סיפור דוד ובת שבע בראי הדורות
1א
הדף מאת: גילי ושירה זיוון / מרכז יעקב הרצוג
2ב
על אף שדוד נחשב לאחד המלכים הטובים שהיו ביכולת ההנהגה, הלחימה, סדרי השלטון ואהבת אלוהים - התנ"ך לא מסתיר גם את הכתמים בעברו, ובראשם פרשת בת שבע. בלימוד זה נבחן כיצד ראו חכמים והוגי דעות מוקדמים ומודרניים את מעשיו של דוד, עד כמה הם התרחקו בפירושם מפשט הכתוב ומה הניע את מגמות הפירוש השונות.
3ג
דיון
על אף שדוד נחשב לאחד המלכים הטובים שהיו ביכולת ההנהגה, הלחימה, סדרי השלטון ואהבת אלוהים, התנ"ך לא מסתיר גם את הכתמים בעברו, ובראשם פרשת בת שבע. בלימוד זה נבחן כיצד ראו חכמים והוגי דעות מוקדמים ומודרניים את מעשיו של דוד, עד כמה הם התרחקו בפירושם מפשט הכתוב, ומה הניע את מגמות הפירוש השונות.
4ד
דיון
א. הסיפור התנ"כי
דוד המלך הוא ללא ספק אחת הדמויות המרכזיות, המורכבות והמעניינות בתנ"ך. מצד אחד הוא היה אחד ממלכי ישראל הטובים והאהובים, "אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי" (שמואל א, טז, יב) אשר הפליא לנגן בנבל, ניצח את גוליית הפלישתי, היה אהוב בתחילת דרכו על שאול ועל בנו יהונתן ובתו מיכל, וגילה כישורי מלחמה מרשימים. בגיל שלושים הוא הקים ממלכה יציבה ומפוארת למשך ארבעים שנה. מצד שני, לא נגרעו מחייו גם פרשיות קשות, כמו זו של בת שבע ואוריה החיתי, שהתנ"ך נותן לה מקום רב:
5ה
(א) וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה לְעֵת צֵאת הַמְּלָאכִים וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יוֹאָב וְאֶת עֲבָדָיו עִמּוֹ וְאֶת כָּל יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁחִתוּ אֶת בְּנֵי עַמּוֹן וַיָּצֻרוּ עַל רַבָּה וְדָוִד יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלָם: (ב) וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ וַיִּתְהַלֵּךְ עַל גַּג בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּג וְהָאִשָּׁה טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד: (ג) וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיִּדְרֹשׁ לָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי: (ד) וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת מִטֻּמְאָתָהּ וַתָּשָׁב אֶל בֵּיתָהּ: (ה) וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתִּשְׁלַח וַתַּגֵּד לְדָוִד וַתֹּאמֶר הָרָה אָנֹכִי: (ו) וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶל יוֹאָב שְׁלַח אֵלַי אֶת אוּרִיָּה הַחִתִּי וַיִּשְׁלַח יוֹאָב אֶת אוּרִיָּה אֶל דָּוִד: (ז) וַיָּבֹא אוּרִיָּה אֵלָיו וַיִּשְׁאַל דָּוִד לִשְׁלוֹם יוֹאָב וְלִשְׁלוֹם הָעָם וְלִשְׁלוֹם הַמִּלְחָמָה: (ח) וַיֹּאמֶר דָּוִד לְאוּרִיָּה רֵד לְבֵיתְךָ וּרְחַץ רַגְלֶיךָ וַיֵּצֵא אוּרִיָּה מִבֵּית הַמֶּלֶךְ וַתֵּצֵא אַחֲרָיו מַשְׂאַת הַמֶּלֶךְ: (ט) וַיִּשְׁכַּב אוּרִיָּה פֶּתַח בֵּית הַמֶּלֶךְ אֵת כָּל עַבְדֵי אֲדֹנָיו וְלֹא יָרַד אֶל בֵּיתוֹ: (י) וַיַּגִּדוּ לְדָוִד לֵאמֹר לֹא יָרַד אוּרִיָּה אֶל בֵּיתוֹ וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אוּרִיָּה הֲלוֹא מִדֶּרֶךְ אַתָּה בָא מַדּוּעַ לֹא יָרַדְתָּ אֶל בֵּיתֶךָ: (יא) וַיֹּאמֶר אוּרִיָּה אֶל דָּוִד הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים וַאֲנִי אָבוֹא אֶל בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׁכַּב עִם אִשְׁתִּי חַיֶּךָ וְחֵי נַפְשֶׁךָ אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה:
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אוּרִיָּה שֵׁב בָּזֶה גַּם הַיּוֹם וּמָחָר אֲשַׁלְּחֶךָּ וַיֵּשֶׁב אוּרִיָּה בִירוּשָׁלַם בַּיּוֹם הַהוּא וּמִמָּחֳרָת: (יג) וַיִּקְרָא לוֹ דָוִד וַיֹּאכַל לְפָנָיו וַיֵּשְׁתְּ וַיְשַׁכְּרֵהוּ וַיֵּצֵא בָעֶרֶב לִשְׁכַּב בְּמִשְׁכָּבוֹ עִם עַבְדֵי אֲדֹנָיו וְאֶל בֵּיתוֹ לֹא יָרָד: (יד) וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּכְתֹּב דָּוִד סֵפֶר אֶל יוֹאָב וַיִּשְׁלַח בְּיַד אוּרִיָּה: (טו) וַיִּכְתֹּב בַּסֵּפֶר לֵאמֹר הָבוּ אֶת אוּרִיָּה אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיו וְנִכָּה וָמֵת: (טז) וַיְהִי בִּשְׁמוֹר יוֹאָב אֶל הָעִיר וַיִּתֵּן אֶת אוּרִיָּה אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יָדַע כִּי אַנְשֵׁי חַיִל שָׁם: (יז) וַיֵּצְאוּ אַנְשֵׁי הָעִיר וַיִּלָּחֲמוּ אֶת יוֹאָב וַיִּפֹל מִן הָעָם מֵעַבְדֵי דָוִד וַיָּמָת גַּם אוּרִיָּה הַחִתִּי: (יח) וַיִּשְׁלַח יוֹאָב וַיַּגֵּד לְדָוִד אֵת כָּל דִּבְרֵי הַמִּלְחָמָה: (יט) וַיְצַו אֶת הַמַּלְאָךְ לֵאמֹר כְּכַלּוֹתְךָ אֵת כָּל דִּבְרֵי הַמִּלְחָמָה לְדַבֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ: (כ) וְהָיָה אִם תַּעֲלֶה חֲמַת הַמֶּלֶךְ וְאָמַר לְךָ מַדוּעַ נִגַּשְׁתֶּם אֶל הָעִיר לְהִלָּחֵם הֲלוֹא יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יֹרוּ מֵעַל הַחוֹמָה: (כא) מִי הִכָּה אֶת אֲבִימֶלֶךְ בֶּן יְרֻבֶּשֶׁת הֲלוֹא אִשָּׁה הִשְׁלִיכָה עָלָיו פֶּלַח רֶכֶב מֵעַל הַחוֹמָה וַיָּמָת בְּתֵבֵץ לָמָּה נִגַּשְׁתֶּם אֶל הַחוֹמָה וְאָמַרְתָּ גַּם עַבְדְּךָ אוּרִיָּה הַחִתִּי מֵת:
