Before the discussion of the Mishkan itself, a brief foray into יש מוקדם/אין מוקדם בתורה.
רמב"ן, פסוק א
כאשר דבר השם עם ישראל פנים בפנים עשרת הדברות, וצוה אותם על ידי משה קצת מצות שהם כמו אבות למצותיה של תורה, כאשר הנהיגו רבותינו עם הגרים שבאים להתיהד (יבמות מז:), וישראל קבלו עליהם לעשות כל מה שיצום על ידו של משה, וכרת עמהם ברית על כל זה, מעתה הנה הם לו לעם והוא להם לאלקים כאשר התנה עמהם מתחלה ... והנה הם קדושים ראוים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם ולכן צוה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל:
אבן עזרא, פסוק א
וידבר. בעלותו אל ראש ההר דבר לו על דבר המשכן. והטעם שיעשו מקדש לשם הנכבד וישכון בתוכו.
. .
אברבנל--שואל שאלה עקרונית:
השאלה הא' למה צוה יתברך במעשה המשכן ואמר ושכנתי בתוכם כאלו היה יתברך גשם מוקף ומוגבל במקום מה שהוא בהפך האמת כי הוא יתברך אינו גשם ואינו כח בגשם ואיך יחסו לו מקום. והוא יתברך אמר השמים כסאי והארץ הדום רגלי אי זה בית אשר תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי גם שלמה אמר על בנין הבית הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי והם מאמרים סותרים זה את זה:
מלבי"ם, פסוק ב
ויקחו לי תרומה התנה כמה פרטים:
א) לא אמר ויתנו לי תרומה, שאז היה מ"ע וחיוב על כל אחד ליתן, ויקוק רצה שתרומה זו תהיה מנדבת לב ורצון חפשי לא ע"י שום הכרח, ואם היה הצווי שיתנו, היו נותנים בהכרח ע"י הצווים לכן באר שאינו מצוה שיתנו רק שימנו גבאים לקבל ממי שירצה ניתן,
ב) לי לשמי, שלא יערב ברוחו פניה חיצונית להתכבד או להתפאר בנדבתו או ע"מ לקבל פרס וכדומה רק לשם יקוק בלבד,
ג) שיקחו תרומה, שהנותן לא יתן כל רכושו רק תרומה לבד כמ"ש המבזבז אל יבזבז יותר מחומש,
ד) מאת כל איש שכבר בארתי בהתו"ה (צו סי' קנג) שבמקום שבא לשון לקיחה על שליקח מן הנותן ברצון דרך מתנה יש הבדל בין לשון קח ממנו ובין לשון קח מאתו, שקח מאתו מציין שנותן ברצון טוב שלא ע"י שום הכרח, ולא יבא לשון קיחה מאתו אם לוקח מן המקום או מבלתי בעל רצון, ובזה במ"ש מאת כל איש, מציין שהנותן הוא בעל רצון ובחירה ונותן בטוב לבו, לא ע"י שיכריחוהו אחרים או שיתן מפני הבושה וכדומה,
ה) שלא יחשבו שלא יקחו נדבה זאת רק מן העשירים וראשי העדה, אמר מאת כל איש,
ו) שלא יחשבו שאין לקבל רק נדבה גדולה ודבר חשוב, אמר אשר ידבנו לבו כל מה שיתנדב אף חוט אחד,
ז) רמז מ"ש דוד הע"ה (דברי הימים א כ״ט:י״ד-ט״ו) כי ממך הכל ומידך נתנו לך, כי כל הקנינים מתיחסים ליקוק ושלו הם כמ"ש (חגי ב׳:ח׳) לי הכסף ולי הזהב, ואינם כל האדם, רק בעת שמתנדב לש"ש אז הוא זוכה בהם שיחשב כאלו הוא שלו ואז הוא לוקח מיקוק וזוכה בו ויחשב שהתנדב משלו ליקוק, ועז"א ויקחו לי, שע"י שיתנדב לשם יקוק הוא לוקח מיקוק וזוכה בו:
מלבי"ם, פסוק ג-ז
וזאת ח) צוה שלא יקחו רק ט"ו מינים הנחשבים שהם עצמם נעשה מהם המשכן לא שימכרו הנדבות או יחליפו ויקחו תמורתם דברים הצריכים למלאכה, ובאשר היה המשכן שקול כנגד העולם כמ"ש חז"ל שנברא ביו"ד ה"א העה"ז והעה"ב היו ט"ו מינים במספרם, ורמז במלת וזאת יחוד קוב"ה ושכינתיה
אברבנל
ידבר יקוק אל משה לאמר וגומר ויקחו לי תרומה עד ועשו ארון עצי שטים. כאשר רצה הקב"ה לזכות את ישראל ולהגדיל מעלת משה עבדו בהנהיגו אותם בעצמו ולא על ידי המלאך שאמר לשלוח לפניהם צוה אותם שיעשו מקדש ויכינו אותו באופן שתשרה שכינתו בתוכם ויהיה כבוד יקוק על הארון כאשר היה על הר סיני ומשם יצא הדבור והקול האלקי למשה כמו שהיה בהר ולכן צוה משה שיאמר אליהם שיעשו גזברים וגבאי צדקה שיקחו לשם יקוק תרומה והפרשה שכל איש מהם ירים ויפריש מנכסיו וממונו כאשר ידבנו לב
Thought Question:
Are the items listed simply practical? Or are they metaphysically significant? Or is this list just another חוק?
