חג הסיגְד – בין יום הכיפורים לחג השבועות
הדף מאת: אדוה הכהן-בומנדיל ופנינה (פלגו) גדאי- אגניהו / אתר מדרשת
חג הסיגְד הוא מהחגים הייחודיים של 'ביתא ישראל' – קהילת יהודי אתיופיה. מנהגי חג הסיגד יוצרים זיקה מובהקת בינו ובין יום הכיפורים מחד גיסא, ובינו ובין חג מתן תורה מאידך גיסא. המחלוקת לאיזה מן המועדים קשור חג הסיגד – חושפת היבטים מעניינים בחג עצמו. מטרת העיון בדף זה היא לחשוף את הלומדים למסורות ייחודיות של ביתא ישראל מתוך עיון בשאלת הזיקה בין הסיגד ובין שני מועדים אלו. אין בכך שאיפה להכריע את המחלוקת העתיקה, אלא להפריד את מאפייני החג ולהבין את זיקותיו השונות.
דיון
בקרב קהילת יהודי אתיופיה נשתמרו מסורות מימי בית ראשון, וזאת על אף מרחק הזמן והמקום וניתוקם משאר העם היהודי. תיאר זאת בהתפעלות נשיא המדינה שמעון פרס: '...קהילה יהודית מבודדת בארץ הררית רחוקה, כשביתא ישראל מנותקת מבית ישראל, לבדם במשך מאה דורות, שמרו על גחלת ישראל, הגנו על תורת משה, זכרו את יום הכיפורים, את חג הפסח'. ואכן, לצד שמירת חגי התורה המוכרים גם ליהודי כל העדות, שמרה העדה האתיופית חג מעניין נוסף.

הסיגְד (מלשון סגידה והשתחוויה) הוא חגם המיוחד של 'ביתא ישראל' - יהודי אתיופיה. תוכנו העיקרי הוא חידוש הברית בין אלוהים, התורה והעם היהודי, ובתוך הקהילה פנימה. באתיופיה ציינו את חג הסיגד בהכנות של צום והיטהרות, עלייה להר גבוה, קריאה ברוב עם פרקים נבחרים מהתורה, ביניהם פסוקים המזכירים בריתות שונות וכן את עשרת הדיברות. בסיום התפילות המיוחדות הוליכו הקסים (הכהנים) את הנאספים בתהלוכה חגיגית המלווה בתקיעת חצוצרות, לשם השבת ה'אוּרית' (התורה) חזרה ליֶצֶלוֹת-בֵּת (בית התפילה). בסיום הסיגְד נערכה סעודה חגיגית שראשיתה בבציעת הדאבו (לחם מסורתי, סמל ללחם שהוגש במקדש) בידי הקסים. לצד הסעודה היו שירים וריקודים רבים, מפגשים משפחתיים שונים ומתנות.

מעמד הברית בימי שיבת ציון, בימי עזרא ונחמיה, שימש כמקור השראה מרכזי למנהגי הטקס ומשמעותו. על אף הסבל שהיה כרוך בשמירה על זהותם ואולי דווקא בזכותו - אימצה הקהילה הקטנה את המנהגים המתוארים בספר נחמיה, וקבעה את כ"ט בחשוון חמישים יום לאחר יום הכיפורים כיום חג הסיגד.

לאחר עליית יהודי אתיופיה לארץ החלו לציין משנות השמונים את חג הסיגד גם בארץ-ישראל, בעלייה לרגל לירושלים. תחילה צוין המעמד המרכזי בהר ציון ובכותל; כיום מתקיים הטקס בטיילת ארמון הנציב (שרובר), המשקיפה על הר הבית. בשנת 2008 התקבל יום הסיגד כאחד החגים הרשמיים בישראל על פי חוק.

***

בתיאורים השונים של יהודי אתיופיה את חג הסיגד, בולטת זיקתו ליום הכיפורים מזה ולחג מתן תורה, מזה. מהי מהותו של חג הסיגד? האם הוא קרוב לצום והטהרה של יום הכיפורים, או דומה יותר לקבלת התורה של חג השבועות? נשוב לפסוקי המקרא המצווים על מועדות אלו, ונשווה אותם למנהגי העדה האתיופית בהם:
חג הסיגד בירושלים, צילום: ענת בסר

