'עוד מעט, עוד קצת': על געגוע וכמיהה

חג הסיגְד, החל בכ"ט בחשוון, 50 ימים לאחר יום הכיפורים, הוא מהחגים הייחודיים של 'ביתא ישראל' – קהילת יהודי אתיופיה. באתיופיה נהגו להיערך לקראתו במשך ימים רבים: בצום והיטהרות, בהכנת בגדים מיוחדים לחג ובשחיטת כבשים ופרות לתפילה ולשבירת הצום. טקס חידוש הברית העומד במרכזו של החג נערך על פסגת הר גבוה: הקס (הכהן) הראשי קורא ברוב עם פסוקים נבחרים מהמקרא, הקהל חוזר על המילים, פורשׂ ידיו לשמים ומשתחווה. בסיום הטקס תוקעים בחצוצרות ומתפללים לחגוג ב'שנה הבאה בירושלים'. הכמיהה לשוב לירושלים והדאגה לשלומה של העיר הן מוטיבים מרכזיים בתפילות חג הסיגְד. מאז עלייתם לישראל בשנות השמונים, מציינים 'ביתא ישראל' את החג בעלייה לרגל לירושלים. תחילה צוין המעמד המרכזי בהר ציון ובכותל. כיום מתקיים הטקס בטיילת ארמון הנציב (שרובר), המשקיפה על הר הבית. משנת 2008 התקבל יום הסיגְד בחוק כאחד החגים הרשמיים בישראל. בדף זה נעסוק בגעגוע ובכמיהה, ובהתנפצותם אל מול המציאות. נעמוד על המעבר מתפילות הגעגוע והכיסופים לירושלים האידאלית, אל התפילה הנערכת בירושלים הממשית. הדף נערך בשיתוף עם 'הלל' תל אביב

אנייאס, נגיעות, פרק ד'- געגועים, מתוך אתר 'הדרך למעלה להעצמה אישית'
מהו געגוע?
הכרתי פעם אשה שתארה געגועים ככאב גופני בלתי נסבל. היא ממש יכלה לשים את האצבע על מקומות מאוד ספציפיים בגוף ומה קורה שם בדיוק כשהיא מתגעגעת. אבל מה זה בעצם להתגעגע? האם יש באמת משהו כזה? הרי כשאנחנו מתגעגעים אנחנו חושבים על משהו שהיה בעבר ושרוצים שיקרה בעתיד שוב. אנו מתרפקים על משהו שהיה, עבר ונשאר רק הפירוש שלנו, הזיכרונות שלנו שמן הסתם הופכים עם הזמן את האירוע ליותר ויותר יפה, נעים ונוגע. ואי אפשר כמובן, אף פעם לחזור.
© כל הזכויות שמורות ל
www.haderech.co.il

זלמו שז"ר, מתוך: 'צופייך צפת' תש"י 1950 (מפורסם על שטר 200 ש"ח )
קדמונינו קבעו סימנים לבחון באמצעותם את מידת נאמנותו השורשית של היהודי השלם והעמידוהו בפני השאלה היסודית: ציפית לישועה? כלומר, לא רק האם באמת רצית בה או קיווית לה או האמנת בה, בכל אלה לא די - אלא האם העמדת את עצמך על החומה, ובריכוז כל החושים ובכיליון עיניים, ציפית לה, כאשר יצפה בשעת הסכנה הצופה לישועה המצילה, צופי צפת העמידו עצמם על המצפה ההוא וצפו גם צפו.

מתוך נאומו של ש"י עגנון בטקס קבלת פרס נובל לספרות, 1966
מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים, וגלה ישראל מארצו, נולדתי אני באחת מערי הגולה, אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עליי כמי שנולד בירושלים.
בחלום, בחזון לילה ראיתי את עצמי עומד עם אחי הלויים בבית המקדש כשאני שר עמהם שירי דוד מלך ישראל.
בזכותה של ירושלים כתבתי את כל אשר נתן השם בלבי ובעטי.

מתוך מגילת העצמאות
לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקוה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית. מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהאחז במולדתם העתיקה.