(כב) וַיֵּלֶךְ הַמַּלְאָךְ וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לְדָוִד אֵת כָּל אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יוֹאָב: (כג) וַיֹּאמֶר הַמַּלְאָךְ אֶל דָּוִד כִּי גָבְרוּ עָלֵינוּ הָאֲנָשִׁים וַיֵּצְאוּ אֵלֵינוּ הַשָּׂדֶה וַנִּהְיֶה עֲלֵיהֶם עַד פֶּתַח הַשָׁעַר: (כד) וַיֹּראוּ הַמּוֹרִאים אֶל עֲבָדֶךָ מֵעַל הַחוֹמָה וַיָּמוּתוּ מֵעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְגַם עַבְדְּךָ אוּרִיָּה הַחִתִּי וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַמַּלְאָךְ כֹּה תֹאמַר אֶל יוֹאָב אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה כִּי כָזֹה וְכָזֶה תֹּאכַל הֶחָרֶב הַחֲזֵק מִלְחַמְתְּךָ אֶל הָעִיר וְהָרְסָהּ וְחַזְּקֵהוּ: (כו) וַתִּשְׁמַע אֵשֶׁת אוּרִיָּה כִּי מֵת אוּרִיָּה אִישָׁהּ וַתִּסְפֹּד עַל בַּעְלָהּ: (כז) וַיַּעֲבֹר הָאֵבֶל וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיַּאַסְפָהּ אֶל בֵּיתוֹ וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ בֵּן וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד בְּעֵינֵי ה':
And it came to pass, at the return of the year, at the time when kings go out to battle, that David sent Yo᾽av, and his servants with him, and all Yisra᾽el, and they ravaged the children of ῾Ammon, and besieged Rabba. But David tarried still at Yerushalayim. And it came to pass one evening, that David arose from his bed, and walked upon the roof of the king’s house: and from the roof he saw a woman bathing; and the woman was very fair to look upon. And David sent and inquired after the woman. And one said, Is not this Bat-sheva, the daughter of Eli῾am, the wife of Uriyya the Ĥittite? And David sent messengers, and took her; and she came in to him, and he lay with her; for she had purified herself from her uncleanness, and then she returned to her house. And the woman conceived, and sent and told David, and said, I am with child. And David sent to Yo᾽av, saying, Send me Uriyya the Ĥittite. And Yo᾽av sent Uriyya to David. And when Uriyya was come to him, David asked how Yo᾽av did, and how the people did, and how the war prospered. And David said to Uriyya, Go down to thy house, and wash thy feet. And Uriyya departed out of the king’s house, and there followed him a portion of food from the king. But Uriyya slept at the door of the king’s house with all the servants of his lord, and went not down to his house. And when they had told David, saying, Uriyya went not down to his house, David said to Uriyya, Didst thou not come from a journey? why then didst thou not go down to thy house? And Uriyya said to David, The ark, and Yisra᾽el, and Yehuda, dwell in booths; and my lord Yo᾽av, and the servants of my lord, are encamped in the open fields; shall I then go into my house, to eat and to drink, and to lie with my wife? as thou livest, and as thy soul lives, I will not do this thing. And David said to Uriyya, Remain here today also, and to morrow I will let thee depart. So Uriyya remained in Yerushalayim that day, and the morrow. And when David had called him, he did eat and drink before him; and he made him drunk: and at even he went out to lie on his bed with the servants of his lord, but went not down to his house. And it came to pass in the morning, that David wrote a letter to Yo᾽av, and sent it by the hand of Uriyya. And he wrote in the letter, saying, Set Uriyya in the forefront of the hottest battle, and withdraw from him, so that he may be hit, and die. And it came to pass, when Yo᾽av besieged the city, that he assigned Uriyya to a place where he knew that fighting men were. And the men of the city went out, and fought with Yo᾽av: and some of the people of the servants of David fell; and Uriyya the Ĥittite died also. Then Yo᾽av sent and told David all the things concerning the war; and charged the messenger, saying, When thou hast made an end of telling the matters of the war to the king, and if so be that the king’s anger be roused, and he say to thee, Why did you approach so near to the city when you did fight? knew you not that they would shoot from the wall? Who smote Avimelekh the son of Yerubbeshet? did not a woman cast an upper millstone upon him from the wall, that he died in Teveż? why did you go so near the wall? then say thou, Thy servant Uriyya the Ĥittite is dead also. So the messenger went, and came and told David all that Yo᾽av had sent him for. And the messenger said to David, Indeed, the men prevailed against us, and came out unto us into the field, and we were engaged with them right up to the entrance of the gate. And the shooters shot from the wall upon thy servants; and some of the king’s servants are dead, and thy servant Uriyya the Ĥittite is dead also. Then David said to the messenger, Thus shalt thou say to Yo᾽av, Let not this thing displease thee, for the sword devours one as well as another: make thy battle more strong against the city, and overthrow it: and encourage thou him. And when the wife of Uriyya heard that Uriyya her husband was dead, she mourned for her husband. And when the mourning was past, David sent and fetched her to his house, and she became his wife, and bore him a son. But the thing that David had done was evil in the eyes of the Lord.
