ההנהגה היהודית בגטו (יודנראט) - דילמות ומעשים
1א
הדף מאת: מיתר אלמוג ואילה יכין, מכינת בינה / בינ"ה
2ב
ההנהגה היהודית בגטו (היודנראט) נקלעה לדילמה קשה וקורעת - האם לשתף פעולה עם הנאצים ובתוך כך לנסות למזער ככל האפשר את הקורבן הנדרש מהם, או להתמרד נגד השלטון ובכך לגזור מוות כמעט ודאי על עצמם ועל היהודים הנמצאים תחת הנהגתם? דף לימוד זה בוחן סוגיה כבדה זו דרך עדויות על דמותם של ראשי גטו לודז' ומינסק, ומציע השוואה לבר כוכבא, ולאופן שבו ראו אותו במהלך הדורות חכמי ישראל.
3ג
דיון
מה אתם יודעים על המושג 'יודנראט'? מי הם היו? מי מינה אותם? מה היו מעשיהם?
עם אילו דילמות הם היו צריכים להתמודד?
אילו קונוטציות נקשרות בכם למושג זה?
4ד
דיון
ההיסטוריון פרופ' יהודה באואר מביא עדויות על שלושה יודנראט שפעלו בשני גטאות - מרדכי חיים רומקובסקי שפעל בגטו לודז' ואליהו מישקין ומשה יפה שפעלו בגטו מינסק:
5ה
יהודה באואר, עמ' 111-109, תגובות בעת השואה: ניסיונות עמידה, התנגדות, הצלה. תל אביב: אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשמ"ג 1983.
רומקובסקי בגטו לודג'
יש בידנו עדות מעניינת מאד של גרמני, מתנגד הנאצים, שביקר בגטו לודג' באמצע 1942 באמתלה כלשהי, ונפגש עם רומקובסקי, עם רב העיר ועם אנשים אחרים. העדות התפרסמה בספרו של שאול אש, "עיוניים בחקר השואה וביהדות זמננו" (ירושלים תשל"ג עמ' 316-296). באותו שלב כבר ידע רומקובסקי ללא ספק שרוצחים יהודים. תושבי הגטו בכלל לא ידעו זאת, אך הוא ידע; או אפשר שאחרים חשדו, אבל הוא ידע. הוא מסר את האנשים לידי הנאצים, ע"פ תביעותיהם, ובהסכמת רב העיר, אם כי מתוך לבטים קשים: כמו גנס, הוא חשב שע"י מסירת חלק הוא יציל את השאר. הנאצים החלו "מדללים" את הגטו ומ1942 ואילך מתחילים הגירושים לרצח. הצעד הקיצוני ביותר היה כאשר הגרמנים באו ודרשו את הילדים. אז כבר היה ברור: אם רוצים ילדים, אין זה לשם עבודה במקום אחר. איש לא אמר שרוצחים אותם, אבל זה היה ברור לכל מי שהבין ורבים מאד הבינו. בתוך הגטו הייתה, כמובן, התנגדות עצומה למסירת הילדים. אף על פי כן, המשטרה של הגטו, והאנשים שתמכו ברומקובסקי, הצליחו, יחד עם הגרמנים, לחטוף את רוב הילדים, לרצח. תוך כדי כך חזר רומקובסקי והסביר מדוע הוא עושה זאת: אנחנו, אמר, מוסרים לידיהם חלק של הגטו כדי שחלק אחר של הגטו יינצל. לרומקובסקי היה ברור מאד שהמלחמה תיגמר במפלת הנאציזם. דעתו הייתה שהדרך היחידה שנותרה היא להגיע לסוף המלחמה עם האנשים הצעירים, שיכולים לעמוד בכל המוראות ולאחר מכן להקיפ מחדש את המשפחות ואת הדור הבא אחריהם. לכן יש ללכת בדרך כניעה מוחלטת לגרמנים, ע"י כך שימסרו לידיהם כל מה שהם רוצים, לרבות ילדים. לקראת סוף המלחמה ביוני 1944, היה גטו לודג' הגטו היחיד שנותר בגבולות פולין שלפני המלחמה, ורמקובסקי בראשו. והסיבה לכך הייתה שהשלטונות הגרמנים לחצו על הס.