הדף מאת: ממזרח שמש / בית המדרש ממזרח שמש
במפגש זה נברר כיצד מועברת המסורת מדור לדור: איך קיבלנו את התורה ואיך אנו מוסרים אותה הלאה? לאורה של איזו 'תורה' אנו חיים כיום? הניסיון להבין את הקשר שבין 'התורה' לבין החברה הישראלית כיום יוצר מסע מרתק שראשיתו במקרא, המשכו במסכת אבות, ואחריתו בכתבי חוקרים, יוצרים והוגים בני ימינו: קובי אוז, מאיר בוזגלו, אהוד בנאי, צבי זוהר, אלי ברקת ויהודה שנהב.
פתיחה: איך קיבלתי את התורה ואיך אני מוסר אותה הלאה?
וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת-הַחֻקִּים וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם: ה’ אֱלֹהֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב: לֹא אֶת-אֲבֹתֵינוּ כָּרַת ה’ אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת כִּי אִתָּנוּ אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים: פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה’ עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.
And Moses called unto all Israel, and said unto them: Hear, O Israel, the statutes and the ordinances which I speak in your ears this day, that ye may learn them, and observe to do them. The LORD our God made a covenant with us in Horeb. The LORD made not this covenant with our fathers, but with us, even us, who are all of us here alive this day. The LORD spoke with you face to face in the mount out of the midst of the fire—
משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה.
הם אמרו שלושה דברים: היו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה.
הם אמרו שלושה דברים: היו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה.
Moses received the Torah at Sinai and transmitted it to Joshua, Joshua to the elders, and the elders to the prophets, and the prophets to the Men of the Great Assembly. They said three things: Be patient in [the administration of] justice, raise many disciples and make a fence round the Torah.
דיון
- כיצד התורה הגיעה אליך?* איזו 'תורה' קיבלת בשרשרת המסירה?
- איך תעביר את התורה: כמו במסירת כדור, כמו שמעבירים חפץ שביר ויקר, כמו שמעבירים ירושה...?
- מה אתה בוחר להעביר הלאה? מדוע?
- מה אתה בוחר שלא להעביר הלאה? מדוע?
- האם יש דברים שלא קיבלת ושהיית רוצה להעביר לדורות הבאים?
לימוד קבוצתי: דוח גוטמן
ונטורה רפאל ופיליפוב מיכאל, סקר מרכז גוטמן 2008, המכון הישראלי לדמוקרטיה
סקר מדד הדמוקרטיה לשנת 2008 על פי ממצאי סקר מדד הדמוקרטיה לשנת 2008 (נערך במחצית השנייה של חודש ינואר) 51% מהישראלים היהודים רואים בעצמם חילונים, ו-19% מגדירים את עצמם דתיים או חרדים. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה משנת 2007, שם מידת הדתיות של הציבור הישראלי היהודי נמדדת לפי חמש קטגוריות, 7% מהציבור הישראלי היהודי מגדירים את עצמם 'חרדים', 10% 'דתיים', 14% 'מסורתיים דתיים', 25% 'מסורתיים לא דתיים', ו-44% 'לא דתיים / חילונים'. שיעור גבוה במיוחד של חילונים מדווָח בקרב העולים מברית המועצות לשעבר: 75% מהם מגדירים את עצמם חילונים. בחלוקה לפי יבשות מוצא מתברר כי 63% מהישראלים האשכנזים (יוצאי אירופה ואמריקה ) מגדירים את עצמם חילונים, ולעומתם רק 32% מהמזרחים (יוצאי אסיה ואפריקה ) מגדירים את עצמם חילונים; 44% מהיהודים בני דור שלישי או יותר בארץ מגדירים את עצמם חילונים [...] לסיכום, בשני העשורים האחרונים יש חלוקה די יציבה של הציבור הישראלי לשלוש קבוצות: מחצית מגדירים את עצמם חילונים, כ-30% רואים בעצמם מסורתיים, ו-20% מגדירים את עצמם דתיים או חרדים. עם זאת רק כחמישית מהישראלים היהודים מצהירים כי אינם שומרים כלל על המסורת הדתית, והדפוס הנפוץ ביותר שאנשים אלו מקיימים הוא שמירה על חלקים מסוימים של מנהגי המסורת (מתוך מגוון עצום של אפשרויות) [...]
למאמר
© כל הזכויות שמורות למחברים
סקר מדד הדמוקרטיה לשנת 2008 על פי ממצאי סקר מדד הדמוקרטיה לשנת 2008 (נערך במחצית השנייה של חודש ינואר) 51% מהישראלים היהודים רואים בעצמם חילונים, ו-19% מגדירים את עצמם דתיים או חרדים. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה משנת 2007, שם מידת הדתיות של הציבור הישראלי היהודי נמדדת לפי חמש קטגוריות, 7% מהציבור הישראלי היהודי מגדירים את עצמם 'חרדים', 10% 'דתיים', 14% 'מסורתיים דתיים', 25% 'מסורתיים לא דתיים', ו-44% 'לא דתיים / חילונים'. שיעור גבוה במיוחד של חילונים מדווָח בקרב העולים מברית המועצות לשעבר: 75% מהם מגדירים את עצמם חילונים. בחלוקה לפי יבשות מוצא מתברר כי 63% מהישראלים האשכנזים (יוצאי אירופה ואמריקה ) מגדירים את עצמם חילונים, ולעומתם רק 32% מהמזרחים (יוצאי אסיה ואפריקה ) מגדירים את עצמם חילונים; 44% מהיהודים בני דור שלישי או יותר בארץ מגדירים את עצמם חילונים [...] לסיכום, בשני העשורים האחרונים יש חלוקה די יציבה של הציבור הישראלי לשלוש קבוצות: מחצית מגדירים את עצמם חילונים, כ-30% רואים בעצמם מסורתיים, ו-20% מגדירים את עצמם דתיים או חרדים. עם זאת רק כחמישית מהישראלים היהודים מצהירים כי אינם שומרים כלל על המסורת הדתית, והדפוס הנפוץ ביותר שאנשים אלו מקיימים הוא שמירה על חלקים מסוימים של מנהגי המסורת (מתוך מגוון עצום של אפשרויות) [...]
