ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון
הדף מאת: חגית ברטוב ופרופ' חננאל מאק
שיעור שני בסדרת שיעורים על פרקי אבות בבית אבי חי. בשיעור זה אנחנו מזמינים אתכם לבחון מקצת מעמדותיהם של חכמים על היחס הראוי בין אדם לחברו, בין יהודי לגוי, בין אדם לעצמו ובין חכמים לתלמודם. שיעור זה מתקשר לפרקים ג'-ד' של מסכת אבות, המביאים אוסף של מאמרי חכמים.
המלבין פני חברו
רבי אלעזר המודעי אומר:
המחלל את הקדשים, והמבזה את המועדות, והמלבין פני חברו ברבים, והמפר בריתו של אברהם אבינו עליו השלום, והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה,
אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא.
Rabbi Elazar of Modiin said: one who profanes sacred things, and one who despises the festivals, and one who causes his fellow’s face to blush in public, and one who annuls the covenant of our father Abraham, may he rest in peace, and he who is contemptuous towards the Torah, even though he has to his credit [knowledge of the] Torah and good deeds, he has not a share in the world to come.
דיון
  • מדוע לדעתכם סוברת המשנה כי העבירות הללו חמורות כל כך?
  • כיצד אתם מבינים את האיסור - להלבין פני חברו?
דאמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב ואמרי לה אמר רב הונא בר ביזנא אמר ר"ש חסידא ואמרי לה א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: נוח לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים מנא לן מתמר דכתיב (בראשית לח ) היא מוצאת
After some discussion of the ways of the Amorite, the Gemara cites additional statements from the Amorite chapter in the Tosefta and from other sources on this topic. One who says: My fortune be fortunate [gad gaddi] and be not weary by day or by night; that statement contains an element of the ways of the Amorite. Rabbi Yehuda says: That is more severe than the ways of the Amorite, as gad is nothing other than a term of idolatry, as it is stated: “And you that forsake the Lord, that forget My holy mountain, that prepare a table for Gad, and that offer mingled wine in full measure unto Meni” (Isaiah 65:11). Gad gaddi is a form of prayer to an idol. One who requests that he be called by his wife’s name and she be called by his name for good fortune, his request contains an element of the ways of the Amorite. One who says: Let my barrels be strengthened [donu danei], that contains an element of the ways of the Amorite. Rabbi Yehuda says: That is more severe than the ways of the Amorite, as Dan is nothing other than a term of idol worship, as it is stated: “They that swear by the sin of Samaria and say: As your god Dan lives” (Amos 8:14). One who hears a raven calling and is concerned about a bad omen and says to the raven: Scream, and says to the female raven: Whistle and turn your tail to me for the best; those statements contain an element of the ways of the Amorite. One who says: Slaughter this rooster that calls out in the evening and says: Slaughter this chicken that calls out like a male rooster; those statements contain an element of the ways of the Amorite. One who says: I will drink and leave over, I will drink and leave over, so that his wine will increase; that statement contains an element of the ways of the Amorite. One who cracks eggs on a wall and smears them in front of the chicks; that series of actions contains an element of the ways of the Amorite. And one who stirs the pot in front of chicks as an auspicious practice so they do not die; that action contains an element of the ways of the Amorite. A woman who dances and counts the chicks until she reaches the number of seventy-one chicks, so they won’t die; her action contains an element of the ways of the Amorite. A woman who dances to ensure that the kutaḥ, a spice made from whey salt and bread, that she is preparing will be successful, and a woman who silences bystanders to ensure that the lentils will cook properly, and a woman who screams to ensure that the pearl barley will cook properly; all these contain an element of the ways of the Amorite. A woman who urinates in front of her pot so it will cook quickly; that action contains an element of the ways of the Amorite. But one may put a chip of mulberry wood and shards of glass in the pot so it will cook quickly, as doing so is effective and not merely superstition. And the Rabbis prohibit shards of glass not due to superstition; rather, due to the danger involved if the glass is not strained out completely. The Sages taught in the Tosefta: One may place a lump of salt into a candle so it will burn brightly; that is effective and not merely for good fortune, so there is no element of the ways of the Amorites involved. And