הדף מאת: Ilia Alexeev
הפשט של התלמוד והמסרים האמיתיים של מחבּריו - דוגמא קטנה של היחס ביניהם.
דיון
אמור להיות ידוע לכל שההלכה היא אוסף כללים שמבוססים על הנאמר בתלמוד - בעיקר בתלמוד הבבלי - אך למרות זאת נחזור ונדגיש את העובדה הזאת: ההלכה היא המערכת המבוססת על התלמוד והתלמוד הוא הוא המקור להלכה - וגם לגרסא העכשווית שלה, ל-"שולחן ערוך". מאה שנה לפני שחובר "שולחן ערוך" חובר ספר הלכה שקדם לו - "הטור" ("אַרְבַּעָה טוּרִים"). כאן אנו ננסה להציץ לרזי הכתיבה של ההלכה - ונעשה זאת על בסיס הסתכלות על נושא אחד או שניים.
בשתי מסכתות של תלמוד הבבלי [עירובין צו-א, מנחות לו-ב] אמר רבי עקיבא את הדבר שהוא בבחינת חידוש מרעיש שלא נשמע לפני כן. כותבי התלמוד ניסחו את הרעיון של רבי עקיבא בערך כך: "לא מוסיפים אות לאות!" - ובגלל שתפילין הן אות וגם השבת היא אות, אז זה ההסבר של רבי עקיבא לסברה לגבי הנחת תפילין בשבת. ואז מחברי ההלכה העכשוית ורבי קארו בראשם אסרו ב-"שולחן ערוך" את הנחת תפילין בשבת.
לפני שננסה להתייחס לדעות רבות - וסותרות כתמיד - של דמויות רבות שעל גבי הדפים של התלמוד אל הנושא הזה אנא נסתכל לפני כן על דעתה של ההלכה הקודמת לנושא הנדון.
"ארבעה טורים" של רבי יעקב בן אשר, המכונה גם בעל הטורים, קובע: "שבת זה לא זמן תפילין" ובניסוח הזה מנסה לברוח מהבעיה שעליה נדבר עוד מעט. לעומתו "שולחן ערוך" אומר: "אסור להניח תפילין בשבת כי זה זלזול בשבת".
רואים בבירור שיחס של שני ספרים של הלכה שונה מאוד: ההלכה העכשוית אוסרת את מה שההלכה הקודמת מתקשה להגדיר - ועל הקושי הזה ננסה להגיד מספר מילים.
א. באף מסכת של התלמוד הבבלי לא נזכרת הגישה הזאת - היחס כלשהו של אות אחד אל האות אחרת.
ב. באף מסכת של תלמוד הבבלי לא התחילו לדון בהשלכות רבות של הרעיון החדש הזה - לא מוסיפים אות לאות - ההשלכות של הרעיון של רבי עקיבא למרות שהרעיון הזה לגמרי חדש בתלמוד, חדש לכל הדמויות שעל פני הדפים שלו!
ג. תלמוד לא מוותר על כל הזדמנות לדון אפילו בנושא פחות חשוב מזה! וכאן יש לנו אימרה שהשלכותיה רבות וחשובות מאוד: אם, כפי שסובר המחבר של הגרסה הנוכחית של ההלכה, ישנו איסור להוסיף אות לאות, אז לא רק הנחת תפילין אסורה בגלל שאסור להוסיף אות שנייה לאות הראשונה - השבת - אלא גם התפילין עצמן אסורים להנחה כי הן בעצמן הוספת אות לאות הקיימת על גופו של כל יהודי - אות הברית.
ד. קיומן של גרסאות של הלכה הוא סימן שאלה גדול מאוד לדברי של רבי עקיבא לגבי המקור של ההלכות שלו: "הלכה היא ממשה בסיני!".
ה. ההבדל בין שני הגרסאות של ההלכה בעניין הנחת תפילין בשבת הוא עוד סימן לכך ש-"לא תמיד" ההלכה היא על פי הכוונות של מחברי התלמוד - ודוגמא נוספת נביא מיד.
במסכת מכות [כא-א] מסביר רב ששת שבראש של האדם ישנם חמישה פרקים - וכנרא רב ששת מתכוון ללסת התחתונה של האדם ואומר שיש בה לא שני פרקים (פרקים כמו הפרקים של האצבעות, למשל) אלא החמישה פרקים. המידע הזאת שמחברי התלמוד קיבלו מרב ששת משתמש לצורך קביעת צורתו של השער של הראש - זקן ופאות. במקום אחר [שבת קד-ב] רב ששת אומר שאות ח' צורתה היא "שני זיינין" - ו-"שולחן ערוך" קובע את צורת אות ח' על פי עדותו הזאת של רב ששת. בעוד זמן מה החוגים הקרובים לאר"י התחילו לכתוב את האות ח' לא כפי שזה היה נהוג עד אז - כשני אותיות ז' - אלא כפי שזה מתואר במקום אחר של התלמוד - כאות ו' ואות ז'.
