ביאור חמץ - מרחבי המשמעות של תופעת החמץ
1א
הדף מאת: חמי רמיאל
2ב
כבר מהציווי המקראי על איסור אכילת חמץ ניתן האיסור על העלמתו של החמץ במשך ימי הפסח. האיסור הזה הפך להיות עניין תרבותי עמוק כאשר המאמץ להסיר את החמץ הופך להיות סמל הן לשמירת ההלכה והן לרע אחר בעולם. בלימוד זה ננסה להביט בעיניים אנתרופולוגיות על המשמעויות התרבותיות של החמץ, ועל הקשר שבין הלכה וסמלים תרבותיים.
3 ג
זאב אנגלמאייר, חמץ
חמץ - זאב אנגלמאייר
© כל הזכויות שמורות למאייר
4ד
דיון
איזה תחושה ויחס מבטא אנגלמאייר בעבודתו כלפי החמץ?
5ה
איסור חמץ בספר שמות
(טו) שִׁבְעַת יָמִים, מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם: כִּי כָּל-אֹכֵל חָמֵץ, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד-יוֹם הַשְּׁבִעִי.
(טז) וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן, מִקְרָא קֹדֶשׁ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם: כָּל-מְלָאכָה לֹא-יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל-נֶפֶשׁ, הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם.
(יז) וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הַמַּצּוֹת, כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת-צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם.
(יח) בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת: עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב.
(יט) שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר, לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם: כִּי כָּל-אֹכֵל מַחְמֶצֶת, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר, וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ.
(כ) כָּל-מַחְמֶצֶת, לֹא תֹאכֵלוּ; בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת.
Seven days shall ye eat unleavened bread; howbeit the first day ye shall put away leaven out of your houses; for whosoever eateth leavened bread from the first day until the seventh day, that soul shall be cut off from Israel. And in the first day there shall be to you a holy convocation, and in the seventh day a holy convocation; no manner of work shall be done in them, save that which every man must eat, that only may be done by you. And ye shall observe the feast of unleavened bread; for in this selfsame day have I brought your hosts out of the land of Egypt; therefore shall ye observe this day throughout your generations by an ordinance for ever. In the first month, on the fourteenth day of the month at even, ye shall eat unleavened bread, until the one and twentieth day of the month at even. Seven days shall there be no leaven found in your houses; for whosoever eateth that which is leavened, that soul shall be cut off from the congregation of Israel, whether he be a sojourner, or one that is born in the land. Ye shall eat nothing leavened; in all your habitations shall ye eat unleavened bread.’
6ו
ובפרק (יג)
(ו) שִׁבְעַת יָמִים, תֹּאכַל מַצֹּת; וּבַיּוֹם, הַשְּׁבִיעִי, חַג, לַיהוָה. (ז) מַצּוֹת, יֵאָכֵל, אֵת, שִׁבְעַת הַיָּמִים; וְלֹא-יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ, וְלֹא-יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר--בְּכָל-גְּבֻלֶךָ.
Seven days thou shalt eat unleavened bread, and in the seventh day shall be a feast to the LORD. Unleavened bread shall be eaten throughout the seven days; and there shall no leavened bread be seen with thee, neither shall there be leaven seen with thee, in all thy borders.
7ז
דיון
המצווה כפי שמופיע בתורה מפתיעה במבט ראשון - מדוע נוצר הקשר בין איסור האכילה להשבתה המוחלטת של החמץ? האם אי אפשר להסתפק באיסור האכילה? מדוע הכתוב גם מצווה להשבית את החמץ מכל גבולך ולא לראות ולא למצוא חמץ?
ההשבתה הטוטלית הזו של החמץ מעוררת שאלות על מהות האיסור, אך גם על ההלכה והתרבות שכינון של איסור שכזה מייצר.
8ח
אין חוששין שמא גררה חולדה מבית לבית, וממקום למקום; אם כן מחצר לחצר, ומעיר לעיר--אין לדבר סוף.
They need not fear that a weasel may have dragged [chametz] from one room to another or from one place to another, for if so, [they must also fear] from courtyard to courtyard and from town to town, and there would be no end to the matter.
9ט
דיון
במבט ראשון נדמה שהמשנה נזקקת לדיון הלכתי זה כהמשך ישיר ובנאמנות לאיסור הכולל של ראייה ומציאה של חמץ בפסח.
אך החשש מפני גרירת חולדה ממקום למקום, ותשובת המשנה שאין לדבר סוף, מרמזת למעמד הלכתי-תרבותי מיוחד של החמץ. העלמת החמץ באופן כולל מהמציאות היא דבר כמעט בלתי אפשרי והמצווה יכולה להביא את האדם לכדי תהליך סיזיפי ומייאש. ההלכה מנסה לנסח את הגבולות של מאבק סיזיפי זה ותוך כדי חושפת משמעויות וסמלים תרבותיים.
10י
אמר רבא: עכבר נכנס וככר בפיו ונכנס אחריו ומצא פירורין צריך בדיקה מפני שאין דרכו של עכבר לפרר.
ואמר רבא: תינוק נכנס וככר בידו ונכנס אחריו ומצא פירורין אין צריך בדיקה מפני שדרכו של תינוק לפרר.
בעי רבא: עכבר נכנס וככר בפיו ועכבר יוצא וככר בפיו מהו? מי אמרינן היינו האי דעל והיינו האי דנפק או דילמא אחרינא הוא (תרגום: אותו אחד שעלה הוא זה שיצא או שמא אחר הוא)? אם תמצא לומר היינו האי דעל והיינו האי דנפק - עכבר לבן נכנס וככר בפיו ועכבר שחור יוצא וככר בפיו מהו? האי ודאי אחרינא הוא או דילמא ארמויי ארמיה מיניה (זה ודאי אחר הוא או שמא השליכו ממנו)? ואם תמצא לומר עכברים לא שקלי מהדדי (עכברים לא לוקחים זה מזה) עכבר נכנס וככר בפיו וחולדה יוצאה וככר בפיה מהו? חולדה ודאי מעכבר שקלתיה או דילמא אחרינא הוא דאם איתא דמעכבר שקלתיה עכבר בפיה הוה משתכח? ואם תמצא לומר אם איתא דמעכבר שקלתיה עכבר בפיה הוה משתכח עכבר נכנס וככר בפיו וחולדה יוצאה וככר ועכבר בפי חולדה מהו? הכא ודאי איהו הוא או דילמא אם איתא דאיהו ניהו ככר בפי עכבר משתכח הוה בעי אישתכוחי או דילמא משום ביעתותא הוא נפל ושקלתיה תיקו. בעי רבא: ככר בשמי קורה צריך סולם להורידה או אין צריך מי אמרינן כולי האי לא אטרחוהו רבנן כיון דלא נחית מנפשיה לא אתי למיכלה או דילמא זימנין דנפל ואתי למיכלה ואם תמצי לומר זימנין דנפל ואתי למיכלה ככר בבור צריך סולם להעלותה או אין צריך הכא ודאי דלא עבידא דסלקה מנפשה או דילמא זימנין דנחית למעבד צורכיה ואתי למיכליה את"ל זימנין דנחית לצורכיה ואתי למיכלה ככר בפי נחש צריך חבר להוציא או אין צריך בגופיה אטרחוהו רבנן בממוניה לא אטרחוהו רבנן או דילמא לא שנא תיקו:
