בדידותו של המאמין
הדף מאת: רועי הורן / בית מדרש אלול
לכולנו יש אמונות ומנהגים אישיים שבהם אנו דבקים, על אף שהחברה לא תמיד מבינה אותנו. עד כמה צריך האדם להשאר אינדיבידואל בשעה שהחברה מבקשת לכפות עליו את מרותה? עד כמה אדם מוכן לשלם את מחיר הבדידות ובלבד שיהיה נאמן לעצמו? דרך סיפוריהם של רבי אליעזר הגדול ואחרים ננסה לבחון שאלה זו ולהכיר את עצמנו מעט טוב יותר...
ראשיתו של ר' אליעזר הגדול: האיש והבכי הבלתי פוסק...
מעשה ברבי אליעזר בן הורקנוס, שהיו לאביו חורשים והיו חורשים על גבי המענה, והוא היה חורש בטרשין.
ישב לו והיה בוכה. אמר לו אביו, מפני מה אתה בוכה? שמא מצטער אתה שאתה חורש בטרשין? עכשיו אתה חורש על גבי המענה. ישב לו על גבי המענה והיה בוכה. אמר לו מפני מה אתה בוכה? שמא מצטער אתה שאתה חורש על גבי המענה? אמר לו, לאו. ולמה את בוכה? אמר לו, שאני מבקש ללמד תורה. אמר לו והלא בן עשרים ושמונה שנים אתה, ואתה מבקש ללמד תורה. אלא קח לך אשה ותוליד לך בנים ואתה מוליכן לבית הספר. עשה שתי שבתות ולא טעם כלום עד שנגלה לו אליהו זכור לטוב, ואמר לו, בן הורקנוס, למה אתה בוכה? אמר לו מפני שאני מבקש ללמד תורה. אמר לו, אם אתה מבקש ללמד תורה, עלה לירושלים אצל רבן יוחנן בן זכאי. עמד והלך אצל רבן יוחנן בן זכאי.
ישב לו והיה בוכה. אמר לו, מפני מה אתה בוכה? אמר לו, מפני שאני מבקש ללמד תורה. אמר לו, בן מי אתה? ולא הגיד לו. אמר לו, מימיך לא למדת קריאת שמע ולא תפלה ולא ברכת המזון? אמר לו לאו. אמר לו עמד ואלמדך שלשתן. ישב והיה בוכה. אמר לו, בני, מפני מה אתה בוכה? אמר לו, שאני מבקש ללמד תורה. והיה אומר לו שתי הלכות כל ימי השבוע, והיה חוזר לו עליהן ומדבקן. עשה שמונה ימים ולא טעם כלום עד שעלה ריח פיו לפני רבן יוחנן בן זכאי, והעמידו מלפניו. ישב והיה בוכה. אמר לו מפני מה אתה בוכה? אמר לו, מפני שהעמדתני מלפניך כאדם שמעמיד מלפניו מכה שחין. אמר לו, בני, כשם שעלה ריח פיך מלפני, כך יעלה ריח חקי תורה מפיך לשמים. אמר לו, בני, בן מי אתה? אמר לו בן הורקנוס אני. אמר לו, והלא בן גדולי עולם אתה, ולא היית מגיד לי! אמר לו, חייך, היום אתה סועד אצלי. אמר לו, כבר סעדתי אצל אכסניא שלי. אמר לו, ומי הוא אכסניא שלך? אמר לו, רבי יהושע בן חנניה, ורבי יוסי הכהן. שלח ושאל לאכסניא שלו, אמר להם, אצלכם סעד אליעזר היום? אמרו לו, לאו. והלא יש לו שמונה ימים שלא טעם כלום. אחרי כן הלכו רבי יהושע בן חנניה ורבי יוסי הכהן ואמרו לו לרבן יוחנן בן זכאי, והלא יש לו שמונה ימים שלא טעם כלום.