ס. לא לחסל את הגטו הזה, משום שהוא נחוץ להם כמקור אספקה של מצרכים מסויימים, שנוצרו בבתי המלאכה ובתי החרושת שבגטו. היו עדיין בגטו לודג' בשלב זה, ביולי 1944, כ69 אלף יהודים, שעה שהצבא הסובייטי התקדם כבר בתוך פולין, לקראת שחרורה. צבא זה נעצר ביולי 1944 במרחק כ160 ק"מ מלודג' על נהר וויסלה. הוא נעצר שם לא משום שהתכוון להמנע משחרור לודג', כי אם מטעמים צבאיים ופוליטים, שלא היה להם כל קשר לגורל היהודים. כעבור חודש, באוגוסט, התחיל החיסול הסופי של הגטו, שארך כמה שבועות. יהודי לודג' נרצחו באוושויץ. בינואר 1945 חידש הצבא האדום הסובייטי את התקדמותו וכעבור שלושה ימים כבשו חיילו את לודג'. הם מצאו בעיר כ900 יהודים שהושארו בה באוגוסט- ספטמבר כדי לנקות את הגטו ולקחת את כל מה שעוד נשאר בו. הנאצים לא רצחו את 900 היהודים האלה כי פשוט לא היה סיפק בידם.
נשאל את עצמנו שאלה נוקבת. נניח שביולי 1944 לא היה הצבא האדום נעצר ליד הוויסלה, כי אם היה משחרר את לודג' תוך שלושה ימים, כפי שעשה בינואר, והיה מוצא ברבבות יהודים, שניצלו הודות לכך שרומקובסקי קיים בלודג' מחנה כפייה נורא לטובת הגרמנים. מה היינו עושים? האם היינו מקימים לו אנדרטה בתור ראש יודנראט יחיד שהצליח להביא לשחרור של 60 וכמה אלף יהודים או שהיינו דנים אותו למוות, כמו את אייכמן, בתור רוצח ילדים, בתור מוסר אנשים לידי הנאצים, בתור פושע מלחמה יהודי? זאת שאלה נוראה, וכאשר מדברים על תגובת היהודים באותה תקופה, על בגידתם של היודנראטים, מן הראוי שניתן את דעתינו על שאלה זאת, היו רבים שנהגו כמו רומקובסקי, אם כי יש לומר שרומקובסקי הוא אולי הדוגמא הקיצונית.
© כל הזכויות שמורות למחבר
6ו
יהודה באואר, עמ' 112-111, תגובות בעת השואה: ניסיונות עמידה, התנגדות, הצלה, תל אביב: אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשמ"ג 1983
אליהו מישקין ומשה יפה בגטו מינסק
ב1941 פלשו הגרמנים לרוסיה והקימו גטו בבירתה של בלרוסיה, עם מינסק. הגטו מנה בשלבים מסויימים יותר מ80 אלף יהודים, והיה הגטו הרביעי בגודלו במזרח אירופה. הגרמנים מינו יודנראט במינסק, אך לא יכלו להיעזר בעובדי הקהילה הקודמת, כיוון שבמינסק לא הייתה, כמובן, קהילה בשלטון הסובייטי. לתפקיד יו"ר הידנראט נתמנה הפקיד לשעבר בעיריית מינסק, אליהו מישקין שמו, שידע גרמנית. נאמר לו: אתה תהיה יושב ראש היודנראט, והוא אכן הקים יודנראט. מהיום הראשון להקמתו שימש יודנראט זה כמרכז להתנגדות לנאצים. בתוך העיר קמה מחתרת, בהנהגת קומוניסטים יהודים, ויצרה קשר עם מחתרת קומוניסטית ( גם כן בפיקודו של יהודי) בחלק הלא יהודי של העיר. המחתרת העירונית נפלה, נבגדה, פוזרה, בעוד המחתרת בגטו המשיכה לפעול ואף הצילה אח"כ לוחמים לא יהודים ביערות הסביבה כמו גם בתוך העיר. המחתרת, בעזרתו התקיפה והיעילה של היודנראט, תחת אליהו מישקין ותחת יורשו, הצליחה להבריח מתוך הגטו אל היערות, בחלקם בנשק שהשיגה קרוב ל10,000 איש. הגטו חוסל בסופו של דבר וכן היודנראט מבחינת הגורל הסופי של היודנראט אין שום הבדל בין לודג' למינסק. ישנו שוני מבחינת גורלם הסופי של רוב היהודים. כי מינסק, שלא כמו לודג', שכנה בקרבת יערות, ובמינסק הייתה התנגדות. מקצת היהודים ניצלו הודות שברחו ליער. וכמו ברובם הגדול, ולפחות מקצתם שרדו לאחר השואה. היודנראט של מינסק הוא דוגמא קיצונית מן העבר השני, של קבוצת אנשים מקרית למדי המארגנת יהודים ומסייעת להם להתארגן במחתרת מזויינת, ומארגנת את הגטו כולו בסיוע למחתרת זאת. שתי ההנהגות נקראות יודנראטים, אך אסור לנו לכלול את כולם בהכללה פשטנית אחת.