מלבי"ם, פסוק ח
ועשו לי מקדש. כבר בארתי ברמזי המשכן שענין המשכן היה קבוצת כל נפשות ישראל לקומה שלמה מתיחסת עם האלהות שבעולם הגדול, שעולם הגדול הוא המקדש של מעלה, והראה יקוק למשה את המקדש הגדול וכל צפונותיו וגנזיו ומשכיותיו שעז"א בכל ביתי נאמן הוא. ... שמאז נמשך השפעת יקוק בעולם הגדול לפי העבודה והקדושה במקדש של מטה, וצוה וכן תעשו שכל אחד יבנה לו מקדש בחדרי לבבו...
אברבנל
אותם הדברים שהיו צריכים למלאכת המשכן בעצם ואמת. והנה זכר אותם הדברים כסדר חשיבותם. והתחיל במתכות שהם מההויה הראשונה באמרו זהב וכסף ונחשת...
מלבי"ם על שיר השירים, א:יא
וזה ממשיל בזהב הפך הכסף, כי מראה לובן הכסף מציין שלילת הצבע שמראה הלובן היא הצבע הפשוטה כנודע, אבל מראה אודם הזהב מציין הצבע שהיא ציון האיכות
מלבי"ם, פסוק י הארון
ועשו ארון עצי שטים. הקדים עשית הארון קודם לכל כי כל צוויים אלה נצטוה [לדעת חז"ל ורוב המפ'] במ' יום הראשונים שהיה עתיד להוריד את הלוחות ולבנות המשכן תיכף, והוצרך להקדים את הארון להניח בו את הלוחות, ואחר שחטאו בעגל ושבר את הלוחות שאז צוה לו ועשית לך ארון עץ להניח בו לוחות השבורות, אף אחר שמחל עונם וחזר להתעסק במעשה המשכן לא היה ארון נחוץ כי הניח לוחות השניות אצל השבורות עד שהוקם המשכן, לכן הקדים בצלאל את המשכן אל הכלים...
It is interesting to note what the Malbim omits.
מלבי"ם, פסוק יח הכרובים
ועשית שנים כרובים. מבואר אצלי (באילת השחר כלל ס"ז) שיש הבדל בין שנים ובין שני, ששני מורה על השווי, ושנים מורה שאינם שוים, ומזה הוכיחו חז"ל שהיו בדמות זכר ונקבה והיו בלתי שוים.
פסוק יט
עשה כרוב אחד וכו' מן הכפרת, מ"ש מן הכפורת תעשו מלמד שלא יחברם ממק"א רק שיהא מקיש בקורנס על הכפורת עד שיצאו הכרובים מגוף הכפורת, ועדיין י"ל שאינו מקפיד רק שיהיו מגוף הכפורת, אבל יכול להקיש שניהם מצד אחד של הכפורת ויקיש משם שני כרובים עד שיגיע אחד לצד ימין ואחד לצד שמאל, לכן הוסיף ועשה כרב אחר מקצה מזה, ר"ל שהכרוב הימיני יהיה מוקש ונעשה מן הזהב שבצד הכפורת הימיני, והכרוב השמאלי יהיה מוקש ונעשה מן הזהב העודף על טפח בצד הכפורת השמאלי,
There is a huge discussion, going all the way back to the Mishna and Gemara, regarding what was built by whom and when--particularly concerning the Aron. This machloket arises from chronology--when was Cheit HaEigel in relation to the tzivui and execution of building the Mishkah--and from different texts in Shemot and Devarim. Here, Malbim--in his close reading of both Torah She'bichtav and Torah She'b'al Peh, tries to resolve the issues.
