav Huna answered: No, this is not a proof, as it is possible that they heard this halakha from Rav before he left Eretz Yisrael and descended to Babylonia. The Gemara now explains the matter of Rav’s statement itself: Rav Dimi bar Yosef said that Rav said: Three people who ate as one and one of them went out to the marketplace, they call him and include him in the zimmun, even if he is not beside them. And Abaye said: This is only in a case that they call him and he responds, but if he is too far away to answer he cannot be included.

ערכין ב׳ ב:י״ח

הכל חייבין במקרא מגילה הכל כשרין לקרות את המגילה לאיתויי מאי לאתויי נשים וכדר' יהושע בן לוי דאמר ר' יהושע בן לוי נשים חייבות במקרא מגילה שאף הן היו באותו הנס הכל חייבין בזימון לאתויי מאי לאתויי נשים ועבדים דתניא נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנין לעצמן

Arakhin 2b:18

The Gemara asks: With regard to the ruling of the baraita: Everyone is obligated in the mitzva of reading the Megilla, the Scroll of Esther, and the statement of the mishna (Megilla 19b): Everyone is fit to read the Megilla, these serve to add

תוספות על ברכות מ״ה ב:ב׳:א׳

והא מאה נשי כתרי גברי דמיין - לענין קבוץ תפלה ולענין כל דבר שבעשרה ואפילו הכי חשבינן להו כשלשה וה"ה לשנים אבל לא מצי למימר כחד דמיין דאינן יכולות לזמן דהא קתני נשים מזמנות לעצמן ורש"י פירש כתרי לענין חובה דאין חייבות לזמן ואם רצו מזמנות והוא הדין לשנים:

Tosafot on Berakhot 45b:2:1

...

טור, אורח חיים קצ״ט

(א)...נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן ת"ר נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנין לעצמן נשים ועבדים וקטנים אם רצו לזמן אין מזמנין משמע דנשים מזמנות לעצמן וחייבות לעשות כן ובאשכנז לא נהגו כן ויש מפרשים כדי לקיים המנהג הא דקאמר נשים מזמנות לעצמן פי' אם רצו אבל חובה ליכא וכן פירש"י וא"א הרא"ש ז"ל פי' דעל כרחך חייבות קאמר דתניא בערכין (ג.) הכל חייבין בזימון וקאמר הכל לאתויי מאי לאתויי נשים והיינו על כרחך לחיובא מדקאמר הכל חייבין: וה"ר יהודה הכהן היה מורה הלכה למעשה להצטרף אשה לזימון והיה מביא ראיה מדבעי תלמודא בפ' מי שמתו נשים בברה"מ דאורייתא או דרבנן וקאמר למאי נפקא מינה להוציא אחרים י"ח מכלל דפשיטא ליה דמצטרפות דאי לא תימא הכי אדמיבעיא ליה אם יכולות להוציא תיבעי ליה אם מצטרפות והר"מ מרוטנבורק השיב על דבריו וכתב שאין מצטרפות והרמב"ם ז"ל כתב נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם אבל מזמנין לעצמם ולא תהא חבורה של נשים עבדים וקטנים מזמנות יחד אלא נשים לעצמן ועבדים לעצמן וקטנים לעצמן ובלבד שלא יזמנו בשם

Tur, Orach Chaim 199

...

תוספות על ברכות מ״ה ב:ג׳:א׳

שאני התם דאיכא דעות - מכאן משמע דנשים יכולות לזמן לעצמן וכן עשו בנות רבינו אברהם חמיו של רבינו יהודה ע"פ אביהן ומיהו לא נהגו העולם כן וקשה אמאי לא נהגו מדקתני מזמנות משמע דקאמר חייבות לזמן וי"ל דנשים מזמנות לעצמן היינו אם רצו לזמן מזמנות וכן משמע קצת הלשון מדקתני בסמוך נשים ועבדים אם רצו לזמן אין מזמנין ועוד דמדמה ליה הגמרא לשנים משמע דחובה ליכא והא דקאמר בריש ערכין (דף ג. ושם) הכל מחוייבין בזימון לאתויי נשים לענין רשות קאמר ולא לענין חובה ונשים צריך עיון אם יוצאות בברכת הזימון של אנשים מאחר שאין מבינות ויש מביאין ראיה שיוצאות מדאמר לקמן סופר מברך ובור יוצא מכאן משמע שאף הנשים יוצאות בבהמ"ז שלנו מיהו יש לדחות אותה ראיה דשאני בור שמבין בלשון הקדש ויודע קצת מאי קאמר אבל אינו יודע לברך אבל נשים שאינן מבינות כלל מצי למימר דלא נפקי והא דאמרי' במגילה (פ"ב ד' יז.) לועז ששמע אשורית יצא פרסומי ניסא בעלמא שאני כדאמרינן התם (דף יח.) האחשתרנים בני הרמכים מי ידעינן מאי ניהו:

Tosafot on Berakhot 45b:3:1

...