© כל הזכויות שמורות לענת בסר
יום הכיפורים:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה': וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם... כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם: שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם...
And ye shall count unto you from the morrow after the day of rest, from the day that ye brought the sheaf of the waving; seven weeks shall there be complete; even unto the morrow after the seventh week shall ye number fifty days; and ye shall present a new meal-offering unto the LORD. Ye shall bring out of your dwellings two wave-loaves of two tenth parts of an ephah; they shall be of fine flour, they shall be baked with leaven, for first-fruits unto the LORD. And ye shall present with the bread seven lambs without blemish of the first year, and one young bullock, and two rams; they shall be a burnt-offering unto the LORD, with their meal-offering, and their drink-offerings, even an offering made by fire, of a sweet savour unto the LORD. And ye shall offer one he-goat for a sin-offering, and two he-lambs of the first year for a sacrifice of peace-offerings. And the priest shall wave them with the bread of the first-fruits for a wave-offering before the LORD, with the two lambs; they shall be holy to the LORD for the priest. And ye shall make proclamation on the selfsame day; there shall be a holy convocation unto you; ye shall do no manner of servile work; it is a statute for ever in all your dwellings throughout your generations. And when ye reap the harvest of your land, thou shalt not wholly reap the corner of thy field, neither shalt thou gather the gleaning of thy harvest; thou shalt leave them for the poor, and for the stranger: I am the LORD your God. And the LORD spoke unto Moses, saying: Speak unto the children of Israel, saying: In the seventh month, in the first day of the month, shall be a solemn rest unto you, a memorial proclaimed with the blast of horns, a holy convocation. Ye shall do no manner of servile work; and ye shall bring an offering made by fire unto the LORD. And the LORD spoke unto Moses, saying: Howbeit on the tenth day of this seventh month is the day of atonement; there shall be a holy convocation unto you, and ye shall afflict your souls; and ye shall bring an offering made by fire unto the LORD. And ye shall do no manner of work in that same day; for it is a day of atonement, to make atonement for you before the LORD your God. For whatsoever soul it be that shall not be afflicted in that same day, he shall be cut off from his people. And whatsoever soul it be that doeth any manner of work in that same day, that soul will I destroy from among his people. Ye shall do no manner of work; it is a statute for ever throughout your generations in all your dwellings. It shall be unto you a sabbath of solemn rest, and ye shall afflict your souls; in the ninth day of the month at even, from even unto even, shall ye keep your sabbath.
דיון
יום הכיפורים נקרא בשפת הגֶעְז: 'בָּעָלַ אַסְתֵּרְסֶרְיוֹ', ובפי העם: 'בָּעָלַ אֶסְתֵרַאי' (כנראה מהשורש רא"ה). חובת הצום חלה על כולם: גברים, נשים וילדים מגיל שבע. הציווי 'ועיניתם את נפשותיכם' התפרש כחובה לענות את הגוף, ולכן התאמצו שלא להירדם בליל יום הכיפורים. מנהג רווח נוסף היה לענות את הגוף בקפיצות קצביות בעת התפילות וביניהן.