similarly, one may put mud or clay under a candle so it will burn longer. Rav Zutra said: He who covers an oil lamp or who uncovers a kerosene lamp for no purpose violates the prohibition: Do not destroy, since by doing so the fuel burns more quickly. One who says while drinking: Wine and life to the mouth of the Sages, this does not fall into the category of the ways of the Amorite. There was an incident with Rabbi Akiva who made a banquet for his son, and over each and every cup he brought he said: Wine and life to the mouth of the Sages, wine and life to the mouth of the Sages and to the mouth of their students. MISHNA: The Sages stated a significant principle with regard to the halakhot of Shabbat: One who forgets the essence of Shabbat, i.e., one who is entirely ignorant of the mitzva of Shabbat according to Torah law, and performed numerous prohibited labors on multiple Shabbatot, is liable to bring only one sin-offering for all those labors when he becomes aware that those actions were prohibited. One who knows the essence of Shabbat but forgets which day is Shabbat, i.e., one who lost track of the days of the week, and performs numerous prohibited labors on multiple Shabbatot is liable to bring a sin-offering for each Shabbat when he becomes aware that he performed those actions on Shabbat. One who is aware that the day is Shabbat but temporarily forgot that certain labors were prohibited and performed numerous prohibited labors on multiple Shabbatot is liable to bring a sin-offering for each
(יג) וַיֻּגַּד לְתָמָר, לֵאמֹר: הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה, לָגֹז צֹאנוֹ. (יד) וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ, וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף, וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם, אֲשֶׁר עַל-דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה: כִּי רָאֲתָה, כִּי-גָדַל שֵׁלָה, וְהִוא, לֹא-נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה. (טו) וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה, וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה: כִּי כִסְּתָה, פָּנֶיהָ. (טז) וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל-הַדֶּרֶךְ, וַיֹּאמֶר הָבָה-נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ, כִּי לֹא יָדַע, כִּי כַלָּתוֹ הִוא; וַתֹּאמֶר, מַה-תִּתֶּן-לִי, כִּי תָבוֹא, אֵלָי. (יז) וַיֹּאמֶר, אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי-עִזִּים מִן-הַצֹּאן; וַתֹּאמֶר, אִם-תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ. (יח) וַיֹּאמֶר, מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן-לָךְ, וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ, וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ; וַיִּתֶּן-לָהּ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ, וַתַּהַר לוֹ. (יט) וַתָּקָם וַתֵּלֶךְ, וַתָּסַר צְעִיפָהּ מֵעָלֶיהָ; וַתִּלְבַּשׁ, בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ. (כ) וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה אֶת-גְּדִי הָעִזִּים, בְּיַד רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי, לָקַחַת הָעֵרָבוֹן, מִיַּד הָאִשָּׁה; וְלֹא, מְצָאָהּ. (כא) וַיִּשְׁאַל אֶת-אַנְשֵׁי מְקֹמָהּ, לֵאמֹר, אַיֵּה הַקְּדֵשָׁה הִוא בָעֵינַיִם, עַל-הַדָּרֶךְ; וַיֹּאמְרוּ, לֹא-הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה. (כב) וַיָּשָׁב, אֶל-יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר, לֹא מְצָאתִיהָ; וְגַם אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם אָמְרוּ, לֹא-הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה. (כג) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה תִּקַּח-לָהּ, פֶּן נִהְיֶה לָבוּז; הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה, וְאַתָּה לֹא מְצָאתָהּ. (כד) וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים, וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ, וְגַם הִנֵּה הָרָה, לִזְנוּנִים; וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף. (כה) הִוא מוּצֵאת, וְהִיא שָׁלְחָה אֶל-חָמִיהָ לֵאמֹר, לְאִישׁ אֲשֶׁר-אֵלֶּה לּוֹ, אָנֹכִי הָרָה; וַתֹּאמֶר, הַכֶּר-נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה, הָאֵלֶּה. (כו) וַיַּכֵּר יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי, כִּי-עַל-כֵּן לֹא-נְתַתִּיהָ, לְשֵׁלָה בְנִי; וְלֹא-יָסַף עוֹד, לְדַעְתָּהּ.

הסברים
  • רש"י בפירושו לפסוק כה: היא מוצאת - להשרף, והיא שלחה אל חמיה -לא רצתה להלבין פניו ולומר ממך אני מעוברת אלא לאיש אשר אלה לו אמרה אם יודה מעצמו יודה ואם לאו ישרפוני ואל אלבין פניו, מכאן אמרו נוח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים
And it was told Tamar, saying: ‘Behold, thy father-in-law goeth up to Timnah to shear his sheep.’