חיים אידיסיס, שיר החסידה
שִׁיר הַחֲסִידָה/ מילים: חיים אידיסיס, לחן: שלמה גרוניך
עָפָה חֲסִידָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

כְּנָפַיִם מְנִיפָה מֵעַל הַנִּילוּס

אֶל אֶרֶץ רְחוֹקָה

מֵעֵבֶר לְהָרִים שָׁם בֵּית יִשְׂרָאֵל

יוֹשְׁבִים וּמְצַפִּים

חֲסִידָה חֲסִידָה צְחוֹרַת צַוָּאר

מָה רָאוּ עֵינַיִךְ

שִׁירִי לִי סִּפּוּר

שׁוֹתֶקֶת חֲסִידָה אֵינָהּ פּוֹצָה מָקוֹר

נִשְׁעֶנֶת עַל רַגְלָהּ וְעוֹד מְעַט תַּחְזֹר

תָּנִיף כָּנָף גְּדוֹלָה

בַּדֶּרֶך אֶל הַקּרֹ בַּדֶּרֶך תַּעֲצֹר

בְּצִיּוּן עִיר הָאוֹר

חֲסִידָה חֲסִידָה אֲדֻמַּת מָקוֹר

הַאִם יְרוּשָׁלַיִם

אוֹתָנוּ עוֹד תִּזְכֹּר

חֲסִידָה חֲסִידָה לִבְנַת כָּנָף

בַּשְּרִי בִּשְׁלוֹם הָעִיר

בִּשְׁלוֹם יְרוּשָׁלַיִם

© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם
www.acum.org.il

גילה ביטאולין, בתוך מ' ולדמן (עורך) הגדת יציאת אתיופיה, תל אביב תשס"ה, עמ' 86
סיפרו לנו שירושלים כולה עשויה זהב. שאפילו המדרכות בה עשויות זהב. והאנשים שמתגוררים שם, כולם יהודים החיים בשלום ורעות, והם מחכים לנו, האחים היהודים. וכשנגיע לשם, יקבלו אותנו בשמחה, ונהייה חלק מהמשפחה הגדולה... למשמע דברים אלו היינו מתמלאים שמחה ותקווה שאכן היום הזה יגיע.

אשרה דסלה, בתוך מ' ולדמן (עורך) 'הגדת יציאת אתיופיה', תל אביב תשס"ה עמ' 19
עמוק אל תוך הלילה, החלה הצעידה. שלום לך כפרי, שלום לך מחוז ילדותי, שלום לך עולם, אותך ראיתי מאז שעמדתי על דעתי. אני לא בוגדת בכם, אני רק הולכת לארץ אבותי, לארץ החלומות, אתגעגע אליכם.

שגיא נגוסה, בתוך מ' ולדמן (עורך) הגדת יציאת אתיופיה, תל אביב תשס"ה עמ' 134
אני מאד שמח שעלינו לישראל. יש לי עדיין הרבה געגועים לאתיופיה וחסרים לי החיים החופשיים, המרחבים הפתוחים בטבע, והחיים בחוג המשפחה. באתיופיה היתה הרגשה של אחדות בקרב היהודים, דבר שלא מורגש בארץ... אהבתי את החיים בטבע... לא היה צריך לקנות כל דבר והיתה הרבה פחות חומרנות.

חיים אידיסיס, המסע לארץ ישראל
הַמַּסָּע לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל / מילים: חיים אידיסיס, לחן: שלמה גרוניך
הַיָּרֵחַ מַשְׁגִּיחַ מֵעָל,

עַל גַּבִּי שַׂק הָאֹכֶל הַדַּל,

הַמִּדְבָּר מִתַּחְתַּי, אֵין סוֹפוׁלְפָנִים

וְאִמִּי מַבְטִיחָה לְאַחַי הַקְּטַנִּים:

עוֹד מְעַט, עוֹד קְצָת,

לְהָרִים רַגְלַיִם,

מַאֲמָץ אַחֲרוֹן לִפְנֵי יְרוּשָׁלַיִם.

אוֹר יָרֵחַ, הַחֲזֵק מַעֲמָד,

שַׂק הָאֹכֶל שֶׁלָּנוּ אָבַד,

הַמִּדְבָּר לא נִגְמָר, יְלָלוֹת שֶׁל תַּנִּים

וְאִמִּי מַרְגִּיעָה אֶת אַחַי הַקְּטַנִּים:

עוֹד מְעַט, עוֹד קְצָת,

בְּקָרוֹב נִגָּאֵל,

לא נַפְסִיק לָלֶכֶת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

וּבַלַּיְלָה תָּקְפוּ שׁוֹדְדִים

בְּסַכִּין, גַּם בְּחֶרֶב חַדָּה,

בַּמִּדְבָּר דַּם אִמִּי, הַיָּרֵחַ עֵדִי

וַאֲנִי מַבְטִיחָה לְאַחַי הַקְּטַנִּים:

עוֹד מְעַט, עוֹד קְצָת,

יִתְגַּשֵּׁם הַחֲלוֹם,

עוֹד מְעַט נַגִּיעַ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

בַּיָּרֵחַ דְּמוּתָהּ שֶׁל אִמִּי

מַבִּיטָה בִּי; אִמָּא, אַל תֵּעָלְמִי;

לוּ הָיְתָה לְצִדִּי, הִיא הָיְתָה יְכוֹלָהל

ְשַׁכְנֵעַ אוֹתָם שֶׁאֲנִי יְהוּדִי.