למאמר
© כל הזכויות שמורות למחברים
ונטורה רפאל ופיליפוב מיכאל, סקר מרכז גוטמן 2008, המכון הישראלי לדמוקרטיה
© כל הזכויות שמורות למחברים ולמרכז מכון גוטמן במכון הישראלי לדמוקרטיה
www.idi.org.il
© כל הזכויות שמורות למחברים ולמרכז מכון גוטמן במכון הישראלי לדמוקרטיה
www.idi.org.il
דיון
- כיצד אתה מגדיר את עצמך ביחס לקטגוריות המוצעות בסקר?
לימוד בחברותא: מה בין דתיות לחילוניות?
קובי אוז, 'מכור לריבוי', מתוך מגזין "ארץ אחרת", גיליון 31 (דצמבר 2005)
אני מכור לריבוי; מייצר מעצמי מרקם של דמויות שאני משסה אותן בקהל המאזינים, הצופים והקוראים. עם השנים למדתי לחיות כגנן בגינת הפרא של אלמנטים מנוגדים, אני מטפח את הכאוס הזה. באשר ליצירה שלי, אני רואה את עצמי כמפעיל נטול שם של תיאטרון בובות על שמי, הטיפוסים שהמצאתי נעים כמעט בעצמאות כשאני אוחז בחוטים. לא תמיד הייתי מכור לריבוי הזה. בנעוריי חשבתי שההורים שלי צבועים. הסתירות הפנימיות בבית הוריי זעקו דרך הסדקים בהגיון הנעורים שלי, לא הבנתי איך שמים פלטה בשבת ובאותה נשימה נוסעים לים, לא הבנתי איך מצד אחד עובדים חודשים כדי להכשיר את הבית ולבער בו את החמץ, ומצד שני לא טורחים לקרוא את החצי השני של ההגדה של פסח (זה שאחרי האוכל). לא הבנתי איך מכבדים את כל החגים, ובכל זאת משתדלים להתחמק ככל האפשר מלהתפלל בבית-הכנסת. ההורים שלי חיו מתוך סתירה פנימית; אבל לא רק הוריי נתפשו בעיניי כצבועים. רוב המבוגרים שמסביבי היו רב-פרצופיים, או לפחות דו-פרצופיים, באופן מרגיז. סבא שלי ז"ל, שהיה רב/מוהל/פייטן/שוחט, נראה דומה יותר לצ'ארלי צ'פלין מאשר לרב חרדי, הוא היה אדוק אבל ישב ליד שולחן מרוחק כשהיינו רואים טלוויזיה בשבת, ומעולם לא כפה עלינו לשנות את אורחותינו בשמה של דת משה וישראל [...] כל הילדות שלי התווכחתי עם הוריי, הם לא היו חילונים מספיק ובטח שלא דתיים, הם הצביעו מערך וזה לא היה מספיק שמאל בשביל קובי הנער; הדבר העקבי ביותר בהתנהלותם היה חוסר העקביות. והם... הם הסתכלו עלי במבט סלחני ומלא גאווה, שכולו אומר: "יבוא יום ותבין". אמא שלי אמרה תמיד שדרך המלך עוברת באמצע, ואני לדידי גרסתי שדרך האמצע היא דרכם של לוזרים, פשרנים וּותרנים [...] עכשיו, כשאני בן 36, אני לא חושב שאני בדרך האמצע כמו שאמא שלי רצתה. הבנתי את המסר שלה אבל לקחתי אותו לכיוון אחר; ה"צביעות" של הוריי הפכה אצלי לצבעוניות, אני לא בדרך המלך, אני יותר ג'וקר מייקינג ואם אני בכלל באמצע של משהו, אני באמצע קרקס או קרנבל פרטי, זה האמצע שלי.
למאמר כולו
© כל הזכויות שמורות למחבר ולארץ אחרת
acheret.co.il
אני מכור לריבוי; מייצר מעצמי מרקם של דמויות שאני משסה אותן בקהל המאזינים, הצופים והקוראים. עם השנים למדתי לחיות כגנן בגינת הפרא של אלמנטים מנוגדים, אני מטפח את הכאוס הזה. באשר ליצירה שלי, אני רואה את עצמי כמפעיל נטול שם של תיאטרון בובות על שמי, הטיפוסים שהמצאתי נעים כמעט בעצמאות כשאני אוחז בחוטים. לא תמיד הייתי מכור לריבוי הזה. בנעוריי חשבתי שההורים שלי צבועים. הסתירות הפנימיות בבית הוריי זעקו דרך הסדקים בהגיון הנעורים שלי, לא הבנתי איך שמים פלטה בשבת ובאותה נשימה נוסעים לים, לא הבנתי איך מצד אחד עובדים חודשים כדי להכשיר את הבית ולבער בו את החמץ, ומצד שני לא טורחים לקרוא את החצי השני של ההגדה של פסח (זה שאחרי האוכל). לא הבנתי איך מכבדים את כל החגים, ובכל זאת משתדלים להתחמק ככל האפשר מלהתפלל בבית-הכנסת. ההורים שלי חיו מתוך סתירה פנימית; אבל לא רק הוריי נתפשו בעיניי כצבועים. רוב המבוגרים שמסביבי היו רב-פרצופיים, או לפחות דו-פרצופיים, באופן מרגיז. סבא שלי ז"ל, שהיה רב/מוהל/פייטן/שוחט, נראה דומה יותר לצ'ארלי צ'פלין מאשר לרב חרדי, הוא היה אדוק אבל ישב ליד שולחן מרוחק כשהיינו רואים טלוויזיה בשבת, ומעולם לא כפה עלינו לשנות את אורחותינו בשמה של דת משה וישראל [...] כל הילדות שלי התווכחתי עם הוריי, הם לא היו חילונים מספיק ובטח שלא דתיים, הם הצביעו מערך וזה לא היה מספיק שמאל בשביל קובי הנער; הדבר העקבי ביותר בהתנהלותם היה חוסר העקביות. והם... הם הסתכלו עלי במבט סלחני ומלא גאווה, שכולו אומר: "יבוא יום ותבין". אמא שלי אמרה תמיד שדרך המלך עוברת באמצע, ואני לדידי גרסתי שדרך האמצע היא דרכם של לוזרים, פשרנים וּותרנים [...] עכשיו, כשאני בן 36, אני לא חושב שאני בדרך האמצע כמו שאמא שלי רצתה. הבנתי את המסר שלה אבל לקחתי אותו לכיוון אחר; ה"צביעות" של הוריי הפכה אצלי לצבעוניות, אני לא בדרך המלך, אני יותר ג'וקר מייקינג ואם אני בכלל באמצע של משהו, אני באמצע קרקס או קרנבל פרטי, זה האמצע שלי.
