לימין שור, קדימה צעד! על מקומו של הטקס בחברה הישראלית
הדף מאת: צוות יסודות / עמותת יסודות
האביב הישראלי מתחיל בטקס ליל הסדר המסורתי, בו משתתפים המוני בית ישראל, וממשיך אל ימי הזיכרון הלאומיים המעוגנים היטב בטקסים רשמיים ושאינם רשמיים. טקסים אלה כולם נצרבים בזהות הקולקטיבית שלנו, ורוקמים את המיתוסים שלנו לתוך סיפור אחד גדול, שראשיתו ביציאת מצרים ואחריתו בעצמאות ישראל המודרנית. הטקסים, אליהם אנחנו חוזרים, עוזרים לנו לשוב ולהצהיר על השתייכות לסיפור המשמעות המכונן, על אף הקושי לקבל אותו 'על כרעיו ועל קרבו'. בכך אנו חוגגים את החיים בעולם המשמעות כחיים שיש בהם יסוד מורכב בלתי ניתן לביטול.
דיון
טקסים שונים מלווים את היחיד בחייו, החל מאופן הכנת הקפה בבוקר, ועד לפרידה מאדם אהוב. לצידם של אלה מתקיימים טקסים השייכים למעגלי זהות רחבים יותר.
מה סוד קסמו של הטקס ומה קורה כשאין התאמה בין הטקס ובין העולם הרעיוני אותו הוא מייצג?
"לחזור הבית בשלום", סרטו של יהודה גרובייס
מה אנו מרגישים לנוכח מי שממשיך ללכת בזמן הצפירה?
למקור השלם
דיון
מדוע כל כך חשוב לנו שכולם יעמדו בשעת הצפירה?
חשבו על טקסים נוספים שאתם מכירים:
מה הקשר בין הטקס ובין המשמעות אותה הוא מגלם?
מדוע לטקסים מעמד חשוב בחייהם של היחידים והקהילה?

להלן מספר תשובות אפשריות:
הטקס מקבע משמעות קולקטיבית.
בשעה שיחידים או קבוצות חוזרים שוב ושוב על אותו הטקס,
הרי שמשמעות זו מוטמעת בתודעה הקולקטיבית.
הטקס יוצר חיץ בין מי שמקיים אותו ומי שאיננו מחזיק בו.
חיץ זה מאפשר להגדיר את גבולותיה של הקהילה, מי שייך לה ומי נמצא מחוצה לה.
הטקס מחלץ את המשמעות מן העולם הסמוי ומוציאו אל המרחב הגלוי.
חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה, תשי "ט-1959 סעיף 2
חוק יום הזכרון לשואה ולגבורה: דוגמה לעיגון הטקס בחוק
דרכי קיום של יום הזיכרון:
ביום הזכרון תהא בכל רחבי המדינה דומיה של שתי דקות
בהן תשבות כל עבודה ותיפסק כל תנועה בדרכים;
יקויימו אזכרות, עצרות עם, וטכסי התייחדות במחנות הצבא ובמוסדות החינוך;
הדגלים על הבנינים הציבוריים יורדו לחצי התורן;
תכניות השידורים ברדיו יביעו את ייחודו של היום,
ובבתי השעשועים יעלו אך נושאים ההולמים את רוחו.
למקור השלם
דיון
כיצד נראים בפועל "עצרות העם, טקסי ההתייחדות במחנות הצבא ובמוסדות החינוך"?
אילו תכניות ברדיו "מביעות את ייחודו של היום"?
האם יכולות היו להיות אפשרויות אחרות לעיצוב טקסי יום הזיכרון?
מדוע אנו שבים שוב ושוב אל אותם טקסטים, שירים,
ופעולות כמו הדלקת נרות והורדת הדגל לחצי התורן?
הטקס הוא עוגן אליו חוזרים שוב ושוב. מה קורה כשמתעורר צורך או רצון לשנות את הטקס?
טקסי האבלות על חורבן בית המקדש
משחרב בית המקדש תקנו חכמים שהיו באותו הדור
שאין בונין לעולם בנין מסוייד ומכוייר כבנין המלכים.
אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד...
וכן התקינו שהעורך שלחן לעשות סעודה לאורחים
מחסר ממנו מעט ומניח מקום פנוי בלא קערה מן הקערות הראויות לתת שם.
וכשהאשה עושה תכשיטי הכסף והזהב
משיירת מין ממיני התכשיט שנוהגת בהן כדי שלא יהיה תכשיט שלם.