אין שום פלא בכך ש-"שולחן ערוך" הלך אחרי עצתו של רב ששת כי גם הדמויות שעל גבי הדפים של התלמוד מרבו לדבר על אות ח' כעל אות המורכבת משתי ז'. העניין של הכוונות של מחברי התלמוד נשאר נסתר לא רק מדמויות שצוירו על גבי הדפים של תלמוד אלא גם מרבים מקוראיו. בדרך כלל האופי של הדמות לא מהווה עניין חשוב בעיני הפרשנים וכך קורה שהבהרות והרמזים של מחברי התלמוד לא עוזרים לנו להבין את כוונותיהם.
רב ששת לא במקרה נקרא בשם "שש" אלא בגלל שהתעוור מגיל שש. רוב של אלה שקוראים בתלמוד לא מיחסים למחבריו את הכוונות שלא קיימות בפשט של הטקסט שלו. ולא נרא מוזר לרובנו שדמויות על גבי הדפים של התלמוד לא מתייחסות לעובדה שבמקום אחד שלו נכתב שצורתה של אות ח' היא ו' וז'. הסתירה, הריבוי הדעות המנוגדות וסותרות אחת את הרעה הוא עניין מצוי מאוד בתלמוד. הוויכוח הוא הריקמה שעליה צוייר התלמוד. ואז לא מוזר בעיני המתבונן המצאוי במערכת שכולם הולכים עכרי דעתו של רב ששת ושרק אר"י דרש לכתוב את אות ח' כ-ו' וז'.כי אם באמת מדובר על פירוש של תורה שבכתב - אז לא יתכן שהיו מתווכחים על צורת אותיות הכתובה בספר שמתווכחים עליו דווקא ולא על משהו אחר. אבל נזיז את הנקודה הזאת הצידה כי כאן התחלנו לדבר על היחס שבין ספרי ההלכה לבין הכוונות של מחברי התלמוד ולא על היחס של הדמויות שעל גבי הדפים של התלמוד כלפי הדעות של עצמן בלבד.
אלא מה? ברוב המקרים עצות ודעות של רב ששת הן חייבות להלקח בזהירות ובחשש: בכל מקרה האדם הזה מזמן לא ראה צורת האות וסביר להניח שהיה יכול לשכוח משהו. וגם צורת השער של הראש וגם המבנה של הלסת אין צורך לקבל דווקא מעיוור מגיל שש. במיוחד שמדברים על פירושים של התורה שבכתב - זאת אומרת, שאם באמת מדובר על פירושים של חומש ולא על הדעות של דמויות על גבי הדפים של תלמוד, אז אין שום צורך להתייחס לדעתו של עיוור מינקות ומובנת החלטתו של אר"י להשתמש בדעה אחרת לגבי צורתה של אות ח'.
לפני שנגיע למסקנות משתי הדוגמאות הללו נביא עוד דוגמה של אירוניה קלה של מחברי התלמוד - ובעקבות לנושא האחרון זה תהי הדוגמא הקשורה בגלל זה לרב ששת.
מסופר שהוא - למרות שהוא עיוור - ידע לזהות על פי הרעשים ששמע את הרגע שבו עברה מולו הכרכרה של המלך. ותלמוד מסביר לקוראיו התמימים שהקהל שהתאסף בשולי הדרך היה מריע לפלוגות החיילים של פמליה של המלך שקדמו לכרכרה של המלך אך למלך עצמו הקהל ממש לא התייחס ולא הריע לו. קורה. ולמה שגם הדבר הזה לא תהיה לא תמוהה בעיני מי שקורא רק את הפשט של התלמוד ולא מחפש בתלמוד את הכוונות האמיתיות של מחברי התלמוד?