למאמר כולו
© כל הזכויות שמורות למחבר ולארץ אחרת
acheret.co.il
מאיר בוזגלו, "בין דיווח למסירה", בתוך: שפה לנאמנים: מחשבות על המסורת, ישראל: הוצאת כתר, 2008, עמ' 46-28
להיות מסורתי הוא לתפוס את עצמך כחוליה בשרשרת ארוכה. הרבה נקבע כבר מן ההקשר שבו נולדתי. כשם שאינני בוחן בכל רגע את השקפת עולמי לאורך חיי כך אינני בוחן את חייהם ואמונותיהם של אבי ואמי בכל רגע. מצד שני, כשם שיש מקום לשינוי דעתי בגיל שלושים כך יש מקום לשינוי בתוך תנאי החיים שנולדתי להם. הוריי אינם מקריים לי. חיי וחייהם נמתחים על פני הזמן בשרשרת של מסירה. המלט המחבר חוליות אלה הוא הנאמנות מצד הילד והאחריות מצד ההורים, שאינה אלא הנאמנות להוריהם שלהם.
להיות מסורתי הוא לתפוס את עצמך כחוליה בשרשרת ארוכה. הרבה נקבע כבר מן ההקשר שבו נולדתי. כשם שאינני בוחן בכל רגע את השקפת עולמי לאורך חיי כך אינני בוחן את חייהם ואמונותיהם של אבי ואמי בכל רגע. מצד שני, כשם שיש מקום לשינוי דעתי בגיל שלושים כך יש מקום לשינוי בתוך תנאי החיים שנולדתי להם. הוריי אינם מקריים לי. חיי וחייהם נמתחים על פני הזמן בשרשרת של מסירה. המלט המחבר חוליות אלה הוא הנאמנות מצד הילד והאחריות מצד ההורים, שאינה אלא הנאמנות להוריהם שלהם.
אהוד בנאי, 'ויותר יעקב לבדו', תניא ציון (עורכת), סיפורי ראשית, תל אביב 2002, עמ' 439-438
[...] והנה אני כיום, בנו של יעקב, מחפש שוב את הדרך איך לחדש את הקשר עם יעקב אבי הקדמוני, ועם יעקב הסבא של הסבא שלי. החברה הישראלית כיום היא חברת מהגרים מפוצלת ושסועה. חברה של ניגודים. מזרח מול מערב, שחור נגד לבן, דתי מול חילוני. בן גוריון ובני דורו ראו בצה"ל את מה שנהוג אצלנו לכנות "כור ההיתוך של החברה הישראלית". הדבר היה אולי משכנע בשנות החמישים והשישים, אבל אחרי משבר מלחמת יום הכיפורים, אחרי שראינו איך קם בישראל דור של ישראלי חדש, אגרסיבי, חומרני, מנותק ממסורת אבותיו, לא מכיר ולא יודע איזה אוצרות רוח נפלאים אצורים בתוכה, כבר ברור שאי אפשר להפוך את הצבא לגורם היחיד כמעט שיאחד את החברה הישראלית. כי לעם היהודי יש תפקיד רוחני, והאחדות שלו חייבת להתבטא במישור הזה. דווקא בגלות, כשבני העם הזה היו בארצות רחוקות ומנותקות זו מזו, בלי שום פקס או אינטרנט, היו אלה תורת משה וסידור התפילה שתיקנו אנשי הכנסת הגדולה הדברים שאיחדו את בני ישראל, מפולניה עד תימן. כיום כשהמרכז הרוחני הזה חסר, הולך ומתגלה לנו, בדרך הקשה, שהישיבה ביחד על אדמה אחת ותשלומי מסים לאותה ממשלה יהודית עדין לא הופכים אותנו לעם אחד. חסר משהו עמוק מאוד בבסיס הדברים. משהו עמוק בגנים שלנו יודע שדבר אחר חייב לבוא לידי ביטוי. העם היהודי תפקידו להאיר לעולם ערכים של מוסר ואמת ושלום. זה חזון הנביאים. החברה הישראלית לא יכולה להתעלם מן העובדה שלישיבה על אדמת ישראל יש תנאים. יש חוזה. ויש בעל בית. לאמריקאים יש את המרחבים העצומים של היבשת שלהם, והם כותבים שירי דרך על כבישים מיתולוגיים [...] לנו בישראל יש כבישים קצרים מאוד, אבל הדרך טעונה במימד עתיקות הזמן, שנותן לה עומק ומרחב אדיר. יש כיום אלפי צעירים שנוסעים להודו ולמזרח הרחוק, מגלים שם מרחבים של רוחניות ודרכים שונות לעבודה פנימית, כלל לא מודעים לאוצר העתיק שהשאירו בבית. עלינו לבנות גשרים מעל התהום הפעורה הזאת בינינו ובין היהדות, ויש למצוא דרכים חדשות להבין את דרכי היסוד של הדת שלנו, שמצטיירת כיום, למרבה הצער, כמשהו חשוך וקנאי, בעוד מטרת העניין: "לתקן עולם במלכות שדי".
© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם
www.acum.org.il
[...] והנה אני כיום, בנו של יעקב, מחפש שוב את הדרך איך לחדש את הקשר עם יעקב אבי הקדמוני, ועם יעקב הסבא של הסבא שלי. החברה הישראלית כיום היא חברת מהגרים מפוצלת ושסועה. חברה של ניגודים. מזרח מול מערב, שחור נגד לבן, דתי מול חילוני. בן גוריון ובני דורו ראו בצה"ל את מה שנהוג אצלנו לכנות "כור ההיתוך של החברה הישראלית". הדבר היה אולי משכנע בשנות החמישים והשישים, אבל אחרי משבר מלחמת יום הכיפורים, אחרי שראינו איך קם בישראל דור של ישראלי חדש, אגרסיבי, חומרני, מנותק ממסורת אבותיו, לא מכיר ולא יודע איזה אוצרות רוח נפלאים אצורים בתוכה, כבר ברור שאי אפשר להפוך את הצבא לגורם היחיד כמעט שיאחד את החברה הישראלית. כי לעם היהודי יש תפקיד רוחני, והאחדות שלו חייבת להתבטא במישור הזה. דווקא בגלות, כשבני העם הזה היו בארצות רחוקות ומנותקות זו מזו, בלי שום פקס או אינטרנט, היו אלה תורת משה וסידור התפילה שתיקנו אנשי הכנסת הגדולה הדברים שאיחדו את בני ישראל, מפולניה עד תימן. כיום כשהמרכז הרוחני הזה חסר, הולך ומתגלה לנו, בדרך הקשה, שהישיבה ביחד על אדמה אחת ותשלומי מסים לאותה ממשלה יהודית עדין לא הופכים אותנו לעם אחד. חסר משהו עמוק מאוד בבסיס הדברים. משהו עמוק בגנים שלנו יודע שדבר אחר חייב לבוא לידי ביטוי. העם היהודי תפקידו להאיר לעולם ערכים של מוסר ואמת ושלום. זה חזון הנביאים. החברה הישראלית לא יכולה להתעלם מן העובדה שלישיבה על אדמת ישראל יש תנאים. יש חוזה. ויש בעל בית. לאמריקאים יש את המרחבים העצומים של היבשת שלהם, והם כותבים שירי דרך על כבישים מיתולוגיים [...] לנו בישראל יש כבישים קצרים מאוד, אבל הדרך טעונה במימד עתיקות הזמן, שנותן לה עומק ומרחב אדיר. יש כיום אלפי צעירים שנוסעים להודו ולמזרח הרחוק, מגלים שם מרחבים של רוחניות ודרכים שונות לעבודה פנימית, כלל לא מודעים לאוצר העתיק שהשאירו בבית. עלינו לבנות גשרים מעל התהום הפעורה הזאת בינינו ובין היהדות, ויש למצוא דרכים חדשות להבין את דרכי היסוד של הדת שלנו, שמצטיירת כיום, למרבה הצער, כמשהו חשוך וקנאי, בעוד מטרת העניין: "לתקן עולם במלכות שדי".
© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם
www.acum.org.il
צבי זוהר, האירו פני המזרח, תל- אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, התשס"א, עמ' 358-357, 364-363
[... הרב חזן מביא בדבריו מדרש] רב עוצמה. המקרא מתאר את הלוחות שקיבל משה בהר סיני, וכותב: "והלחות מעשה אלהים המה; והמכתב מכתב אלהים הוא, חרות על הלחות" (שמות ל"ב, ט"ז). על כך נאמר במדרש: "חרות על הלוחות, אל תקרי 'חרות' אלא 'חירות'". מדרש זה משמש במקומות שונים במשמעויות שונות. הרב חזן מעניק לו פירוש עמוק, הנשען על הנגדה זאת שבין "חרות"- היינו, חקוק באבן באופן נצחי וקשיח- לבין "חירות"- חופשי ולא כבול. הוא כותב, ש"חרות" ו"חירות" מציגים שני פנים שונות של התורה: לשון התורה אכן "חרותה", היינו, נצחית ובלתי משתנה; אולם משמעותה של התורה אינה קבועה כלל. אדרבה, באופן מכוון התורה מאופיינת על ידי רב משמעות בלתי נדלית, המאפשרת לה להתאים למצבים השונים והמגוונים שבהם נמצאו- ויימצאו- בני ישראל במשך תולדותיהם הארוכות. הענקת הפירוש הראוי בנסיבות המשתנות היא משימתם של חכמי ישראל לדורותיהם. מכאן שההלכה אינה נתון קבוע ויציב המצוי באמתחת החכם אחרי עיונו בפסקי הדורות שעברו, אלא תוצאה של פעילות מחשבתית יצירתית בלתי פוסקת, שכל דור מחויב במימושה [...] לדעתי, המסורת התרבותית הקלאסית היהודית- ספרדית- המעמידה כאידיאל תרבותי את דמות היהודי המשלב את הכרת הספרות היהודית התורנית עם הכרת מיטב התרבות הכללית, והקורא את התורה לאור תובנות השואבות ממכלול הכרתו את המציאות- היא זו המאפשרת לחכמי ההלכה להבחין בין רמות מחויבות שונות בהלכה. היינו, להבחין בין התורה הנצחית, שלה נתונה נאמנות נצחית ובלתי מעורערת, לבין פרשנויותיה וגיבושיה ההלכתיים ההיסטוריים. גם החובה כלפי פרשנויות וגיבושים אלו היא מלאה ובלתי מעורערת, אך ורק בתנאי שהקשרים הרלוונטיים לא השתנו באופן ניכר. כאשר משתנים ההקשרים והנסיבות, אמורה התורה להתגלם בניסוחים חדשים ובפסיקות הלכתיות שונות, המהווים את המימוש הראוי לתורה בהווה.