דיון
  • כיצד אתם מבינים את דבריהם של האמוראים בתלמוד ושל רש"י על התנהלותה של תמר?
  • האם אתם מסכימים שעדיף למות ולא לבייש אדם אחר?
  • האם זו הלכה מחייבת או הנחייה מוסרית כללית? האם יש הבדל ביניהם?
חביב אדם שנברא בצלם
הוא [רבי עקיבא] היה אומר:
חביב אדם שנברא בצלם. חיבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר (בראשית ט), כי בצלם אלהים עשה את האדם.
חביבין ישראל שנקראו בנים למקום. חיבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום,שנאמר (דברים יד), בנים אתם לה' אלהיכם.
חביבין ישראל, שנתן להם כלי חמדה. חיבה יתרה נודעת להם שנתן להם כלי חמדה
שבו נברא העולם, שנאמר (משלי ד), כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזבו.
He used to say:Beloved is man for he was created in the image [of God]. Especially beloved is he for it was made known to him that he had been created in the image [of God], as it is said: “for in the image of God He made man” (Genesis 9:6). Beloved are Israel in that they were called children to the All-Present. Especially beloved are they for it was made known to them that they are called children of the All-Present, as it is said: “your are children to the Lord your God” (Deuteronomy 14:1). Beloved are Israel in that a precious vessel was given to them. Especially beloved are they for it was made known to them that the desirable instrument, with which the world had been created, was given to them, as it is said: “for I give you good instruction; forsake not my teaching” (Proverbs 4:2).
דיון
  • כיצד אתם מבינים את דבריו של ר' עקיבא?
  • מהי החיבה כלפי 'אדם' ומהי החיבה כלפי 'ישראל'?
  • מה דעתכם?
פירוש תפארת ישראל על מסכת אבות, פרק ג, משנה יז (מעובד)
ר' ישראל ליפשיץ, תפארת ישראל:
אמר המפרש, וכיוון שהגענו לנושא זה נאמר בו דבר, שמצווה לפרסמו. שמימיי נתקשיתי במאמר זה של חז"ל ביבמות, שאומרים: "אתם קרויין אדם ואין אומות העולם קרויין אדם". שקשה, וכי יעלה על הדעת שחז"ל יאמרו על עכו"ם, שיש לו צלם אלוהים כפי שבררנו, שיהיה נחשב רק כבהמה?!... ועוד, שאם כן יהיה כל מעשיהם מעשי בהמה, שאינה בעלת שכר ועונש, והרי זה סותר למה שידוע לנו שחסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא.
והרי גם לולא פה קדוש זה של חז"ל שאמרו לנו כן, כבר היינו יודעים דבר זה מצד השכל. שהרי צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו. ואנחנו רואים כמה מחסידיהם, שמלבד שמכירים יוצר בראשית ומאמינים בתורה הקדושה שהיא אלוהית, ועושים גמילות חסדים גם לישראל, וכמה מהן שהטיבו ביותר לכל באי עולם...
וכי יעלה על דעתך שכל המעשים הגדולים האלו לא ישולמו לעולם הבא לאחר הפרגוד? חס וחלילה! והרי הקב"ה אין מקפח שכר כל בריה...
עכ"פ קשה, שהרי זה פשוט שגם היותר חסיד שלהם אינו מטמא באוהל, מדלא נקרא אדם. וקשה מאוד, למה, והרי יש לו צלם אלהים, וגם צדיק וחסיד במעשיו היה, ויש לו ג"כ חלק לעולם הבא. א"כ למה לא יקרא אדם?...
נמצא שיש לישראל ולאומות האחרות לכל אחד מעלה ייחודית. המעלה לאומות על ישראל, שהן בבחירתם החופשית ובכוח עצמן ממש עשו את עצמן. וזה ודאי יותר מעלה מאשר לישראל, שנמשכו בפאת ראשם בכוח אלוהים להשלמתן. ואין להם להחזיק טובה לעצמן. דמה שהפליא ה' להשלים אותן, יד ה' הייתה עמם בכל אלה, ורק בזכות אבותיהם.