נ.ב. נציע עוד שני קטעים עם דוגמאות של פענוח של הכוונות האמיתיות של מחברי התלמוד. שני הקטעים אלה ניתן לקרוא על פי הקישור הבא (והקטע השני חשוב אולי עוד יותר לכל מי שרוצה לראות דוגמאות ברורות של הכוונות האמיתיות של מחבּרי התלמוד שהן ממש ההפך מהנאמר בפשט שלו). הנה הקישור לשני הקטעים:
https://barkamtza2007.blogspot.com/ncr
אמור להיות ידוע לכל שההלכה היא אוסף כללים שמבוססים על הנאמר בתלמוד - בעיקר בתלמוד הבבלי - אך למרות זאת נחזור ונדגיש את העובדה הזאת: ההלכה היא המערכת המבוססת על התלמוד והתלמוד הוא הוא המקור להלכה - וגם לגרסא העכשווית שלה, ל-"שולחן ערוך". מאה שנה לפני שחובר "שולחן ערוך" חובר ספר הלכה שקדם לו - "הטור" ("אַרְבַּעָה טוּרִים"). כאן אנו ננסה להציץ לרזי הכתיבה של ההלכה - ונעשה זאת על בסיס הסתכלות על נושא אחד או שניים.
בשתי מסכתות של תלמוד הבבלי [עירובין צו-א, מנחות לו-ב] אמר רבי עקיבא את הדבר שהוא בבחינת חידוש מרעיש שלא נשמע לפני כן. כותבי התלמוד ניסחו את הרעיון של רבי עקיבא בערך כך: "לא מוסיפים אות לאות!" - ובגלל שתפילין הן אות וגם השבת היא אות, אז זה ההסבר של רבי עקיבא לסברה לגבי הנחת תפילין בשבת. ואז מחברי ההלכה העכשוית ורבי קארו בראשם אסרו ב-"שולחן ערוך" את הנחת תפילין בשבת.
לפני שננסה להתייחס לדעות רבות - וסותרות כתמיד - של דמויות רבות שעל גבי הדפים של התלמוד אל הנושא הזה אנא נסתכל לפני כן על דעתה של ההלכה הקודמת לנושא הנדון.
"ארבעה טורים" של רבי יעקב בן אשר, המכונה גם בעל הטורים, קובע: "שבת זה לא זמן תפילין" ובניסוח הזה מנסה לברוח מהבעיה שעליה נדבר עוד מעט. לעומתו "שולחן ערוך" אומר: "אסור להניח תפילין בשבת כי זה זלזול בשבת".
רואים בבירור שיחס של שני ספרים של הלכה שונה מאוד: ההלכה העכשוית אוסרת את מה שההלכה הקודמת מתקשה להגדיר - ועל הקושי הזה ננסה להגיד מספר מילים.
א. באף מסכת של התלמוד הבבלי לא נזכרת הגישה הזאת - היחס כלשהו של אות אחד אל האות אחרת.
ב. באף מסכת של תלמוד הבבלי לא התחילו לדון בהשלכות רבות של הרעיון החדש הזה - לא מוסיפים אות לאות - ההשלכות של הרעיון של רבי עקיבא למרות שהרעיון הזה לגמרי חדש בתלמוד, חדש לכל הדמויות שעל פני הדפים שלו!
ג. תלמוד לא מוותר על כל הזדמנות לדון אפילו בנושא פחות חשוב מזה! וכאן יש לנו אימרה שהשלכותיה רבות וחשובות מאוד: אם, כפי שסובר המחבר של הגרסה הנוכחית של ההלכה, ישנו איסור להוסיף אות לאות, אז לא רק הנחת תפילין אסורה בגלל שאסור להוסיף אות שנייה לאות הראשונה - השבת - אלא גם התפילין עצמן אסורים להנחה כי הן בעצמן הוספת אות לאות הקיימת על גופו של כל יהודי - אות הברית.
ד. קיומן של גרסאות של הלכה הוא סימן שאלה גדול מאוד לדברי של רבי עקיבא לגבי המקור של ההלכות שלו: "הלכה היא ממשה בסיני!".
ה. ההבדל בין שני הגרסאות של ההלכה בעניין הנחת תפילין בשבת הוא עוד סימן לכך ש-"לא תמיד" ההלכה היא על פי הכוונות של מחברי התלמוד - ודוגמא נוספת נביא מיד.
במסכת מכות [כא-א] מסביר רב ששת שבראש של האדם ישנם חמישה פרקים - וכנרא רב ששת מתכוון ללסת התחתונה של האדם ואומר שיש בה לא שני פרקים (פרקים כמו הפרקים של האצבעות, למשל) אלא החמישה פרקים. המידע הזאת שמחברי התלמוד קיבלו מרב ששת משתמש לצורך קביעת צורתו של השער של הראש - זקן ופאות. במקום אחר [שבת קד-ב] רב ששת אומר שאות ח' צורתה היא "שני זיינין" - ו-"שולחן ערוך" קובע את צורת אות ח' על פי עדותו הזאת של רב ששת. בעוד זמן מה החוגים הקרובים לאר"י התחילו לכתוב את האות ח' לא כפי שזה היה נהוג עד אז - כשני אותיות ז' - אלא כפי שזה מתואר במקום אחר של התלמוד - כאות ו' ואות ז'.
