נתינה וקבלה

תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף לא
אמרו רבותינו, פעם אחת, באו חכמים אצלו (לדמה בן נתינה) לקנות הימנו אבן אחת טובה שנאבדה מכלי כהן שהיה דר (גר) באשקלון ופסקו עמו (הסכימו על מחיר) של אלף זהובים.

נכנס דמה לביתו ומצא שאביו ישן ורגלו של אביו פשוטה על התיבה שהיתה אבן טובה בתוכה. לא בקש לצערו (על ידי שיעירו) ויצא לחוץ ריקם. כיון שלא הביא עימו את האבן, סבורים היו הקונים שמבקש מהם יותר והעלו את המחיר לאלפיים זהובים.

כשניעור אביו משנתו נכנס והוציאה להן בקשו ליתן אלפיים זהובים. אמר להם: שלמו לי בדמים הראשונים (במחיר הראשון) שפסקתי עמכם אלף זהובים. [ומה שכר נתן לו הקב"ה אמרו רבותינו באותה שנה ילדה פרתו פרה אדומה ומכרה יותר מי' אלפים זהובים].

ג'ובראן חליל ג'ובראן, 'על הנתינה', מתוך: "הנביא", הוצאת תמוז, 1978, תל-אביב
אז דיבר איש עשיר: - ספר לנו על נתינה. ויאמר:

אתה נותן אך מעט, עת נותן אתה מרכושך.

רק עת נותן אתה מעצמך, זוהי נתינת אמת.

אורי אורבך, שקט אבא ישן! (חלק שני), חכמינו לימינו, הוצאת מגיד: 2010, עמ' 18-21
דמה הבחין בחילופי המבטים של חבורת האנשים מולו, ולא נתן להם שהות ארוכה להרהר. "אני אסביר לכם בדיוק: המפתח של הכספת נמצא בתוך ארנק מיוחד. הארנק נמצא מתחת לכרית, על הכרית מונח הראש של אבא שלי ואבא שלי ישן שינה עמוקה. אם אוציא את המפתח - אבא שלי יתעורר ו...הוא לא אוהב שמעירים אותו באמצע השלאף-שטונדה שלו - שנת הצהריים שלו. יותר מזה: הוא לא פעם אמר לי: דמהל'ה, שנת הצהריים שלי זה הדבר היקר לי ביותר. אני לא מוכן שיעירו אותי בעד שום הון שבעולם. אם מעירים אותי אני פשוט נהיה עצבני ורעב, בלתי נסבל וקרצייה. אנחנו משפחה שאוהבת לעשות עסקים, אבל אצלנו סגור תמיד בין שתיים לארבע".

"ומתי הוא יתעורר, אבא שלך?" שאלו החכמים.

"אוהו, זו שאלה טובה. גם אני הייתי שמח לדעת. הוא יכול לקום בכל רגע, אבל זה יכול לקחת לו גם חצי יום או יום שלם. לאבא שלי יש הפרעת שינה. הוא מתקשה להירדם, אבל כשהוא נרדם - הוא מתקשה להתעורר, כך שאני לא יכול להגיד לכם מתי, ואני מבין שאתם די ממהרים.... קצת חבל לי להפסיד את העסקה, אבל אבא זה אבא, כבוד זה כבוד ושינה זו שינה."

"כן, האמת היא שאנחנו מאוד ממהרים, ולא נוכל לחכות יותר", אמר ראש המשלחת, "אבל זה מאוד יפה שאתה לא מעיר את אבא שלך. אנחנו מאוד מעריכים את זה."

"כן", אמר דמה, "אצלנו באשקלון ובמשפחה שלנו, הכבוד להורים חשוב יותר מכל דבר אחר. אנחנו מכבדים את הורינו, וילדינו מכבדים אותנו. אולי בזכות זה אנחנו מצליחים גם בעסקים שלנו. לפעמים אולי מפסידים עסקה בגלל זה, אבל הרבה פעמים בזכות הכבוד שאנחנו נוהגים בהורינו, אנחנו נמנעים ממריבות וכך מצליחים בעסקינו".

