הדף מאת: מערכת מדרשת / אתר מדרשת
פרשת שמיני מתחילה בתיאור החגיגה הגדולה של חנוכת המשכן במדבר סיני ושל השראת השכינה על ישראל. אך דווקא ברגע מרגש זה נכנסים למשכן נדב ואביהוא בני אהרן, ומקריבים "אש זרה" לפני ה'. הם נשרפים במקום וטרגדיה נוראה אופפת את אהרן, הכהן הגדול, שנמצא בלב החגיגה. האב מתכנס לרגע בכאבו - "וידום אהרן" - ומיד מתעשת וממשיך בתפקידו.
האם נהג כראוי ביחס למעמדו? האם כך יש להגיב למוות?
כיצד צריכים לנהוג מנהיגים במקרים כאלה?
לימוד במסגרת "פרשה בשניים" של אתר MAKO
פרק ט:
(א) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. (ב) וַיֹּאמֶר אֶל-אַהֲרֹן קַח-לְךָ עֵגֶל בֶּן-בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם וְהַקְרֵב לִפְנֵי ה'. (ג) וְאֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר-עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי-שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה. (ד) וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים לִזְבֹּחַ לִפְנֵי ה' וּמִנְחָה בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם. (ה) וַיִּקְחוּ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֶל-פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּקְרְבוּ כָּל-הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי ה'. .... (כב) וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת-יָדָו אֶל-הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים. (כג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרְכוּ אֶת-הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד-ה' אֶל-כָּל-הָעָם. (כד) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם.
פרק י:
(א) וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. (ב) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'. (ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן. (ד) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל-מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת-אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי-הַקֹּדֶשׁ אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. (ה) וַיִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה. (ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל-תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא-תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל-הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת-הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה'. (ז) וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ פֶּן-תָּמֻתוּ כִּי-שֶׁמֶן מִשְׁחַת ה' עֲלֵיכֶם וַיַּעֲשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה.
(א) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. (ב) וַיֹּאמֶר אֶל-אַהֲרֹן קַח-לְךָ עֵגֶל בֶּן-בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם וְהַקְרֵב לִפְנֵי ה'. (ג) וְאֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר-עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי-שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה. (ד) וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים לִזְבֹּחַ לִפְנֵי ה' וּמִנְחָה בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם. (ה) וַיִּקְחוּ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֶל-פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּקְרְבוּ כָּל-הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי ה'. .... (כב) וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת-יָדָו אֶל-הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים. (כג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרְכוּ אֶת-הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד-ה' אֶל-כָּל-הָעָם. (כד) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם.
פרק י:
(א) וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. (ב) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'. (ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן. (ד) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל-מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת-אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי-הַקֹּדֶשׁ אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. (ה) וַיִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה. (ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל-תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא-תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל-הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת-הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה'. (ז) וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ פֶּן-תָּמֻתוּ כִּי-שֶׁמֶן מִשְׁחַת ה' עֲלֵיכֶם וַיַּעֲשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה.
And it came to pass on the eighth day, that Moses called Aaron and his sons, and the elders of Israel; and he said unto Aaron: ‘Take thee a bull-calf for a sin-offering, and a ram for a burnt-offering, without blemish, and offer them before the LORD. And unto the children of Israel thou shalt speak, saying: Take ye a he-goat for a sin-offering; and a calf and a lamb, both of the first year, without blemish, for a burnt-offering; and an ox and a ram for peace-offerings, to sacrifice before the LORD; and a meal-offering mingled with oil; for to-day the LORD appeareth unto you.’ And they brought that which Moses commanded before the tent of meeting; and all the congregation drew near and stood before the LORD.
דיון
- כיצד אתם מבינים את המעשה של נדב ואביהו?
- מה דעתכם על תגובותיהם של ה', של משה ושל אהרן לאחר מות בני אהרן?
- האם "המעמד מחייב"? האם לדעתכם אנשי ציבור צריכים לדחוק הצידה את חייהם האישיים כאשר הם בתפקיד ציבורי?
וידום אהרן - קיבל שכר על שתיקתו. ומה שכר קיבל? שנתייחד עמו הדיבור, שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין.
וידם אהרן AND AARON WAS SILENT — He received a reward for his silence. And what was the reward he received? That the subsequent Divine address was made to him alone and not to Moses also — for to him alone was spoken the section (vv. 9—11) dealing with those who are intoxicated by wine (see v. 8) (Zevachim 115b; Leviticus Rabbah 12 2).
פירוש אברבנל לויקרא פרק י' פסוק ג' ד"ה וידם אהרן
וידם אהרן - שנהפך לבו והיה כאבן דומם ולא נשא קולו בבכי ובמספד כאב על בנים, גם לא קיבל תנחומים ממשה, כי לא נותרה בו נשמה והדיבור אין בו.
וידם אהרן - שנהפך לבו והיה כאבן דומם ולא נשא קולו בבכי ובמספד כאב על בנים, גם לא קיבל תנחומים ממשה, כי לא נותרה בו נשמה והדיבור אין בו.