בגטו מינסק גם אירע מקרה שחזר על עצמו במקומות אחדים, לרבות וילנה, כפי שראינו. לאחר שמישקין נרצח ירש אותו משה יפה, שהמשיך במדיניות קודמו בכל הקשור להתנגדות לנאצים. בינתיין עלו הגרמנים על עקבותיו של ראש המחתרת בגטו, הרש סמוליאר, ותבעו את הסגרתו. אפילו במחתרת היו חברים אשר סברו שאם סמוליאר יתמסר לידי הגרמנים, יינצל הגטו מפורענות. אולם יפה לא סבר כך, והראה לגרמנים את תעודת הזיהוי של סמוליאר המוכתמת בדם, כהוכחה שהאיש נהרג- וסמוליאר ניצל. ב28 בילוי 1943 נתאספו 25,000 יהודים בכיכר בגטו והנאצים פקדו על יפה להרגיעם לקראת גירושם מן הגטו. במקום זאת בוא אמר להם לברוח להסתתר. הוא נורה במקום.
© כל הזכויות שמורות ל יהודה באואר, אוניברסיטה משודרת
7ז
דיון
  • הטענה כלפי רומקובסקי היא שהוא ניצל את האמון שנתנו בו היהודים ומסר רבים מהם לנאצים, אף שידע כי שולחים אותם לרצח. להגנתו הוא אמר שכדי להציל את רוב תושבי הגטו, הכרח הוא לשתף פעולה ולמסור חלק מהם לנאצים. מה דעתכם על תפיסה זו? האם הייתה לו זכות מוסרית למנוע מהאנשים שאותם שלח את הידיעה שהם נשלחים אל מותם? ואולי הוא עשה עמם חסד בכך שמנע מהם את הייאוש וחוסר התקווה?
  • רומקובסקי נשלח בסופו של דבר לאושוויץ ונרצח שם. גם ראשי גטו מינסק, אליהו מישקין ומשה יפה, נרצחו בשל התנגדותם לנאצים. האם ניתן להסיק מכך מסקנות בדילמה האם היה עליהם לשתף פעולה עם הנאצים ובכך לנסות להציל חלק מהיהודים, או להתנגד ולעמוד מול המשטר הנאצי?
  • למרות מאמציהם, מישקין ויפה נכשלו בנסיונם להציל את יהודי גטו מינסק. וכפי שטוען באואר, אילו הצבא האדום לא היה מתמהמה שלושה ימים, ייתכן שרבבות מיהודי גטו לודז' היו ניצלים. האם עובדות אלה משפיעות בעיניכם על הדילמה הקשה שבה אנו עוסקים? האם הן היו יכולות לשנות את דעתנו על אישיותם ומעשיהם של ראשי הגטו בלודז' ובמינסק?
8ח
יהודה באואר, עמ' 109, תגובות בעת השואה: ניסיונות עמידה, התנגדות, הצלה. תל אביב: אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשמ"ג 1983.