אמנם אף על פי כן יש מעלה ייחודית גם כן לישראל, כי האומות על ידי מה שהשיגו, השיגו רק בכוח שכלם, לכן יש מצוות רבות בתורה שמרוממים מאד משכל האנושי, עדיין לא יעשום כי לא יבינום (עד אחרית הימים כשישפוך ה' רוחו על כל בשר). ועוד, שמשום שכל מה שהשיגו לא השיגו רק בשכל האנושי, לכן מי ומי מהם שהתרשל מלפתוח עיניו באורך הזמן, עדיין הוא שקוע בטינוף תועבות הראשונות, כי לא ידעו את ה' ואת תורתו לא הכירו. לא כן ישראל, הם שומרים כל חוקי התורה אף אותן שמלמעלה משכל האנושי...
לפי זה יש להם לישראל בעניין מעלתם והשלמתן דוגמא לאדם הראשון. שכל אדם כשבא לעולם הוא נברא חסר דעת עד שהזמן הלימוד והשכל יתפתחו קמטיהן לעשותו איש. לא כן אדם הראשון, בקומתו ובצביונו נברא (ר"ה יא א) ותיכף כשנפחו בו רוח חיים, היה לרוח מדברת בהשכל ודעת, יודע חיוביו כולם. וזה, מפני שהיה שווה במשפטיו עם ישראל, שהרי גם הוא היה יציר כפיו של הקב"ה בעצמו כמוהם.
ולפיכך, כל מקום שנאמר בתורה 'אדם', הכוונה רק על ישראל ... אבל שם אדם אין נאות להן [לאומות] שהם בטרחה רבה עשו את עצמן, ואין דומים בזה כלל לאדם הראשון. אבל כל מקום שכתיב 'בני אדם' גם אומות העולם בכלל, שכולן בניו ונכדיו של אדם הראשון הן כמונו. וכמו כן כל מקום שכתוב 'האדם' בהא הידיעה וודאי זה אינו שם של אדם הראשון, שהיה שם עצם פרטי שלו אדם. דהרי כל שם עצם פרטי לא יבוא לעולם בהא הידיעה. ובכי האי גוונא וודאי גם האומות בכלל, שכולן הן בריות שכליות עם צלם אלוהים כמונו.
היוצא מדברינו שמה שנקרא רק הישראלי אדם אינו להם שם של שבח כל כך, רק מעיד עליהן שלא הם בעצמן קלפו הקליפה הגסה מהלב האטום, אלא בעבור שהיו כחומר ביד היוצר ברוך הוא.

מושגים
  • הרב ישראל ליפשיץ - בן הרב גדליה ליפשיץ (ה'תקמ"ב 1782 - דנצינג ה'תר"כ 1861). מגדולי חכמי אשכנז. רב בגרמניה ומחבר הפירוש "תפארת ישראל" על המשנה. נכדו של הרב ישראל ליפשיץ מסדר הגט מקליווא ואבי משפחת ליפשיץ. התפרסם בגדלותו בתורה ובסגפנותו. כיהן כאב"ד בדאנציג.
דיון
  • מה עמדתו של 'התפארת ישראל' כלפי אומות העולם?
  • מה דעתכם על הדיון הזה? האם המסורת היהודית היא גזענית? בדלנית? או מכילה ומקבלת?
חכם גיבור ועשיר
בן זומא אומר:
איזהו חכם, הלומד מכל אדם, שנאמר (תהלים קיט), מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי.
איזהו גבור, הכובש את יצרו, שנאמר (משלי טז), טוב ארך אפים מגבור ומשל ברוחו מלכד עיר.
איזהו עשיר, השמח בחלקו, שנאמר (תהלים קכח), יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך, בעולם הזה. וטוב לך, לעולם הבא..
איזהו מכובד, המכבד את הבריות, שנאמר (שמואל א ב), כי מכבדי אכבד ובזי יקלו.
Ben Zoma said:Who is wise? He who learns from every man, as it is said: “From all who taught me have I gained understanding” (Psalms 119:99). Who is mighty? He who subdues his [evil] inclination, as it is said: “He that is slow to anger is better than the mighty; and he that rules his spirit than he that takes a city” (Proverbs 16:3). Who is rich? He who rejoices in his lot, as it is said: “You shall enjoy the fruit of your labors, you shall be happy and you shall prosper” (Psalms 128:2) “You shall be happy” in this world, “and you shall prosper” in the world to come. Who is he that is honored? He who honors his fellow human beings as it is said: “For I honor those that honor Me, but those who spurn Me shall be dishonored” (I Samuel 2:30).