6ו
דיון
בהמשך הפרשה נשלח נתן הנביא להוכיח את דוד על חטאיו:
7ז
וַיִּשְׁלַח ה' אֶת נָתָן אֶל דָּוִד וַיָּבֹא אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁנֵי אֲנָשִׁים הָיוּ בְּעִיר אֶחָת אֶחָד עָשִׁיר וְאֶחָד רָאשׁ: (ב) לְעָשִׁיר הָיָה צֹאן וּבָקָר הַרְבֵּה מְאֹד: (ג) וְלָרָשׁ אֵין כֹּל כִּי אִם כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה אֲשֶׁר קָנָה וַיְחַיֶּהָ וַתִּגְדַּל עִמּוֹ וְעִם בָּנָיו יַחְדָּו מִפִּתּוֹ תֹאכַל וּמִכֹּסוֹ תִשְׁתֶּה וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב וַתְּהִי לוֹ כְּבַת: (ד) וַיָּבֹא הֵלֶךְ לְאִישׁ הֶעָשִׁיר וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ לַעֲשֹוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא לוֹ וַיִּקַּח אֶת כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָאשׁ וַיַּעֲשֶׂהָ לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו: (ה) וַיִּחַר אַף דָּוִד בָּאִישׁ מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל נָתָן חַי ה' כִּי בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת: (ו) וְאֶת הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם עֵקֶב אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְעַל אֲשֶׁר לֹא חָמָל:
(ז) וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד אַתָּה הָאִישׁ כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאָנֹכִי הִצַּלְתִּיךָ מִיַּד שָׁאוּל: (ח) וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית אֲדֹנֶיךָ וְאֶת נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וְאִם מְעָט וְאֹסִפָה לְּךָ כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה: (ט) מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה' לַעֲשֹוֹת הָרַע בְּעֵינַו {בְּעֵינַי} אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן: (י) וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי וַתִּקַּח אֶת אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה: (יא) כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת: (יב) כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ בַסָּתֶר וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ: (יג) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לַה'
And the Lord sent Natan to David. And he came to him, and said to him, There were two men in one city; the one rich, and the other poor. The rich man had very many flocks and herds: but the poor man had nothing, except one little ewe lamb, which he had bought and reared: and it grew up together with him, and with his children; it did eat of his own bread, and drank of his own cup, and lay in his bosom, and was like a daughter to him. And there came a traveller to the rich man, and he spared to take of his own flock and of his own herd, to prepare it for the wayfaring man that was come to him; but took the poor man’s lamb, and prepared it for the man that was come to him. And David’s anger burned greatly against the man; and he said to Natan, As the Lord lives, the man that has done this is worthy to die: and he shall restore the lamb fourfold, because he did this thing, and because he had no pity. And Natan said to David, Thou art the man. Thus says the Lord God of Yisra᾽el, I anointed thee king over Yisra᾽el, and I delivered thee out of the hand of Sha᾽ul; and I gave thee thy master’s house, and thy master’s wives into thy bosom, and gave thee the house of Yisra᾽el and of Yehuda; and if that had been too little, I would moreover have given thee as much again. Why hast thou despised the commandment of the Lord, to do evil in his sight? thou hast killed Uriyya the Ĥittite with the sword, and hast taken his wife to be thy wife, and hast slain him with the sword of the children of ῾Ammon. Now therefore the sword shall never depart from thy house; because thou hast despised me, and hast taken the wife of Uriyya the Ĥittite to be thy wife. Thus says the Lord, Behold, I will raise up evil against thee out of thy own house, and I will take thy wives before thy eyes, and give them to thy neighbour, and he shall lie with thy wives in the sight of this sun. For thou didst it secretly: but I will do this thing before all Yisra᾽el, and before the sun. And David said to Natan, I have sinned against the Lord. And Natan said to David, The Lord also has commuted thy sin; thou shalt not die.
8ח
דיון
  • לפי פשט הכתוב, האם חטא דוד? סמנו את הפסוקים המחזקים את טענתכם.
9ט
דיון
ב. תקופת האמוראים
פרשיית דוד ובת שבע נידונה רבות לאורך הדורות. נקרא שני דיונים תלמודיים העוסקים בפרשה זו. הראשון ממסכת שבת והשני ממסכת סנהדרין.
10י
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר דוד חטא אינו אלא
אמר רב: רבי [שבהמשך תוצג שיטתו], דאתי מדוד, מהפך ודריש בזכותיה דדוד [התנא רבי יהודה הנשיא, מזרעו של דוד ולכן הופך את פשט הסיפור המקראי כדי להגן על דוד. ומובאים דבריו של רבי,]:
"מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע"? רבי אומר: משונה רעה זו מכל רעות שבתורה שכל רעות שבתורה כתיב בהו "ויעש" וכאן כתיב "לעשות", [ומכאן-] שביקש לעשות ולא עשה.
"את אוריה החתי הכית בחרב"- שהיה לך לדונו בסנהדרין ולא דנת. "ואת אשתו לקחת לך לאשה" ליקוחין יש לך בה דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו [שמא ימות, כדי למנוע עגינותה] שנאמר "ואת עשרת חריצי החלב האלה תביא לשר האלף ואת אחיך תפקוד לשלום ואת ערובתם תקח" (שמואל א, יז, יח). מאי "ערובתם"? תני רב יוסף דברים המעורבים בינו לבינה.
"ואותו הרגת בחרב בני עמון" מה חרב בני עמון אי [=אין] אתה נענש עליו אף אוריה החתי אי אתה נענש עליו. מאי טעמא [=מהי הסיבה]? מורד במלכות הוה [=מורד במלכות היה], דאמר ליה [שאמר לו, אוריה לדוד]: "ואדוני יואב ועבדי אדוני על פני השדה חונים" (שמואל ב, יא, יא).
that the sons of Samuel sinned is nothing other than mistaken, as it is stated: “And it came to pass, when Samuel was old that he made his sons judges over Israel…And his sons walked not in his ways but sought after unjust gain, and took bribes, and perverted justice” (I Samuel 8:1–3). By inference: In his ways they did not walk, however, they did not sin either. They were not the equals of their father, but they were not sinners. However, how then do I establish the meaning of the verse: “And they sought after unjust gain,” indicating that they were sinners? It means that they did not conduct themselves in accordance with the actions of their father. As Samuel the righteous would travel to all places where the people of Israel were located and sit in judgment in their towns, as it is stated: “And he went from year to year in circuit from Beth-El, and Gilgal, and Mitzpa, and judged Israel in all those places” (I Samuel 7:16). And, however, they did not do so and travel from place to place. Rather, they sat in their own cities in order to enhance the fees collected by their attendants and scribes. Therefore, the verse ascribes to them liability as if they sinned by seeking ill-gotten gains and bribes. The Gemara notes that this matter is parallel to a dispute between tanna’im. As it was taught in a baraita that the verse states: “And they sought after unjust gain.” Rabbi Meir says: This means that they vocally demanded their portions of the tithe due them as Levites, abusing their position to the detriment of other Levites. Rabbi Yehuda says: They imposed upon local homeowners to sell their merchandise and support them. Rabbi Akiva says: They took an extra basket of tithes, beyond that which was their due, by force. Rabbi Yosei says: They took only the gifts due them; however, they took them by force. They acted improperly, as a Levite is required to wait until he is given his gifts and may not take them. Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yonatan said: Anyone who says that David sinned with Bathsheba is nothing other than mistaken, as it is stated: “And David succeeded in all his ways; and the Lord was with him” (I Samuel 18:14). Is it possible that sin came to his hand and nevertheless the Divine Presence was with him? However, how then do I establish the meaning of the rebuke of the prophet Nathan: “Why have you despised the word of the Lord, to do that which is evil in My sight? Uriah the Hittite you have smitten with the sword, and his wife you have taken to be your wife, and him you have slain with the sword of the children of Ammon” (II Samuel 12:9), indicating that David sinned? The Gemara answers: David sought to do evil and have relations with Bathsheba while she was still married to Uriah but did not do so. Rav said: Rabbi Yehuda HaNasi, who descends from the house of David, seeks to teach the verse in favor of David. With regard to that which is written: “Why have you despised the commandment of the Lord to do evil,” Rabbi Yehuda HaNasi said: This evil mentioned with regard to David is different from all other evils in the Torah; as with regard to all other evils in the Torah, it is written: And he did evil, and here it is written: To do evil. This unique phrase indicates that David sought to do evil but did not actually do so. His intentions were improper; however, his actions were proper. That which is written: “Uriah the Hittite you have smitten with the sword,” means that you could have judged him before the Sanhedrin as one guilty of treason against the throne, and you did not judge him in that manner. Instead, you had him executed in a manner that deviated from the generally accepted principles of judgment. With regard to that which is written: “And his wife you have taken to be your wife”; it means that you have rights of marriage with her, as by law Bathsheba was already divorced from Uriah. As Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yonatan said: Anyone who goes to a war waged by the royal house of David writes a conditional bill of divorce to his wife. That was done to prevent a situation in which the soldier’s wife would be unable to remarry because the soldier did not return from battle and there were no witnesses to his fate. The conditional bill of divorce accorded her the status of a divorcee and freed her to remarry. As it is stated: “And carry these ten cheeses to the captain of their thousand, and to your brothers bring greetings and take their pledge [arubatam]” (I Samuel 17:18). What is the meaning of arubatam? Rav Yosef taught: It refers to matters that are shared [hame’oravim] between him, the husband, and her, the wife, i.e., marriage. The verse should be read: Take the bill of divorce that determines the status of the relationship between husband and wife. As, apparently, it was customary for men at war to send their wives a conditional divorce, since Uriah later died, Bathsheba retroactively assumed divorced status from the time that he set out to war. She was not forbidden to David. With regard to that which is written: “And him you have slain with the sword of the children of Ammon,” it means: Just as you are not punished for soldiers killed by the sword of the children of Ammon in the course of the war, so too you are not punished for the death of Uriah the Hittite. What is the reason that David was not liable for the death of Uriah? Because Uriah was a traitor against the throne. As he said to David: “And my lord Joab and the servants of my lord are encamped in the open fields” (II Samuel 11:11). In the presence of the king, one may not refer to another as his lord. Doing so is treason. Rav said: When you analyze the matter of David, no sin that he committed is found in his lifetime, except for that involving Uriah. As it is written: “Because David did that which was right in the eyes of the Lord, and turned not aside from any thing that He commanded him all the days of his life, save only in the matter of Uriah the Hittite” (I Kings 15:5). Abaye the Elder raised a contradiction between one statement of Rav and another statement of Rav: Did Rav actually say this? Didn’t Rav say: David accepted a slanderous report? Just as it is prohibited to relate a slanderous report, it is similarly prohibited to accept it. This contradiction remains unresolved, and it is difficult. The Gemara now examines the matter itself with regard to Rav’s statement cited in the course of the previous discussion. Rav said: David accepted a slanderous report, as it is written with regard to David’s search for a surviving son of Jonathan: “And the king said to him, to Ziba, Saul’s slave: Where is he? And Ziba said to the king: Behold, he is in the house of Machir, the son of Ammiel, in Lo-Devar [belo devar]” (II Samuel 9:4). Ziba indicated to David that Jonathan’s son was inconsequential, lacking any matter [lo devar] of Torah. And it is written: “Then King David sent, and fetched him out of the house of Machir, the son of Ammiel, from Lo-Devar [milo devar]” (II Samuel 9:5). That verse can be read that after sending for him, David found him filled with matters [melo devar] of Torah. Now, after David saw that Ziba was a liar, when Ziba once again slandered Jonathan’s son, Mephibosheth, why did David accept his report? As it is written that when David fled from Absalom, he met Ziba: “And the king said: And where is your master’s son? And Ziba said to the king: Behold, he is staying in Jerusalem, as he said: Today shall the house of Israel restore to me the kingdom of my father” (II Samuel 16:3). And from where do we derive that David accepted Ziba’s slanderous report? As it is written: “Then said the king to Ziba: Behold, all that belongs to Mephibosheth is yours. And Ziba said: I humbly beseech you that I may find favor in your sight, my lord, O king” (II Samuel 16:4). And Shmuel said: David did not accept Ziba’s slanderous report without substantiation. Rather, he himself saw conspicuous matters in Mephibosheth that indicated that Ziba was right. As it is written: “And Mephibosheth, the son of Saul, came down to meet the king, and he had neither dressed his feet, nor trimmed his beard, nor washed his clothes from the day the king departed until the day he came back in peace” (II Samuel 19:25). David thought that he was mourning the fact that he had returned in peace. And it is written: “And it came to pass, when he came to Jerusalem to meet the king, and the king said to him: Why did you not go with me, Mephibosheth? And he answered: My lord, O king, my servant deceived me; for your servant said: I will saddle me a donkey, and I will ride on it, and go to the king; because lame is
11יא
דיון
  • באיזה אור בוחר להציג את דוד? האם פירושו תואם את פשט הכתוב?
12יב
אמר רב יהודה אמר רב: לעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון. שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי נסיון ונכשל. אמר לפניו: רבונו של עולם, מפני מה אומרים "אלהי אברהם, אלהי יצחק, ואלהי יעקב"? ואין אומרים "אלהי דוד"? אמר [אלוהים]: אינהו מינסו לי ואת לא מינסית לי [=הם התנסו בעבור זאת ואותך לא העמדתי בניסיון]. אמר לפניו: רבונו של עולם בחנני ונסני שנאמר "בחנני ה' ונסני וגו'" (תהילים, כו, ב). אמר: מינסנא לך, ועבידנא מילתא בהדך דלדידהו לא הודעתינהו ואילו אנא קא מודענא לך, דמנסינא לך בדבר ערוה [אנסה אותך. לאבות לא הודעתי במה אנסם ולך אודיע - בענייני ערווה]. מיד "ויהי לעת הערב ויקם דוד מעל משכבו וגו'" (שמואל ב, יא, ב) אמר רב יהודה: שהפך משכבו של לילה למשכבו של יום ונתעלמה ממנו הלכה. אבר קטן יש באדם: משביעו רעב, ומרעיבו שבע. "ויתהלך על גג בית המלך וירא אשה רוחצת מעל הגג והאשה טובת מראה מאד" (שמ"ב יא, ב). בת שבע הוה קא חייפא רישא תותי חלתא [=בת שבע חפפה ראשה כשמעליה כוורת (מעין סכך)]. אתא שטן אידמי ליה כציפרתא [=בא השטן ונדמה לדוד כציפור], פתק ביה גירא, פתקה לחלתא, איגליה וחזייה [שילח דוד חץ בציפור, נפתח הסכך ונגלתה בת שבע לעיני דוד]. מיד "וישלח דוד וידרוש לאשה ויאמר הלא זאת בת שבע בת אליעם אשת אוריה החתי וישלח דוד מלאכים ויקחה ותבא אליו וישכב עמה והיא מתקדשת מטומאתה ותשב אל ביתה" (שמואל ב, יא, ג-ד) והיינו דכתיב "בחנת לבי פקדת לילה צרפתני בל תמצא זמותי בל יעבר פי" (תהילים, יז, ג) אמר [דוד]: איכו זממא נפל בפומיה דמאן דסני לי ולא אמר כי הא מילתא [לו רסן נפל בפי ולא הייתי אומר את אותן מילים (בחנני ונסני)].