תגובות בעת השואה, יהודה באואר
חוקר המכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית, ד"ר אהרון וייס, עשה ניסיון מעניין ביותר. הוא בחן 146 יודנראטים בפולין, וליתר דיוק את התנהגותם של יושבי הראש שלהם, משום שאת היודנראטים עצמם קשה מאד לבדוק. הוא בחן אותם על פי קריטריונים מסויימים, וקבע כי מי שמוסר יהודים לידי הנאצים עבר גבול שאסור לעבור אותו מנקודת מבט מוסרית כלשהי. הוא בדק, על פי הבוחן שלו, מי הגיע עד לגבול הזה ולא עבר אותו ומי עבר אותו. הוא בחן 146 יושבי-ראש של יודנראטים של תקופת כהונה ראשונה, משום שלעיתים קרובות החליפו הגרמנים את היודנראט אחרי תקופה די ארוכה. לרוב היה הדבר בעקבות הרצח ההמוני הראשון, ואז מונה יודנראט שני - כהונה שנייה, ואחר כך גם שלישית.התברר דבר מפתיע: ע"פ עדויות של ניצולי שואה, וע"פ תעודות שהיו בידי ד"ר וייס, 107 מתוך 146 לא עברו את הגבול של מסירת אנשים. כלומר, אחוז גבוה מאד של ראשי יודנראטים של התקופה הראשונה אינו תואם את הדימוי הציבורי השלילי של יודנראטים בארץ ובחו"ל: אצלנו יודנראט הוא מילת גנאי, וראשי יודנראטים לא כל שכן. מתברר שאין הדבר בדיוק כך. צריך להוסיף שהסטטיסטיקה הזו אינה מדוייקת על צרכה, משום שהיא מקבצת יחדיו ראשי יודנראטים של קהילות גדולות. עם ראשי יודנראטים של קהילות קטנות. רומקובסקי בלודג' שהיה אחראי על יותר מ100 אלף אנשים, אפילו בשלב מאוחר מופיע בסטטיסטיקה הזאת יחד עם יודנראט קטן של עיירה כלשהי עם כמה אלפי תושבים. אף על פי כן, נכון הוא ששניהם היו אחראים על ציבור שאלת גורל הקהילה קובע בהכרח את צורת ההתנגדות, כך שהניתוח הזה הוא בכל זאת עומד.
© כל הזכויות שמורות ליהודה באואר, אוניברסיטה משודרת


מושגים
  • יהודה באואר - יהודה באואר (נולד ב-6 באפריל 1926) הוא פרופסור אמריטוס במכון ליהדות זמננו שבאוניברסיטה העברית, המתמחה בחקר השואה. חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים משנת 2000, חתן פרס ישראל לשנת תשנ"ח 1998 ויקיר ירושלים לשנת תשס"ח 2008.
  • יודנראט - הנהגה יהודית אותה מינה הממשל הגרמני אשר שימשה כחולייה מקשרת בין הקהילה היהודית לבין נציגי השלטון הנאצי.
9ט
דיון
מה דעתכם על תוצאות מחקרו של ד"ר אהרון וייס? האם הן תואמות את הדימוי הנקשר למושג "יודנראט"?
נסו להסביר את הפער בין הדימוי למציאות.
10י
חנה ארנדט, "אייכמן בירושלים – דו"ח על הבנאליות של הרוע", תל אביב, הוצאת בבל, 2000, עמ' 19, 130
מתוך דו"ח על הבאנליות של הרוע/ חנה ארנדט
"המגעים היומיומיים בין הארגונים היהודיים לבין הביורוקרטיה הנאצית הקלו מאד על הנציגים היהודים לחצות את התהום שהפרידה בין הסיוע ליהודים להימלט ובין הסיוע לנאצים לארגן את גרושם. ההכרה הזאת היא-היא שהביאה לאי יכולתם המסוכנת של היהודים להבחין בין ידיד לאויב" .

