מיהו אדם? נוצר, יוצר, מייצר
הדף מאת: ליאורה אילון, שני מאור / קולות בנגב
מהי תחילתו ומהותו של אדם? האם זה רגע הולדתו? האם זה רגע התפכחותו? האם זה רגע הניתוק מחבל הטבור, או שמא יש אלפי התחלות לאדם, וכל אחת קובעת את תחילתו ואת מהותו. דף הלימוד עוסק בהתייחסות לרגעי ההיוולדות השונים עבור כל אחד מהלומדים, מול הלידות השונות במקורות.
בראשית (ב)
(ז) וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה:

(ח) וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר:

(ט) וַיַּצְמַח ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע:

(י) וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים:

(יא) שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב:

(יב) וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם:

(יג) וְשֵׁם הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ כּוּשׁ:

(יד) וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת:

(טו) וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ:
Then the LORD God formed man of the dust of the ground, and breathed into his nostrils the breath of life; and man became a living soul. And the LORD God planted a garden eastward, in Eden; and there He put the man whom He had formed. And out of the ground made the LORD God to grow every tree that is pleasant to the sight, and good for food; the tree of life also in the midst of the garden, and the tree of the knowledge of good and evil. And a river went out of Eden to water the garden; and from thence it was parted, and became four heads. The name of the first is Pishon; that is it which compasseth the whole land of Havilah, where there is gold; and the gold of that land is good; there is bdellium and the onyx stone. And the name of the second river is Gihon; the same is it that compasseth the whole land of Cush. And the name of the third river is Tigris; that is it which goeth toward the east of Asshur. And the fourth river is the Euphrates. And the LORD God took the man, and put him into the garden of Eden to dress it and to keep it.
מכאן הכל מתחיל - סיפור גן עדן
(א) וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהִים. וַיֹּאמֶר אֶל-הָאִשָּׁה, אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. (ב) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ: מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן - נֹאכֵל. (ג) וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן, אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן-תְּמֻתוּן. (ד) וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל-הָאִשָּׁה: לֹא מוֹת תְּמֻתוּן. (ה) כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם, וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע. (ו) וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל, וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל. (ז) וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת. (ח) וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן. (ט) וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל-הָאָדָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, אַיֶּכָּה.

(י) וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי, וָאֵחָבֵא. (יא) וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה? הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ? (יב) וַיֹּאמֶר הָאָדָם: הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל.

(יג) וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לָאִשָּׁה, מַה זֹּאת עָשִׂית? וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל. (יד) וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל-הַנָּחָשׁ, כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה. עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ.