[... הרב חזן מביא בדבריו מדרש] רב עוצמה. המקרא מתאר את הלוחות שקיבל משה בהר סיני, וכותב: "והלחות מעשה אלהים המה; והמכתב מכתב אלהים הוא, חרות על הלחות" (שמות ל"ב, ט"ז). על כך נאמר במדרש: "חרות על הלוחות, אל תקרי 'חרות' אלא 'חירות'". מדרש זה משמש במקומות שונים במשמעויות שונות. הרב חזן מעניק לו פירוש עמוק, הנשען על הנגדה זאת שבין "חרות"- היינו, חקוק באבן באופן נצחי וקשיח- לבין "חירות"- חופשי ולא כבול. הוא כותב, ש"חרות" ו"חירות" מציגים שני פנים שונות של התורה: לשון התורה אכן "חרותה", היינו, נצחית ובלתי משתנה; אולם משמעותה של התורה אינה קבועה כלל. אדרבה, באופן מכוון התורה מאופיינת על ידי רב משמעות בלתי נדלית, המאפשרת לה להתאים למצבים השונים והמגוונים שבהם נמצאו- ויימצאו- בני ישראל במשך תולדותיהם הארוכות. הענקת הפירוש הראוי בנסיבות המשתנות היא משימתם של חכמי ישראל לדורותיהם. מכאן שההלכה אינה נתון קבוע ויציב המצוי באמתחת החכם אחרי עיונו בפסקי הדורות שעברו, אלא תוצאה של פעילות מחשבתית יצירתית בלתי פוסקת, שכל דור מחויב במימושה [...] לדעתי, המסורת התרבותית הקלאסית היהודית- ספרדית- המעמידה כאידיאל תרבותי את דמות היהודי המשלב את הכרת הספרות היהודית התורנית עם הכרת מיטב התרבות הכללית, והקורא את התורה לאור תובנות השואבות ממכלול הכרתו את המציאות- היא זו המאפשרת לחכמי ההלכה להבחין בין רמות מחויבות שונות בהלכה. היינו, להבחין בין התורה הנצחית, שלה נתונה נאמנות נצחית ובלתי מעורערת, לבין פרשנויותיה וגיבושיה ההלכתיים ההיסטוריים. גם החובה כלפי פרשנויות וגיבושים אלו היא מלאה ובלתי מעורערת, אך ורק בתנאי שהקשרים הרלוונטיים לא השתנו באופן ניכר. כאשר משתנים ההקשרים והנסיבות, אמורה התורה להתגלם בניסוחים חדשים ובפסיקות הלכתיות שונות, המהווים את המימוש הראוי לתורה בהווה.
אלי ברקת (תשס"ח). ברכת האורח, דעות, 34 בהוצאת נאמני תורה ועבודה ומרכז הרצוג
[...] שלוש התשובות העיקריות: יהדות כדת; יהדות כהתנגדות למודרנה; יהדות כלאום, פיצלו את היהדות והן מוכרות היום בישראל כמתח בין חילוניים לדתיים וחרדים. עד המודרנה, יהודים בכל העולם סיפרו לעצמם את אותו סיפור, על המשפחה שירדה למצריים והשתעבדה שם, הקב"ה הוציא אותנו, נתן לנו את התורה, הביא אותנו לארץ ישראל והגלה אותנו ממנה. היהדות היתה בראש ובראשונה משפחה. משפחה שאמנם יש לה דת, אבל לא דת נטו או לאומיות נטו. כשהיהדות היא משפחה, אינך יכול להישאר בחוץ, אתה תמיד 'חלק ממנה'. בדעתי עלה לבדוק האם המפגש של יהודי ארצות האסלאם עם המודרנה מזמן תשובות מעניינות נוספות? איך מגיבים חכמי הספרדים לחילון ולמודרנה? המודרנה ביהדות ארצות האסלאם לא נתפסה כמאיימת. מבשרי המודרנה במזרח היו במקרים רבים יהודים בעצמם. המודרנה לא העצימה חשש מהתבוללות, משום שהחברה הכללית המוסלמית היתה במקרים רבים פחות מודרנית. אפשר להציע עוד סיבות כמו שיטת הלימוד הספרדי, שהצמיחה את חכמיה בתוך בית הדין וכחלק מהקהילה. בכל אופן, כשבאירופה יהודים התחילו לחלל שבת, שלפו כנגדם את דברי הרמב"ם - "ישראל שהוא מחלל שבת בפרהסיא או שהוא עובד עבודה זרה הרי הוא כגוי לכל דבריו" - דיני הרחקה ברורים מאוד שקובעים שהמחלל שבת אינו חלק מהקהילה יותר. ביהדות המזרח תגובת החכמים היתה מתונה יותר. במרוקו, כשיהודים החלו לעבוד בשבת, החכמים הקדימו את שעת התפילה כדי שכל הקהל יוכל להתפלל יחדיו, ומי שהולך לעבודה יוכל לעשות זאת מיד אחרי התפילה. הרב יוסף משאש, כשבא לכהן בתלמסאן שבאלג'יריה, נתקל בתופעה קשה, שכל הקצבים מחללי שבת ופותחים את חנויותיהם בשבת. מאחר שלא הצליח לשכנעם לסגור את חנויותיהם בשבת, פסק שהבשר בחנויותיהם כשר. הרב מכיר בכך שעל אף שהם עוברים על איסורי שבת החמורים הם שומרים על איסורי הכשרות הקלים יותר. לא הכל או כלום, חילוני או דתי - יש רצף של שמירת מסורת [...] כשהמסורת היהודית העשירה והחיונית של יהודי ארצות האסלאם פוגשת במודרנה ובחילון, נפתחת עבורנו תשובה חדשה המפוררת את הדיכוטומיות שבין דתיים לחילוניים. לא רק יהדות כדת או כלאום, אלא רצף של שמירת מסורת יהודית. המסורת הזו שומרת על עצמה - יהדות כמשפחה, יהדות מכילה, שאינה כופה את ערכיה, יהדות שבמרכזה ערכים חברתיים.