דרש רבא: מאי דכתיב "למנצח לדוד בה' חסיתי איך תאמרו לנפשי נודי הרכם צפור" (תהלים יא, א) אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם מחול לי על אותו עון שלא יאמרו הר שבכם צפור נדדתו. [...]
דרש רבי דוסתאי דמן בירי: למה דוד דומה? לסוחר כותי: אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם "שגיאות מי יבין" (תהילים יט, יב)? אמר ליה שביקי לך [=נסלח לך], "ומנסתרות נקני" (שם)- שביקי לך, "גם מזדים חשוך עבדך" (שם, יג)) - שביקי לך, "אל ימשלו בי אז איתם" (שם) דלא לישתעו בי רבנן [=שלא ילמדו חכמים את חטאי] - שביקי לך "ונקיתי מפשע רב" (שם) שלא יכתב סרחוני! אמר לו: אי אפשר. ומה יו"ד שנטלתי משרי עומד וצווח כמה שנים עד שבא יהושע והוספתי לו שנאמר "ויקרא משה להושע בן נון יהושע" כל הפרשה כולה על אחת כמה וכמה?! "ונקיתי מפשע רב" אמר לפניו: רבונו של עולם מחול לי על אותו עון כולו, אמר: כבר עתיד שלמה בנך לומר בחכמתו "היחטא איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה אם יהלך איש על הגחלים ורגליו לא תכוינה"? (משלי ו, כז-כח) כן הבא על אשת רעהו לא ינקה כל הנוגע בה. אמר ליה: כל הכי נטרד ההוא גברא? אמר ליה: קבל עליך יסורין. קבל עליו.
§ Apropos Ahithophel, the Gemara relates the events that led to his death. Rav Yehuda says that Rav says: A person should never bring himself to undergo an ordeal, as David, king of Israel, brought himself to undergo an ordeal and failed. David said before God: Master of the Universe, for what reason does one say in prayer: God of Abraham, God of Isaac, and God of Jacob, and one does not say: God of David? God said to David: They have undergone ordeals before Me, and you have not undergone an ordeal before Me. David said before Him: Examine me and subject me to an ordeal, as it is stated: “Examine me, Lord, and subject me to an ordeal; try my kidneys and my heart” (Psalms 26:2). God said to him: I will subject you to an ordeal, and I will perform a matter for you that I did not perform for the Patriarchs, as for them, I did not inform them of the nature of the ordeal, while I am informing you that I will subject you to an ordeal involving a matter of a married woman, with whom relations are forbidden. Immediately, it is written: “And it came to pass one evening that David rose from his bed” (II Samuel 11:2). Rav Yehuda says: Once David heard the nature of his ordeal, he sought to prevent himself from experiencing lust. He transformed his nighttime bed into his daytime bed, i.e., he engaged in intercourse with his wives during the day, in an attempt to quell his lust. But a halakha, i.e., a Torah statement, escaped him: There is a small limb in man that he employs in sexual intercourse. If he starves the limb, and does not overindulge, it is satiated; but if he satiates the limb and overindulges in sexual intercourse, it is starving, and desires more. Therefore, his plan had the opposite effect. The verse states: “And he walked upon the roof of the king’s house; from the roof he saw a woman bathing, and the woman was very fair to look upon” (II Samuel 11:2). Bathsheba was shampooing her head behind a beehive, which concealed her from sight. Satan came and appeared to David as a bird. David shot an arrow at the bird, the arrow severed the beehive, Bathsheba was exposed, and David saw her. Immediately, it is written: “And David sent and inquired after the woman. And one said: Is not this Bathsheba, daughter of Eliam, the wife of Uriah the Hittite? And David sent messengers, and took her, and she came to him, and he lay with her, for she was purified from her impurity, and then she returned to her house” (II Samuel 11:3–4). And that is the meaning of that which is written: “You have proved my heart; You have visited me in the night: You have tried me, but You find nothing; let no presumptuous thought pass my lips” (Psalms 17:3). David said: Oh, that a muzzle would have fallen upon the mouth of the one who hates me, a euphemism for his own mouth, and I would not have said anything like that and I would have withstood the ordeal. Rava taught: What is the meaning of that which is written: “To the leader, of David. In the Lord I put my trust; how can you say to my soul: Flee like a bird to your mountain” (Psalms 11:1)? David said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, pardon me for that sin with Bathsheba so that the wicked people will not say: The mountain that is among you, i.e., the luminary of the generation, David, was driven from the world due to a bird that led to his transgression. Rava taught: What is the meaning of that which is written: “Against You, only You, have I sinned, and done what is evil in Your eyes; that You are justified when You speak, and right when You judge” (Psalms 51:6)? David said before the Holy One, Blessed be He: It is revealed and known before You that if I sought to suppress my evil inclination, I would have suppressed it; but I said: I will sin, so that they will not say a servant overcame his master and withstood the ordeal even though God said that he would not. Rava taught: What is the meaning of that which is written: “For I am ready to stumble [letzela] and my pain is always before me” (Psalms 38:18)? Bathsheba, daughter of Eliam, was designated as fit for David from the six days of Creation. Rava interprets that the term letzela is referring to Eve, who was taken from the side [tzela] of Adam, the first man, and explains that she was destined for him, just as Eve was destined for Adam. But she came to him through pain. And likewise, the school of Rabbi Yishmael taught: Bathsheba, daughter of Eliam, was designated as fit for David, but he partook of her unripe, before the appointed time. David would have ultimately married her in a permitted manner after the death of Uriah. Rava taught: What is the meaning of that which is written: “And when I limped they rejoiced and gathered, the wretched gather themselves together against me, and those whom I know not; they tore and did not cease [dammu]” (Psalms 35:15)? David said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe. It is revealed and known before you that if my enemies were to tear my flesh, my blood [dami] would not flow to the ground, due to excessive fasting (see II Samuel 12:16–17). David continued: Moreover, my enemies torment me to the extent that at the time when they are engaged in the public study of the halakhot of the four court-imposed death penalties they interrupt their study and say to me: David, concerning one who engages in intercourse with a married woman, his death is effected with what form of execution? And I said to them: Concerning one who engages in intercourse with a married woman before witnesses and with forewarning, his death is by strangulation, and he has a share in the World-to-Come. But one