(טו) וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ, הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב. (טז) אֶל הָאִשָּׁה אָמַר, הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ. בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל-אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל-בָּךְ. (יז) וּלְאָדָם אָמַר, כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ - אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. (יח) וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ, וְאָכַלְתָּ אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. (יט) בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי-עָפָר אַתָּה וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב. (כ) וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה: כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל-חָי. (כא) וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם. (כב) וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ, וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם. (כג) וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹהִים מִגַּן-עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם. (כד) וַיְגָרֶשׁ אֶת-הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים.
Now the serpent was more subtle than any beast of the field which the LORD God had made. And he said unto the woman: ‘Yea, hath God said: Ye shall not eat of any tree of the garden?’ And the woman said unto the serpent: ‘Of the fruit of the trees of the garden we may eat; but of the fruit of the tree which is in the midst of the garden, God hath said: Ye shall not eat of it, neither shall ye touch it, lest ye die.’ And the serpent said unto the woman: ‘Ye shall not surely die; for God doth know that in the day ye eat thereof, then your eyes shall be opened, and ye shall be as God, knowing good and evil.’ And when the woman saw that the tree was good for food, and that it was a delight to the eyes, and that the tree was to be desired to make one wise, she took of the fruit thereof, and did eat; and she gave also unto her husband with her, and he did eat. And the eyes of them both were opened, and they knew that they were naked; and they sewed fig-leaves together, and made themselves girdles. And they heard the voice of the LORD God walking in the garden toward the cool of the day; and the man and his wife hid themselves from the presence of the LORD God amongst the trees of the garden. And the LORD God called unto the man, and said unto him: ‘Where art thou?’ And he said: ‘I heard Thy voice in the garden, and I was afraid, because I was naked; and I hid myself.’ And He said: ‘Who told thee that thou wast naked? Hast thou eaten of the tree, whereof I commanded thee that thou shouldest not eat?’ And the man said: ‘The woman whom Thou gavest to be with me, she gave me of the tree, and I did eat.’ And the LORD God said unto the woman: ‘What is this thou hast done?’ And the woman said: ‘The serpent beguiled me, and I did eat.’ And the LORD God said unto the serpent: ‘Because thou hast done this, cursed art thou from among all cattle, and from among all beasts of the field; upon thy belly shalt thou go, and dust shalt thou eat all the days of thy life. And I will put enmity between thee and the woman, and between thy seed and her seed; they shall bruise thy head, and thou shalt bruise their heel.’ Unto the woman He said: ‘I will greatly multiply thy pain and thy travail; in pain thou shalt bring forth children; and thy desire shall be to thy husband, and he shall rule over thee.’ And unto Adam He said: ‘Because thou hast hearkened unto the voice of thy wife, and hast eaten of the tree, of which I commanded thee, saying: Thou shalt not eat of it; cursed is the ground for thy sake; in toil shalt thou eat of it all the days of thy life. Thorns also and thistles shall it bring forth to thee; and thou shalt eat the herb of the field. In the sweat of thy face shalt thou eat bread, till thou return unto the ground; for out of it wast thou taken; for dust thou art, and unto dust shalt thou return.’ And the man called his wife’s name Eve; because she was the mother of all living. And the LORD God made for Adam and for his wife garments of skins, and clothed them. And the LORD God said: ‘Behold, the man is become as one of us, to know good and evil; and now, lest he put forth his hand, and take also of the tree of life, and eat, and live for ever.’ Therefore the LORD God sent him forth from the garden of Eden, to till the ground from whence he was taken. So He drove out the man; and He placed at the east of the garden of Eden the cherubim, and the flaming sword which turned every way, to keep the way to the tree of life.
אריך פרום, מנוס מחופש, הוצאת דביר, עמוד 33
חופשי זה לגמרי לבד
ייצוג מרשים במיוחד ליחסו הבסיסי של האדם לחופש הוא המיתוס התנ"כי של גירוש האדם מגן עדן. המיתוס מזהה את ראשית תולדות האנושות עם מעשה של בחירה, אך הוא שם את כל הדגש על החטא שבמעשה חופשי ראשון זה ועל הסבל הנובע ממנו. אדם וחווה חיים בגן-עדן בהרמוניה מוחלטת זה עם זה ועם הטבע. חייהם שלווים ואין הם חייבים לעבוד. אין בחירה, אין חופש, אין גם מחשבה. על אדם נאסר לאכול מפרי עץ הדעת. הוא מפר את צו אלוהים, הוא יוצא ממצב של ההרמוניה שלו עם הטבע, בלא להתעלות עליו. מנקודת מבטה של הכנסייה שייצגה את הסמכות זהו חטא. אך מנקודת מבטו של האדם, זוהי תחילתו של החופש האנושי. פעולה בניגוד לפקודת האל פירושה השתחררות מכפייה, יציאה ממצב לא-מודע של קיום קדם-אנושי למעלת אדם. פעולה זו נגד צו הסמכות, ביצוע חטא, היא מהיבט זה הפעולה הראשונה הנעשית מתוך בחירה, הווי אומר, הפעולה האנושית הראשונה. ההיבט החיצוני של החטא במיתוס הוא האכילה מפרי עץ הדעת. פעולת אי-הציות כפעולה הנעשית מתוך בחירה היא ראשיתה של התבונה. המיתוס מספר על תוצאות נוספות של המעשה החופשי הראשון: ההרמוניה המקורית בין האדם לטבע מתנפצת. אלוהים מכריז מלחמה בין הגבר לאשה, ומלחמה בין האדם לטבע. האדם מנותק מן הטבע. הוא צועד צעד ראשון לקראת אנושיות בהופכו ל "יחיד". הוא ביצע לראשונה מעשה מתוך בחירה. המיתוס מדגיש את הסבל הנובע ממעשה זה. ההתעלות מעל לטבע, הניכור מן הטבע ומיצור אנושי אחר, גורמת לאדם להבחין בעירומו, לחוש כלימה. הוא בודד וחופשי, ועם זאת חסר-אונים ומפוחד. החופש שזה עתה זכה בו נראה כקללה. הוא חופשי מכבלי גן-העדן המתוקים, אך הוא אינו חופשי למשול בעצמו ולהגשים את ייחודו.
נוף ילדות, מילים ולחן: שלמה ארצי
נוף ילדות / שלמה ארצי
בנוף הבתים הישנים,

אשר היו צילי בימי ילדות,

חלפו הרבה שנים, חלפו הרבה שנים.

נוף הבתים כבר מתפורר,

וקירותיו נעלמים,

חלפו הרבה שנים,

חלפו הרבה שנים.

בגן העדן של ילדות אשר היה פורח,

הייתי חלק מהנוף היום אני אורח.

בגן העצים המתקלפים,

אשר היו צילי בימי ילדות,

כבר נשברו הענפים,

קפצה זיקנה פתאום.

אני הולך ואת איתי והם כולם נעלמים

קפצה זיקנה פתאום

איזה יום היום

בגן העדן של ילדות...
© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם
www.acum.org.il
ח"נ ביאליק, מתוך ספיח, פרויקט בן יהודה
ספיח
באמת אמרו, אין אדם רואה וּמשׂיג אלא פעם אחת: בילדותו. המראות הראשונים, בעודם בבתוליהם, כיום צאתם מתחת יד היוצר, הם הם גופי דברים, עיקר תמציתם, ואלה שלאחריהם – אך מהדורותיהם השניות והפגומות הן. מֵעֵין הראשונים, רמזים קלושים להם, ולא הם ממש. וּמבּשׂרי חזיתי זאת: כל מראות שמים וארץ שהייתי מברך עליהם בימי חיי – לא נִזּוֹנוּ אלא מכֹּחַ ראִיָּה ראשונה.
דיון
שאלות
1. אילו "לידות" ניתן לזהות בכל אחד מהמקורות?
2. איזו חלוקה הייתם עושים בהקשר למהותו של אדם, בין "נוצר", "יוצר" ו"מייצר"?