דיון
  • המשנה המוכרת כל כך מציעה לנו קטגוריות להגדרה של תכונות הנחשבות בחברה: מה דעתכם על הגדרות אלו? האם הן תמיד נכונות?
  • האם הייתם מחליפים בין ההגדרות (איזהו חכם - הכובש את יצרו וכדומה)?
  • מדוע לדעתכם מתייחסת המשנה דווקא לתכונות אלו?
(כב) כֹּה אָמַר ה', אַל-יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ, וְאַל-יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ; אַל-יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ (כג) כִּי אִם-בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה', עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ. כִּי-בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי, נְאֻם ה'.
Thus saith the LORD: Let not the wise man glory in his wisdom, neither let the mighty man glory in his might, Let not the rich man glory in his riches; But let him that glorieth glory in this, that he understandeth, and knoweth Me, That I am the LORD who exercise mercy, justice, and righteousness, in the earth; for in these things I delight, Saith the LORD.
דיון
  • פסוקים אלו מסיימים את ההפטרה הנקראת בשחרית של תשעה באב. מה מבקש הנביא לומר?
  • מדוע מוזכרים כאן החכם, העשיר והגיבור?
הרמב"ם, מורה נבוכים חלק ג, פרק נד

... גם הנביאים הבהירו לנו עניינים אלה עצמם והסבירו אותם כמו שהסבירו אותם הפילוסופים. הם אמרו לנו במפורש שאין שלמות הקניין, ולא שלמות הבריאות ולא שלמות מידות האופי שלמות שיש להתפאר בה ולבקש אותה, ושהשלמות שיש להתפאר בה ולבקש אותה היא ידיעתו יתעלה שהיא הידיעה האמיתית. ירמיה אמר על ארבע השלמויות האלה: כה אמר ה': אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי (ירמיה ט', 22-23(. התבונן כיצד מנה אותם כפי סדרם בעיני ההמון, כי השלמות הגדולה ביותר בעיניהם היא עשיר בעושרו. פחותה ממנה גבור בגבורתו ופחותה ממנה חכם בחכמתו, כלומר, בעל מידות האופי המעולות, כי גם אדם זה מכובד בעיני ההמון אשר אליהם מופנים הדברים. לכן סודרו הדברים בסדר זה.
... כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי (ירמיה ט', 23). התבונן כמה קצר הדיבור הזה וכמה שלם אומרו! וכיצד לא השמיט דבר מכל מה שהזכרנו והארכנו להבהירו ולהכינו!
... והוא הבהיר לנו בפסוק זה שהמעשים שאתה חייב לדעת ולחקות הם חסד, משפט וצדקה (ירמיה ט', 23) הוא הוסיף עניין אחר חשוב, והוא דברו: בארץ (שם). כי זה ציר התורה ולא כטענת עזי-הפנים הסוברים שהשגחתו יתעלה פוסקת אצל גלגל הירח ושהארץ על מה שבה מופקרת: עזב ה' את הארץ (יחזקאל ט', 9), אלא, כמו שהוא הבהיר לנו באמצעות אדון החכמים: כי לה' הארץ (שמות ט', 29). הוא אומר שהשגחתו גם בארץ בהתאם לה כשם שהוא משגיח על השמים בהתאם להם, זה דברו: כי אני ה' עשה חסד משפט וצדקה בארץ (ירמיה ט', 23). אחרי-כן השלים את העניין ואמר: כי באלה חפצתי נאום ה' (שם), כלומר, מטרתי שיהיו מכם חסד משפט וצדקה בארץ באופן שהבהרנו ... לאחר אותה השגה, אותו אדם יתכוון בהתנהגותו תמיד לחסד משפט וצדקה מתוך הידמות אל מעשיו יתעלה כמו שהסברנו מספר פעמים בספר זה.
זה שיעור מה שראיתי לנכון להפקיד בספר זה, דברים שנראו לי מועילים מאוד לשכמותך. אני מאחל לך שלאחר התבוננות יעילה תשיג כל מטרה שכללתי בו בעזרת האל יתעלה. והוא יזכה אותנו וכל ישראל חברים למה שהבטיח לנו: אז תפקחנה עיני עורים ואזני חרשים תפתחנה (ישעיה ל"ה, 5). העם ההלכים בחשך ראו אור גדול. יושבי בארץ צלמות - אור נגה עליהם (שם, ט', 1).