Rava said: If one saw a mouse enter a house with a loaf of bread in its mouth, and he entered after the mouse and found crumbs, the house requires additional searching, due to the fact that a mouse does not typically generate crumbs. Therefore, it cannot be assumed that these crumbs are from the loaf snatched by the mouse. And Rava also said: If one saw a child enter with a loaf in his hand, and he entered after the child and found crumbs, the house does not require additional searching, because a child typically generates crumbs, and one can therefore assume that the crumbs are from that loaf. Although the rulings in these cases were clear to Rava, Rava raised a dilemma with regard to a related case: If one saw a mouse enter with a loaf in its mouth, and he saw a mouse leave with a loaf in its mouth,what is the halakha? The Gemara elaborates: Do we say that this mouse that entered is that same mouse that left and there is no more leaven left in the house? Or perhaps it is a different mouse. The Gemara adds: If you say that this mouse that entered was this one that left, another dilemma arises: If one saw a white mouse enter with a loaf of bread in its mouth and a black mouse leave with a loaf of bread in its mouth, what is the halakha? Do I say this is certainly a different mouse, or perhaps the black mouse took the loaf from the white mouse? The Gemara continues to suggest variations on this case: And if you say that mice do not take from each other, as one mouse is generally not significantly stronger than another, if one saw a mouse enter with a loaf of bread in its mouth and a marten leave with a loaf of bread in its mouth, what is the halakha? Do I say that the marten certainly took it from the mouse, as it is larger and stronger? Or perhaps it is a different loaf, for if it is so, that the marten took the loaf from the mouse, the mouse itself would also be found in its mouth, as the marten would presumably take not only the loaf of bread but the mouse as well. And if you say that we accept the contention that if it is so, that if the marten took it from the mouse the mouse itself would be in its mouth, in regard to a case where one saw a mouse enter with a loaf of bread in its mouth and a marten leave with both a loaf of bread and a mouse in its mouth, what is the halakha? Do I say that this is certainly the same mouse and loaf, or perhaps even this conclusion can be disputed: If it is so, that this is the same mouse, the loaf would have been found in the mouse’s mouth rather than in the marten’s mouth. Consequently, this must be a different loaf of bread. Or perhaps the loaf of bread fell from the mouse’s mouth due to its fear and the marten took it separately. No satisfactory answer was found for these dilemmas and the Gemara concludes: Let them stand unresolved. Rava raised a dilemma: If there was a loaf of bread on a high beam in the ceiling, does one need to climb a ladder to take it down or is this effort not necessary? Do we say: The Sages did not obligate one to exert himself that much in his search for leaven, and since the loaf of bread will not fall on its own he will not come to eat it? Or perhaps it can be claimed that sometimes the loaf may fall and he will come to eat it, as objects placed high up occasionally drop. And if you say with regard to a loaf of bread on a beam, sometimes it will fall and he will come to eat it, in a case where the loaf was in a pit, does one need to use a ladder to bring it up, or is this effort not necessary? The Gemara explains the two sides of the dilemma: Here the loaf will certainly not come up on its own, and one can therefore let it remain where it is; or perhaps there is still a concern that sometimes he might go down into the pit to perform some requirement of his, and he will come to eat it. The Gemara continues to discuss the various permutations of this case. And if you say that sometimes one goes down into the pit for some requirement of his, and he will come to eat it, with regard to a loaf that was in the mouth of a snake, is it necessary for him to bring a snake charmer to take the loaf out of the snake’s mouth, or is this effort not necessary? Once again the Gemara explains the two sides of the dilemma: Do I say that with regard to his own body the Sages obligate one to exert himself and search everywhere, but with regard to his money the Sages do not obligate one to exert himself, i.e., he is not required to spend money in order to destroy leaven? Or perhaps, the legal status of his money is no different than that of his body, as one must remove leaven wherever he finds it, in any way he can? This series of dilemmas is also left answered and the Gemara concludes: Let them stand unresolved.
11יא
דיון
מופע של עכברים וחולדות
במבט ראשון נדמה שהבבלי מחמיר על המשנה. כי במשנה לא חוששים בכלל לחולדה, אבל הבבלי הופך את העכבר והחולדה לנראים ולכן צריך להתחיל לדקדק בפרטיהם של העכברים והחולדות בתנועותיהם.

