הדף מאת: דבי גולן / עתיד במידבר
עשרה דברים "ניסיים" נבראו, על פי חז"ל, בין השמשות בערב השבת הראשונה בבריאת העולם. מה משמעותם של אותם דברים ומה משמעותו של הזמן המיוחד הזה, בין השמשות בערב שבת? בלימוד זה ננסה להעמיק את הרגישות לממד הקסום והמסתורי של מועד כניסת השבת, לרגע המיוחד שבין היום והלילה, בין החול והקודש, כהכנה לקראת השבת עצמה.
עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן: פי הארץ ופי הבאר ופי האתון והקשת והמן והמטה והשמיר והכתב והמכתב והלוחות ויש אומרים אף המזיקין וקבורתו של משה ואֵילו של אברהם אבינו ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה.
Ten things were created on the eve of the Sabbath at twilight, and these are they: [1] the mouth of the earth, [2] the mouth of the well, [3] the mouth of the donkey, [4] the rainbow, [5] the manna, [6] the staff [of Moses], [7] the shamir, [8] the letters, [9] the writing, [10] and the tablets. And some say: also the demons, the grave of Moses, and the ram of Abraham, our father. And some say: and also tongs, made with tongs.
דיון
- מהם אותם 'דברים' שנבראו באותו 'ערב שבת ראשון' בין השמשות?
- האם יש מכנה משותף המאחד את כולם?
פירוש של פינחס קהתי, הוצאת "היכל שלמה", ירושלים תשל"ח, עמ' תג -תה
פירוש של פינחס קהתי למשנה
פי הארץ – לבלוע את קורח ועדתו (במדבר ט"ז, לב ועל פי רש"י – אותו פתח נברא מששת ימי בראשית אלא שהיה מכוסה מלמעלה עד אותו זמן)
פי הבאר – בארה של מרים (שמות י"ז, ו, ועל פי רש"י – זו בארה של מרים, שנבלע הפתח בסלע וכשהכה משה פתח הסלע את פיו שנברא לו מקודם)
ופי האתון – אתונו של בלעם שדיברה אליו (במדבר כ"ב, כח)
והקשת – אות הברית שנתן ה' לנח שלא יֵרד עוד מבול (בראשית ט, יג)
והמן – שיָרד לבני ישראל במדבר (שמות ט"ז, טו)
והמטֶה – מטהו של משה שנעשו בו האותות (שמות ד, יז)
והשמיר – שהיא מין תולעת שהיו מבקעים בעזרתה את הסלעים לבניין בית המקדש (בבלי סוטה מ"ח, עב)
והכתב והמכתב והלוחות – בלוחות הראשונים היו גם הלוחות עצמם וגם הכתוב על גביהן מעשה ה'; בלוחות השניים נפסלו הלוחות מעשה משה וה' כתב עליהם את המצוות ( על פי פירוש רש"ר הירש לשמות ל"ב, טו –טז ולשמות ל"ד, א)
ויש אומרים:
אף המזיקין – נשמות ערטילאיות שלא הספיק הקב"ה להלבישן גוף ובשר ד"א זהו יצר הרע השוכן באדם.