דיון
  • כיצד מסביר הרמב"ם את הפסוקים בירמיהו?
  • כיצד מאירים הדברים את המשנה בפרקי אבות?
ולא קרדום לחפור בהם
רבי ישמעאל אומר:
הלומד תורה על מנת ללמד, מספיקין בידו ללמוד וללמד.
והלומד על מנת לעשות, מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות.
רבי צדוק אומר:
אל תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום לחפור בהם. וכך היה הלל אומר:
ודאשתמש בתגא חלף. הא למדת, כל הנהנה מדברי תורה, נוטל חייו מן העולם
Rabbi Ishmael his son said: He who learns in order to teach, it is granted to him to study and to teach; But he who learns in order to practice, it is granted to him to learn and to teach and to practice. Rabbi Zadok said: do not make them a crown for self-exaltation, nor a spade with which to dig. So too Hillel used to say, “And he that puts the crown to his own use shall perish.” Thus you have learned, anyone who derives worldly benefit from the words of the Torah, removes his life from the world.
פירוש המשנה לרמב"ם פרק ד' משנה ה'
.... והביאו בני אדם לחשוב בסכלות גמורה שזה מחויב וראוי שיעזרו החכמים והתלמידים והאנשים המתעסקים בתורה ותורתם אומנותן וזה הכל טעות ולא נמצא בתורה ולא בדברי החכמים דבר שיאמת אותו ולא רגלים שישען עליהם כלל. שאנחנו כשנעיין בדברי רז"ל לא נמצא אצלם שהיו מבקשים ממון מבני אדם ולא היו מבקשים ממון לישיבות הנכבדות והיקרות ולא לראשי גליות ולא לדייניהם ולא למרביצי התורה ולא לאחד מהגדולים ולא לשאר בני אדם מן העם אבל נמצא בכל דור ודור בכל קהלותיהם שהיה בהן עני בתכלית ועשיר גדול בתכלית העושר וחלילה לי שאומר הדורות ההם שהם לא היו גומלי חסד ונותני צדקה כי אמנם העני ההוא אלו פשט ידו לקחת היו ממלאין ביתו זהב ופנינים אלא שלא היה רוצה אבל היה מסתפק במלאכתו שהיה מתפרנס בה אם ברווח אם בדוחק והיה בז למה שבידי אדם כי התורה מנעתו מזה וכבר ידעת שהלל הזקן היה חוטב עצים והוה לומד לפני שמעיה ואבטליון והיה עני בתכלית העניות ומעליתו היתה כאשר ידעת מתלמידיו אשר נמשלו כמשה ואהרן ויהושע. והקטן שבתלמידיו רבן יוחנן בן זכאי ואין ספק למשכיל שאילו היה מורה לאנשי דורו ליהנות מהם לא היו מניחין אותו לחטוב עצים: וחנינא בן דוסא יצאה בת קול ואמרה כל העולם כלו אינו נזון אלא בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו כקב חרובין מערב שבת לערב שבת ולא היה מבקש מבני אדם והדיין קרנא כשהיו באין בעלי הדין לפניו היה אומר תנו לי מי שידלה במקומי או תנו לי כדי בטלתי ואדון לכם ולא היו ישראל שבדורם לא אכזרים ולא בלתי גומלי חסדים ולא מצאנו חכם מן החכמים שהיה מגנה אנשי דורו על שלא היו מעשירים אותם... ולא היו מתירין לעצמם לבקש ממון מבני אדם והיו רואים שלקיחתו היה חלול השם בעיני ההמון מפני שיחשבו שהתורה מלאכה מהמלאכות אשר יחיה בהם אדם ותתבזה בעיניהם ויהיה מי שעושה זה דבר השם בזה
דיון
  • מה אומרת המשנה על היחס הראוי של תלמידי חכמים לתורה?
  • מה אומר על כך הרמב"ם?
  • על מה מעידים דבריו מבחינה היסטורית?
  • מה דעתכם?
דיון
לסיום:
פרקי אבות מקבצים דברי חכמים רבים הקשורים בהנהגות ראויות לבני אדם ולתלמידי חכמים.
  • מהי התרשמותכם מדבריהם?
  • האם הם ופירושיהם רלוונטים לימינו?
  • האם הייתם בוחרים לפרש אחרת? האם אתם הייתם שונים אחרת?
דף מספר 2 בסדרה מבט אל האבות, דפים נוספים בסדרה:
1