"עדותם של אנשים אלה הייתה תורמת משהו למשפט אילו מספרים היו על הפעילויות של מועצות היהודים, שמילאו תפקיד כה חשוב והרה אסון בניסיונות הגבורה שלהם עצמם. כמובן, היה אזכור של עדים שדיברו על אנשי אס. אס. ועוזריהם, אשר ציינו כי עם האחרונים נמנית גם משטרת הגטו שהייתה גם היא מכשיר בידי הרוצחים הנאצים, כמו גם היודנראט... בכל מקום שחיו בו יהודים, היו מנהיגים יהודים מוכרים, וההנהגה הזאת, כמעט ללא יוצא מן הכלל, שיתפה פעולה בדרך זו או אחרת עם הנאצים. האמת כולה הייתה, שאם היהודים היו באמת לא מאורגנים ונטולי הנהגה היו משתררים כאוס ומצוקה נוראה, אבל מספר הקורבנות בוודאי לא היה מגיע לגובה שבין ארבעה וחצי לשישה מיליון יהודים .
באחרית הדבר של סיפרה היא מצטטת אסיר לשעבר בטרייזנשטאט: "העם היהודי בכללותו התנהג למופת, רק ההנהגה כשלה" .
© כל הזכויות שמורות לחנה ארנדט, הוצאת בבל


מושגים
  • חנה ארנדט - חנה ארנדט נולדה בלינדן וחיה בין השנים 1975-1906. הייתה פובליציסטית והוגת דעות יהודייה ילידת גרמניה. לכתביה נודעה חשיבות גדולה להתפתחות הפילוסופיה הפוליטית, אף שדחתה את השימוש במושג זה, שכן סירבה להיקרא פילוסופית, והעדיפה לשייך את פרסומיה לתחומים של תאוריה פוליטית והיסטוריה של הרעיונות.
11יא
דיון
אף כי לדברי וייס רבים מהיודנראט לא עברו את הקו האדום של מסירת אנשי קהילתם לנאצים, חנה ארנדט מחדדת את "הסיוע" שלהם למכונת ההשמדה הנאצית בכך שהם ארגנו את הקהילה היהודית באופן שהקל מאוד על הנאצים לשלוט עליהם, ובסופו של דבר, להשמידה.
מה דעתכם על טענה זו? האם הייתה בפניהם דרך אחרת?
במבט לאחור, כל היודנראט נכשלו בניסיונותיהם להציל את הקהילה היהודית שהייתה תחת אחריותם. כיצד לדעתכם יש להשקיף עליהם בימינו? האם רק על פי התוצאה הסופית, או שמא עלינו לייחס משקל גם לכוונותיהם ולמעשיהם מול בני הקהילה בגטו?
12יב
דילמת היודנראט אצל בר כוכבא
13יג
דיון
בר כוכבא הוא דוגמה למנהיג יהודי שפעל תחת שלטון עוין, אך בחר לצאת כנגד שלטון זה ופתח במרד שהוביל בסופו של דבר לתוצאות הרות אסון שאותן תיאר דיו קאסיוס, איש ציבור והיסטוריון רומי:
"חמישים ממצודותיהם העיקריות ותשע מאות שמונים וחמישה מכפריהם החשובים ביותר נחרבו.
חמש מאות ושמונים אלף נהרגו בהתקפות ובקרבות, ואילו את מספר המתים מרעב, ממגפה
ומאש לא ניתן היה לברר. כתוצאה מכך התרוקנה מתושביה כמעט יהודה כולה".

אף על פי כן, יחס חכמים כלפי בר כוכבא היה מורכב ונתון במחלוקת. הנה כמה דוגמאות לכך:
14יד
תלמוד ירושלמי, מסכת תענית ד, ה (סח, ע"ד)
בחירתו של רבי עקיבא
תני ר' שמעון בן יוחי: עקיבה רבי היה דורש "דרך כוכב מיעקב" - דרך כוזבא מיעקב. רבי עקיבה כד הוה חמי בר כוזבה, היה אמר: דין הוא מלכא משיחא.
תרגום: שנה ר' שמעון בר יוחאי: עקיבא רבי היה דורש: "דרך כוכב מיעקב" - דרך כוזבא מיעקב. כשהיה רבי עקיבא רואה את בר כוזיבא היה אומר, זה הוא מלך המשיח.

מושגים
  • תלמוד ירושלמי - אוסף פירושים והרחבות על המשנה שחובר בתקופת האמוראים בארץ ישראל, במאות ה-3-5 לספירה. התלמוד הירושלמי חובר במקביל לתלמוד הבבלי, ושניהם כוללים דברי הלכה ואגדה. התלמוד הירושלמי נוצר בעיקר בטבריה, ושיקף את ההלכה והנוהג הארץ-ישראליים. כתוב ארמית גלילית.