וקבורתו של משה – שלא ידע איש מקומה (דברים ל"ד, ה-ו)
ואֵילו של אברהם אבינו – שנגזר עליו מבראשית שייאחז בסבך בקרניו ויגאל את יצחק
ויש אומרים:
אף צבת בצבת עשויה – הצבת היא כלי מיוחד שמחזיקה את הברזל הלוהט בעת שמייצרים ממנו כלים ואם כן, מי עשה את הראשונה? מלמד שנעשתה בידי שמיים. (תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף נד, עמוד א)
פירוש של פינחס קהתי למשנה
פי הארץ – לבלוע את קורח ועדתו (במדבר ט"ז, לב ועל פי רש"י – אותו פתח נברא מששת ימי בראשית אלא שהיה מכוסה מלמעלה עד אותו זמן)
פי הבאר – בארה של מרים (שמות י"ז, ו, ועל פי רש"י – זו בארה של מרים, שנבלע הפתח בסלע וכשהכה משה פתח הסלע את פיו שנברא לו מקודם)
ופי האתון – אתונו של בלעם שדיברה אליו (במדבר כ"ב, כח)
והקשת – אות הברית שנתן ה' לנח שלא יֵרד עוד מבול (בראשית ט, יג)
והמן – שיָרד לבני ישראל במדבר (שמות ט"ז, טו)
והמטֶה – מטהו של משה שנעשו בו האותות (שמות ד, יז)
והשמיר – שהיא מין תולעת שהיו מבקעים בעזרתה את הסלעים לבניין בית המקדש (בבלי סוטה מ"ח, עב)
והכתב והמכתב והלוחות – בלוחות הראשונים היו גם הלוחות עצמם וגם הכתוב על גביהן מעשה ה'; בלוחות השניים נפסלו הלוחות מעשה משה וה' כתב עליהם את המצוות ( על פי פירוש רש"ר הירש לשמות ל"ב, טו –טז ולשמות ל"ד, א)
ויש אומרים:
אף המזיקין – נשמות ערטילאיות שלא הספיק הקב"ה להלבישן גוף ובשר ד"א זהו יצר הרע השוכן באדם.
וקבורתו של משה – שלא ידע איש מקומה (דברים ל"ד, ה-ו)
ואֵילו של אברהם אבינו – שנגזר עליו מבראשית שייאחז בסבך בקרניו ויגאל את יצחק
ויש אומרים:
אף צבת בצבת עשויה – הצבת היא כלי מיוחד שמחזיקה את הברזל הלוהט בעת שמייצרים ממנו כלים ואם כן, מי עשה את הראשונה? מלמד שנעשתה בידי שמיים. (תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף נד, עמוד א)
דיון
- מהו "בין השמשות"?
- מדוע דווקא בערב שבת?
- מה מיוחד במועד זה?
- מה תורמת לנו הידיעה שדברים אלו נבראו בערב השבת הראשונה בעולם, בתום ששת ימי הבריאה?
- למה כיוונה המשנה שהביאה ביטוי זה 'בין השמשות'? ומהו זמן זה עבורנו?
- מה לדעתכם משותף לכל הדברים שנבראו 'בין השמשות'?
תמי ביטון, דיונא, הוצאת עתיד במידבר ע"ר, ירוחם תשס"ז
"עשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות"
הבה נישאב עם התמונה המשורטטת אל שלהי היום השישי של בריאת העולם, ערב שבת בראשית עם דמדומי ששת ימי המעשה. כבר נשמעה הצפירה הראשונה של השבת הראשונה בעולם, כמעט "ויכולו השמים והארץ...", והנה בדקה ה-90, כמעט במחטף, מספיק האל להכניס לבריאה עוד כמה הערות-שוליים, חריגות קלות מן התכנית המקורית. נראה שחשוב מאד לחז"ל להכניס את כל הניסים העתידיים אל תוך העולם הנברא, הטבעי, ולהדגיש כי גם יוצאי הדופן הם נבראים מתוכננים, הגלומים בחוקי היסוד של העולם. ... מה שנברא בין השמשות הוא האידיאה, הפוטנציאל של כל נס, שיתרחש בשעתו היעודה.
זמן בין השמשות הוא זמן מרגש, נוגע ללב בערפולו, ... אלה רגעים שאחרי האור וטרם החושך, זמן ומרחב מיטשטשים, גבול הדמדומים בין אדום לכסוף. רגע בין השמשות של יום שישי הוא דרמטי במיוחד – זהו הסף הכסוף שבין עולם החול לעולם הקודש, בין עולם הטבע לעולם הפלא. ובימי הבריאה – זהו גם הרגע האחרון שבו עוד "מותר" לבורא לעסוק במלאכת חולין, אך כבר הילת הרוחניות שואבת את הנברא למעין עולם הבא של שבת.
ומהן אותן בריאות חריגות וקסומות הגלומות בעולמנו? מה היחס בינן לבין האדם שנברא בבוקרו של אותו היום? האם הן תוכננו מלכתחילה להיות חותם אחרון או שצצו כתגובה לטבעו המוגבל של האדם הנברא? הייתכן כי הם סוגים של תיקון או השלמה?
