אותיות פורחות

לימוד ליום השואה הנסב על 'ליל שרפת הספרים' שהתרחש בברלין בשנת 1933 ובעקבות ספרו של חיים באר, 'לפני המקום'. מה ערכם של חיי האדם וכיצד אפשר להנציח את זיכרון השואה ואובדן הערכים ההומניסטיים והתרבות?

היינריך היינה, אלמנסור, 1820
"הייתה זו רק הקדמה. במקום שבו שורפים ספרים, ישרפו בסוף גם בני אדם"

מושגים

• היינריך היינה - (1797 - 1856)משורר ופובליציסט גרמני ממוצא יהודי, מגדולי המשוררים והסופרים של גרמניה במאה ה-19.
• אלמנסור - מחזה אלגורי שכתב היינה ב-1820. בעלילת המחזה, מתייחס המשפט לשרפת ספרי הקוראן על ידי הנוצרים בספרד במאה ה-16, אך כוונתו הייתה למחות נגד שרפת ספרים "אנטי גרמניים" שהתרחשה בימיו, בטירת ווארטבורג שבתורינגיה ב-1817.
• ליל שריפת הספרים - בליל 10 במאי 1933 שרפו סטודנטים ופרופסורים בכיכר בבל שבברלין (כיכר האופרה), בהוראתו של גבלס ובליווי מוזיקלי של מקהלות SS ו-SA, למעלה מעשרים אלף ספרים שכתבו כמאתיים סופרים, אנשי מדע, פילוסופים, אנשי אמנות ועיתונאים, מתוכם כשני שליש יהודים, וכן קומוניסטים, ליברלים ומתנגדי שלטון. הספרים נבזזו מספריות ומאוספים פרטיים, וכללו עבודות של תומס מאן, היינריך היינה, קרל מרקס, זיגמונד פרויד, אריך קסטנר ורבים אחרים. שרפת ספרים פומבית זו גררה גל של שרפות ספרים ברחבי גרמניה.

דיון
שאלה לדיון
- האם גם לדעתכם שרפת ספרים מנבאת שרפת בני אדם? מדוע?

לפני המקום, חיים באר, הוצאת עם עובד, 2007, עמ' 64 - 65
"הספרים המיטו חורבן על חיי,' לחש הזקן והודה שאת הסיפור הזה עוד לא סיפר לאיש. מאז אותו בוקר אביבי, למחרת ליל המדורות, ניהלו ביניהם הוריו דיונים קדחתניים בשאלה כיצד לקדם את פני הרעה. אמו חזרה וטענה שחייבים הם להימלט מגרמניה כל עוד הדבר אפשרי וכראיה הביאה את הנרי פרידלנדר, שעבד כנער שוליה בדפוס טיפנבאך, את פרנציסקה ברוך ואמה שנמלטו לפלשתינה, ואת מוזס מארכס שעקר לניו-יורק. 'אנחנו יכולים להגר לאמריקה,' אמרה. שני אחיה, זה שחי בפילדפיה וזה שחי בניו אורלינס, יפתחו לפניהם את בתיהם וידאגו להם בפרק הזמן הראשון, ואחר כך יהיו כל האפשרויות פתוחות לפניהם. הם יסתדרו, כשם שכל האימיגרנטים מסתדרים, וכך לפחות יינצלו חייהם וחיי הילד. אבל אביו התעקש להיפרד מספריו. שעות ארוכות עמד לפני המדפים העמוסים, ליטף את גוום של הספרים ואמר שכל אחד ואחד מהם מבקש על נפשו ומזכיר לו את הארוחות החמות שחסך מפיו כדי שיוכל לנהגם ולהביאם לביתו וימינו תחבקם. 'תחשוב גם על שלוימהלה, הרי ציפורן אצבעו יקרה יותר מכל הספרים שלך,' הפילה לפניו תחינתה, אבל אביו אמר שגם הספרים ילדיו הם, ילדי רוחו היקרים, ובלעדיהם אין חייו חיים. השיחות הליליות הקשות התנהלו בקולות כבושים כדי שלא יגיעו אל אוזני השכנים. בוקר אחד, בסוף הקיץ, ארזה אמו מזוודה קטנה, אחזה בידו ופסקה, 'בוא, אנחנו נוסעים.' אבל קודם שיצאו ניגשה אל אביו, שישב במקומו ועיין בספריו, כרעה ברך לפניו והתחננה שיצטרף אליהם. 'תציל את נפשך, עוד רגע וברלין נהפכת,' אבל אביו הקשה לבבו. הוא הפך את פניו והליט אותן בספר. כשהיו בחדר המדרגות נפתחה דלתם. 'אבא בא,' צהל קולה, אבל האב רק קרא בשמו, נופף בספר שנארז בחופזה ואמר, 'תשמור עליו. הוא אצלך לפיקדון,' והדלת נסגרה."

© כל הזכויות שמורות להוצאת עם עובד
www.am-oved.co.il

מושגים

• חיים באר - נולד בירושלים ב - 1945. פרופסור לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון בנגב. חתן "פרס ביאליק" לספרות עברית, תשס"ב. ספריו - "שעשועים יום יום" (שירים, 1970); "נוצות" (רומן, 1979); "עת הזמיר" (רומן, 1987); "גם אהבתם גם שנאתם - ביאליק, ברנר ועגנון מערכות יחסים" (1992); "חבלים" (רומן, 1998).

דיון
שאלה לדיון
- בעבור האב, הספרים היו טעם החיים עד כדי כך שבחר להישאר ולמות איתם ולא להימלט ולהציל את עצמו. האם גם בחייכם יש חפץ כזה שנותן טעם לחיים עד כדי כך שכדי להצילו אתם מוכנים לסכן את חייכם?