  • רבי עקיבא - [בן יוסף] / מאה 2. מגדולי התנאים, מתלמידי ר' אליעזר ור' יהושע. חי ופעל בארץ ישראל, בית מדרשו היה בבני ברק. תמך במרד בר כוכבא אשר התקיים בימי חייו, והיה לאחד ממנהיגי הישוב בארץ. הוצא להורג ע"י הרומאים כאחד מעשרת הרוגי מלכות. הדמות המרכזית ביצירת המשנה.
  • רבי שמעון בר יוחאי - (או רבי שמעון בן יוֹחַי , מכונה בקיצור רשב"י) היה תנא בן הדור הרביעי ותלמידו של רבי עקיבא. רבי שמעון היה חותנו של רבי פינחס בן יאיר (זאת לפי התלמוד; לפי ספר הזוהר היה חתנו). בין תלמידיו החשובים נמנה רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה. במשנה מכונה לרוב "רבי שמעון" בלי ציון שם אביו. בחיבור התנאי ספרי המימרות הסתמיות מיוחסות לרבי שמעון ולבית מדרשו .
15טו
שיר השירים רבה, ב', ט"ז
שיר השירים רבה, ב', ט"ז
"ד' שבועות השביען [=את ישראל] הקב"ה כנגד ד' דורות שדחקו על הקץ [=שפעלו באופן אקטיבי
כדי להביא לימות משיח] ונכשלו. ואחד בימי בן-כוזבא. מפני מה? שלא האמינו בה' ולא בטחו
בישועתו על שעברו על הקץ ועברו על השבועה".
הסבר: לפי המדרש, האל משביע את כנסת ישראל ארבע שבועות, סמל לארבעה דורות שלא
בטחו בישועת האל ופעלו באופן אנושי-אקטיבי כדי להביא לגאולה משיחית ונכשלו. המדרש מכליל בתוכו גם את החורבן שהביא בר כוכבא.

מושגים
  • שיר השירים רבה - מדרש אגדה ארץ-ישראלי מן המאות 7-6 הבנוי לפי סדר הפסוקים של מגילת שיר השירים. כתוב בלשון המשנה משולבת בארמית.
16טז
לוין קיפניס, בר כוכבא
בר כוכבא, לוין קיפניס
אִיש הָיָה בְּיִשְׂרָאֵל בָּר כּוֹכְבָא שְׁמו
ֹ אִישׁ צָעִיר גְּבַה קוֹמָה עֵינֵי זֹהַר לוֹ.
הוּא הָיָה גִּבּוֹר הוּא קָרָא לִדְרוֹר
כָּל הָעָם אָהַב אוֹתוֹ זֶה הָיָה גִּבּוֹר, גִּבּוֹר, גִּבּוֹר!
יוֹם אֶחָד קָרָה מִקְרֶה הָה, מִקְרֶה עָצוּב –
בַּר כּוֹכְבָא נָפַל בַּשְּׁבִי וְהוּשָׂם בִּכְלוּב.
שָׁם אַרְיֵה עֲנָק תּוֹךְ הַכְּלוּב שָׁאַג
בַּר כּוֹכְבָא אַל תִּפְחַד בַּר כּוֹכְבָא חֲזָק, חֲזָק, חֲזָק!
© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם
www.acum.org.il
17יז
דיון
  • עמדו על היחס כלפי בר כוכבא המשתקף מן הקטעים השונים. במה שונה יחסו של רבי עקיבא מזה של רבי שמעון בן יוחאי, ובמה שונה התפיסה של שיר השירים רבה מהתפיסה הציונית המובעת בשירו של לוין קיפניס?
  • ראינו כי שיתוף פעולה עם השלטון העוין או לחלופין מרידה בו, אינם מביאים בהכרח לתוצאות המיוחלות של הצלת יהודים. אף על פי כן, היחס כלפי שתי הדרכים הללו שנוי במחלוקת כבדה. מה דעתכם בדילמה זו? כיצד לדעתכם היה ראוי ליודנראט לנהוג?
19 יט