מתוך כך עולה השאלה כיצד אפשר לקרוא את הסוגיה הזו: האם היא המשך של התלבטות המשנה? האם רבא מגחיך את העניין בשאלותיו? מדוע דווקא עכברים וחולדות הופכים להיות מרכזו של הדיון? ומה יעשה האדם עם עכברים רבים המסתובבים בביתו? והחמץ הבלתי ידוע.
12יב
לקט מקורות על עכברים וחולדות, תלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי
לקט מקורות מהתלמוד על אודות עכברים וחולדות
תלמוד בבלי הוריות יג ע"א-ע"ב:
שאלו תלמידיו את רבי אלעזר: מפני מה הכל מושלים בעכברים? מפני שסורן רע.
מאי היא?
רבא אמר אפילו גלימי גייצי (אפילו בגדים כוססים)
רב פפא אמר: אפילו שופתא מרא גייצי (אפילו קתו של מעדר כוססים).

תלמוד ירושלמי בבא מציעא פ"ג ה"ה:
העכברים הללו רשעים הם: כשרואים הרבה תבואה קוראים לחבריהם ואוכלים עמם.

תלמוד בבלי שבת קנא ע"ב:
רבי שמעון בן אלעזר אומר: תינוק בן יומו חי אין צריך לשמרו מן החולדה והעכברים אבל עוג מלך הבשן מת צריך לשמרו מן החולדה ומן העכברים.

תלמוד בבלי בבא מציעא פ"ה ע"א:
..."ועל ידי מעשה הלכו": שפעם אחת היתה שפחתו של רבי מכבדת את הבית והיו בני חולדה מוטלים שם וכבדתם, אמר לה רבי: הניחים "ורחמיו על כל מעשיו" כתוב.
13יג
דיון
לקט המקורות על עכברים וחולדות מנסה לעמוד על מרחב המשמעות שיש לעכברים וחולדות אצל חז"ל.
מה מסמלים העכברים? מדוע סורם רע? מהו האיום שיש בעכברים ובחולדות?
14יד
ספר הזוהר על ספר שמות, פרשת בא, פרשת תצווה (מתורגם על פי פירוש הסולם)
התייחסות הזוהר לחמץ
בא קסו
אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, כי כל אוכל מַחְמֶצֶת. שאור זה ומַחְמֶצֶת זו הם מדרגה אחת, וכולם אחד. רשות אחרת, הם השרים הממונים על שאר העמים. ואנחנו קוראים אותם יצר הרע, רשות אחרת, אל נכר, אלהים אחרים. אף כאן, שאור ומחמצת וחמץ, הכל אחד הוא. אמר הקב"ה, כל אלו השנים עמדתם ברשות אחרת, ועבדתם לעם אחר. מכאן ולהלאה, שאתם בני חורין, אך ביום הראשון תשביתו שְׂאוֹר מבתיכם, כל מחמצת לא תאכלו, ולא יֵרָאֶה לך חמץ.

תצוה נ
בא וראה, כשיצאו ישראל ממצרים, יצאו מרשות שלהם, מרשות הסטרא אחרא, מרשות ההיא שנקרא חמץ, לחם רע, על כן נקרא עבודה זרה כך, בשם חמץ. וזה הוא סוד יצר הרע, שהוא עבודה זרה, שנקרא גם שאר. וזה הוא יצר הרע, שכך הוא יצר הרע שבאדם כמו שאר שבעיסה. נכנס לאט לאט במעיו של האדם ואחר כך מתרבה בו עד שכל הגוף מעורב בו. וזהו עבודה זרה, ועל כן כתוב, לא יהיה בך אל זר. אל זר ודאי.