(יב) הִלֵּל וְשַׁמַּאי קִבְּלוּ מֵהֶם. הִלֵּל אוֹמֵר, הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה:
(12) Hillel and Shammai received [the oral tradition] from them. Hillel used to say: be of the disciples of Aaron, loving peace and pursuing peace, loving mankind and drawing them close to the Torah.
(ג) הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן. ראוי לו לאדם, אומר הלל, לדבוק בדרכיו של אהרן הכהן, שהיה – על פי תפיסת חז"ל – אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה לא די לחבב ולהעריך את השלום שבין אדם לחברו, אלא ראוי אף לרדוף אחריו ולהגיע אליו, גם אם הדבר כרוך במאמץ, בטרחה ובהשקעת זמן. יסוד הדברים, מבחינה לשונית, בדברי המזמור: "סור מרע ועשה טוב / בקש שלום ורדפהו" (תהילים לד, טו).
(כט) וַיִּרְאוּ֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה כִּ֥י גָוַ֖ע אַהֲרֹ֑ן וַיִּבְכּ֤וּ אֶֽת־אַהֲרֹן֙ שְׁלֹשִׁ֣ים י֔וֹם כֹּ֖ל בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃
(29) the whole community knew that Aaron had breathed his last. All the house of Israel bewailed Aaron thirty days.
(ח) וַיִּבְכּוּ֩ בְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֧ל אֶת־מֹשֶׁ֛ה בְּעַֽרְבֹ֥ת מוֹאָ֖ב שְׁלֹשִׁ֣ים י֑וֹם וַֽיִּתְּמ֔וּ יְמֵ֥י בְכִ֖י אֵ֥בֶל מֹשֶֽׁה׃
(8) And the Israelites bewailed Moses in the steppes of Moab for thirty days. The period of wailing and mourning for Moses came to an end.
(ד״א) מפני מה בכו ישראל את אהרן שלשים יום [(אנשים ונשים)] מפני שדן אהרן דין אמת לאמיתו מניין לא אמר לאיש שסרחת ולא לאשה שסרחת לכך נאמר ויבכו אותו כל בית ישראל. אבל משה שמוכיחן בדברים קשים נאמר ויבכו בני ישראל את משה. ועוד כמה אלפים היו בישראל שנקראו שמם אהרן (אהרן) שאלמלא אהרן לא בא זה לעולם שהיה משים שלום בין איש לאשתו ומזדווגין זה עם זה והיו קורין שם הילוד על שמו. וי׳׳א לכך נאמר ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל שכל מי שרואה משה רבינו שיושב ובוכה מי לא יבכה. (ויש אומרים) מי שרואה אלעזר ופינחס שהם שני כהנים גדולים שעומדים ובוכים מי לא יבכה.
(Another interpretation:) Why did Israel weep for Aaron for thirty days? [(Both women and men.)] Because he always judged fairly. How do we know this? For he never said to a man or woman: You have disgraced yourself. That is why it says that the entire House of Israel wept for him. But with Moses, who would chastise them with harsh words, it merely says (Deuteronomy 34:8), “The children of Israel wept for Moses.” And also, how many thousands in Israel were named after Aaron! Because if not for Aaron, they would never have come into the world. For he would bring peace between husband and wife, and then they would come back together, and would name their first child after him. But there are those who say that the reason the entire House of Israel wept for him for thirty days is because anyone who saw Moses our teacher sitting and weeping, how could they not weep? (And some say:) Anyone who saw Elazar and Pinchas, the two high priests, standing and crying, how could they not weep?
אוהב שלום כיצד מלמד שיהא אדם אוהב שלום בישראל בין כל אחד ואחד כדרך שהיה אהרן אוהב שלום בין כל אחד ואחד שנא׳ (מלאכי ב) "תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון"(מלאכי ב, ה-ז)...כשהיה אהרן מהלך בדרך פגע בו באדם רשע ונתן לו שלום למחר בקש אותו האיש לעבור עבירה אמר אוי לי היאך אשא עיני אחר כך ואראה את אהרן בושתי הימנו שנתן לי שלום נמצא אותו האיש מונע עצמו מן העבירה. וכן שני בני אדם שעשו מריבה זה עם זה הלך אהרן וישב אצל אחד מהם אמר לו בני ראה חברך מהו אומר מטרף את לבו וקורע את בגדיו אומר אוי לי היאך אשא את עיני ואראה את חברי בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו. והולך אהרן ויושב אצל האחר וא״ל בני ראה חברך מהו אומר מטרף את לבו וקורע את בגדיו ואומר אוי לי היאך אשא את עיניו ואראה את חברי בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו הוא יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו. וכשנפגשו זה בזה גפפו ונשקו זה לזה לכך נאמר (במדבר כ) ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל:
When two people quarrelled Aharon went and sat down with one of them and said to him, "My son, know that your friend has said, 'I am ashamed before him because I have sinned against him.' " Aaron would sit with him until he had dispelled the ill feeling from his heart. Then Aaron would go and sit with the other one and say to him, "Know that your friend is saying, 'Woe is to me! How shall I raise my eyes and look at my friend? I am ashamed before him because I have sinned against him.' " Aharon would sit with him until he had dispelled the ill feeling from his heart. When the two friends later met, they embraced and kissed each other....