who humiliates another before the multitudes has no share in the World-to-Come. The transgression of those who humiliated David is clearly more severe than the transgression of David himself. Rav Yehuda says that Rav says: Even during the time of his illness he fulfilled the mitzva of conjugal rights for eighteen wives, as it is stated: “I am weary with my groaning; every night I speak in my bed; I melt away my couch with tears” (Psalms 6:7). Even when he was weary and groaning he still spoke in his bed, a euphemism for sexual intercourse. And Rav Yehuda says that Rav says: David sought to engage in idol worship during Absalom’s coup, as it is stated: “And it came to pass when David was at the top [rosh] of the ascent, where he would bow to God” (II Samuel 15:32), and rosh means nothing other than idol worship, as it is stated: “As for that image, its head [reishei] was of fine gold” (Daniel 2:32). It is written: “Behold Hushai the Archite came to meet him with his coat rent and earth upon his head” (II Samuel 15:32). Hushai said to David: Shall they say a king like you will engage in idol worship? David said to him: Is it preferable that they say with regard to a king like me, known to be righteous, that his son will kill him? David continued, referring to himself in third person: It is preferable that he shall engage in idol worship and the name of Heaven shall not be desecrated in public through the murder of a righteous king in this manner. Hushai said to him: What is the reason that you married a beautiful woman, the mother of Absalom? David said to him: With regard to a beautiful woman, the Merciful One permitted marrying her. Hushai said to him: But you did not interpret the juxtaposed verses, as juxtaposed to the portion of the beautiful woman is the portion beginning: “If a man has a stubborn and rebellious son” (Deuteronomy 21:18). From that juxtaposition it is derived: Anyone who marries a beautiful woman has a stubborn and rebellious son. Therefore, even if Absalom kills you, there will be no desecration of God’s name, as the people will attribute his actions to his mother. Rabbi Dostai from Biri taught: To what is David comparable? He is comparable to a Samaritan merchant, who incrementally lowers the price until the buyer agrees to purchase the merchandise. David said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe: “Who can discern his errors” (Psalms 19:13), i.e., forgive me for the unwitting sins that I committed. God said to him: They are forgiven for you. David asked more: “Cleanse me from hidden faults” (Psalms 19:13), i.e., pardon me for transgressions that I committed in private, even if I performed them intentionally. God said to him: They are forgiven for you. David requested: “Keep back your servant also from intentional sins” (Psalms 19:14). God said to him: They are forgiven for you. David requested: “Let them not have dominion over me, then I shall be faultless” (Psalms 19:14), and I further request that the Sages will not speak of me and condemn me. God said to him: They are forgiven for you. David requested: “And I shall be clear from great transgression” (Psalms 19:14), meaning that my transgression with Bathsheba and Uriah will not be written in the Bible. God said to him: That is impossible. And just as the letter yod that I removed from the name of Sarai, wife of Abraham, when I changed her name to Sarah, was standing and screaming several years over its omission from the Bible until Joshua came and I added the yod to his name, as it is stated: “And Moses called Hosea, son of Nun, Joshua [Yehoshua]” (Numbers 13:16); the entire portion of your transgression, which is fit to be included in the Bible, all the more so it cannot be omitted. The verse states: “And I shall be clear from great transgression” (Psalms 19:14). David said before God: Master of the Universe, pardon me for that entire sin. God said to him: Your son Solomon is already destined to say with his wisdom: “Can a man take fire in his lap and his garments not be burned? Can one walk on hot coals and his feet not be scorched? So too one who lies with his neighbor’s wife; anyone who touches her shall not go unpunished” (Proverbs 6:27–29). David said to Him: Will that man, David, be expelled for that entire transgression, with no remedy? God said to David: Accept upon yourself afflictions, and that will atone for your sins. He accepted afflictions upon himself.
13יג
דיון
  • באיזה אור בוחר רב להציג את דוד? האם פירושו תואם את פשט הכתוב?
  • איזה קו פרשני מנחיל רבי (מסכת שבת) ואיזה קו פרשני מנחילים רב ורבי דוסתאי?
  • עם איזה קו פרשני אתם מסכימים יותר?
  • איזה קו פרשני מקובל יותר בימינו?
14יד
דיון
ג. המאה ה-16
דון יצחק אברבנאל (פורטוגל, המאה ה-16), פרשן מקרא חשוב, מתייחס להתנהגותו של דוד:
15טו
ואמנם הפועל הזה פשוטו יורה עליו שהיה מגונה מאד מחמשה צדדים. האחד מאשר חטא דוד באשת איש וישכב את אשת רעהו, וזה בלי ספק יותר מגונה במלך שישכב את אשת עבדו ויגדפהו וישחיתהו בזה וכל שכן בהיותו טרוד בעבודתו ונלחם את מלחמותיו[...] והצד השני הוא במה שהשתדל דוד שאוריה ישכב את אשתו ויחשב לו הבן הילוד [...] והצד השלישי במה שצוה לשום את אוריה אל מול המלחמה החזקה להמיתו [...] והצד הרביעי באופן המיתה וההריגה שהרגו בחרב בני עמון וע"י אויבי השם [...] והצד החמישי מהגנות שמיד כשעבר האבל שבעת ימים על אשת אוריה מיד צווה המלך ללקחה אל ביתו [...] אמנם במסכת שבת (דף נו ע"א) "אמר ר' שמואל [...] כל האומר דוד חוטא אינו אלא טועה" [...] והדברים האלה לחכמינו ז"ל הם דרכי דרש ואין לי להשיב עליהם, ודי במה שאמרו "רבי דאתי מדוד מהפך בזכותיה" [...] ואיך מאמר "שבקש לעשות ולא עשה"? והכתוב מעיד על המעשה הרע כלו בפירוש, ואם דוד לא חטא איך אמר "חטאתי להשם"?!
[...] טוב לי שאומר שחטא מאד, והודה מאוד, ושב בתשובה גמורה וקבל ענשו ובזה נתכפרו עוונותיו.
16טז
דיון
  • איזה קו פרשני מציג אברבנאל?
  • מדוע, לדעתכם, התרחקו המפרשים האחרים מפשט הכתוב?
  • כיצד מתמודד אברבנאל עם הפער שנוצר בין חטאו הגדול של דוד, לבין דימויו כמלך אהוב ומוצלח על ידי אלוהים ואדם?
ד. המאה ה-19 הרב מאיר לייבוש, המלבי"ם, מתייחס אף הוא לפרשת דוד ובת שבע ומגיב לפרשנותו של אברבנאל:
17יז
פירוש המלבי"ם לשמואל ב, פרק יא
הנה השר מהרי"א [רבי יצחק אברבנאל] הרבה להאשים את דוד, ובאר כי חטא מחמישה צדדים [...] ודעתו שבאמת הרבה אשמה רק על ידי ששב בתשובה הועבר חטאתו וקבל ענשו וטהר. אמנם עם ההשקפה הנכונה דעת חכמנו ז"ל מוכרחת, שאם היתה אשת איש איך לקחהּ אחר כך לאשה והלוא היא אסורה לבועל? ואיך צם והתפלל שיחיה הבן הנולד שהוא ממזר? ואיך נתקבלה תשובתו והאשה האסורה לו עומדת בביתו? [...] מכל זה מבואר שבת שבע לא נאסרה על דוד, כי היוצא למלחמה בעת ההיא היה כותב גת כריתות לאשתו [...] ספר הכתוב כי שלח דוד וידרוש לאשה לדעת אם היא פנויה או אשת איש, "ויאמר הלא זאת בת שבע בת אליעם אשת אוריה החתי" ומזה ידע שהיא פנויה, שהיא אשת אוריה שהלך למלחמה וידע שהניח לה גת כדרכם בעת ההיא.