RABBI ELIEZER AND THE TORAH
THE following befell Rabbi Eliezer, son of Hyrḳanos. His father had many ploughmen who were ploughing arable ground, whereas he was ploughing a stony plot; he sat down and wept. His father said to him: O my son! Why dost thou weep? Art thou perchance distressed because thou dost plough a stony plot? In the past thou hast ploughed a stony plot, now behold thou shalt plough with us arable soil. He sat down on the arable ground and wept. His father said to him: But why dost thou weep? Art thou perchance distressed because thou art ploughing the arable land? He replied to him: No. (Hyrḳanos) said to him: Why dost thou weep? He answered him: I weep only because I desire to learn Torah. (Hyrḳanos) said to him: Verily thou art twenty-eight years old—yet dost thou desire to learn Torah? Nay, go, take thee a wife and beget sons and thou wilt take them to the school. He fasted two weeks not tasting || anything, until Elijah— may he be remembered for good—appeared to him and said to him: Son of Hyrḳanos! Why dost thou weep? He replied to him: Because I desire to learn Torah. (Elijah) said to him: If thou desirest to learn Torah get thee up to Jerusalem to Rabban Jochanan ben Ẓakkai. He arose and went up to Jerusalem to R. Jochanan ben Ẓakkai and sat down and wept. (R. Jochanan) said to him: Why dost thou weep? He answered him: Because I wish to learn Torah. (R. Jochanan) said to him: Whose son art thou? But he did not tell him. (R. Jochanan) asked him: Hast thou never learnt to read the Shema', or the Tephillah, or the Grace after meals? He replied to him: No. He arose and (R. Jochanan) taught him the three (prayers). (Again) he sat down and wept. (R. Jochanan) said to him: My son, why dost thou weep? He replied: Because I desire to learn Torah. He (thereupon) taught him two rules (of the Law) every day of the week, and on the Sabbath (Eliezer) repeated them and assimilated them. He kept a fast for eight days without tasting anything until the odour of his mouth attracted the attention of R. Jochanan ben Ẓakkai, who directed him to withdraw from his presence. He sat down and wept. (R. Jochanan) said to him: My son, why dost thou weep? He rejoined: Because thou didst make me withdraw from thy presence just as a man makes his fellow withdraw, when the latter is afflicted with leprosy. (R. Jochanan) said to him: My son, just as || the odour of thy mouth has ascended before me, so may the savour of the statutes of the Torah ascend from thy mouth to Heaven. He said to him: My son! Whose son art thou? He replied: I am the son of Hyrḳanos. Then said (R. Jochanan): Art thou not the son of one of the great men of the world, and thou didst not tell me? By thy life! he continued, This day shalt thou eat with me. (Eliezer) answered: I have eaten already with my host. (R. Jochanan) asked: Who is thy host? He replied: R. Joshua ben Chananjah and R. José the Priest. (R. Jochanan) sent to inquire of his hosts, saying to them: Did Eliezer eat with you this day? They answered: No; moreover has he not fasted eight days without tasting any food? R. Joshua ben Chananjah and R. José the Priest went and said to R. Jochanan ben ḳakkai: Verily during the last eight days (Eliezer) has not partaken of any food.
דיון
מדוע רבי אליעזר בוכה הרבה כל כך?
האם בכי זה יכול ללמד אותנו משהו על אישיותו?

נראה שרבי אליעזר מוצג כבר מראשית דרכו כאדם עקשן מאוד מחד, וקשה לתקשורת מאידך.

מה מסמלים בעיניך ריח פיו הלא נעים של רבי אליעזר?
מה פשר ברכתו של רבן יוחנן את רבי אליעזר?
נידויו של רבי אליעזר הגדול
באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו.
אמר להם: אם הלכה כמותי - חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה: ארבע מאות אמה: אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - אמת המים יוכיחו. חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת המים. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - כותלי בית המדרש יוכיחו. הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע, אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה - אתם מה טיבכם? לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע, ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדין מטין ועומדין. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - מן השמים יוכיחו. יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום!
עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: "לא בשמים היא"!!
[...]
אמרו: אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר רבי אליעזר ושרפום באש, ונמנו עליו וברכוהו [הכריזו עליו נידוי].
ואמרו: מי ילך ויודיעו? - אמר להם רבי עקיבא: אני אלך, שמא ילך אדם שאינו הגון ויודיעו, ונמצא מחריב את כל העולם כולו.
מה עשה רבי עקיבא? לבש שחורים, ונתעטף שחורים, וישב לפניו בריחוק ארבע אמות.
אמר לו רבי אליעזר: עקיבא, מה יום מיומים?
אמר לו: רבי, כמדומה לי שחבירים בדילים ממך.
אף הוא קרע בגדיו וחלץ מנעליו, ונשמט וישב על גבי קרקע. זלגו עיניו דמעות, לקה העולם שליש בזיתים, ושליש בחטים, ושליש בשעורים. ויש אומרים: אף בצק שבידי אשה טפח.