© כל הזכויות שמורות למחבר ולנאמני תורה ועבודה
toravoda.org.il
[...] שלוש התשובות העיקריות: יהדות כדת; יהדות כהתנגדות למודרנה; יהדות כלאום, פיצלו את היהדות והן מוכרות היום בישראל כמתח בין חילוניים לדתיים וחרדים. עד המודרנה, יהודים בכל העולם סיפרו לעצמם את אותו סיפור, על המשפחה שירדה למצריים והשתעבדה שם, הקב"ה הוציא אותנו, נתן לנו את התורה, הביא אותנו לארץ ישראל והגלה אותנו ממנה. היהדות היתה בראש ובראשונה משפחה. משפחה שאמנם יש לה דת, אבל לא דת נטו או לאומיות נטו. כשהיהדות היא משפחה, אינך יכול להישאר בחוץ, אתה תמיד 'חלק ממנה'. בדעתי עלה לבדוק האם המפגש של יהודי ארצות האסלאם עם המודרנה מזמן תשובות מעניינות נוספות? איך מגיבים חכמי הספרדים לחילון ולמודרנה? המודרנה ביהדות ארצות האסלאם לא נתפסה כמאיימת. מבשרי המודרנה במזרח היו במקרים רבים יהודים בעצמם. המודרנה לא העצימה חשש מהתבוללות, משום שהחברה הכללית המוסלמית היתה במקרים רבים פחות מודרנית. אפשר להציע עוד סיבות כמו שיטת הלימוד הספרדי, שהצמיחה את חכמיה בתוך בית הדין וכחלק מהקהילה. בכל אופן, כשבאירופה יהודים התחילו לחלל שבת, שלפו כנגדם את דברי הרמב"ם - "ישראל שהוא מחלל שבת בפרהסיא או שהוא עובד עבודה זרה הרי הוא כגוי לכל דבריו" - דיני הרחקה ברורים מאוד שקובעים שהמחלל שבת אינו חלק מהקהילה יותר. ביהדות המזרח תגובת החכמים היתה מתונה יותר. במרוקו, כשיהודים החלו לעבוד בשבת, החכמים הקדימו את שעת התפילה כדי שכל הקהל יוכל להתפלל יחדיו, ומי שהולך לעבודה יוכל לעשות זאת מיד אחרי התפילה. הרב יוסף משאש, כשבא לכהן בתלמסאן שבאלג'יריה, נתקל בתופעה קשה, שכל הקצבים מחללי שבת ופותחים את חנויותיהם בשבת. מאחר שלא הצליח לשכנעם לסגור את חנויותיהם בשבת, פסק שהבשר בחנויותיהם כשר. הרב מכיר בכך שעל אף שהם עוברים על איסורי שבת החמורים הם שומרים על איסורי הכשרות הקלים יותר. לא הכל או כלום, חילוני או דתי - יש רצף של שמירת מסורת [...] כשהמסורת היהודית העשירה והחיונית של יהודי ארצות האסלאם פוגשת במודרנה ובחילון, נפתחת עבורנו תשובה חדשה המפוררת את הדיכוטומיות שבין דתיים לחילוניים. לא רק יהדות כדת או כלאום, אלא רצף של שמירת מסורת יהודית. המסורת הזו שומרת על עצמה - יהדות כמשפחה, יהדות מכילה, שאינה כופה את ערכיה, יהדות שבמרכזה ערכים חברתיים.
© כל הזכויות שמורות למחבר ולנאמני תורה ועבודה
toravoda.org.il
דיון
- כיצד מוסברת המסורתיות בקטעים השונים?
סיכום: דתיים, חילוניים ומסורתיים
מאיר בוזגלו, 'המסורתי החדש וההלכה: פנומנולוגיה' מתוך אתר מורשה
השנה 1999 והחודש אפריל ואני בשירות מילואים בצפון. בין תפקיד לתפקיד נהגתי לשבת בבית הכנסת ולקרוא קצת. בין הדברים שנפלו לידי היה סידור שכתב בנו של הרב עובדיה יוסף. הסידור לקח על עצמו לעודד ולצרף את ההלכות החשובות הקשורות בעניין. בשלב מסוים נפל מבטי על הערה אחת: "חובה ליטול ידים לפני האוכל, אם עני בא לאכול אסור לתת לו לאכול אם יודעים שהוא בא ליטול ידים. ואולם, אם מדובר בגביר אז אפשר לתת לו לאכול". כמו במקרים אחרים דומים, משהו בי נזעק. הזדעקות זו לא היתה כל כך חזקה אילולי לא היתה תוצאה של שני כוחות: כוח אחד הוא אי ההסכמה להלכה זו שנראית לי חוטאת לרוח היהדות, וכוח האחר הוא הכבוד שיש לי למסורת והאהבה העזה לרב עובדיה יוסף. בשלב הזה מתחילים בדרך כלל תהליכי רפלקסיה שבאים להקהות את הדיסוננס. אבל הפעם לפני פניה לרפלקסיה החלטתי לעשות מעשה אחר. תוך כדי ישיבתי בבית הכנסת הבחנתי באדם חביב שנהג להגיע בקביעות לבית הכנסת. הוא הניח תפילין, נתן צדקה, והלך לאכול ארוחת צהריים. לפי מראהו והתנהגותו הוא נתפס בעיני כמה שקוראים בארץ יהודי מסורתי. הוא היה גם מזרחי. אמרתי לעצמי, לפני שאיישב את הסתירה, לפני שאמצא דרך להציל את השולחן ערוך, או להכריז על המצב כאבוד, לפני שאומר שבעצם לא הבנתי את העומק שיש כאן אשאל אותו מה דעתו על הלכה זו. אני יודע, היה בכך משהו לא הוגן, מבט אנתרופולוגי מתנשא משהו על בן עדתי הפשוט הלא פילוסופי כמוני. קראתי בפניו את ההלכה והוא ענה לי מיד בלי שהיות: 'תשמע חביבי, מה שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו ציווה אותי לעשות אני לא מצליח לעשות, אתה רוצה שאעשה מה שאומר הרב הזה!? תן לו לכתוב מה שהוא רוצה!' תשובה זו, הרבה יגידו מעידה על חוסר עיקביות : כיצד אתה יכול להודות שהאל התגלה לעמו, נתן תורה, שאתה מוקיר מאוד, ובכל זאת לא שומר אותה. כיצד אתה יכול להעריך את הרב, לתרום למען ישיבה שלו ובכל זאת לא ללכת בעקבותיו. כיצד אתה יכול לדחות את דבריו ולא לצאת נגדו בראש חוצות. ואולם, ברור שחוסר העקביות שעשוי להיות בעמדה זו, אם אכן קיים כאן, הוא כזה המראה על מתח בעמדה ולא על הפרכתה. שכן, יש חוסר עיקביות ויש חוסר עיקביות. כאשר מתענינים באמת של תורה מדעית, או של תיזה פילוסופית נתפסת חוסר העקביות כמגרעת. הדובר ש"חטא" בחוסר עקביות חייב במקרה זה להראות שהיא תוצאה של אי הבנה של דבריו, או שיוותר על אחת מעמדותיו, או, במקרה של פילוסוף, יערער על עקרונות וההנחות שהובילו חוסר עקביות זו. ומצאנו מקרים בפילוסופיה שעקרונות הלוגיקה, כמו עקרון הסתירה עורערו. במקרה שלפנינו, חוסר העקביות מראה על אמביולנטיות, ועל ניגודים השולטים בעמדה, ואשר מגדירים אותם ומהווים את יחודה. המסורתי אינו מציע ספר הלכה חדש. יתירה מזו, הוא מקבל עליו את הנורמאטיביות של ההלכה. פרנץ רוזנצוויג נשאל פעם אם הוא מניח תפילין, ותשובתו היתה "עוד לא". רוזנצוייג לא עירער על הנחת התפילן, להיפך ראה בחתירה להנחת התפילין אידאל, אך בפועל לא הניח תפילין (על כל פנים, לא בתקופה שבה נשאל). ואכן, כאשר אנו בוחנים את ההתנהגות שלמסורתי אנו מגלים שיש מהם שאינם מניחים תפילין, ויש המניחים לעיתים קרובות, ויש המניחים לעיתים רחוקות. נשאלת כאן השאלה מדוע אין הוא מניח תפילין מידי בוקר אם הוא אכן חושב שזו תורת משה שהוא תופס כמחייבת אותו. ועל כך אפשר לקבל תשובות שונות [...]
