הדף מאת: טל יעיש
חיים סבתו,"אני הייתי קאובוי", בואי הרוח, ספרי עליית הגג, הוצאת ידיעות אחרונות 2007, עמ' 11-14
מבוגרים וילדים – בואי הרוח
ירדתי בתחנה שבהר הרצל. גשם זלעפות ירד ורוח סערה נשבה. ביד אחת אחזתי את שקית הבד עם המחברות וביד השנייה הידקתי בכל הכוח את הכובע שלא יעוף. ואותו יום כאילו כל הרוחות יצאו להילחם בי, הקאובוי. אבל אני תופס את הכובע בכל כוחי. הצלחתי, הוא לא עף. פעם אחת עף לי ורצתי אחריו ותפסתי אותו. לא הרגשתי שהגשם ממסמס את כובע הנייר עד שכאשר הגעתי למפעל השיש לא החזקתי אלא עיסה של נייר. אבל אני לא הבחנתי בכלל. הלכתי ושרתי לי שירי פורים. מלא שמחה. ידעתי, אני קאובוי... המנהל, הרב לויכטר, צלצל בפעמון המתכת שלו. נכנסנו כולנו לכיתה. הרב לויכטר ביקש שילד-ילד לפי התור ייצא וייכנס ואנו ננחש מי הוא... וכך יצא ילד ילד ונכנס חגיגית, והרב לויכטר שואל בכל פעם בהפתעה: מי הוא זה ואי זה הוא? פונה לתלמידי הכיתה, והכל מנסים לנחש. אני יושב במקומי משתתף בחגיגה. תורי מתקרב. אני מתמלא מתח והתרגשות, מתרומם על בהונות רגלי וכוסס את ציפורני ידי. תורי הגיע. אני יוצא ונכנס ועל ראשי כדור הנייר הרטוב. הרב לויכטר מתבונן בי, וחוזר ומתבונן, מתאמץ מאוד לזהות, ואז הוא אומר: מי זה? אינני מצליח לזהות בשום אופן! מי אתה? הוא פונה אלי במהרה בלי לשאול את הילדים. נמלאתי גאווה ושמחה. אני חיים, השבתי, אבל היום אני קאובוי. הו, אמר הרב לויכטר בהתפעלות: קאובוי. איזו יופי של תחפושת, אי אפשר היה לזהות אותך. הלכתי למקומי וישבתי שמח.
ואז מקצה הכיתה התרומם הילד שהתחפש לשופט ומחה בקול: מי לא ידע מי זה. אין לו בכלל תחפושת.
מבוגרים וילדים – בואי הרוח
ירדתי בתחנה שבהר הרצל. גשם זלעפות ירד ורוח סערה נשבה. ביד אחת אחזתי את שקית הבד עם המחברות וביד השנייה הידקתי בכל הכוח את הכובע שלא יעוף. ואותו יום כאילו כל הרוחות יצאו להילחם בי, הקאובוי. אבל אני תופס את הכובע בכל כוחי. הצלחתי, הוא לא עף. פעם אחת עף לי ורצתי אחריו ותפסתי אותו. לא הרגשתי שהגשם ממסמס את כובע הנייר עד שכאשר הגעתי למפעל השיש לא החזקתי אלא עיסה של נייר. אבל אני לא הבחנתי בכלל. הלכתי ושרתי לי שירי פורים. מלא שמחה. ידעתי, אני קאובוי... המנהל, הרב לויכטר, צלצל בפעמון המתכת שלו. נכנסנו כולנו לכיתה. הרב לויכטר ביקש שילד-ילד לפי התור ייצא וייכנס ואנו ננחש מי הוא... וכך יצא ילד ילד ונכנס חגיגית, והרב לויכטר שואל בכל פעם בהפתעה: מי הוא זה ואי זה הוא? פונה לתלמידי הכיתה, והכל מנסים לנחש. אני יושב במקומי משתתף בחגיגה. תורי מתקרב. אני מתמלא מתח והתרגשות, מתרומם על בהונות רגלי וכוסס את ציפורני ידי. תורי הגיע. אני יוצא ונכנס ועל ראשי כדור הנייר הרטוב. הרב לויכטר מתבונן בי, וחוזר ומתבונן, מתאמץ מאוד לזהות, ואז הוא אומר: מי זה? אינני מצליח לזהות בשום אופן! מי אתה? הוא פונה אלי במהרה בלי לשאול את הילדים. נמלאתי גאווה ושמחה. אני חיים, השבתי, אבל היום אני קאובוי. הו, אמר הרב לויכטר בהתפעלות: קאובוי. איזו יופי של תחפושת, אי אפשר היה לזהות אותך. הלכתי למקומי וישבתי שמח.
ואז מקצה הכיתה התרומם הילד שהתחפש לשופט ומחה בקול: מי לא ידע מי זה. אין לו בכלל תחפושת.
דיון
איך לדעתכם היה צריך הרב להגיב?
מה אתם הייתם עושים אם היה מגיע אליכם לכיתה תלמיד לא מחופש?
איך לדעתכם היה צריך הרב להגיב?
מה אתם הייתם עושים אם היה מגיע אליכם לכיתה תלמיד לא מחופש?
מדרש משלי פרשה ט'
...שכל המועדים עתידים בטלים [בימות המשיח], וימי הפורים אינם בטלים לעולם, שנאמר: "וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים..." (אסתר ט, כח). אמר ר' אלעזר, אף יום הכיפורים אינו בטל לעולם, שנאמר: "וְהָיְתָה-זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל-חַטֹּאתָם - אַחַת בַּשָּׁנָה; וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה" (ויקרא טז, לד).
...שכל המועדים עתידים בטלים [בימות המשיח], וימי הפורים אינם בטלים לעולם, שנאמר: "וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים..." (אסתר ט, כח). אמר ר' אלעזר, אף יום הכיפורים אינו בטל לעולם, שנאמר: "וְהָיְתָה-זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל-חַטֹּאתָם - אַחַת בַּשָּׁנָה; וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה" (ויקרא טז, לד).
דיון
מדוע לדעתכם חג הפורים אינו מתבטל לעולם?
מה מיוחד בחג זה, מה המשמעות המיוחדת שלו?
מדוע לדעתכם חג הפורים אינו מתבטל לעולם?
מה מיוחד בחג זה, מה המשמעות המיוחדת שלו?
הוספות הרמ"א (רבי משה איסרליש) ל"שולחן ערוך", הלכות מגילה סימן תרצ"ו
מה שנהגו ללבוש פרצופים [=מסכות] בפורים וגבר לובש שמלת אשה ואשה כלי [=בגד] גבר אין איסור בדבר מאחר שאין מכוונים אלא לשמחה בעלמא [= שמחה רגילה].
מה שנהגו ללבוש פרצופים [=מסכות] בפורים וגבר לובש שמלת אשה ואשה כלי [=בגד] גבר אין איסור בדבר מאחר שאין מכוונים אלא לשמחה בעלמא [= שמחה רגילה].