...ננסה לראות את הרגע המתואר במשנה, בהשראת הפירוש שמדובר בפוטנציאל של ניסים, כאותו הרגע באגדת "היפיפייה הנרדמת", בו מקבלת הנסיכה הזעירה שאך נולדה, עשר מתנות טובות, צידה לדרך החיים. אולי גם כאן, בין השמשות שלאחר בריאתו של האדם, הוא מקבל מהבורא סדרת מפתחות שיעזרו לו להתמודד עם מורכבותו של העולם שנברא לפניו. הבה ונקרא את המשנה במעין "מדרש-יוצר", כרשימת רמזים לברכות הניתנות לאדם, קודים של עוצמה למסלול חייו:
פי הארץ: גבולות, סדר, הבחנה בין טוב לרע. התמונה לקוחה מענישתם של קרח ועדתו – "ותפתח הארץ את פיה" - מעין דימוי מואנש של השאול הנפערת לבלוע את הרוע.
פי הבאר: שפע, רפואה, ליווי מתמיד. תמונה הפוכה-משלימה להגבלה והענישה של פי הארץ, לקוחה מבאר מרים שהתגלגלה עם ישראל בכל נדודיהם במדבר. מעלה דימוי אימהי של הנקה לא מוגבלת, זמינה, תומכת. קו הקרקע נפער במדבר פעמיים – כדי לבלוע חיים וכדי להעניק חיים, דימויים גבריים מול נשיים של הורות וחינוך.
פי האתון: פוטנציאל, כוח הדיבור. מסיפור בלעם נלמד על כוחו של הדיבור לבנות ולנתוץ עולמות. דיבורה של האתון משקף יכולת סמויה שבאה לידי ביטוי לא צפוי בסיטואציות מסוימות בחיים.
הקשת: השלמה, הכלה, ויתור. הסמל להשלמתו של האל עם כך שיצר לב האדם רע מנעוריו והמסקנה המתבקשת שלא להגיב עוד בטוטאליות. הקשת מעניקה את הכוח לסלוח, להכיר במוגבלות, לחיות בחלקי ולשמוח בו.
המן: מידתיות, הסתפקות, אמון. לא לאגור את החיים מעבר לצורך, לחיות את ההווה במלאותו, להאמין כי יבוא מחר ויביא בכנפיו את ברכתו.
המטה: הובלה, זריזות, שקדנות, מיקוד. הנהגת המטה בזרועו הנטויה של משה מוציאה את ישראל בחפזון ממצרים. המטה שעושה ניסים, הופך לנחש ובוקע את הים מתגלה במחלוקת קורח דווקא כ"מקל שקד"- הראשון לפרוח. בכך הוא הופך אות לשקידה, ליכולת לקצר תהליכים ולהתמקד במטרה.
השמיר: פתרון, גמישות, חשיבה אלטרנטיבית. התולעת הקטנה המסוגלת לבקע אבני גזית מהווה דוגמא לחשיבה יצירתית, לא שגרתית, המגייסת את הדמיוני והמופלא כדי לפתור בעיות גדולות.
הכתב: רוחניות, התגברות, נצח. האותיות של הדיברות היו כתובות באש שחורה על גבי אש לבנה וכשנשתברו הלוחות הן פרחו באוויר. נבקש לראות בהן אות לרוחניות שאינה תלויה בחומר ואינה משועבדת לגוף. הכתב מהווה כנפיים לעופף מעבר למציאות כובלת.
והמכתב: חירות, זהות והזדהות. המכתב הוא התוכן החרות על הלוחות. "אל תקרי חרות אלא חירות". אם התורה מוטבעת וחרותה בנו, אזי אנו הופכים לאחד עם השליחות או המטרה של חיינו ואין לך בן חורין מזה.
והלוחות: שבר ותיקון, תשובה, הזדמנות נוספת. לוחות ושברי לוחות מסמלים את היכולת לחתוך, "לשבור את הכלים" כשנדרש, ועם זאת גם את היכולת לרפוא, להתאושש ולתת הזדמנות שנייה.