18יח
דיון
  • איזה קו פרשני מציג המלבי"ם? האם הוא תואם את פשט הכתוב?
  • מדוע לדעתכם בוחר המלבי"ם לתאר את דוד ככזה שלא חטא בניאוף?
19יט
דיון
ה. המאה ה-20 וימינו אנו
דוד בן גוריון מתייחס אף הוא לפרשיית דוד ובת שבע:
20כ
דוד בן גוריון, 21.5.1953 במסיבת המועדון לסופרים ואמנים
שם [בתנ"ך] אין משוא פנים. שם מספרים את האמת. ולא הייתה עוד אמת אכזרית, כמו זו שנכתבה על דוד. מה הגדלות שבדבר? לו היו מתארים את דוד כמו שרואה אותו הרב מלצר, או כפי שראה אותו הפרשן במדרש, הוא היה ודאי מטיף. אולם דוד מתואר בתנ"ך כפי שהוא מתואר, בימי נדודיו, במלחמתו עם גלית, במגנו בכינור אצל שאול, העניין עם בתו של שאול ואחר כך העניין האיום והנורא הזה עם אוריה החתי. הוא היה שליט ועריץ [...] אף על פי כן, כאשר בא אליו איש העם, בלי נשק ובלי כוח, והוא ספר לו את הספור עם כבשת הרש ואמר לו "אתה האיש" – הרי איני יכול לתאר לי שיבוא אדם אל סטלין [...] ויאמר לו "אתה האיש" וייצא חיים. זוהי הגדלות.
21כא
דיון
  • לאיזה קו פרשני, מאלו שקראתם, מתחברים דבריו של בן גוריון?
  • לפי בן גוריון- במה מתבטאת גדולתו של דוד?
  • האם לדעתכם קיים קשר בין תקופתו של בן גוריון וניסיון חייו כמנהיג לאופן שבו הוא בוחר לפרש פרשייה זו? הסבירו את תשובתכם.
22כב
דיון
בשנים האחרונות מתנהל דיון תוסס סביב סוגיית "התנ"ך בגובה העיניים". בעניין זה כותב הרב שלמה אבינר:
23כג
שלמה אבינר, "תנ"ך בגובה העיניים", מתוך אתר ישיבת עטרת כהנים.
שאלה:
האם יש להציג את אישי התנ"ך כאנשים המורמים מעם? או שמא כאנשים כמונו עם מאבקים וקשיים, עליות וירידות, יצרים ונפילות, אורות ומחשכים - אנשים מורכבים כמונו, לא כמלאכים אלא בני אדם? בדרך זו נוכל להזדהות אתם, להתחבר אתם ולקבל מהם השפעה טובה.
תשובה:
לא ולא. לא ההנחה ולא המסקנה. הם אינם בני אדם כמונו וכן לא מהנמכתם נקבל השפעה רוחנית. קודם כל, הם ענקי רוח גדולי עולם. "האבות הם הם המרכבה" (בראשית רבה פב ו), אמרו רבותינו. השכינה שורה בהם, במעשיהם, באישיותם, בנפשם, ברוחם, בנשמתם ובאיבריהם [...]
היה מחנך שאמר: "מכאן ראה דוד המלך את בת שבע רוחצת, אכן הוא היה אדם ככל אדם, מורכב מהרבה אורות והרבה חשכים, לדוד כזה אני מתחבר...".
שומו שמים!
א) דוד המלך היה גדול עולם. אמנם הוא חטא אך שב בתשובה. גם חטאו לא היה על-פי התפיסה השטחית, כפי שביארו חז"ל (שבת נה ב).
ב) "עם דוד כזה אני מתחבר" - אוי ואבוי! יש להתחבר עם הקדושה של דוד, עם הצימאון אל ד', עם תהילים, ולא להתחבר לחטא. הרי לכל גדול יש חסרון, [...] בתוך אין סוף מעלות עליונות ונשגבות היה לו פירור של פחד או של תאווה. עתה, אפשר להרכיב אישיות חדשה המורכבת מכל החסרונות של כל גדולי עולם. איזו מפלצת נוראה!
לא. איננו מתחברים עם צד זה של חטא דוד המלך. אנו מתחברים עם הצד שהוא שב בתשובה. היצר הרע שלנו הוא שמתחבר עם הצד של דוד המלך שחטא! אם מסתכלים על התנ"ך בגובה העיניים, שדוד חוטא ואני חוטא, מניין ניקח משיכה כלפי מעלה! [...]
לא לכל אדם מותר להביע ביקורת. אינך בדרגה של חכמה, של יראת שמים, של טהרה, שמותר יהיה לך לומר ביקורת. חכמים לימדו זאת: "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה" (שבת נו א). ואתה אומר: לא! הוא חטא! למדנו שלדוד היה לב טהור ואתה אומר: לא! לא היה לו לב טהור. היודע אתה מדוע הנך מדבר כך? כי לך עצמך אין לב טהור, לכן הנך רואה בו את הבבואה שלך עצמך. אינך מסוגל להבין ולתפוס מהו אדם עם לב טהור, מהו אדם מורם מעם. לכן הנך מלמד חובה. [...]
נכון שהם אינם מלאכים. אמנם כתוב: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ד' צבאות הוא" (מלאכי ב ז) "אם דומה הרב למלאך ד' יבקשו תורה מפיו, ואם לאו אל יבקשו תורה מפיו" (מועד קטן יז א). הרב הוא כמלאך ד' צבאות עלי אדמות. אינך יכול ללמוד מרב שהוא בגובה העיניים שלך, אלא מרב שהוא כמו מלאך ד' צבאות.
קל וחומר, הקדמונים, שהם מלאכי מלאכים.

© כל הזכויות שמורות לרב שלמה אבינר ולישיבת עטרת כהנים
www.ateret.org.il
24כד
דיון
  • באיזה קו פרשני כלפי גדולי התנ"ך בכלל וכלפי דוד בפרט מחזיק הרב אבינר?
  • לפי דעתכם, מהן ההשלכות החיוביות והשליליות של קריאת התנ"ך "בגובה העיניים"? מה דעתכם- האם כל אדם יכול להציג את פרשנותו על גדולי האומה בתנ"ך?
