עבדי החירות
הדף מאת: אסף עובדיה / הלל ישראל
לימוד זה עוסק בחוקי העבד המופיעים בפרשת 'בהר סיני', וביחס שבין הומניזם ליהדות. ראשית נשאל האם החוקים הללו מוסריים בעינינו. לאחר מכן נבדוק מהי הגישה היהודית ביחס לעבדות, כפי שעולה מהמקרא ומחז"ל ותוך השוואה לתרבויות אחרות, המלמדת כי התורה היא מוסרית ביחס לתקופתה. בהקשר הרחב יותר, נראה כי חוקי העבד ממוקמים בפרשה שמדברת על בעלות ולא על חירות האדם. כלומר: עניינה של הפרשה הוא הגבלת בעלותו של האדם על הקרקע, על העבדים וכדומה. מכאן עולה השאלה, מהו טעמן של מצוות העבד? האם זהו טעם הומניסטי, הבא למתן את הנורמות המקובלות בתקופה, או שזהו טעם אמוני המבטא את עבודת ה', וכיצד ניתן ליישב את שני הטעמים הללו יחד. ולבסוף: האם כאשר אנו מתבוננים על חוקי התורה ועל מחשבת חז"ל בעין הומניסטית מודרנית השמה את האדם במרכז, איננו מעוותים את הכוונה המקורית של הדברים ומאבדים את הערך המוסף שיש ליהדות? האם ההומניזם והיהדות סותרים או משלימים זה את זה? (כדאי לקרוא קצת על הומניזם לפני כן)
בהר סיני
(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. (ב) דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם--וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'. (ג) שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ. (ד) וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ--שַׁבָּת לַה': שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. (ה) אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר, וְאֶת-עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר: שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ. (ו) וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה - לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. (ז) וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל-תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל. {ס} (ח) וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים - שֶׁבַע שָׁנִים, שֶׁבַע פְּעָמִים; וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים, תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים, שָׁנָה. (ט) וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי, בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל-אַרְצְכֶם. (י) וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ; יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ, וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ. (יא) יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם; לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת-סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת-נְזִרֶיהָ. (יב) כִּי יוֹבֵל הִוא, קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם; מִן-הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת-תְּבוּאָתָהּ. (יג) בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת, תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ. (יד) וְכִי-תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ, אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ - אַל-תּוֹנוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו. (טו) בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל, תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ; בְּמִסְפַּר שְׁנֵי-תְבוּאֹת, יִמְכָּר-לָךְ. (טז) לְפִי רֹב הַשָּׁנִים, תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ, וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים, תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ: כִּי מִסְפַּר תְּבוּאֹת, הוּא מֹכֵר לָךְ. (יז) וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת-עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. (יח) וַעֲשִׂיתֶם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם--וִישַׁבְתֶּם עַל-הָאָרֶץ לָבֶטַח. (יט) וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ, וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע; וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ. (כ) וְכִי תֹאמְרוּ, מַה-נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת: הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת-תְּבוּאָתֵנוּ. (כא) וְצִוִּיתִי אֶת-בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית; וְעָשָׂת אֶת-הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים. (כב) וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת, וַאֲכַלְתֶּם מִן-הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת, עַד-בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן. (כג) וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת - כִּי-לִי הָאָרֶץ: כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי. (כד) וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם, גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ. (כה) כִּי-יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ - וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו. (כו) וְאִישׁ, כִּי לֹא יִהְיֶה-לּוֹ גֹּאֵל, וְהִשִּׂיגָה יָדו וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ. (כז) וְחִשַּׁב, אֶת-שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ, וְהֵשִׁיב אֶת-הָעֹדֵף לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר-לוֹ וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ. (כח) וְאִם לֹא-מָצְאָה יָדוֹ דֵּי הָשִׁיב לוֹ - וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל; וְיָצָא בַּיֹּבֵל וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ. (כט) וְאִישׁ כִּי-יִמְכֹּר בֵּית-מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה - וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ עַד-תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרו יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ. (ל) וְאִם לֹא-יִגָּאֵל, עַד-מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה - וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר-בָּעִיר אֲשֶׁר-לא (לוֹ) חֹמָה לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ, לְדֹרֹתָיו: לֹא יֵצֵא בַּיֹּבֵל. (לא) וּבָתֵּי הַחֲצֵרִים, אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם חֹמָה סָבִיב--עַל-שְׂדֵה הָאָרֶץ יֵחָשֵׁב: גְּאֻלָּה תִּהְיֶה-לּוֹ, וּבַיֹּבֵל יֵצֵא. (לב) וְעָרֵי הַלְוִיִּם - בָּתֵּי עָרֵי אֲחֻזָּתָם גְּאֻלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם. (לג) וַאֲשֶׁר יִגְאַל מִן-הַלְוִיִּם, וְיָצָא מִמְכַּר-בַּיִת וְעִיר אֲחֻזָּתוֹ בַּיֹּבֵל: כִּי בָתֵּי עָרֵי הַלְוִיִּם הִוא אֲחֻזָּתָם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (לד) וּשְׂדֵה מִגְרַשׁ עָרֵיהֶם לֹא יִמָּכֵר: כִּי-אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא לָהֶם. (לה) וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ - וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ. (לו) אַל-תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית, וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ; וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ. (לז) אֶת-כַּסְפְּךָ לֹא-תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא-תִתֵּן אָכְלֶךָ. (לח) אֲנִי, ה' אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים. (לט) וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ, וְנִמְכַּר-לָךְ - לֹא-תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד. (מ) כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד-שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ. (מא) וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ; וְשָׁב אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל-אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב. (מב) כִּי-עֲבָדַי הֵם, אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד. (מג) לֹא-תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ; וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ. (מד) וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ-לָךְ מֵאֵת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם - מֵהֶם תִּקְנוּ עֶבֶד וְאָמָה. (מה) וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם, מֵהֶם תִּקְנוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם, אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם; וְהָיוּ לָכֶם לַאֲחֻזָּה. (מו) וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ; וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא-תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ. (מז) וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ, וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ; וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ, אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר. (מח) אַחֲרֵי נִמְכַּר, גְּאֻלָּה תִּהְיֶה-לּוֹ: אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ. (מט) אוֹ-דֹדוֹ אוֹ בֶן-דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ, אוֹ-מִשְּׁאֵר בְּשָׂרוֹ מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ יִגְאָלֶנּוּ; אוֹ-הִשִּׂיגָה יָדוֹ וְנִגְאָל. (נ) וְחִשַּׁב עִם-קֹנֵהוּ מִשְּׁנַת הִמָּכְרוֹ לוֹ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל; וְהָיָה כֶּסֶף מִמְכָּרוֹ בְּמִסְפַּר שָׁנִים כִּימֵי שָׂכִיר יִהְיֶה עִמּוֹ. (נא) אִם-עוֹד רַבּוֹת בַּשָּׁנִים - לְפִיהֶן יָשִׁיב גְּאֻלָּתוֹ מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ. (נב) וְאִם-מְעַט נִשְׁאַר בַּשָּׁנִים עַד-שְׁנַת הַיֹּבֵל - וְחִשַּׁב-לוֹ כְּפִי שָׁנָיו יָשִׁיב אֶת-גְּאֻלָּתוֹ. (נג) כִּשְׂכִיר שָׁנָה בְּשָׁנָה יִהְיֶה עִמּוֹ; לֹא-יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ. (נד) וְאִם-לֹא יִגָּאֵל בְּאֵלֶּה - וְיָצָא בִּשְׁנַת הַיֹּבֵל הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ. (נה) כִּי-לִי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים - עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֲנִי, ה' אֱלֹהֵיכֶם.
(א) לֹא-תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם, וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא-תָקִימוּ לָכֶם, וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם, לְהִשְׁתַּחֲו ֹת עָלֶיהָ: כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. (ב) אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ: אֲנִי ה'.