ר' נפתלי הרץ וייזל (רנה"ו) פירוש ה'ביאור' לויקרא פרק י' פסוק ג', ד"ה וידם אהרן
וידם אהרן - ... אבל הוא עניין סבלנות ודממת הנפש, שלא תחשוב מחשבות יגון והרהורי צער, כמו "דם לה' והתחולל לו, אל תתחר במצליח דרכו" (תהלים ל"ז) כלומר שתשקוט נפשם ממהומת הקנאה והכעס ברשעים מצליחים דרכם, וכן ישב בדד וידם (איכה ג') וכן אהרן שקט לבו מהצער ודבקה נפשו בה' המתקדש בקדושיו.
וידם אהרן - ... אבל הוא עניין סבלנות ודממת הנפש, שלא תחשוב מחשבות יגון והרהורי צער, כמו "דם לה' והתחולל לו, אל תתחר במצליח דרכו" (תהלים ל"ז) כלומר שתשקוט נפשם ממהומת הקנאה והכעס ברשעים מצליחים דרכם, וכן ישב בדד וידם (איכה ג') וכן אהרן שקט לבו מהצער ודבקה נפשו בה' המתקדש בקדושיו.
דיון
- מה דעתכם על ההבנות השונות של הפרשנים לתגובת אהרן?
- עם איזו פרשנות אתם מזדהים?
- מי לדעתכם מתאר את המציאות כפי שהתרחשה?
הלכה י
אין בוכין על המת יתר משלשה ימים, ואין מספידין יתר משבעה, במה דברים אמורים בשאר העם, אבל תלמידי חכמים הכל לפי חכמתן, ואין בוכין עליהם יותר משלשים יום, שאין לנו גדול ממשה רבינו וכתיב ויתמו ימי בכי אבל משה, וכן אין מספידין יתר על שנים עשר חדש, אין לנו בחכמה גדול מרבינו הקדוש ושנים עשר חדש בלבד נספד, וכן חכם שבאה שמועתו לאחר שנים עשר חדש אין סופדין אותו.
הלכה יא
אל יתקשה אדם על מתו יתר מדאי, שנאמר אל תבכו למת ואל תנודו לו, כלומר יתר מדאי שזהו מנהגו של עולם, והמצער [עצמו יותר] על מנהגו של עולם הרי זה טפש, אלא כיצד יעשה, שלשה לבכי, שבעה להספד, שלשים יום לתספורת ולשאר החמשה דברים.
הלכה יב
כל מי שאינו מתאבל כמו שצוו חכמים הרי זה אכזרי, אלא יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה, ואחד מבני חבורה שמת תדאג כל החבורה כולה, כל שלשה ימים הראשונים, יראה את עצמו כאילו חרב מונחת לו על צוארו, ומשלשה ועד שבעה [כאילו היא] מונחת בקרן זוית, מכאן ואילך [כאילו] עוברת כנגדו בשוק, כל זה להכין עצמו ויחזור ויעור משנתו, והרי הוא אומר הכיתה אותם ולא חלו מכלל שצריך להקיץ ולחול.
אין בוכין על המת יתר משלשה ימים, ואין מספידין יתר משבעה, במה דברים אמורים בשאר העם, אבל תלמידי חכמים הכל לפי חכמתן, ואין בוכין עליהם יותר משלשים יום, שאין לנו גדול ממשה רבינו וכתיב ויתמו ימי בכי אבל משה, וכן אין מספידין יתר על שנים עשר חדש, אין לנו בחכמה גדול מרבינו הקדוש ושנים עשר חדש בלבד נספד, וכן חכם שבאה שמועתו לאחר שנים עשר חדש אין סופדין אותו.
הלכה יא
אל יתקשה אדם על מתו יתר מדאי, שנאמר אל תבכו למת ואל תנודו לו, כלומר יתר מדאי שזהו מנהגו של עולם, והמצער [עצמו יותר] על מנהגו של עולם הרי זה טפש, אלא כיצד יעשה, שלשה לבכי, שבעה להספד, שלשים יום לתספורת ולשאר החמשה דברים.
הלכה יב
כל מי שאינו מתאבל כמו שצוו חכמים הרי זה אכזרי, אלא יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה, ואחד מבני חבורה שמת תדאג כל החבורה כולה, כל שלשה ימים הראשונים, יראה את עצמו כאילו חרב מונחת לו על צוארו, ומשלשה ועד שבעה [כאילו היא] מונחת בקרן זוית, מכאן ואילך [כאילו] עוברת כנגדו בשוק, כל זה להכין עצמו ויחזור ויעור משנתו, והרי הוא אומר הכיתה אותם ולא חלו מכלל שצריך להקיץ ולחול.
One should not grieve too much over his deceased relative, as it is written : "Weep not for him who is dead, wail not over him" (Jeremiah 22:10); that is, weep not for him too much, since this is the way of the world. He who grieves too much over what is bound to happen is a fool. What measure of mourning should one follow? Three days for weeping, seven for lamenting, thirty days for abstaining from a haircut, and the rest of the five things.
דיון
- מה דעתכם על ההלכות שקובע הרמב"ם? האם מי שאינו מציית להן הוא "טיפש"?
- מדוע לדעתכם על תלמידי חכמים יש אפשרות להתאבל יותר?
- האם גם בכם מעורר מותו של קרוב תחושה של חשבון נפש?
- מה ניתן ללמוד מהלכות אלו ומהתנהגותו של אהרן על היחס הראוי, לפי התרבות היהודית, למוות? מה דעתכם על כך?