אין שום פלא בכך ש-"שולחן ערוך" הלך אחרי עצתו של רב ששת כי גם הדמויות שעל גבי הדפים של התלמוד מרבו לדבר על אות ח' כעל אות המורכבת משתי ז'. העניין של הכוונות של מחברי התלמוד נשאר נסתר לא רק מדמויות שצוירו על גבי הדפים של תלמוד אלא גם מרבים מקוראיו. בדרך כלל האופי של הדמות לא מהווה עניין חשוב בעיני הפרשנים וכך קורה שהבהרות והרמזים של מחברי התלמוד לא עוזרים לנו להבין את כוונותיהם.
רב ששת לא במקרה נקרא בשם "שש" אלא בגלל שהתעוור מגיל שש. רוב של אלה שקוראים בתלמוד לא מיחסים למחבריו את הכוונות שלא קיימות בפשט של הטקסט שלו. ולא נרא מוזר לרובנו שדמויות על גבי הדפים של התלמוד לא מתייחסות לעובדה שבמקום אחד שלו נכתב שצורתה של אות ח' היא ו' וז'. הסתירה, הריבוי הדעות המנוגדות וסותרות אחת את הרעה הוא עניין מצוי מאוד בתלמוד. הוויכוח הוא הריקמה שעליה צוייר התלמוד. ואז לא מוזר בעיני המתבונן המצאוי במערכת שכולם הולכים עכרי דעתו של רב ששת ושרק אר"י דרש לכתוב את אות ח' כ-ו' וז'.כי אם באמת מדובר על פירוש של תורה שבכתב - אז לא יתכן שהיו מתווכחים על צורת אותיות הכתובה בספר שמתווכחים עליו דווקא ולא על משהו אחר. אבל נזיז את הנקודה הזאת הצידה כי כאן התחלנו לדבר על היחס שבין ספרי ההלכה לבין הכוונות של מחברי התלמוד ולא על היחס של הדמויות שעל גבי הדפים של התלמוד כלפי הדעות של עצמן בלבד.
אלא מה? ברוב המקרים עצות ודעות של רב ששת הן חייבות להלקח בזהירות ובחשש: בכל מקרה האדם הזה מזמן לא ראה צורת האות וסביר להניח שהיה יכול לשכוח משהו. וגם צורת השער של הראש וגם המבנה של הלסת אין צורך לקבל דווקא מעיוור מגיל שש. במיוחד שמדברים על פירושים של התורה שבכתב - זאת אומרת, שאם באמת מדובר על פירושים של חומש ולא על הדעות של דמויות על גבי הדפים של תלמוד, אז אין שום צורך להתייחס לדעתו של עיוור מינקות ומובנת החלטתו של אר"י להשתמש בדעה אחרת לגבי צורתה של אות ח'.
לפני שנגיע למסקנות משתי הדוגמאות הללו נביא עוד דוגמה של אירוניה קלה של מחברי התלמוד - ובעקבות לנושא האחרון זה תהי הדוגמא הקשורה בגלל זה לרב ששת.
מסופר שהוא - למרות שהוא עיוור - ידע לזהות על פי הרעשים ששמע את הרגע שבו עברה מולו הכרכרה של המלך. ותלמוד מסביר לקוראיו התמימים שהקהל שהתאסף בשולי הדרך היה מריע לפלוגות החיילים של פמליה של המלך שקדמו לכרכרה של המלך אך למלך עצמו הקהל ממש לא התייחס ולא הריע לו. קורה. ולמה שגם הדבר הזה לא תהיה לא תמוהה בעיני מי שקורא רק את הפשט של התלמוד ולא מחפש בתלמוד את הכוונות האמיתיות של מחברי התלמוד?
נ.ב. נציע עוד שני קטעים עם דוגמאות של פענוח של הכוונות האמיתיות של מחברי התלמוד. שני הקטעים אלה ניתן לקרוא על פי הקישור הבא (והקטע השני חשוב אולי עוד יותר לכל מי שרוצה לראות דוגמאות ברורות של הכוונות האמיתיות של מחבּרי התלמוד שהן ממש ההפך מהנאמר בפשט שלו). הנה הקישור לשני הקטעים:
https://barkamtza2007.blogspot.com/ncr