אורח חיים קצ״ט:ו׳

(ו) נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם אבל מזמנין לעצמן ולא תהא חבורה של נשים ועבדים וקטנים מזמנין יחד משום פריצותא דעבדים אלא נשים לעצמן ועבדים לעצמן ובלבד שלא יזמנו בשם:

Shulchan Arukh, Orach Chayim 199:6

...

אגרות משה, אורח חיים, חלק ה, סימן ט, אות י

בדבר נשים כשאכלו בשלחן עם ג' אנשים, חייבות לענות ברכת הזימון... אבל בחול, שליכא ]שאין[ ברוב המקומות סעודה קבועה לאכול כולן ביחד, והיא טרודה בעשיית האוכלין ובהגשתן להשלחן לכל אחד, אין כוונתה לישב לאכול ביחד. וכל שכן כשיש לה ילדים קטנים שמטרידין אותה, ואין לה פנאי לקבוע אכילתה אפילו בפני עצמה, וכ"ש שלא עם אחרים, בחול שכל אחד ממהר באכילתו, שא"כ הא לא שייכא ]שייכת[ כלל לאכילתן. ומזה נמשך שאף אם אירע לפעמים שגם האשה היה לה פנאי לאכול בקביעות, לא הורגלו הנשים לענות לזימון. אבל על הבעל וודאי מוטל שיקרא לה כאשר היא חייבת, ולא להניח להאינשי לברך קודם שהיא באה להשלחן לברך יחד בזימון, או לכה"פ ]לכל הפחות[ שתשיב ברוך שאכלנו, ותחכה עד שיגמור המברך ברכת הזן. ובשבת שהכל אוכלין יחד, ואין לשום אחד למהר לברך, מוכרחין לקרוא לה לברך יחד בברכת הזימון. ולא שייך לבקש זכות על הנשים, כי מה יש לה לעשות אם האנשים זימנו בלעדיה, ולא חיכו עליה. אבל האנשים בשבת כשממהרין אסור בשבת, וגם בימי החול הרבה פעמים. לברך בזימון, ואין רוצין לחכות על הנשים, וגם אין קוראין להנשים, זה וודאי

שלוש דעות מזמנות לשאלת צירופן של נשים לזימון בחוג המשפחה. מאת יונתן גרשון - סיכום

הסיבה העיקרית שמוזכרת כנימוק למניעת צירוף של נשים וגברים יחד לזימון היא פריצות. ברם, ראינו כי יש סוברים כי טעם זה אינו שייך היום, כמובא בשו"ת 'שואל ומשיב'. נוסף על כך, מצינו ראשונים כדוגמת ר' יהודה הכהן ורבנו שמחה אשר הורו הלכה למעשה לצרף אישה לזימון. וכן מצינו עדויות על רבנים85 שנהגו כך בפועל. אמנם, לגבי דבריהם יש לדון אם דווקא אישה אחת מצטרפת לזימון של שני גברים כדעת הט"ז, או שניתן לצרף גם שתי נשים וגבר. בפשטות נראה ששתי נשים וגבר יכולים להצטרף לזימון. סיבה נוספת למניעת זימון עם נשים היא שלא נהגו שנשים וגברים נקבעים יחד לסעודה. אולם לפחות בהקשר של חוג המשפחה הגרעינית נראה שאין למנוע זימון מטעם זה. למסקנה, אם אכן מוסכם שזימון משותף של גברים ונשים יחד נמנע משום פריצות, עולה שכיום, כאשר מקובל שישיבה של נשים וגברים יחד בחוג המשפחה אינה בגדר פריצות ולא עוד אלא שהיא נתפסת כנאה, נראה שגברים ונשים שנקבעים יחד לסעודה יכולים לזמן, ולפי כמה מהדעות אף חייבים לעשות כך. לא מדובר רק בעצם הישיבה שהשתנתה אלא גם בשינוי התודעה. אף אם בעבר ישבו נשים וגברים יחד במקומות מסוימים, התפיסה הייתה שרק הגברים נקבעים לסעודה והנשים נספחות אליהם. אך כיום התודעה היא שכל המשפחה נקבעת יחד לסעודה, ולכן נראה שמתאפשר ואולי אף מתחייב זימון של כל המשפחה יחד.