המזיקין: בחירה, הכרעה, שליטה בגורל. הדברים הרעים בעולמינו יכולים להתפרש גם כשדים וככוחות חיצוניים וגם כיצר הרע וככוחות פנימיים. המזיקין מסמלים את היכולת שלנו לבחור כיצד לפרש את הקשיים ולשלוט בהם במקום שישלטו הם בנו.
קבורתו של משה: העלם, מסתורין. מקום הקבורה שלא נודע מסמל את העוצמה שבהעלם, את החירות שקיימת לפעמים גם בחוסר הידיעה ובחוסר השליטה.
אילו של אברהם אבינו: פתרון, גילוי, פקיחת עיניים. האיל של סוף העקידה המתין לתפקידו בסיפור כשהוא אחוז בסבך מששת ימי בראשית. הוא מודיע לנו כי הפתרונות קיימים בעולם עוד לפני הבעיות, וכי צריך לשאת עיניים כדי להבחין בהם בסמוך לנו.
צבת בצבת עשויה: יצירתיות, אקטיביות, תיקון עולם. צבת יוצרים תוך שימוש בצבת אחרת ולכן הכרחי שהצבת הראשונה, "האידיאה של הצבתות" – ניתנה משמים. מסירתה של הצבת הראשונה לאדם היא ברכת פיתוח העולם, העברת השרביט להמשך בריאה ויצירה אנושיות.
© כל הזכויות שמורות למחברת
"עשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות"
הבה נישאב עם התמונה המשורטטת אל שלהי היום השישי של בריאת העולם, ערב שבת בראשית עם דמדומי ששת ימי המעשה. כבר נשמעה הצפירה הראשונה של השבת הראשונה בעולם, כמעט "ויכולו השמים והארץ...", והנה בדקה ה-90, כמעט במחטף, מספיק האל להכניס לבריאה עוד כמה הערות-שוליים, חריגות קלות מן התכנית המקורית. נראה שחשוב מאד לחז"ל להכניס את כל הניסים העתידיים אל תוך העולם הנברא, הטבעי, ולהדגיש כי גם יוצאי הדופן הם נבראים מתוכננים, הגלומים בחוקי היסוד של העולם. ... מה שנברא בין השמשות הוא האידיאה, הפוטנציאל של כל נס, שיתרחש בשעתו היעודה.
זמן בין השמשות הוא זמן מרגש, נוגע ללב בערפולו, ... אלה רגעים שאחרי האור וטרם החושך, זמן ומרחב מיטשטשים, גבול הדמדומים בין אדום לכסוף. רגע בין השמשות של יום שישי הוא דרמטי במיוחד – זהו הסף הכסוף שבין עולם החול לעולם הקודש, בין עולם הטבע לעולם הפלא. ובימי הבריאה – זהו גם הרגע האחרון שבו עוד "מותר" לבורא לעסוק במלאכת חולין, אך כבר הילת הרוחניות שואבת את הנברא למעין עולם הבא של שבת.
ומהן אותן בריאות חריגות וקסומות הגלומות בעולמנו? מה היחס בינן לבין האדם שנברא בבוקרו של אותו היום? האם הן תוכננו מלכתחילה להיות חותם אחרון או שצצו כתגובה לטבעו המוגבל של האדם הנברא? הייתכן כי הם סוגים של תיקון או השלמה?
...ננסה לראות את הרגע המתואר במשנה, בהשראת הפירוש שמדובר בפוטנציאל של ניסים, כאותו הרגע באגדת "היפיפייה הנרדמת", בו מקבלת הנסיכה הזעירה שאך נולדה, עשר מתנות טובות, צידה לדרך החיים. אולי גם כאן, בין השמשות שלאחר בריאתו של האדם, הוא מקבל מהבורא סדרת מפתחות שיעזרו לו להתמודד עם מורכבותו של העולם שנברא לפניו. הבה ונקרא את המשנה במעין "מדרש-יוצר", כרשימת רמזים לברכות הניתנות לאדם, קודים של עוצמה למסלול חייו:
פי הארץ: גבולות, סדר, הבחנה בין טוב לרע. התמונה לקוחה מענישתם של קרח ועדתו – "ותפתח הארץ את פיה" - מעין דימוי מואנש של השאול הנפערת לבלוע את הרוע.