עוֹד מְעַט, עוֹד קְצָת,

בְּקָרוֹב נִגָּאֵל,

לא נַפְסִיק לָלֶכֶת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

עוֹד מְעַט, עוֹד קְצָת,

לְהָרִים עֵינַיִם,

מַאֲמָץ אַחֲרוֹן לִפְנֵי יְרוּשָׁלַיִם.

© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם
www.acum.org.il

מתוך נאום נשיא המדינה שמעון פרס בטקס האזכרה הממלכתי לנספים במסע לארץ, ביום ירושלים התש"ע
"...קהילה יהודית מבודדת. בארץ הררית רחוקה. כשביתא ישראל מנותקת מבית ישראל. לבדם במשך מאה דורות שמרו על גחלת ישראל... ...

זו הייתה יציאת מצרים חדשה... לא היה כמחזה הזה. הטייסים האמריקאיים עצמם עמדו משתוממים ומופתעים. גם עיניהם כמו עינינו לא נשארו יבשות כאשר העולים החלו לרדת ממטוסיהם. משפחה אחר משפחה, ובתוכן ילדים יפי תואר. בעלי העיניים הגדולות והמקסימות... משרגלם דרכה על הארץ הם השתטחו עליה והחלו לשאת תפילה. אינני יודע אם הארץ רעדה. אבל אני בטוח שההיסטוריה רעדה. ואנחנו עמדנו פעורי פה, קרועי עיניים והלומי לב למראה הנס הזה... דבר כזה לא קרה לאף עַם אחר...

ישראל השקיעה משאבים ניכרים לעלייתה ולקליטתה של קהילת ביתא ישראל. לצערי, הדבר לא נסתייע. הקליטה בארץ הייתה זרועת קשיים. נגרם צער לעולים. צער שעלינו לתקנו בעתיד. ההתלהבות הגדולה שהייתה במדינה לא תורגמה לשפת המעשים. עלינו לפעול במלוא הכוח... שמעתי בבושה ובכלימה על גן הילדים "אוצר החיים" בבאר שבע... והזדעזעתי לא פחות מדחייתם של ילדים אתיופים מבית ספר בפתח תקווה. האפליה היא ביזיון לתורת ישראל, והיא בושה למדינת ישראל... יש, וצריך שתהיה, רק ישראל אחת שווה וצודקת לכולם... היום, יום ירושלים, הוא היום בו אנו עומדים יחד ומצדיעים לאלה שיצאו לדרך ועשו ונפלו במסע ההיסטורי הזה. ירושלים, עליה חלמו, מצדיעה בכבוד לנופלים. היא מברכת את שובם של אחינו למכורתם. את הצער לא נשכח. ועל הצרות עלינו להתגבר...

אמיר גִּלבֹּעַ, "כל השירים" א', הוצאת הקיבוץ המאוחד 1987, עמ' 371
נִימִים קְשׁוּרוֹת לְכִנּוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם
הוֹמוֹת לִקְרַאת הַקֶּשֶׁת
שֶׁלֹּא תִּמָּצֵא לְעוֹלָם
שֶׁתִּהְיֶה הַהֶמְיָה קַיֶּמֶת לְעוֹלָם.
© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם
www.acum.org.il

ב' מאירי, חלום בין סורגים:סיפורם של אסירי ציון מאתיופיה, ירושלים תשנ"ח עמ' 29
על ירושלים לא העזנו לחלום כעל מקום שניתן להגיע אליו...רק מותר היה לחלום... אמרו לנו שאנחנו נוסעים לירושלים. מה פתאום לוד? בסופו של דבר הרכנו את ראשנו ונישקנו את האדמה. גם לוד היא אדמת קודש, אמרנו. האמת? קצת התאכזבתי. הרי חיכיתי לראות ארץ זבת חלב. כך בכל אופן הבטיחו לנו. ומה ראיתי? ערימות של חול.

הרב יוסף הדנה. בתוך: אתיופיה ויהודי אתיופיה: אז, היום ומחר תל-אביב 2002, עמ' 32
הלוואי הלוואי כאן בארץ היו ממשיכים באותה אמונה. אני אומר לכם, אמונה תמימה, ממש מכל הלב. כשהמנהיג הקייס אומר "זה אסור" אז זה אסור. אין דבר כזה חילוני, דתי. למעשה, כל החלום, כל התקוות, כל מה שחשבנו, הכול ממש כמו אוויר פורח. זה לא אותה ירושלים שאנשים חשבו עליה... הכל נהרס כאן.