הרב מדן: הצריך שינוי בתרבותנו לגרור שינוי בהלכה - סיכום התגובה למאמר של י גרשון

מחבר המאמר צודק בכותבו שעל פי אורחות חיינו היום אין בזימון המשותף חשש להגדלת הפריצות. אך המנהג שלנו הוא לאמץ את הלכות הצניעות שנהגו אבות אבותינו בתחומי הקדושה ועבודת ה', כתפילה וברכות וכדומה, ולהתפשר עם מנהגות דורנו בשאר תחומי חיינו. דומה שנוכל להעריך ולכבד אורח חיים שבו הנשים נפרדות לגמרי מן הגברים בשל הקפדה יתרה על הצניעות, אף שאנו בטוחים שהיום אורח חיים כזה אינו מתאים לנו. אנו מקיימים אורח חיים זה בעניינים שבקדושה, כתפילה בבית הכנסת וכדומה. אם נשמיט אותו גם שם, ניפרד לחלוטין ממנהגי אבותינו בענייני הצניעות, ויהיה לכך מחיר....

יש לשקול בכובד ראש את טענתו כנגד טענתי, ולשאול: במה עדיף להסתכן - האם בהיפרדות גמורה ממנהגי אבותינו בסוגיית הצניעות או בניתוק ההלכה מן המציאות בעניין זה? אין לי תשובה ברורה לכך, ותשועה ברוב 6 וכן יועץ. עוד יש לשקול, האם לא ניכנס כאן לתסמונת בית הכנסת "שירה חדשה", לתערובת נשים וגברים גם בבית הכנסת בשל נימוקיו הצודקים של המחבר? יש מחיר כבד לכל צד, ושאלת ניתוק ההלכה ממציאות החיים וממעמד האישה בכל תחום היא שאלה כבדה מאוד. המחבר מציע זימון בתוך המשפחה הגרעינית. אולם האם אפשר לשמור על כך? אני חש שנימוקו התמוה של רש"י למניעת הזימון המשותף טומן בחובו נימוק נסתר; אולי טמון שם חשש לגדרי צניעות. מחבר המאמר הזכיר גם את הסבת האישה בקהילות אשכנז בליל הסדר )גם בביתי אני מקפיד שנשים ובנות תסבנה(. הרמ"א נותן נימוק לכך שהן אינן מסִבות - הן סומכות על הראבי"ה שאין היום דין הסבה. נימוקו של הרמ"א תמוה: האם כל הנשים יודעות מיהו הראבי"ה? לעניות הבנתי אפשר שגם נימוקו של הרמ"א טומן בחובו נימוק נסתר מן הסוג שהזכרנו.

שוב, איני חולק על מסקנת המחבר. ככלל, אני תומך גדול בהתחדשות מתמדת של ההלכה לאור המציאות. אך אני חושב שכדי לקבלה יש צורך להעמיד עקרונות ברורים יותר באשר למיקום גבולו של "המדרון החלקלק". וה' יאיר עינינו בתורתו.

הרב מלמד: פניני הלכה ברכות

נשים אינן מצטרפות לגברים לזימון, שאם היו שם שני גברים ואשה – אינה מצטרפת עמהם ליצור חובת זימון. והטעם לכך משום צניעות, שהזימון נוצר על ידי האכילה יחד בדיבוק חברים, שכוחה של הסעודה גדול לקרב רחוקים זה לזה, ואין ראוי שיהיה דיבוק חברים בין גברים ונשים. לפיכך, לא תקנו חכמים זימון לגברים ונשים יחד, ולא חילקו בזה בין קרובים יותר לקרובים פחות, ולכן אפילו אב עם בתו וחתנו אינם מצטרפים לזימון.

פרופסור ורד נועם בפוסט בקבוצת "יומי"

תפקידו של הזימון, כפי שתקנוהו חז"ל, לייצר בין כל הסועדים חיבור לשם שמים, התכנסות שהיא מעבר לאכילה וגבוהה מן החולין. הברייתא קובעת שנשים מזמנות לעצמן ומפשט סוגיית הגמרא יכול להשתמע שהן גם רשאיות או אף חייבות להימנות עם גברים לזימון בשלושה. אבל רבים מן הראשונים חששו מפני 'פריצות' בזימון משותף (בעקבות חשש הגמרא מפריצות כזאת בין נשים ועבדים) מפני שראו בעצם הקביעות המשותפת של גברים ונשים לסעודה דבר שאינו נאה (הגם שהיו בין הראשונים שצירפו את בנות ביתם לשלושה לזימון).

אבל התוצאה בדורנו היא אבסורד מוחלט: אנחנו אוכלים יחד, צוחקים יחד, משוחחים יחד, מרכלים יחד – ודווקא על הקריאה לברכת המזון המשותפת אנחנו מחילים חשש 'פריצות'. העובדה שברגע הזימון מחצית הסועדים מנותקת מהתהליך הופכת אותו, באחת, מחיבור חי וטבעי של חבורת הסועדים לשם מצוה, חיבור שהוא המשך ישיר של הסעודה עצמה על כל מאפייניה, ל'טקס' קפוא שהוא זר לרקע ההתרחשות, פעולה מנותקת שאיבדה את משמעותה. לא הנשים נדחקו כאן ממקומן, כי אם הזימון עצמו".