פי הבאר: שפע, רפואה, ליווי מתמיד. תמונה הפוכה-משלימה להגבלה והענישה של פי הארץ, לקוחה מבאר מרים שהתגלגלה עם ישראל בכל נדודיהם במדבר. מעלה דימוי אימהי של הנקה לא מוגבלת, זמינה, תומכת. קו הקרקע נפער במדבר פעמיים – כדי לבלוע חיים וכדי להעניק חיים, דימויים גבריים מול נשיים של הורות וחינוך.
פי האתון: פוטנציאל, כוח הדיבור. מסיפור בלעם נלמד על כוחו של הדיבור לבנות ולנתוץ עולמות. דיבורה של האתון משקף יכולת סמויה שבאה לידי ביטוי לא צפוי בסיטואציות מסוימות בחיים.
הקשת: השלמה, הכלה, ויתור. הסמל להשלמתו של האל עם כך שיצר לב האדם רע מנעוריו והמסקנה המתבקשת שלא להגיב עוד בטוטאליות. הקשת מעניקה את הכוח לסלוח, להכיר במוגבלות, לחיות בחלקי ולשמוח בו.
המן: מידתיות, הסתפקות, אמון. לא לאגור את החיים מעבר לצורך, לחיות את ההווה במלאותו, להאמין כי יבוא מחר ויביא בכנפיו את ברכתו.
המטה: הובלה, זריזות, שקדנות, מיקוד. הנהגת המטה בזרועו הנטויה של משה מוציאה את ישראל בחפזון ממצרים. המטה שעושה ניסים, הופך לנחש ובוקע את הים מתגלה במחלוקת קורח דווקא כ"מקל שקד"- הראשון לפרוח. בכך הוא הופך אות לשקידה, ליכולת לקצר תהליכים ולהתמקד במטרה.
השמיר: פתרון, גמישות, חשיבה אלטרנטיבית. התולעת הקטנה המסוגלת לבקע אבני גזית מהווה דוגמא לחשיבה יצירתית, לא שגרתית, המגייסת את הדמיוני והמופלא כדי לפתור בעיות גדולות.
הכתב: רוחניות, התגברות, נצח. האותיות של הדיברות היו כתובות באש שחורה על גבי אש לבנה וכשנשתברו הלוחות הן פרחו באוויר. נבקש לראות בהן אות לרוחניות שאינה תלויה בחומר ואינה משועבדת לגוף. הכתב מהווה כנפיים לעופף מעבר למציאות כובלת.
והמכתב: חירות, זהות והזדהות. המכתב הוא התוכן החרות על הלוחות. "אל תקרי חרות אלא חירות". אם התורה מוטבעת וחרותה בנו, אזי אנו הופכים לאחד עם השליחות או המטרה של חיינו ואין לך בן חורין מזה.
והלוחות: שבר ותיקון, תשובה, הזדמנות נוספת. לוחות ושברי לוחות מסמלים את היכולת לחתוך, "לשבור את הכלים" כשנדרש, ועם זאת גם את היכולת לרפוא, להתאושש ולתת הזדמנות שנייה.
המזיקין: בחירה, הכרעה, שליטה בגורל. הדברים הרעים בעולמינו יכולים להתפרש גם כשדים וככוחות חיצוניים וגם כיצר הרע וככוחות פנימיים. המזיקין מסמלים את היכולת שלנו לבחור כיצד לפרש את הקשיים ולשלוט בהם במקום שישלטו הם בנו.
קבורתו של משה: העלם, מסתורין. מקום הקבורה שלא נודע מסמל את העוצמה שבהעלם, את החירות שקיימת לפעמים גם בחוסר הידיעה ובחוסר השליטה.
אילו של אברהם אבינו: פתרון, גילוי, פקיחת עיניים. האיל של סוף העקידה המתין לתפקידו בסיפור כשהוא אחוז בסבך מששת ימי בראשית. הוא מודיע לנו כי הפתרונות קיימים בעולם עוד לפני הבעיות, וכי צריך לשאת עיניים כדי להבחין בהם בסמוך לנו.