יצאו חכמי ישראל בשתיקה מביתו של דמה בן נתינה. עלו על הכרכרה ונסעו לירושלים. הגזבר היה הראשון שהפר את השתיקה: "כזה דבר עוד לא ראיתי. איזה כבוד הוא נוהג באביו. האמת. חשבתי שברגע האחרון הוא יעיר אותו, ושהוא עושה זאת רק כדי להעלות את המחיר..."

ואחד החכמים אמר: "היה שווה לנסוע עד אשקלון כדי לראות איך אדם שלא למד תורה ולא מכיר את עשרת הדיברות ואפילו לא את הפסוק "כבד את אביך ואת אמך", שומר כל כך על כבוד אביו. אנחנו יכולים ללמוד ממנו עד כמה חשובה היא מצוות כיבוד הורים".

חיפשו חכמים אבן ישפֵה במקום אחר ולבסוף מצאו. אבל כעבור שנה היו צריכים למצוא פרה אדומה. פרה אדומה זו פרה מיוחדת ונדירה שהתורה מצווה להקריב כדי לטהר את מי שנטמא. רוב הפרות, אתם ודאי יודעים, אינן אדומות ולכן פרה אדומה היא מאוד יקרה.

שוב חיפשו ולא מצאו, ושוב שמעו שבאשקלון, אצל גוי אחד, דמה בן נתינה שמו, יש פרה שכזאת. שוב באה המשלחת, שוב טוק-טוק-טוק. הפעם, כדאי לציין, הפרה האדומה לא הוחבאה מתחת לראשו של נתינה והחכמים סיפרו לדמה על מבוקשם.

"ידעתי שתחזרו" – אמר דמה – "אני מבין שאבן ישפה כבר מצאתם, ואת הפרה אשמח למכור לכם. אם לא איכפת לכם, תנו לי תמורת הפרה את הסכום שהצעתם לי על אבן הישפה. אז הפסדתי בגלל הכבוד לאבא שש מאות אלף כסף - תנו לי כעת אותו הסכום, והפרה האדומה שלכם".

שילמו חכמים את הכסף בלי להתמקח ונטלו עמם את הפרה. הם שמחו לראות שבזכות כיבוד הורים, זכה דמה עכשיו שיקנו דווקא ממנו את הפרה האדומה. ואחד החכמים אמר: דווקא מוצאת חן בעיני העובדה שפרה שגדלה בסביבה שבה מכבדים כך את ההורים, תגיע לבית המקדש. כולם יראו אותה ויספרו את הסיפור על דמה ואבא שלו".

ודמה נפרד מהם בלחיצת יד ואמר: "אולי באמת הגיע הזמן לספר לאבא שלי איך בזכות כיבוד הורים גם הפסדנו כסף, וגם הרווחנו אותו בחזרה. אני אלך לראות אם הוא כבר התעורר".

רונית רותם, הדדיות, מתוך האתר רוח החומר, משמעויות רוחניות לידע ביולוגי
החיים הם מערכות של יחסי גומלין. זו התרחשות מתמדת של יחסי גומלין מתהווים, יחסי משפיע מושפע של נתינה וקבלה, של זרימה והיענות...
© כל הזכויות שמורות למחברת
tinyurl.com

אירי ישראלי-רושין, 'תנ"ך בהיבט נשי (שיעור על מגילת רות-הזנה)', מתוך אתר בית אדם שלם
שדי-מגילת רות: אירי ישראלי-רושין
מגילת רות היא מגילה, שחלק גדול מסודותיה חבוי מאחורי טכניקה של חזרה על מילים חשובות. המילה שדה היא אחת המילים היותר פופולאריות במגילה זו. המגילה, שבנויה מארבעה פרקים בלבד, מכילה את השורש ש.ד.ה., בווריאציות שונות, 18 פעמים. בחלק מן הפעמים, השימוש במילה שדה נראה לא הכרחי, מכיוון שאפשר היה לומר מואב, או ארץ מואב, ולא הייתה חובה לציין שוב ושוב "שדה מואב", אלא אם כן, לסופר היה חשוב לכוון אותנו לכך, שנשים לב לעניינים עמוקים הקשורים במושג זה. [...]
"השַד", האיבר דרכו האישה מזינה את תינוקה, כמו, "השדה", דרכו האדמה מזינה את האדם, וכמו אנרגיית "אל שדי", האחראית על הזרמת השפע, הינם כולם בעלי אותה אנרגיה של נתינה וברכה, ולכן הם מבוססים על אותן אותיות. נעמי מבכה את גורלה - הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד. נעמי אינה מרגישה מבורכת על ידי "אל שדי", אותה אנרגיית שפיעה, שאמורה לטפח, ולספק שפע מזון וההגנה. להיפך היא מקוללת שם.
למאמר המלא
© כל הזכויות שמורות ל כל הזכויות שמורות לאירי ישראלי-רושין, בית אדם שלם, התע"ש 26, כפר סבא
adamshalem.com