וכשהחתן נושא אשה לוקח אפר מקלה ונותן בראשו מקום הנחת התפילין.
12 From when the Temple was destroyed, the Sages that were in that generation ordained that we never build a building that is whitewashed and ornamented like the building of kings. Rather one plasters his house with plaster and whitewashes it with lime and leaves over without lime a space an ell by an ell, across from the entrance. And [in a case of] one who buys a whitewashed and ornamented courtyard: It is surely in its presumed state (of not having been built for a Jew); so we do not obligate him to peel the walls. 13 And they also ordained that one who sets a table to make a meal for guests lack a little from it and leave an empty place without one of the bowls that it is fit to place there; and that when a women makes [herself up with] silver and gold jewelry, she leaves off one of the types of jewelry to which she is accustomed, such that the jewelry not be complete; and that when a groom marries a woman, he takes burnt ashes and puts it on his head in the place of where the tefillin lay. And all of these things are so as to remember Jerusalem, as it is stated (Psalms 137:5-6), "If I forget you, O Jerusalem, let my right hand wither. Let my tongue stick to my palate if I cease to think of you, if I do not raise up Jerusalem above my highest joy."
דיון
לאלו ממנהגי האבלות יש לדעתכם מקום אף בימינו אנו?
אילו מהם אינם רלוונטיים היום בעיניכם?
מדוע אנשים שומרי מסורת ממשיכים להחזיק במנהגי אבלות אלו?
מהם היתרונות והחסרונות של חזרה שוב ושוב אל אותם המנהגים/הטקסים?
דיון
טקסי האבל והקבורה משמעותיים בכל התרבויות, כך גם בתרבות היהודית.
טקס זה עצמתי על אחת כמה וכמה כשמדובר בנפילתו של חייל צעיר שיצא להגנת העם,
במדינה שאתוס גבורת הקרב וניצחון הרוח הוא נשמת אפה.
מה קורה כשמשפחת הנופל מבקשת לחרוג מכללי הטקס הנוקשים?
הנה דוגמה כואבת לכך:
משפחתו של רב"ט ערן ויכסלבאום שנפל באסון צאלים השני,
עתרה לבג"ץ בבקשה להוסיף כיתוב בנוסח אישי על מצבת בן המשפחה האהוב
ולאחר שהצליחה במאבקה סללה את הדרך למשפחות נוספות
המעוניינות להוסיף טקסט קצר לצד הנוסח הצבאי המקובל.
בג"צ 5688/92 שמואל ויכסלבאום וחוה ויכסלבאום נגד שר הביטחון והמועצה הציבורית להנצחת החייל
כיתוב בנוסח אישי על מצבה של חייל שנפל: דברי השופט י' מלץ
בית עלמין אזרחי הוא מקום קדוש למשפחות הנפטרים.
בית עלמין צבאי הוא בעיניי הרבה יותר מזה, זהו מקום קדוש לעם ולמדינה.
החללים הטמונים בו אינם רק יקיריהם של המשפחות,
אלא גם יקירי העם כולו והמדינה כולה.
הוא נושא לא רק לכאבן של המשפחות,
אלא לכאבו של העם כולו, וככזה הינו במידה רבה אתר היסטורי.
אין תימה, אפוא, שהמועצה -
שיש לשוב ולהדגיש שהיא מורכבת כולה מהורים שכולים -
כל כך חרדה לצביונו האחיד והשוויוני.
דנג"צ 3299/93 בג"צ 5688/93 שמואל ויכסלבאום וחוה ויכסלבאום נגד שר הביטחון והמועצה הציבורית להנצחת החייל.
כיתוב בנוסח אישי על מצבה של חייל שנפל: דברי השופט ש' לוין
כשאנו כופים את השליטה שלנו על בתי הקברות הצבאיים,
אנחנו כאילו אומרים הבן שלך, הבעל שלך, האבא שלך הוא שייך למדינה.
לך אין מה לומר בעניין זה.
אני חושב שזאת גישה פסולה .
דיון
הדילמה אודות אופן הנצחת חללי צה"ל בבתי הקברות היא דילמה קשה וכואבת.
מהם הערכים העומדים זה מול זה בדילמה זו?
כיצד הייתם מכריעים אתם?
עם אילו מהנימוקים שמביאים השופטים מלץ ולוין אתם מזדהים?
אילו נימוקים התומכים בעמדתכם תוכלו להוסיף עליהם?