פסוק כא
...במ' יום הראשונים צווה על מלאכת המשכן והארון בכללו, ואם לא היו חוטאים בעגל היה נעשה הארון תיכף להניח בו הלוחות ואחר שחטאו בעגל ויקוק אמר כי לא אעלה בקרבך, נבטל הצווי של מלאכת המשכן אחר שסלק שכינתו מביניהם ולא נעשה הארון, ולוחות השבורות הונחו באהל משה, וכשעלה להר לקבל לוחות השניות צוהו לעשות ארון עץ, ומשה עשה מדעתו ארון עצי שטים, באשר בצווי המשכן צוה על ארון עצי שטים, ומסתמא עשה ארכו ורחבו וקומתו כבי שנגבל במצות עשית הארון של המשכן שהיה לפי ארך ורוחב הלוחות, רק שלא צפהו זהב ולא עשה בו כפורת, והונחו בו לוחות השלמות והשבורות, ואחר שנתרצה יקוק לישראל וחזר ונתרצה שיבנו המשכן לשכון בתוכם, לא הוצרך לעשות ארון אחר, כי ארון של עצי שטים כבר היה, רק שבצלאל תקנו עם שני ארונות הזהב שצפו אותו ועשה עליו כפורת מלמעלה, ובעת שנתעסק בו בצלאל שעז"א ויעש בצלאל את הארון הוציאו הליחות משם ולא החזירום לתוכו עד שנגמרו הארון והבדים והכפורת, שעז"א בפ' פקודי ויקח ויתן את העדות אל הארון, שהוא מה ששם אותם שם פעם שניה בעת נגמר ארון של בצלאל, ר"ל שתקן ארון של משה וגמרו
מלבי"ם, פסוק לא המנורה
והנה פורט,
א] חומר המנורה שתהיה זהב טהור,
ב] איכות מלאכת האומן שיהיה מקשה, (ופרש"י שלא יעשנו חוליות ולא יעשה קניה ונרותיה איברים איברים),
ולענ"ד נראה שמלת מקשה מורה על הקשת הקורנס והקישוי ועקרו שלא תהיה חלולה... , עתה באר תנאי אחר, והוא, ירכה וקנה הירך הוא הנסמך על רגליו בסיס המנורה, והקנה שלה האמצעי, והכפתורים ופרחים של המנורה שיתבארו (פסוק ל"ד) יהיו ממנה ולא שידביקם לה מבחוץ:
Perhaps Ibn Ezra can fill in what is noticeably absent from the Malbim.
אבן עזרא. פסוק מ
אמר אברהם המחבר כל יש על שני דרכים. האחד יש שהוא גוף שיש לו אורך ורוחב ועומק. והנה שש פאות. מהאורך יבאו פנים ואחור ומהרוחב ימין ושמאל. ומהגובה מעלה ומטה. ויש יש שאינו גוף. והם מלאכי השם הקדושים גם נשמת האדם. ואלה השנים דרכים השם בראם לבדו ואין יכולת בנברא לברוא עצם שיהיה גוף. אף יש שאיננו גוף שהוא נכבד יותר. גם אין בו כח להכחידו עד שיעדר ולא יהיה יש. ויש דבר סמוך אל יש. ונשען עליו ולא ימצא לבדו והיא הצורה. גם היא על שני דרכים. האחת עומדת ולא תסור כצורת הקדושים. והחכמה בנשמה. גם בגופות כחום האש וליחות המים והדרך האחר מקרים אינם עומדים רק מתהפכים ונחלפים וסרים ונעדרים וכאלה יכול האדם לעשות. על כן השם הנכבד לא יתכן שיהיה לו דמות ותמונה לא עומדת ולא נעדרת. כי הוא ברא עצם כל דבר. כי כל צורה עומדת או מקרה. ואתן לך משל אחד. קדרות הלבנה כשנכנם צל הארץ בינה ובין השמש בראש התלי או בזנבו. ואתן לך משל אחר. ידענו כי כח הנשמה בכל הגוף. ויש מקומות בגוף האדם שיש בהם מהחבלים היוצאים מן המוח שירגישו יותר מהאחרים כמו העינים והאזנים. כי העצמות גם הכבד לא ירגישו. והנה הלב קבל כח הנשמה יותר מכל איבירי הגוף. ע''כ היו איברים רבים משרתים לו וככה השם הנכבד. ידענו כי כבודו מלא כל העולם רק יש מקומות שיראה כח השם בו יותר ממקומות אחרים ובעבור שני דברים האחד כפי מתכונת תולדת המקבל והשני כפי כח העליון שהוא על ראש המקבל על כן נבחר מקום בית המקדש. ואם נתן לך השם חכמה בלבך תבין סוד הארון והכפורת. והכרובים שהם פורשי כנפים. ומחוץ לפרוכת דבר המנורה ומזבח הקטורת והשלחן. ומחוץ לפתח המשכן. מזבח העולה. ואת כל כליו. ואת הכיור ואת כנו. ואלה הדברים הם כבוד אלקים. ובעבור זה רמזתי לך כי יש בדורינו אנשים חכמים בעיניהם אולי יהתלו על דברי. והיודע סוד נשמתו ומתכונת גופו יוכל לדעת דברי עולם העליון. כי האדם כדמות עולם קטן. והוא היה סוף בריאתו בארץ וסימן לדבר בגדול החל ובקטן כלה. והגאון הזכיר כי שמונה עשר דברים הם במשכן שהוא עולם אמצעי וכמוהם בעולם העליון וככה העולם הקטן. הנה הכלל כל כרוב נעשה לקבל כח העליון. גם בעבור שילמוד המשכיל ואין צורך להאריך