מילים
  • פרהסיא - מקום ציבורי
  • לא קיבלו הימנו - לא קיבלו את דעתו למרות ההוכחות החותכות שהביא
And this is known as the oven of akhnai. The Gemara asks: What is the relevance of akhnai, a snake, in this context? Rav Yehuda said that Shmuel said: It is characterized in that manner due to the fact that the Rabbis surrounded it with their statements like this snake, which often forms a coil when at rest, and deemed it impure. The Sages taught: On that day, when they discussed this matter, Rabbi Eliezer answered all possible answers in the world to support his opinion, but the Rabbis did not accept his explanations from him. After failing to convince the Rabbis logically, Rabbi Eliezer said to them: If the halakha is in accordance with my opinion, this carob tree will prove it. The carob tree was uprooted from its place one hundred cubits, and some say four hundred cubits. The Rabbis said to him: One does not cite halakhic proof from the carob tree. Rabbi Eliezer then said to them: If the halakha is in accordance with my opinion, the stream will prove it. The water in the stream turned backward and began flowing in the opposite direction. They said to him: One does not cite halakhic proof from a stream. Rabbi Eliezer then said to them: If the halakha is in accordance with my opinion, the walls of the study hall will prove it. The walls of the study hall leaned inward and began to fall. Rabbi Yehoshua scolded the walls and said to them: If Torah scholars are contending with each other in matters of halakha, what is the nature of your involvement in this dispute? The Gemara relates: The walls did not fall because of the deference due Rabbi Yehoshua, but they did not straighten because of the deference due Rabbi Eliezer, and they still remain leaning. Rabbi Eliezer then said to them: If the halakha is in accordance with my opinion, Heaven will prove it. A Divine Voice emerged from Heaven and said: Why are you differing with Rabbi Eliezer, as the halakha is in accordance with his opinion in every place that he expresses an opinion? Rabbi Yehoshua stood on his feet and said: It is written: “It is not in heaven” (Deuteronomy 30:12). The Gemara asks: What is the relevance of the phrase “It is not in heaven” in this context? Rabbi Yirmeya says: Since the Torah was already given at Mount Sinai, we do not regard a Divine Voice, as You already wrote at Mount Sinai, in the Torah: “After a majority to incline” (Exodus 23:2). Since the majority of Rabbis disagreed with Rabbi Eliezer’s opinion, the halakha is not ruled in accordance with his opinion. The Gemara relates: Years after, Rabbi Natan encountered Elijah the prophet and said to him: What did the Holy One, Blessed be He, do at that time, when Rabbi Yehoshua issued his declaration? Elijah said to him: The Holy One, Blessed be He, smiled and said: My children have triumphed over Me; My children have triumphed over Me. The Sages said: On that day, the Sages brought all the ritually pure items deemed pure by the ruling of Rabbi Eliezer with regard to the oven and burned them in fire, and the Sages reached a consensus in his regard and ostracized him. And the Sages said: Who will go and inform him of his ostracism? Rabbi Akiva, his beloved disciple, said to them: I will go, lest an unseemly person go and inform him in a callous and offensive manner, and he would thereby destroy the entire world. What did Rabbi Akiva do? He wore black and wrapped himself in black, as an expression of mourning and pain, and sat before Rabbi Eliezer at a distance of four cubits, which is the distance that one must maintain from an ostracized individual. Rabbi Eliezer said to him: Akiva, what is different about today from other days, that you comport yourself in this manner? Rabbi Akiva said to him: My teacher, it appears to me that your colleagues are distancing themselves from you. He employed euphemism, as actually they distanced Rabbi Eliezer from them. Rabbi Eliezer too, rent his garments and removed his shoes, as is the custom of an ostracized person, and he dropped from his seat and sat upon the ground. The Gemara relates: His eyes shed tears, and as a result the entire world was afflicted: One-third of its olives were afflicted, and one-third of its wheat, and one-third of its barley. And some say that even dough kneaded in a woman’s hands spoiled. The Sages taught: There was great anger on that day, as any place that Rabbi Eliezer fixed his gaze was burned.
דיון
האם רבי אליעזר נהג נכון כשעמד על דעתו ולא הסכים לקבל את דעת הרוב?
איזה ערך עליון יותר - להישאר נאמן לעצמך, או להישאר שייך לקהילה?
באילו מקרים היית מוכן לשלם מחיר חברתי כה כבד בעבור הנאמנות לאמונתך האישית?