הכוהנים נהגו להגיע לבית הכנסת כבר בשעות אחר הצהריים של ערב יום הכיפורים, ועזבו לביתם רק במוצאי החג. המפגש בבית הכנסת החל בבקשת סליחה ומחילה ובברכה לכל הנוכחים. תפילת 'כל נדרי' לא הייתה ידועה באתיופיה (ומעניין שבסיגד יש דווקא נוכחות לנדרים, לא בהתרתם אלא בהבטחתם). לקראת סיום הצום הפסיק הקס את התפילה והזמין את צאן מרעיתו לבקש סליחה. או-אז ניגשו המתפללים איש לרעהו, התחבקו וביקשו סליחה ומחילה זה מזה, קראו את עשרת הדיברות וערכו טקס אזכרת נשמות. בסיום הטקס היה נהוג לצאת אל מחוץ לבית-התפילה ולפזר בחזיתו זירעוני חיטה לציפורים. הזירעונים סימלו את נשמות הנפטרים, והציפורים שניקרו בהם ואחר-כך פרשו כנף ועפו, כמו נטלו עמן את התפילות לעילוי נשמתם. בתום הצום נערך טקס אכילה ושתייה בחצר בית התפילה. הנשים היו מביאות מיני מאפה ומשקה לשבירת הצום, והסעודה המלווה בברכת הכהן נמשכה עד שעה מאוחרת.
דיון
  • מהו יום הכיפורים בעבורכם?
  • אילו מנהגים המתוארים בזיכרונות מאתיופיה מוכרים לכם, ואילו חדשים?
שבועות – חג מתן תורה:
וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה': מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה... וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם... אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'... וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי ה'... וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם... חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם...
And ye shall count unto you from the morrow after the day of rest, from the day that ye brought the sheaf of the waving; seven weeks shall there be complete; even unto the morrow after the seventh week shall ye number fifty days; and ye shall present a new meal-offering unto the LORD. Ye shall bring out of your dwellings two wave-loaves of two tenth parts of an ephah; they shall be of fine flour, they shall be baked with leaven, for first-fruits unto the LORD. And ye shall present with the bread seven lambs without blemish of the first year, and one young bullock, and two rams; they shall be a burnt-offering unto the LORD, with their meal-offering, and their drink-offerings, even an offering made by fire, of a sweet savour unto the LORD. And ye shall offer one he-goat for a sin-offering, and two he-lambs of the first year for a sacrifice of peace-offerings. And the priest shall wave them with the bread of the first-fruits for a wave-offering before the LORD, with the two lambs; they shall be holy to the LORD for the priest. And ye shall make proclamation on the selfsame day; there shall be a holy convocation unto you; ye shall do no manner of servile work; it is a statute for ever in all your dwellings throughout your generations.
דיון
בתום ספירת שבעה שבועות מסיום חג הפסח, חגגה קהילת 'ביתא ישראל' את חג המא'ארר, חג הקציר. שלושה ימים קודם לחג נהגו לרחוץ בנהר ולהיטהר, ובתפילות החג הזכירו את מעמד מתן תורה. הכהן היה מברך על התבואה והלחם המיוחד לחג מתן תורה שהובאו לבית הכנסת.

חודש סיוון (גְנְבּוֹט) חל באתיופיה בעונת הזריעה, ולפיכך בירכו הקסים על הזרעים ולא על הקציר שאיננו. על מנת לקיים את מצוות הביכורים ולחגוג את תקופת הקציר, נקבע חג שבועות שני (הידר מאא'רר), שבעה שבועות לאחר יום הכיפורים בכ"ט בחשוון הוא חג הסיגְד. במסגרת זו הובאו ביכורי התבואה ויבולי השדה, אכלו אינג'רה בחלב וחמאה, ערכו ביקורים הדדיים, פצחו בשירה וריקודים וקיימו סעודות כל זה שישה חודשים לאחר חג השבועות המקורי.
  • מהו חג השבועות בעבורכם?
  • אילו מנהגי חג השבועות באתיופיה מקבילים לנוהגים המוכרים לכם?
דיון
התיאורים הבאים לאירועי חג הסיגד משלבים בין זיכרונות הכותבים מאתיופיה ובין חוויותיהם מן החגיגות כיום:
אברהם אדגה, 'הסיגד שלי', באתר בית אבי חי
חג הסיגד נחגג בכ"ט בחשוון, חמישים יום לאחר יום הכיפורים, בדומה לחג מתן תורה, הנחגג חמישים יום לאחר פסח. מכאן המשמעויות הנוספות של החג: החג מזכיר את מעמד הר סיני ומביע את הגעגועים והכיסופים לציון. יום הסיגד איחד אנשים שגרו באזורים מרוחקים ולא יכלו לתקשר באמצעים מודרניים, והיה זירה לפיוס בין אנשים ששמרו טינה זה לזה.

ההכנות לחג נמשכו זמן רב: מי שגרו רחוק התחילו במסע רגלי כמה ימים או שבועות מראש, ואלה שקיבלו את פני האורחים אפו, בישלו וערכו במרץ את המקום לקליטת הבאים. בערב החג הכינו כולם עניים, עשירים, ילדים ומבוגרים - את הלבוש המסורתי ליום החג.

בבוקר יום הסיגד התאספו ההמונים בצולת בית (בית הכנסת) והוציאו את ספר האורית (התורה) בשירה אדירה. הנשים השמיעו קולות שמחה, הקייסים (הרבנים) זימרו וההמון חזר אחריהם. בראש השיירה אל פסגת ההר נישא ספר התורה, ואחריו צעדו האנשים שהתקבצו מכל הכפרים. חלק מעולי הרגל נשאו אבנים על ראשיהם כסמל לכניעה בפני ה' וכבקשת מחילה על חטאים.

