'השביל הזה מתחיל כאן' (אהוד בנאי)

בתחילתו של מסע לימוד משותף, ננסה לבחון עם חברי הקבוצה איזה מסע אישי מעוניין כל משתתף לעבור.

מתוך: לואיס קרול, עליסה בארץ הפלאות (תרגם: אוריאל אופק), הוצאת מחברות לספרות 1987, עמ' 63
"תוכל לומר לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?", שאלה עליסה. "הדבר תלוי מאד במקום שאליו את רוצה להגיע," ענה החתול. "לא אכפת לי כל-כך לאן" אמרה עליסה. "אם כך, אין הבדל באיזו דרך תלכי," ענה החתול. "כל עוד אגיע לאן-שהוא," הוסיפה עליסה לצורך ההסבר. "הו, אין ספק שתגיעי," אמר החתול, "אם רק תלכי די זמן."

דיון
בסיפור 'עליסה בארץ הפלאות' מתאר לואיס קרול מפגש מחויך בין עליסה לחתול. אבל מה עושים כאשר במציאות חיינו יש בדיוק אובדן דרך שכזה, או חמור מזה: אובדן מטרה? מה עושים כאשר ארץ הפלאות רחוקה מאיתנו, אבל אנחנו יודעים כי ביכולתנו להשיגה?

• מה הייתם עונים אתם לחתול? מהו המקום שאליו אתם רוצים להגיע?
• האם חשובה לכם הדרך לשם?
• האם אתם חושבים שקיימת רק דרך אחת להגיע לאותו מקום?
• מה המחיר שאתם משלמים על בחירה בדרך זו דווקא?

דיון
קראו את דבריהם של יהודה אטלס ונחמה ליבוביץ, העוסקים בקשיים שיכולים למנוע מאיתנו לצאת למסע.


* האם התחברתם לדבריהם? במה?
* נסו לשתף את חבריכם בתחושת קושי דומה שחוויתם.
* האם היה אז מישהו או משהו שעזר לכם להתמודד עם הקושי?

יהודה אטלס - הילד הזה הוא אני, הוצאת כתר, 1977
מה אני רוצה?
מסתובב בבית בכל החדרים,

פותח ארונות ומגרות, הופך את הדברים.

מחפש, מחפש, ולא מוצא -

כי בכלל אנ'לא יודע מה אני רוצה.



© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם
www.acum.org.il

נחמה ליבוביץ, עיונים בספר במדבר, בעקבות פרשנינו הראשונים והאחרונים, ספרית אלינר, ירושלים תשנ"ו עמ' 175
מה חטאו של העם?
מה הוא עצם חטאם, הלוא הוא "החשבון" אשר יעשו, הפחד בפני החירות, העצמאות "לרשת משכנות", לקבל על עצמם את מלוא האחריות, לחייהם, לכלכלתם, לניהול ענייניהם, אחריות לכל קיומם. הלוא טובה מזה ההליכה במדבר עמים ואפילו החזרה לעבדות מצרים – כי לעבד אין אחריות, הוא אינו אלא כלי בידי אחרים, וטוב לו בזה.
אותה עדה אשר בכתה בלילה ההוא קבעה את הנוסח לדורות: חיפוש אחר בטוחות, חברות ביטוח במקום ביטחון, בריחה מפני אחריות עצמית לקיומם, ניתנה ראש ונשובה ל... למקום עבדותנו.

אביב גפן, יומן מסע
יומן מסע
אינספור שבילים ויציאה
רושם בתוך יומן מסע
להתערבב ולא להיבלע
רושם בתוך יומן מסע

והיה אם מישהו בא
אל תסתובב
כי זה תמיד יכול להיות
זה שידליק לך את הלב
יפרוק את הכאב בשלווה

מביטים למעלה ונושאים תפילות
כשבינתיים שוכחים
שהמשמעות לחיות
היא לשאול את השאלות ולענות

מגע הרוך גובר על המכה
רושם בתוך יומן מסע
כולנו עשויים אבק של אהבה
רושם בתוך יומן מסע

© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם
www.acum.org.il

דיון
כאשר אדם יוצא לדרך חדשה הוא נתקל לעתים בדילמה כיצד עליו להתייחס לעברו - את מה לשכוח ואת מה לנצור בלבו. לפניכם שני קטעים המתמודדים עם שאלה זו בדרכים שונות:

• לאיזו גישה אתם מתחברים, ומדוע?
• חשבו על מסע אישי שעברתם בחייכם - האם גם אתם נאלצתם לעזוב מאחוריכם חלקים, אנשים או מקומות כדי להגיע ליעדכם? כיצד התמודדתם עם הפרידה?

ברל כצנלסון, "חורבן ותלישות", ‏‏בעיתון דבר ביום י"ד באב תרצ"ד (1934‏)
"דור מחדֵש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב ויש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה להזין את נפש הדור המחדש. אם יש בחיי העם משהו קדום מאוד ועמוק מאוד, שיש בו כדי לחנך את האדם ולחסן אותו לקראת הבאות, האם יהא בזה ממידת המהפכה להתנכר לו?"

יהודה אלקנה, "בזכות השכחה", הארץ 2.3.88. מתוך אתר "העוקץ"
"איני רואה סכנה גדולה יותר לעתידה של מדינת ישראל מאשר העובדה שהשואה הוחדרה בשיטתיות ובעוצמה לתודעתו של כל הציבור הישראלי.. בפעם הראשונה אני מבין את חומרת מעשינו, כאשר במשך עשרות שנים שלחנו כל ילד וילד בישראל לבקר שוב ושוב ב"יד ושם". מה רצינו שילדים רכים יעשו בחוויה הזאת? דיקלמנו באטימות מוחין ואף באטימות לב, ומבלי לפרש "זכור"! לשם מה? מה אמור הילד לעשות בזיכרונות אלה? ..ייתכן שחשוב שהעולם הגדול יזכור. גם בזה איני בטוח, אבל בכל מקרה זו אינה דאגתנו. כל עם ועם, לרבות הגרמנים, יחליט בדרכו הוא ומתוך שיקוליו אם רצונו לזכור. עלינו, לעומת זאת, לשכוח.. להתייצב לצד החיים, להתמסר לבניית עתידנו, ולא לעסוק, השכם והערב, בסמלים, בטקסים ובלקחי השואה. עליהם לשרש את שליטתו של ה"זכור" ההיסטורי על חיינו."