לפני המקום, חיים באר, הוצאת עם עובד, 2007, עמ' 67 - 69
"הנה עומדות רגלינו בשערייך הספרייה, הספרייה הלאומית של העולם," הכריז הזקן וכחצוצרן במסדרי כבוד הריע תרועה משולשת. לבושתי, אולי בגלל החשכה, לא תפסתי שהמקום שהביאני אליו רפופורט הוא כיכר האופרה שם העלו הנאצים באש את הספרים, כיכר שכבר הייתי בה בשהייתי הקודמת בברלין. במהירות עבר את רחבת האבן הריקה מאדם ופניו אל מניפת אור לבנה, מסתורית, שזרחה ממעמקים. שלמה רפופורט הציץ לאחור, לוודא שהספקתי להדביקו ונעצר על שפת בור שנפער פתאום, ומתוכו, כך התברר לי, נבע האור המסתורי. עמוק למטה, מתחת למפלס הרחבה, היה פעור חלל לבן, בוהק – חדר ריק, חשוף, כתא גזים. אטום כולו היה החדר הזה חוץ מצוהר שבתקרתו, שדרכו הצצנו לתוכו. לאורך הכתלים, מן המסד ועד הטפחות, ממש סמוך לתקרה, היו מדפי ספרים, לבנים אף הם. המדפים עמדו ערומים ורק בדפנו הצפוני של הבור, לפאתי אוניברסיטת הומבולדט, נקטע רצף המדפים וכעין מגרעת של פתח נראתה בקיר, פתח דרכו אמורים היו לצאת ולבוא הסטודנטים, לולא היתה זו דלת עיוורת. 'מושלם, פשוט מושלם," לחש רפופורט והתכופף כדי שייטיב לראות. צדודית פניו נשטפה באלומת אור צוננת, חושפנית, אשר נסכה על לחייו הצמוקות ועל זקנו הקטן, המחודד, חיוורון מוות. "כאן בשלושים יום לעומר, גבורה שבהוד, פערה האדמה את פיה, כאן ממש לרגליהם, והם ראו והחרישו," נשא מורה הדרך שלי את משאו וידו הנטויה מעל הכיכר, חגה בקשת רחבה, נעה מבית-האופרה המלכותית אל עבר הקתדרלה ובניין הבנק הלאומי והלאה משם, ימינה, אל בניין הספרייה הישנה. "אל תלך שולל אחרי האצילות המתבדלת שהחזיתות האלה מקרינות," האריך להתבונן בבניינים הקודרים, הסוגרים עלינו משלושה עברים ועל הדמויות המאיימות, העומדות על משמרתן על גבי הכרכובים. "שתיקת הגרניט הגיאיונה אינה אלא גנבת דעת ותו לא." בליל האביב ההוא שהתערבו בו זה בזה חומי המדים רפי השכל ופרופסורים וסטודנטים דעתנים ולאור לפידים בוערים והלמות תופים, השליכו, בניצוחו של הד"ר יוזף גבלס, ספרים למדורה, בלילה ההוא באה האקדמיה הגרמנית בברית הנישואין עם היטלר. "הכלה משרכת דרכיה," ליווה רפופורט את משאו בנקישות קצובות של מטרייתו במרצפות, "יצאה מבית אבותיה שמעבר לכביש, וכאן, בכיכר העיר, מתחת לחופה שחורה, נענדה הטבעת לאצבעה." והוא שלח מבט מאשים אל אוניברסיטת הומבולדט שבעורפנו ואחר-כך חזר ונטה ידו אל מבצרי התרבות ואמר שהשושבינים רמי-היחש, המוסיקאים, אבות-הכנסייה, הבנקאים ושומרי החותם של התרבות, לא יוכלו לרחוץ בניקיון כפיהם עד עולם. בלילה ההוא האדמה לא החרישה עוד ופערה את פיה. הגווילים נשרפו, הספריות נבלעו באדמה והאותיות פרחו באוויר. שלמה רפופורט צעד צעד אחד קדימה ונעמד על מכסה הזכוכית המרובע. תחת רגליו היתה פעורה תהום והארובה הקורנת שעטפה את גופו בשלמת אור שיוותה לו מראה של מרטיר ערטילאי בציוריו של אל גרקו. תחושה זו התעצמה כשזקר את פניו אל מול הרוח, וראשו, שאבד בחשכה, כאילו נכרת מעליו. "והספרייה הזאת, שירדה לבור שחת, עדיין ממשיכה להאיר בלילות, מקרינה אל העולם את אורה הגנוז." רפופורט נדם לרגע ואחר-כך שאל אם שמעתי על כוכבים שאורם מוסיף להגיע אלינו מן החלל רבבות שנים לאחר שהם עצמם כבר דעכו והתפוררו ואבדו באין-סוף."

© כל הזכויות שמורות להוצאת עם עובד
www.am-oved.co.il

דיון
שאלות לדיון
- נסו לשוות לנגד עיניכם את האנדרטה של מיכה אולמן. איזה מסר מבקש האמן להעביר בדרך זו? (קישורים לתמונות האנדרטה, ניתן למצוא ב"דף למנחה" המצורף)
- "ואחר-כך שאל אם שמעתי על כוכבים שאורם מוסיף להגיע אלינו מן החלל רבבות שנים לאחר שהם עצמם כבר דעכו והתפוררו ואבדו באין-סוף" – מי הם הכוכבים שאורם מוסיף להגיע אלינו? איזה מסר נושא אור זה בעבורכם?