למאמר השלם
© כל הזכויות שמורות למחבר
pisga-ta.co.il
השנה 1999 והחודש אפריל ואני בשירות מילואים בצפון. בין תפקיד לתפקיד נהגתי לשבת בבית הכנסת ולקרוא קצת. בין הדברים שנפלו לידי היה סידור שכתב בנו של הרב עובדיה יוסף. הסידור לקח על עצמו לעודד ולצרף את ההלכות החשובות הקשורות בעניין. בשלב מסוים נפל מבטי על הערה אחת: "חובה ליטול ידים לפני האוכל, אם עני בא לאכול אסור לתת לו לאכול אם יודעים שהוא בא ליטול ידים. ואולם, אם מדובר בגביר אז אפשר לתת לו לאכול". כמו במקרים אחרים דומים, משהו בי נזעק. הזדעקות זו לא היתה כל כך חזקה אילולי לא היתה תוצאה של שני כוחות: כוח אחד הוא אי ההסכמה להלכה זו שנראית לי חוטאת לרוח היהדות, וכוח האחר הוא הכבוד שיש לי למסורת והאהבה העזה לרב עובדיה יוסף. בשלב הזה מתחילים בדרך כלל תהליכי רפלקסיה שבאים להקהות את הדיסוננס. אבל הפעם לפני פניה לרפלקסיה החלטתי לעשות מעשה אחר. תוך כדי ישיבתי בבית הכנסת הבחנתי באדם חביב שנהג להגיע בקביעות לבית הכנסת. הוא הניח תפילין, נתן צדקה, והלך לאכול ארוחת צהריים. לפי מראהו והתנהגותו הוא נתפס בעיני כמה שקוראים בארץ יהודי מסורתי. הוא היה גם מזרחי. אמרתי לעצמי, לפני שאיישב את הסתירה, לפני שאמצא דרך להציל את השולחן ערוך, או להכריז על המצב כאבוד, לפני שאומר שבעצם לא הבנתי את העומק שיש כאן אשאל אותו מה דעתו על הלכה זו. אני יודע, היה בכך משהו לא הוגן, מבט אנתרופולוגי מתנשא משהו על בן עדתי הפשוט הלא פילוסופי כמוני. קראתי בפניו את ההלכה והוא ענה לי מיד בלי שהיות: 'תשמע חביבי, מה שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו ציווה אותי לעשות אני לא מצליח לעשות, אתה רוצה שאעשה מה שאומר הרב הזה!? תן לו לכתוב מה שהוא רוצה!' תשובה זו, הרבה יגידו מעידה על חוסר עיקביות : כיצד אתה יכול להודות שהאל התגלה לעמו, נתן תורה, שאתה מוקיר מאוד, ובכל זאת לא שומר אותה. כיצד אתה יכול להעריך את הרב, לתרום למען ישיבה שלו ובכל זאת לא ללכת בעקבותיו. כיצד אתה יכול לדחות את דבריו ולא לצאת נגדו בראש חוצות. ואולם, ברור שחוסר העקביות שעשוי להיות בעמדה זו, אם אכן קיים כאן, הוא כזה המראה על מתח בעמדה ולא על הפרכתה. שכן, יש חוסר עיקביות ויש חוסר עיקביות. כאשר מתענינים באמת של תורה מדעית, או של תיזה פילוסופית נתפסת חוסר העקביות כמגרעת. הדובר ש"חטא" בחוסר עקביות חייב במקרה זה להראות שהיא תוצאה של אי הבנה של דבריו, או שיוותר על אחת מעמדותיו, או, במקרה של פילוסוף, יערער על עקרונות וההנחות שהובילו חוסר עקביות זו. ומצאנו מקרים בפילוסופיה שעקרונות הלוגיקה, כמו עקרון הסתירה עורערו. במקרה שלפנינו, חוסר העקביות מראה על אמביולנטיות, ועל ניגודים השולטים בעמדה, ואשר מגדירים אותם ומהווים את יחודה. המסורתי אינו מציע ספר הלכה חדש. יתירה מזו, הוא מקבל עליו את הנורמאטיביות של ההלכה. פרנץ רוזנצוויג נשאל פעם אם הוא מניח תפילין, ותשובתו היתה "עוד לא". רוזנצוייג לא עירער על הנחת התפילן, להיפך ראה בחתירה להנחת התפילין אידאל, אך בפועל לא הניח תפילין (על כל פנים, לא בתקופה שבה נשאל). ואכן, כאשר אנו בוחנים את ההתנהגות שלמסורתי אנו מגלים שיש מהם שאינם מניחים תפילין, ויש המניחים לעיתים קרובות, ויש המניחים לעיתים רחוקות. נשאלת כאן השאלה מדוע אין הוא מניח תפילין מידי בוקר אם הוא אכן חושב שזו תורת משה שהוא תופס כמחייבת אותו. ועל כך אפשר לקבל תשובות שונות [...]