רבי נתן בן יחיאל, מילון הערוך, ערך חלד
מעשה מחולדה ובור
מעשה בנערה אחת שהייתה הולכת לבית אביה. והייתה מקושטת בכסף וזהב. וטעתה בדרך והלכה בלא ישוב. כיון שהגיע חצי היום, צמאה ולא הייתה לה לוויה. ראתה באר וחבל של דלי תלוי עליה. אחזה בחבל של הדלי ונשתלשלה וירדה ושתתה. ביקשה לעלות ולא יכולה; הייתה בוכה וצועקת.
עבר עליה אדם אחד ושמע קולה. עמד על הבאר והציץ בה ולא היה יכול להבחין.
אמר לה: "מי את? מבני אדם או מן המזיקים?"
אמרה לו: "מבני אדם אני."
אמר לה: "שמא את מן הרוחות ואת מתנכרת עלי?"
אמרה לו: "לאו."
אמר לה: "הישבעי לי שמבני אדם את."
נשבעה לו.
אמר לה: "מה טיבך?"
סיפרה לו כל המעשה.
אמר לה: "אני מעלך, ותזדווגי לי?"
אמרה לו: "הן, העלה."
כיוון שהעלה, ביקש להזדווג עמה. מיד אמרה לו: "מאי זה עם אתה?"
אמר לה: "מישראל אני וממקום פלוני אני וכהן אני."
אמרה לו: "אף אני ממשפחת פלוני, בני אדם ידועים ונקובי שם."
אמרה לו: "עם קדוש כמותך שבחר בך הקדוש ברוך הוא וקידשך מכל ישראל - אתה מבקש לעשות כבהמה בלא כתובה ולא קידושין? בוא אחרי אצל אבי ואמי, ואני מתארסת לך."
נתנו ברית זה לזה. אמרה: "מי יהיה לעד ביני ובינך?" והייתה חולדה עוברת לכנגדם.
אמר לה: "השמים! חולדה ובאר זו יהיו עדים, שאין אנו מכזבים זה בזה!"
הלכו כל אחד לדרכו.
ואותה הנערה הייתה עומדת באמונתה. וכל מי שהיה תובעה הייתה ממאנת בו. כיוון שהחזיקו בה, התחילה לנהוג עצמה כשוטה ומקרעת בגדיה ובגדי כל מי שהוא נוגעה. עד שנמנעו בני אדם ממנה. והיא הייתה משמרת בריתה לאותו האיש.
והוא, מכיוון שעבר מכנגד פניה, תקפו יצרו ושכחה. והלך לעירו ונפנה למלאכתו. ונשא אשה ונתעברה וילדה בן זכר; וכשהגיע לשלושה חודשים חינקתו חולדה. ועוד נתעברה וילדה בן זכר, ונפל לבור. אמרה לו אשתו: "אם כדרך כל האדם היו בניך מתים, הייתי אומרת צידוק הדין. עכשיו שמתו מיתה משונה, אין זה בלי דבר. ספר לי מעשיך!" גילה לה כל המעשה. אמרה: "הלוך אצל חלקך שנתן לך הקדוש ברוך הוא."
הלך ושאל בעירה. אמרו לו: "היא נכפה, וכל מי שתובעה, כך וכך היא עושה לו."
הלך אצל אביה. פירש לו המעשה. אמר לו: "מקבל אני כל מום שבה." העיד עליו עדים.
בא אצלה, התחילה לעשות כמנהגה.
סיפר לה: "חולדה ובור."
אמרה לו: "אף אני בבריתי עמדתי."
מיד נתיישבה דעתה, ופרו ורבו בבנים ובנכסים.
ועליהם אמור: "עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי."

הסברים
  • סיפור עממי זה מופיע בתמצית ברש"י (במסכת תענית, דף ח, עמוד א) ובהרחבה בספר 'הערוך' כפי שמובא כאן. התלמוד מזכיר סיפור זה רק בכותרתו - 'חולדה ובור' כסיפור הידוע לכול. הוא מוזכר כמופת ל'בעלי אמנה' - לאנשים העומדים בדיבורם. במוקד הסיפור עומדת הנערה, העומדת באמונתה, הנאמנה לעצמה, נאמנה להבטחתה, ונאמנה להבטחה שקיבלה. החברה לא מבינה אותה, לא סובלנית לרצונה החריג להישאר ברווקותה ולהמשיך ולדבוק באמונתה.
דיון
עד היכן צריך אדם להישאר נאמן לעצמו, לאמונתו?
האם סיטואציה מעין זו מוכרת לנו מחיינו? - האמונה ש"נסיך חלומותינו" עוד יבוא ולא נתפשר עם המציאות לעולם?