מילים
  • גר - זר, אחר
And the LORD spoke unto Moses in mount Sinai, saying:
דיון
האם החוקים המופיעים בפסוקים לט-מו מוסריים בעיניך?
חוקי חמורבי, עמוד ח', תרגום: פרופסור דוד צבי (היינריך) מילר
כי ימצא איש עבד הבורח מאדוניו והשיבו אל אדוניו בעד שכר של שני שקלי כסף
לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו.

הסברים
  • רמב"ן: "וטעם לא תסגיר עבד אל אדניו" - דבק למעלה שאם יברח העבד מאדוניו אשר יצאת עליו מחנה וינצל אל מחנך לא תסגירנו לו בממון אשר יתן לך ולפי שאמר במקום אשר יבחר נראה שהוא מצוה שיהיה בן חורין ולא נעבוד בו אנחנו והטעם במצוה הזו כי עמנו יעבוד את השם ואיננו הגון שנחזירנו אל אדוניו לעבוד ע"ז ועוד שיתכן שילמד דרך מבוא העיר כי בענין כזה ילכדו מדינות רבות על ידי העבדים והשבויים הבורחים משם ורבותינו אמרו (גיטין מה) אפילו בעבד כנעני של ישראל שברח מחוצה לארץ לארץ שגם זה יעמוד לפני יושבי ארץ השם וינצל מעבוד היושבים על אדמה טמאה ושאין כל המצות נוהגות שם.
Thou shalt not deliver unto his master a bondman that is escaped from his master unto thee;
היחס הראוי כלפי עבד כנעני לפי הרמב"ם
יב [ח] מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך. ואף על פי שהדין כך, מידת חסידות ודרכי החכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק, ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו, ויאכילהו וישקהו מכל מאכלו ומכל משקהו. חכמים הראשונים היו נותנין לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין, ומקדימין מזון הבהמות והעבדים על סעודת עצמן. הרי הוא אומר "כעיני עבדים, אל יד אדוניהם--כעיני שפחה, אל יד גברתה" (תהילים קכג,ב). וכן לא יבזהו, לא ביד ולא בדברים: לעבדות מסרן הכתוב, לא לבושה. ולא ירבה עליו צעקה וכעס, אלא ידבר עימו בנחת, וישמע טענותיו. וכן מפורש בדרכי איוב הטובים שהשתבח בהן "אם אמאס--משפט עבדי, ואמתי: בריבם, עימדי הלוא בבטן, עושני עשהו; ויכוננו, ברחם אחד" (איוב לא,יג-טו).