למאמר השלם
© כל הזכויות שמורות למחבר
pisga-ta.co.il
דיון
- מה מאפיין את המסורתי על פי בוזגלו?
- מה דעתכם על עמדה זו?
דוד שפרבר, אותות: מעגל השנה, המועדים והאמנות היהודית העכשווית
בספרו "מעולם לא היינו מודרנים" טוען הסוציולוג והאנתרופולוג ברונו לאטור שההבחנה המקובלת בין טבע לתרבות היא הבחנה מודרניסטית [= של התקופה המודרנית] מובהקת, בעוד שבפועל המציאות נחווית כהיברידית [=מעורבת, ומערבת בין מושגים שהמחשבה האנושית יצרה הפרדה ביניהם]. הסוציולוג יהודה שנהב הציע להחיל את טענתו של לאטור גם על ההבחנה המודרנית בין דת לחילוניות. מתוך דיון זה עולה המושג "פוסט-חילוניות", הגורס כי "חילוניות" ו"דתיות" אינן ניגודים, אלא מושגים הכרוכים זה בזה באופן שאינו ניתן להתרה [...] שנהב, כאמור, טוען שהתהליכים הבו-זמניים של הכלאה וטיהור הם מלאכותיים ואינם מתארים את יחסן של הבריות לדת. לדבריו, הגורם שארגן את העולם המקומי בצורה דיכוטומית כזו הוא הלאומיות הישראלית; הלאומיות הישראלית היא שכוננה את הדתי כמסמן של הלא-מודרני ואת החילוני כמסמן של המודרני. סימון כפול זה מאפשר ללאומיות הזאת לדבר בעת ובעונה אחת בשני קולות: הקול הראשוני הגולמי, הדתי, והקול המודרני, החילוני. הראשון מכליא בין הישן לחדש כדי להעניק לגיטימציה לפרויקט הלאומי-ציוני בעיני אומות העולם, וזאת על-ידי ניכוס העבר הדתי ויצירת רושם של המשכיות בין ההווה החילוני לעבר הדתי (הכלאה); ואילו הקול השני, המודרני, פונה הן אל העולם והן אל תוך החברה פנימה ומבקש למדרֵן ( to modernize ) את הציונות על-ידי הפניית גב אל העבר (טיהור). בתהליכי הטיהור מסומנת הדתיות כלוקה בחוסר מערביות ובא-מודרניות, במטרה להדגיש את אופייה הקוטבי של האליטה, שהיא חילונית ומודרנית בעיקרה.
© כל הזכויות שמורות ל
www.art-text.com
מושגים
בספרו "מעולם לא היינו מודרנים" טוען הסוציולוג והאנתרופולוג ברונו לאטור שההבחנה המקובלת בין טבע לתרבות היא הבחנה מודרניסטית [= של התקופה המודרנית] מובהקת, בעוד שבפועל המציאות נחווית כהיברידית [=מעורבת, ומערבת בין מושגים שהמחשבה האנושית יצרה הפרדה ביניהם]. הסוציולוג יהודה שנהב הציע להחיל את טענתו של לאטור גם על ההבחנה המודרנית בין דת לחילוניות. מתוך דיון זה עולה המושג "פוסט-חילוניות", הגורס כי "חילוניות" ו"דתיות" אינן ניגודים, אלא מושגים הכרוכים זה בזה באופן שאינו ניתן להתרה [...] שנהב, כאמור, טוען שהתהליכים הבו-זמניים של הכלאה וטיהור הם מלאכותיים ואינם מתארים את יחסן של הבריות לדת. לדבריו, הגורם שארגן את העולם המקומי בצורה דיכוטומית כזו הוא הלאומיות הישראלית; הלאומיות הישראלית היא שכוננה את הדתי כמסמן של הלא-מודרני ואת החילוני כמסמן של המודרני. סימון כפול זה מאפשר ללאומיות הזאת לדבר בעת ובעונה אחת בשני קולות: הקול הראשוני הגולמי, הדתי, והקול המודרני, החילוני. הראשון מכליא בין הישן לחדש כדי להעניק לגיטימציה לפרויקט הלאומי-ציוני בעיני אומות העולם, וזאת על-ידי ניכוס העבר הדתי ויצירת רושם של המשכיות בין ההווה החילוני לעבר הדתי (הכלאה); ואילו הקול השני, המודרני, פונה הן אל העולם והן אל תוך החברה פנימה ומבקש למדרֵן ( to modernize ) את הציונות על-ידי הפניית גב אל העבר (טיהור). בתהליכי הטיהור מסומנת הדתיות כלוקה בחוסר מערביות ובא-מודרניות, במטרה להדגיש את אופייה הקוטבי של האליטה, שהיא חילונית ומודרנית בעיקרה.
© כל הזכויות שמורות ל
www.art-text.com
מושגים
- ברונו לאטור - נולד ב-1947 בצרפת. סוציולוג של המדע, אנתרופולוג, ותאורטיקן משפיע בתחום חקר המדע והטכנולוגיה.
- הכלאה וטיהור - מושגים שטבע ברונו לאטור. 'טיהור' הוא תהליך שבו מבוצעת חלוקה דיכוטומית של המציאות, לכדי קטגוריות מובחנות ומנוגדות: חברה מול טבע, חילוניות מול דתיות, מודרניות מול פרימיטיביות. בתהליך זה המחשבה האנושית המודרנית מנסה לתת לדברים במציאות שם, אולם בפועל אי אפשר לקלוע באמצעות מושגים אלו לתיאור המציאות, כיוון שהיא מורכבת ומעורבת. בפועל מתרחשים תהליכים של 'הכלאה' וערבוב של הקטגוריות המחשבתיות הללו, ולכן אין במציאות 'דתי' או 'חילוני' 'טהור'ים. ה'טיהור' וה'הכלאה' מתבצעים כל העת במקביל, במציאות ובמחשבה האנושית.
דיון
- כיצד ניתן לראות את המסורתיות לאור גישתם של ברונו לאטור ויהודה שנהב כפי שהיא מוצגת בקטע?
דף הנחיות למנחה:
מסורתיות.rtf
מסורתיות.rtf