הרב אורי שרקי, חסד – הכיצד? , מתוך ספר החיים "ממתי" לע"נ של אמתי יקותיאל הי"ד
טוב הארץ לטו בשבט, הרב שרקי:
א. רצון לקבל על מנת לקבל- זהו מצבו של התינוק. אמנם, אין בכך כל רע, משום שתפקידו של האדם בשלב זה של חייו הוא לבנות את כלי הקבלה. אך אצל מבוגר, התנהגות זו מאפיינת דווקא את הרשע.
ב. רצון להשפיע על מנת לקבל - זהו מצב הילד המתפתח. התניית הקבלה בנתינה היא פרי החינוך. התנהגות זו, הרצויה אצל הילד, מאפיינת אצל המבוגר את הצבוע, העושה מעשה חסד למען עצמו.
ג. רצון להשפיע על מנת להשפיע. שלב זה הוא פרי ההרגל. מרוב תרגול של מידת החסד, מתהפכת תכונתו של האדם לרצון אידאליסטי של נתינה בלבד. תכונה זו מצויה אצל הנער, כשהוא חי את התקופה הערכית ביותר בחייו, המלווה בסכנות רבות בשל היאוש העשוי לתקוף את הצעיר כשהוא מתוודע לכך שהוא מוכרח בעל כרחו לקבל. התנהגות זו, שראוי לה להימשך לזמן קצר בחיי האדם, מאפיינת אצל המבוגרים את המשוגע, הסבור בסתר לבו שהוא אלוה, שכן, אינו זקוק לאדם.
ד. רצון לקבל על מנת להשפיע- זהו מצב הבגרות המוסרית והנפשית כאחד המהוה את האידאל ההתנהגותי של היהדות. כאן חדלה מלחמת היצרים ההופכת את עולמו המוסרי של האדם לגיהנם ומתגלה ההרמוניה בין היצרים. אמנם רצונו של הנברא לקבל, ובכך הוא נאמן לזהותו כנברא, אך מאחר ומגמת הקבלה היא לשם הנתינה, יש בה משום הידמות לבורא והקבלה הופכת להיות הנאה קדושה, שבה ישפיע האדם נחת רוח ליוצרו שלשם כך בראו, שיקבל. כך שכשהוא מקבל דייקא, עושה חסד עם קונו.

הרש"ר הירש בפירוש לשמות פרק ל, פסוק יב
וניתן בזה לבן ישראל לקח חשוב: לא ע"י המצאו, ע"י עצם קיומו קונה הוא לעצמו, לאישיותו, לנפשו ערך ומשמעות, ולא ע"י היותו נהנה מטוב המציאות הוא מהוה חלק אינטגרלי של כלל ישראל. אפילו זכות לקיום לא נקנית לו ע"י עצם היותו. רק ע"י נתינתו, ע"י עשיתו הוא נחשב. רק באמצעות נתינה ועשיה הוא קונה לעצמו זכות לקיום מתמיד, ורק ע"י שהוא נותן את חלקו בהתאם לחובתו הוא זוכה למעמד בתוך כלל ישראל ורק ע"י שיתן חלקו יפקד בין פקודי ישראל. ואולם ברגע שירצה להפקד בקהלם מבלי לתרום חלקו לטובת הכלל, בו ברגע איבד זכות קיומו. ואולם מי הוא זה אשר מלאו לבו לומר: נתתי את מלוא חלקי ככל אשר הושת עלי? והאם לא ירגיש כל אחד, בבא זמן הפקודה, שפגימותיו הן הן הצריכות כפרה? ומי הוא זה אשר יחשוב, כי יעמוד ויפקד מבלי אשר נתן כפרו?