יג ואין האכזרייות והעזות מצויה אלא בגויים הערלים. אבל זרעו של אברהם אבינו, והם ישראל שהשפיע להם הקדוש ברוך הוא טובת התורה וציוום בחוקים ומשפטים צדיקים--רחמנים הם על הכול. וכן במידותיו של הקדוש ברוך הוא שציוונו להידמות בהם, הוא אומר "ורחמיו, על כל מעשיו" (תהילים קמה,ט). וכל המרחם--מרחמין עליו, שנאמר "ונתן לך רחמים וריחמך והרבך" (דברים יג,יח).
It is permissible to work a heathen slave relentlessly. Even though it is lawful, the quality of benevolence and the paths of wisdom demand of a human being to be merciful and striving for justice. One should not press his heavy yoke on his slave and torment him, but should give him to eat and drink of everything. The sages of old were in the habit of sharing with the slave every dish they ate, and they fed the cattle as well as the slaves before they themselves sat down to eat.— — Nor should a master disgrace his servant by hand or by words; the biblical law surrendered them to servitude, but not to disgrace (Niddah 47a). He should not madly scream at his servant, but speak to him gently and listen to his complaints.— — Cruelty is frequently to be found only among heathen who worship idols. The progeny of our father Abraham, however, the people of Israel upon whom God bestowed the goodness of the Torah, commanding them to keep the laws of goodness, are merciful toward all creatures. So too, in speaking of the divine attributes, which he has commanded us to imitate, the psalmist says: "His mercy is over all his works" (Psalm 145:9). Whoever is merciful will receive mercy, as it is written: "He will be merciful and compassionate to you and multiply you" (Deuteronomy 13:18).
Aristotle, The Politics of Aristotle, Benjamin Jowett, trans., (New York: Colonial Press, 1900), pp. 4-9
אריסטו על עבדות
But is there any one thus intended by nature to be a slave, and for whom such a condition is expedient and right, or rather is not all slavery a violation of nature? There is no difficulty in answering this question, on grounds both of reason and of fact. For that some should rule and others be ruled is a thing not only necessary, but expedient; from the hour of their birth, some are marked out for subjection, others for rule

מילים
  • expedient - אמצעי כלשהו שהולם את המצב, בייחוד מצב דחוף
דיון
האם לדעתך חוקי היהדות (לפי המקרא, תושב"ע וחז"ל) מהווים התקדמות מוסרית ביחס לתרבויות אחרות?

האם כוונת חוקי העבד היהודיים היא הומניסטית בעיניך?
פרידריך ניטשה, לגנאולוגיה של המוסר, 1887
היהודים הם המה אשר העזו לערוך את הפיכת המשוואה האצילית של הערכים (טוב= נאצל = חזק = מאושר = אהוב האלים)... נשאו כנגדה את המשוואה האחרת: "עלובי- החיים בלבד הם הטובים, ורק העניים, חסרי האונים, שפלי הברך, רק הם הטובים, ורק הסובלים, האביונים, החולים, המכוערים, הם בלבד הצדיקים, אשרי חלקם באלהים, הם בלבד הנושעים...ולעומתם אתם, נדיבי-הארץ ועריציה, רשעי עולם, אכזריים, שטופי זימה, לא-ידעו-שובע, בני-בלי-אל, ארורים תהיו לעדי-עד...." ידוע גם ידוע מיהו יורשו של שינוי ערכים זה...היהודים הם ראשיתו של מרד העבדים בשדה המוסר: מרד אשר תולדותיו אלפיים שנה
ר' יהודה הלוי, 'עבדי זמן', בתוך: שירת ימי הביניים וההשכלה, תל אביב 1970, עמ' 55
ר' יהודה הלוי/ עבדי הזמן (חלקי)

'עבדי זמן עבדי עבדים הם - עבד אדני הוא לבד חופשי!'
דיון
שאלות לסיכום
לאור שירו של ר' יהודה הלוי ולנוכח הפסוקים המודגשים בפרשתנו (פרק כה פסוקים כג, נה) - מה הטעם לחוקי העבד בפרשה?
מדוע מופיע בסוף הפרשה איסור על עבודה זרה? האם ייתכן קשר בין זה לבין שירו של ר' יהודה הלוי?

שאלה לדיון: האם לדעתך כוונת היהדות בגישתה לעבדות היא הומניסטית?