יום הסיגד הוא יום צום ותענית, בדומה ליום הכיפורים. ההמון צם ומענה את נפשו ואת גופו, ומבקש סליחה ומחילה מה'. במהלך היום קראו הקייסים פרקים מתוך ספר התורה, ולקראת סיום כרעו כולם ברך, סגדו (השתחוו), ביקשו מחילה על חטאיהם והתפללו לזכות לראות את ירושלים במו עיניהם.

היום הסתיים בירידה מן ההר בשירה אדירה ובריקודים. ההמון צעד אל הצולת בית לסעודת המצווה ששוברת את הצום, לא לפני שהקייסים איחלו ש"בשנה הבאה נחגוג בירושלים".

...המבוגרים שומרים עדיין על מצוות הצום במשך כל היום. רוב התפילה נעשית בשפת הקייסים, וההמון חוזר וסוגד מדי פעם. עם השנים קיבל החג גם גוון ציבורי... מעבר למשמעויות הדתיות העמוקות, מצטיין חג הסיגד ביצירת קשרים בין אנשים. הוא היה ונשאר זירה לפיוס ולפתיחת דף חדש. האופן שבו הוא מנוהל והתכנים שלו גורמים למי שלוקחים בו חלק לחשוב ברוגע, ללא התלהמות, ולקחת דברים בפרופורציה...

אירועי הסיגד בילדותי באתיופיה חקוקים בזיכרוני כאירועים מיוחדים שקשה לבטאם במילים. שלא כמו בישראל, באתיופיה נחגג הסיגד בסוף האביב, לפני תקופת הקציר, זמן שבו כל הגבעות היו מכוסות בפריחה אדירה. בנהרות זרמו מים צלולים שהתנפצו על הסלעים והשמיעו קול שירה, וציפורים בגוונים מרהיבים עפו מענף לענף. ההמתנה לדודים שהגיעו ממרחקים, מלווים בבני דודיי שלא ראיתי שנה ויותר, היתה מורטת עצבים, והמתנות שקיבלתי מהקרובים היו יקרות לי מפז. ביום הסיגד היתה עדנה לילדים, ושוחררנו מהמטלות הרגילות שלנו כדי להתבסם מהניחוח המיוחד של החג.

למאמר המלא באתר בית אבי חי


© כל הזכויות שמורות לאתר בית אבי חי
www.bac.org.il
נשים מתפללות בחג הסיגד בירושלים, צילום: ענת בסר

© כל הזכויות שמורות לענת בסר
גרמאו מנגיסטו, 'עלו בהר, אל מקום מושבו של אלוה', 'הארץ ספרים', 29.10.2010
"...שנה אחר שנה, בכ"ט במרחשון, כוהנינו מאמצים אל לוחות לבם אורייתא, תורה. הפשוטים בעמנו נושאים אבנים רדומות וקורות על גביהם, וילדינו מודדים פסיעות, התפתלו בתלילות ההר. ובהגיעם לחלקה הטהורה והמורמת של ארץ נכר, פסגת ההר, פרשו ידיהם אל מקום מושבו של אלוה, השתחוו לו אפיים ארצה ונשקו אדמה רדומה ושכורה מדמעות תחינה של דורי דורות.

כוהנים עוטים גלימות צחורות... זה נמשל למשה רבנו... זה מזכיר את נחמיה הנביא...וזה מידמה לעזרא הסופר... כל אחד מהם נהג לעמוד זקוף בחלקה הטהורה והמורמת של ארץ הנכר, ואורייתא, תורה, מאמץ ללוחות לבו, ולרגלי הכוהנים התאבקו פשוטי העם... הקהל מתנגן היה לתפילות הכוהנים, קם וקד, משתחווה לבורא עולם, פיות ממלמלות ערגת לב ואוויר דליל עולה ויורד...

הכוהן הגדול, המזכיר את משה רבנו, נהג לעורר תקווה בלבבות מאמיניו ובה בעת חרדה... ואילו זה המדקלם את נחמיה בן חכליה, נהג לומר, אחי שובה נשובה אל ירושלים בימים קרובים, בן חורין נהיה בין אחינו, ואילו זה הנמשל לעזרא הסופר הזהיר: הימנעו מהתבוללות לבל תהפכון לחול בתוך אוקיינוס וסרדינים אכלו אתכם בלי ראות ירושלים.