בנימין לאו, ‏כפייה מרצון, התנדבות מאונס, באתר הארץ, 27/02/09
על הפסוק הפותח את הפרשה "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" כותב תרגום יונתן בן עוזיאל: "מן כל דיתרעי לביה ולא באלמותא תסבון ית אפרשותי". התרגום לתרגום הוא: "מאת כל שיתעורר לבו ולא באלימות תקחו את תרומתי". המלים "ולא באלימות" הן פרשנות עצמאית של יונתן בן עוזיאל. יש דרגת ביניים, העומדת בין רצונו החופשי של האדם לבין חובות הנעשות ללא שום התחשבות ברצון. חכמים ניסחו את מעמד הביניים הזה בביטוי: "כופים אותו עד שיאמר רוצה אני". המשפט הזה נאמר לגבי כמה מצבים שבהם אדם התחייב לעשות מעשה אך נסוג בשעת המעשה. לדוגמה: אדם נדר לתרום סכום כסף לצורכי ציבור. בשעת מעשה, ללא נימוק סביר, הוא התחמק מביצוע החוב הזה. "כופין אותו", על פי האפשרויות העומדות לקהל (בהתאם לחוק המקומי) עד שיקיים את התחייבותו. ... הרמב"ם מגדיר את הכפייה כמעוררת את האדם לרצונו הפנימי הטוב. בלבו בוודאי רצה לעשות את מעשה המצווה ...אך ביצרו הרע התלבש באכזריות ונחסם מעשיית רצונו. הכפייה מפשיטה את האדם מרוע זה ומחברת אותו לרצונו החופשי. מתברר אם כן שיש לנו שלוש דרגות. האחת: מערכת של חובות, שאינן קשורות לרצונו החופשי של האדם. בעצם היותו חלק מהכלל הוא מחויב בנשיאה בעול ובכלל זה עול המסים. הדרגה השנייה היא נתינה בכפייה "עד שיאמר רוצה אני", זה פועל במקום שמצופה מהאדם להשתתף במעשה עם כל הלב. אם הלב חסום, "עוזרים" לו להיפתח. הדרגה השלישית היא הנתינה של "ידבנו לבו", וכהוספת התרגום: "לא באלמותא". אמנם הגבייה הנעשית בכפייה (דוגמת מקדש שלמה) מסוגלת לייסד היכלות אך היא בוודאי אינה בוקעת לבבות. את המשכן מבססים על כוונת הלב. השכינה אינה מחפשת בנייני פאר אלא מבקשת למצוא חדר פנוי בלבו של אדם.

The Aramaic translation of the Torah, "Onkelos," (Yonatan ben Uzziel) says of the verse which opens the Torah portion "Terumah" ("From every man whose heart moves him you shall raise My contribution"): "From everyone whose heart is aroused; and you shall not take my contribution through violence." The words: "not through violence" are Yonatan ben Uzziel's independent interpretation. There are intermediate levels between a person's free will and the obligations performed without any consideration given to will. The Sages characterized this middle stage with the expression: "He is coerced until he says 'I want to.'" This sentence is invoked regarding a number of states in which a person has committed to perform an act, but reneges at the appointed time. For example: A person takes an oath to donate a sum of money for communal needs. At the appointed time, without a reasonable rationalization, he squirms out of his commitment. "He is coerced," according to the options available to the community (in keeping with the local law) until he upholds his commitment. Maimonides defines coercion as arousing a person to his good internal will. In his heart he surely wanted to carry out the good deed… but his evil inclination cruelly took over and blocked the deed of his will. The coercion divests a person of wickedness, and connects him to his free fill. It thus turns out that we have three levels. The first: a system of obligations that are not related to a person's free will. In essence, as part of the collective he is obligated to uphold the yoke, including the yoke of taxation. The second level is coerced giving, "until he says 'I want to.'" This operates where a person is expected to participate in an act with his entire heart. If the heart is blocked, he is "given assistance" to open up. The third level is the giving of the type: "his heart moves him," and as Onkelos adds, "not through violence." While collection carried out through force (such as for Solomon's Temple) can erect temples, it certainly does not break through to hearts. The tabernacle is based on the intention of the heart. The shekhina is not scouting for ostentatious buildings, but rather seeking an available chamber in the human heart.