ד"ר גלעד ששון, אוניברסיטת בר- אילן
בתורה עצמה לא נאמר במפורש שאהרון היה "רודף שלום". גם נקודות האחיזה לכך בתיאור האבל על מותו של אהרון ובפסוקים ממלאכי, אינן אומרות דבר מפורש על אישיותו של אהרון, והלימוד עליה הוא על דרך הדרש. אם כן, חוזרת השאלה על דברי הלל: מדוע הוא בוחר לתאר את אהרון כרודף שלום? ייתכן שהתשובה לזה נמצאת מחוץ למקרא, באחת התפניות החשובות בעולם התורה בתקופת בית שני ולאחר החורבן. כידוע, בראשונה, האחריות ללימוד התורה הייתה מוטלת על הכוהנים, כדברי משה בברכתו לשבט לוי: "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל" (דב' לג:י). הפסוקים שהובאו לעיל ממלאכי, שהתנבא בתקופת שיבת ציון, מלמדים כי מצב זה נמשך גם בראשית ימי בית שני. אבל החל מן התקופה החשמונאית, מתגבשת קבוצה של חכמים המוכרים כ"פרושים", המבקשת לערער על המונופול של הכוהנים בלימוד ובהוראת התורה. ואמנם לאחר מאבק ממושך, איבדו הכוהנים את אחיזתם הבלעדית בתורה.
נראה כי יש לקרוא את דברי הלל לאור מאבק זה. התכונות שמדבר עליהן הלל הן התכונות שלדעתו עשויות להניע את העם לקבל את סמכותם של החכמים. רדיפת השלום ואהבת הבריות של החכמים הן הדרכים לקרב את העם לתורה. המשפט "הוי תלמידו של אהרן" וייחוס התכונות האלה לאהרון הם הצהרתו של הלל: אנחנו החכמים, הננו תלמידיו של אהרון. אנחנו, ולא בניו, ממשיכים את דרכו של אהרון כמורה התורה של עם ישראל. כדי להיות מנהיג רוחני, אין צורך להיות בנו של אהרון, אלא תלמידו. לייחוס אין משמעות אלא לתכונות האנושיות. אם כן, אזכור שמו של אהרון לצד התכונות הללו אינה מבקשת לתאר תיאור ביוגרפי-היסטורי של אהרון אלא לבסס את היותם של החכמים בעלי תכונות אלה כממשיכי דרכו של אהרון.
Dr. Gilead Sasson, Bar Ilan University
The Torah itself does not say explicitly that Aaron “pursued peace.” Even the verses on which this notion is pegged, in the description of the mourning for Aaron and in the verses in Malachi, say nothing explicit about Aaron’s personality, so the deductions are all by way of homiletic interpretation.
This brings us back to our question about Hillel’s remark: why did he choose to describe Aaron as pursuing peace? The answer, it seems, lies outside of Scripture, in one of the important turning points in the world of Torah during the Second Temple period and after the destruction of the Temple.
As is known, responsibility for Torah study was originally placed on the priests, as Moses said in his blessing to the tribe of Levi: “They shall teach your laws to Jacob and Your instruction to Israel” (Deut. 33:10). The above-cited verses from Malachi, who prophesied during the period of the return to Zion, indicate that this situation persisted into the early days of the Second Temple. But, beginning with the Hasmonean period, a group of Sages began to emerge, known as the Pharisees, who sought to break the priests’ monopoly on studying and teaching the Torah. After a prolonged struggle the priests indeed lost their exclusive hold over the Torah.
Hillel’s remarks, so it seems, should be read in the context of this struggle. The qualities that Hillel mentions were ones which in his opinion would be likely to persuade the people to accept the authority of the Rabbis. The Rabbis’ pursuit of peace and love of mankind were ways to draw the people closer to Torah.
In saying, “Be a disciple of Aaron,” and ascribing these qualities to Aaron, Hillel was declaring: We, the Rabbis, are disciples of Aaron. We, and not his sons, are the ones continuing Aaron’s role as the one who teaches Torah to the people of Israel. To be a spiritual leader one did not have to be Aaron’s descendant, rather, his disciple. Not lineage but personality character was significant. So, mentioning Aaron in conjunction with these traits was not meant as a biographical-historical depiction, rather as a way of establishing that the Sages had the traits making them the ones who were continuing in Aaron’s footsteps.