כאילו זיו קורע את השמים מקצה זה עד קצה זה, פני הקהל מקדיר נוכח התוכחה, מבהיק נוכח ההבטחה... דמיין נא ידידי ברוחך שבט מבודד ומבודד עצמו, תלוש מאבר אבריו, שוכן בקרב עמים זרים וארץ לא לו, חש נרדף... פתע משיל מעליו מעמדו הנחות...והנה ניצב בראש ההר מביט... הקהל שולח מבטו במישור ורואה ראשי אנשים דבוקים באדמה כמו כפתורים מכופתרים בדש חולצה.

אולם איש בודד הנתלה על שכמו של אדם זר, ענק רם קומה, לעולם אינו מרגיש שלווה...עולי הסיגד שופכים קינה על חיי גולה ודורשים שובם ירושלימה... טרם יילך, דור מצית שלהבת אמונה בלב דור הבא ואורג בו ערגה לארץ חפץ... והנה מחזורי עונות ענות תמו, באו ימים טובים וגאולה בהם, כי תפילות הנישאות מראש ההר זה דורי דורות קרעו את השמים, האופק האפוף עננים כבדים התבהר, ועינינו צופות בתדהמה בחלום מתגשם, ובלבנו דוהר ופועם, כחולמים היינו מלמלים מלות תודה ושבח אלוה, בחג הסיגד ניצבים באדמת הקודש, מישורה רמה היא, רמתה נשגבה, ירושלים.

© כל הזכויות שמורות למחבר
www.haaretz.co.il
דיון
  • מהן הזיקות בין חג הסיגד ובין יום הכיפורים? ומהן הזיקות בינו ובין שבועות, חג מתן תורה?
  • אילו משמעויות עולות לדעתכם מהשילוב בין שני המועדים הללו (יום הכיפורים וחג השבועות), עבור הפרט? עבור הקהילה? עבור הקשר בין העם לאלוהיו?
  • חג הסיגד, שמשמעות שמו היא סגידה והשתחוות, נקרא בעבר 'מהללה', מלשון מחילה. איזה שם מתאים יותר להיבטי 'יום הכיפורים', ואיזה מתאים יותר לזיקותיו לחג השבועות?
חג הסיגד בירושלים, צילום: ענת בסר

© כל הזכויות שמורות לענת בסר
דיון
בעקבות תיאורו של גרמאו מנגיסטו שהובא לעיל, הגיעו תגובות שונות. הציטוטים להלן לקוחים מרצף הטוקבקים:

הייתי שם.. היה ממש מיוחד (ולא, אני לא אתיופית)

אם כל הכבוד, העלייה שלכם לא קשורה אלי אז אם אתם רוצים לחגוג תחג הזה בבקשה אבל לא כל עם ישראל צריך לחגוג תחג שהמצאתם בגלל העליה שלכם ואם זה קשור לאבא שבשמיים אז יש לנו מספיק חגים

הם לא המציאו אותו "בגלל העלייה" מה זה הזלזול הזה? הוא קיים מאות שנים ועפ"י הכתוב הוא על הכמיהה לעלייה לארץ, מה זה "לא קשור אליי" וכל הנימה המזלזלת הזאת, מאוד לא יפה

רבאק הכתבה הזאת עוסקת בחג שמטרתו לאחד את עם ישראל באשר הוא סביב הרצון לגאולת אמת ושובו של כל עם ישראל למקום שלו לארץ שלנו היקרה והקדושה! ! ! ! ! בכלל יהיה מאוד חכם לבטל את הדבר הזה שנקרא עדות מנהגים שישארו כל אחד והמנהג שלו אבל הדבר הזה שנקרא עדות זה מגוחך אתם לא עירקים לא מרוקאים ולא פולנים אתם י-ה-ו-ד-י-ם הרי אם יהודי מעירק יילך עכשיו לעירק ויאמר לעירקים המקומיים "אני עירקי" יגידו לו "אתה יהודי" אם יהודי לפולין ילך לפולנים ויגיד להם "אני פולני" הפולנים יאמרו לו "אתה יהודי" אז למה מרגע שבאנו לארץ פתאום אנחנו לא יהודים זה פולני וההוא מרוקאי וההוא תימני

***
דיון
  • איך לדעתכם כדאי לציין את חג הסיגד בישראל?
  • מה יכול להיות מעמד הסיגד בעבורכם?
  • לדעתכם יש להכריע את המחלוקת אם הסיגד קשור ליום הכיפורים או למתן תורה, בארץ ישראל היום?
דף הנחיות למנחה:
כיפור ושבועות - הסבר.doc