צבת בצבת עשויה: יצירתיות, אקטיביות, תיקון עולם. צבת יוצרים תוך שימוש בצבת אחרת ולכן הכרחי שהצבת הראשונה, "האידיאה של הצבתות" – ניתנה משמים. מסירתה של הצבת הראשונה לאדם היא ברכת פיתוח העולם, העברת השרביט להמשך בריאה ויצירה אנושיות.
© כל הזכויות שמורות למחברת
דיון
- כיצד היא מתייחסת למשנה?
- מה הדומה או השונה מנקודות ההתייחסות שלכם?
מתוך: שירי זלדה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב תשמ"ה, עמ' 27
הדליקו נר - זלדה
הדליקו נר
שתו יין.
השבת קטפה בלאט
את השמש השוקעת.
השבת יורדת בלאט
ובידה שושנת הרקיעים.
איך תשתול השבת
פרח עצום ומאיר
בלב צר ועיוור?
איך תשתול השבת
את ציץ המלאכים
בלב בשר משוגע והולל?
התצמח שושנת האלמוות
בדור של עבדים
להרס,
בדור של עבדים
למוות?!
למוות,
בדור של עבדים
להרס,למוות.
הדליקו נר!
שתו יין!
השבת יורדת בלאט
ובידה הפרח,
ובידה
השמש שוקעת...
© כל הזכויות שמורות למחברת ולאקו"ם
www.acum.org.il
הדליקו נר - זלדה
הדליקו נר
שתו יין.
השבת קטפה בלאט
את השמש השוקעת.
השבת יורדת בלאט
ובידה שושנת הרקיעים.
איך תשתול השבת
פרח עצום ומאיר
בלב צר ועיוור?
איך תשתול השבת
את ציץ המלאכים
בלב בשר משוגע והולל?
התצמח שושנת האלמוות
בדור של עבדים
להרס,
בדור של עבדים
למוות?!
למוות,
בדור של עבדים
להרס,למוות.
הדליקו נר!
שתו יין!
השבת יורדת בלאט
ובידה הפרח,
ובידה
השמש שוקעת...
© כל הזכויות שמורות למחברת ולאקו"ם
www.acum.org.il
מתוך: השיר "שבת וחול", שירי זלדה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב תשמ"ה, עמ' 30
לְהַדְלִיק נֵרוֹת בְכָל הָעוֹלָמוֹת-
זוֹהִי שַבָת.
לְהַדְלִיק נֵרוֹת שַבָּת
זוֹהִי קְפִיצַת-נֶפֶש הֲרַת נְצוּרוֹת
לְיָם נָהְדָר, שֶיֵש בָה מִסְתוֹרִין
שֶל אֵש הַשְקִיעָה.
בְהַדְלִיקִי הַנֵרוֹת יֵהָפֵךְ
חֶדְרִי לִנְהַר דִי-נוּר
בְאַשְדוֹת בָרֶקֶת שוֹקֵע לִבִי.
© כל הזכויות שמורות למחברת ולאקו"ם
www.acum.org.il
לְהַדְלִיק נֵרוֹת בְכָל הָעוֹלָמוֹת-
זוֹהִי שַבָת.
לְהַדְלִיק נֵרוֹת שַבָּת
זוֹהִי קְפִיצַת-נֶפֶש הֲרַת נְצוּרוֹת
לְיָם נָהְדָר, שֶיֵש בָה מִסְתוֹרִין
שֶל אֵש הַשְקִיעָה.
בְהַדְלִיקִי הַנֵרוֹת יֵהָפֵךְ
חֶדְרִי לִנְהַר דִי-נוּר
בְאַשְדוֹת בָרֶקֶת שוֹקֵע לִבִי.
© כל הזכויות שמורות למחברת ולאקו"ם
www.acum.org.il
דיון
- כיצד רואה זלדה את זמן בין השמשות?
- מה קורה בעולם שלה בזמן זה?
- מה בין דברי המשנה לתחושות העוברות בשיריה של זלדה?
דף הנחיות למנחה:
ערב שבת בין השמשות הנחיות למנחה.doc
ערב שבת בין השמשות הנחיות למנחה.doc