מהו המחיר החברתי אותו היינו מוכנים לשלם בעבור אמונתינו?
הרב יוסף דב סולובייצ'יק, איש האמונה הבודד, מוסד הרב קוק, תשנב, עמוד 1
איש האמונה הבודד
האדם המאמין, אשר חוויתו הדתית עמוסה מאבקים פנימיים וסתירות, המתלבט בין התלהבות ודביקות באלוקים לבין הרהורי ייאוש שעה שמרגיש כאילו נעזב על ידו, תפקידו קשה מאז ימי אברהם ומשה. תהיה זו יומרה בלתי נסלחת אם אנסה להפוך את חוויית האמונה המלאה סבל בחוויה רוויית הרמוניה וסיפוק, בעוד שאבירי האמונה שבמקרא התעלו מתוך חיי גבורה בניסיון טרגי ופרדוכסלי זה. כל מה שרציתי הוא ללכת אחרי עצתו של אליהוא בן ברכאל: אדברה וירוח לי (איוב לב, כ). כי ללב דואג תיקון גואל ע"י דברים מתאימים. לנפש נסערת - הווידוי מביא שלוה ומרגוע [...].
אופייה של הדילמה מונח בשתי מלים: אני בודד. אולם כאן מקום להדגיש, כי בשעה שאני אומר: "אני בודד" אינני מתכוון לומר שאני חי לבדי. ברוך השם, אני נהנה מאהבתם ומידידותם של רבים. אני מדבר, מטיף, מתווכח וטוען. בכל זאת אין בזה להפיג את הסבל והבדידות המלוות אותי תמיד. מדי פעם חש אני שנעזבתי על-ידי כולם, אפילו הקרובים ביותר. דברי משורר התהלים (כז, י) "כי אבי ואמי עזבוני" מצלצלים באזני כקולו העצוב של התור. החוויה הזאת מולידה בקרבי כאב צורב מחד ותחושה מזככת מאידך. יש לי הרגשה שחוויה זו של בדידות דוחקת אותי כולי לעבודת הבורא. מתוך בדידותי גוברת בי ההכרה, אם ללכת בעקבות הפתגם של פלוטינוס על התפילה, שהעבודה הזאת, שאני, איש בודד וגלמוד, מתמסר אליה, מתקבלת לרצון לפני ה' בבדידותו ובקדושתו האינסופית.
הרשו לי להסביר את דרך הייסורים של איש-האמונה בן דורנו. מביט הוא על עצמו כאיש זר בחברה המודרנית, אשד דעתה ולבה נתונים לטכניקה; אשר מרוכזת היא בתוך עצמה ואשר מאוהבת בעצמה ושואפת להתעטר בניצחונות ובזרי-כבוד באופן כמעט חולני, והרואה בעולם המוחשי הזה את הגילוי היחיד של ההוויה. מה יכול לומר איש-האמונה כמוני, החי על פי עיקרון שאין בו עוצמה טכנית, על פי חוק ומשפט שאינם נבחנים במעבדה, איש שהוא איתן בנאמנותו לחזון אחרית הימים אשר סבירותו וכל-שכן ודאותו, אין לקבוע בתחזית ואפילו ע"י חישובים מסובכים של מתימטיקה גבוהה - מה יכול איש כזה להגיד לחברה המושתתת על תועלתיות ועל אורינטציה חילונית, שהנימוקים המעשיים של השכל והתבונה דחקו בה זה מזמן את רגשות הרוח והלב?

הסברים
  • הרב סולובייצ'יק מנסה להמחיש את מהות הבדידות של האדם המאמין - בדידות שרק הולכת ומתעצמת מאז ימי אברהם אבינו. אין מדובר בבידוד חברתי, אלא בבדידות הנובעת מתפיסת עולם המרוחקת מאוד מן התפיסה הרווחת בזמננו. האמונה באלהים אינה נתנת לכימות, אינה ניתנת לאימות אמפירי, ואינה מביאה תועלות וסיפוקים מידיים. כל אלו נוגדים ניגוד גמור את 'רוח הזמן' ויוצרים תחושת בדידות גדולה מאוד של המאמין. בדידות זו, טוען הרב סולובייצ'יק, דוחפת את האדם אל האלהים...
דיון
האם תוכל להדגים מחייך חוויית בדידות הדומה לזו שמתאר הרב סולובייצ'יק?
האמנם האמונה באלהים היא עד כדי כך אנכרוניסטית בימינו?