25כה
דיון
נסיים את הלימוד בקטע מתוך 'מכתבים מן התנ"ך', פרויקט של גלי צה"ל שבו "פנו" דמויות היסטוריות לקבל עצה מאנשי מקצוע, הוגי דעות ומפורסמים בימינו. נקרא את חלופת המכתבים בין דוד המלך לעורך הדין יורם שפטל:
26כו
אסף וול, מכתבים מן התנ"ך (דוד לעו"ד שפטל)- התפרסם כתכתיב ב ‘ynet’, 18.03.07
עו"ד יורם שפטל שלום רב!
אקדים אומר כי פנייתי אליך היא בבחינת מוצא אחרון, כמעט ברור לי לחלוטין שאיש אינו יכול לחלצני בשלום ממצב הביש אליו נקלעתי.
העניין התחיל כאשר צפיתי באשה יפה מגג ארמוני, בת שבע שמה, רוחצת על גג ביתה. שלחתי לקחתה וביליתי אתה את הלילה. העניינים החלו להסתבך כשקיבלתי ממנה את הידיעה כי היא הרה, נלחצתי מאוד וקראתי להשיב את בעלה משדה הקרב הביתה אל רעייתו, כך, באופן טבעי, יחשוב כי הילד הוא שלו. הבעיה הסתבכה כאשר הוא סירב ולכן נאלצתי לשלחו אל מותו במלחמה. אחרי שנהרג, לקחתי את בת שבע, אשתו לשעבר, לאשה.
אבל...
אם נשפוט את העניינים בצורה רציונאלית, מה בסך הכל קרה? הרי כלל לא ידעתי כי מדובר באשת איש, וודאי שלא כפיתי עצמי על בת שבע. גם במות בעלה לא היתה לי יד שכן כחייל הוא עלול להיות מוצב גם במקומות שאינם בטוחים, זה סיכון שלוקח כל חייל מקצועי.
[...] הייתי מעוניין כי תייצגני בעניין זה.
כיצד אתה מעריך את סיכויי לטהר את שמי ולהוכיח חפות מלאה ומהו שכר טרחתך בענין זה?
ממתין לתשובתך המהירה, דוד בן ישי .

תשובתו (האמיתית) של עו"ד יורם שפטל:
[..]
ראשית, ברצוני להודות לאלופי ומלכי הן על המחמאה והן על האמון הרב שהביע בפנייתו אלי בעניין שבנדון.
שנית, ברצוני להתנצל על כי תשובתי התמהמהה זמן כה רב, אולם אודה ולא אבוש שהסיבה לכך היתה הקושי הגדול להעלות בדעתי קו הגנה בר סיכוי כלשהו, לאור העובדות החמורות - שאינן ניתנות להכחשה - בכל הנוגע למעלליו של הוד רוממתו בפרשת בת שבע אלמנתו של גיבור החיל אוריה החיתי ז"ל.
לאחר שהפכתי וחזרתי והפכתי בעובדות - המזעזעות יש לומר - בפרשת בת שבע, עלה במוחי בכל זאת קו הגנה אפשרי, אם כי יש לומר דחוק משהו, שיש בו סיכוי לא מבוטל להביא לזיכויך, מן החמורה שבעבירות עליהן תעמוד לדין, קרי, עבירת הרצח, שעונשה הבלעדי הנו מוות.
עלי להקדים ולהבהיר כי דברי הוד רוממותו בפנייתו אלי, לפיהם לא היה לו יד במותו של אוריה החיתי כי מותו במלחמה הוא בבחינת: "סיכון שלוקח חייל מקצועי", עדיף היה שלא נכתבו משנכתבו. הנני להזכיר כי בהוראתך ליואב שר הצבא כתבת מפורשות: "הבו את אוריה אל מול פני המלחמה החזקה ושבתם מאחריו". כאן לא מדובר אפוא ב"סיכון שלוקח חייל מקצועי", אלא בהפקרה זדונית של לוחם-גיבור חיל, בכדי להביא למותו.
הוא הדין באשר לדברי ההבל שהוד רוממותו מעלה, שלא ידע כביכול שבת-שבע היא אשת איש, זאת כאשר כל ירושלים יודעת שבת-שבע היא אשתו של עבדו המסור של כבודו, אוריה. האם מישהו יאמין לכך שרק הוד מעלתו לא ידע זאת ?!
[..] על הוד מלכותו להודות בעובדות כהווייתן, קרי, המשכב עם בת שבע, הריונה לך, הזעקת בעלה אוריה משדה הקרב לירושלים, סירובו לבלות את הלילה עם בת שבע וההוראה ליואב לגרום למותו של אוריה המסכן במלחמה.
אל מול עובדות חמורות אלה על כבודו לטעון כי אמנם עבר על הדיבר: "לא תחמוד את אשת רעך". ואולם, משנודע להוד מעלתו שבת-שבע הרתה, בראש מעייניו היה כי הילוד לא יוכרז כממזר, על ההשלכות האיומות שיהיו לכך לא רק כלפי הילוד, אלא גם כלפי בניו ובני בניו עדי עד. [...]
[...] הנה כי כן, לא על מנת להתחתן עם בת-שבע, נצטווה יואב ע"י הוד מלכותו להרוג את אוריה, אלא בכדי למנוע הולדת ממזר מזרע המלוכה.
[...] לבסוף, באשר לעונש הצפוי לאדוני במידה ובכל זאת יורשע, יפים לענין זה דברי הנביא נתן עצמו: "גם אדוני העביר חטאתך, לא תמות". אם כך גזר דינו של מלך מלכי המלכים כלפיך, קל וחומר ששום שופט בישראל לא יוכל להשית עליך עונש חמור יותר מאשר עונש מותנה, לפיו, אם תוסיף ותחטא, ילקח ממך כס המלכות ושלמה ו/או מי מבניו האחרים של הוד מעלתו, לא יירש את כס מלכות ישראל.
[...]
בכבוד רב, יורם שפטל, עו"ד.

לתכתיב המלא
© כל הזכויות שמורות למחבר ולידיעות אינטרנט
www.ynet.co.il
27כז
דיון
  • מה דעתכם על "קו ההגנה" של עו"ד שפטל? מה הוא מלמד אותנו על יחסו למעשי דוד בפרשייה?
  • איזו גישה מוצגת בקטע זה בעניין פולמוס התנ"ך בגובה העיניים?
  • באיזה אור מוצג דוד בפרשנות מודרנית זו? לאיזו פרשנות שקראתם ניתן לקשור את התמקחותו של דוד מול עורך הדין?
  • פנייתו של דוד לעורך דין איננה בכדי. מתוך הסיפור המקראי עצמו ומתוך כל הפרשנויות שקראתם - איזו פרשנות/פרשנים מייצגים את פרקליט ההגנה? איזו פרשנות/פרשנים מייצגים את פרקליט התביעה?
  • לו אתם הייתם עורכי דין - איזה צד הייתם מייצגים במשפטו של דוד? מדוע?
29 כט
31לא
דף מספר 2 בסדרה "להודיע לבני האדם גבורותיו": על גיבורים בשר ודם, דפים נוספים בסדרה:
1 3