ספר סופר וסיפור

דף לימוד זה הוכן בשיתוף פעולה של גולשי דף הפייסבוק של מדרשת. זהו דף הלימוד הראשון שהוכן בטכניקה זו, ראשון אך לא אחרון... דף הלימוד עוסק במשמעותם של סיפורים ושל ספרים בחייהם של בני אדם ובקשר בינם לבין המציאות. האם סיפור משקף מציאות או יוצר אותה? האם ספרים משפיעים על בני אדם או מושפעים מהם והאם יש חשיבות גם למילים כשלעצמן. בעזרת מקורות ספרותיים שונים ננסה להרהר יחד על הסיפורים, הספרים ועלינו.

דיון
ספר ספר וסיפור
בפתיחה לספר יצירה (ספר סוד יהודי קדום) כתוב:
"בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק י"ה יהו"ה צבאות את עולמו בשלשה ספרים בספר ספר וספור".
מה הכוונה בסיום של המשפט? שהבריאה היא מעשה של כתיבה? שהעולם הוא סיפור בתודעתו של הקב"ה? יש להניח שלא נדע את התשובה באופן ודאי. מה שכן אנו לומדים ממקור זה על הקשר בין הספר והסיפור לבין מעשה הבריאה של הקב"ה ולבין מעשה יצירה אנושי.
דף לימוד זה מנסה להעמיק את הקשר שלנו אל עולם הסיפור והספר. לימוד פורה!

יצחק בשביס זינגר, בתוך: נעם ומישאל ציון (עורכים), הלילה הזה - הגדה ישראלית, ירושלים 2004, עמ' 61
מחר, היום יהיה סיפור / יצחק בשביס זינגר
כשיום עובר, הוא כבר איננו. מה נשאר ממנו?
רק סיפור, ותו לא.
אילו לא היו מספרים סיפורים וספרים לא היו נכתבים,
בני אדם היו חיים כמו חיות, רק בשביל היום.
אבל בסיפורים הזמן לא נעלם. גם לא האנשים והחיות.
עבור המספר והשומע, כל הברואים ממשיכים לחיות לנצח.
העבר עדיין הווה.
היום אנחנו חיים, אבל מחר, יהיה סיפור.
העולם כולו, כל האנושות, אינו אלא סיפור אחד ארוך.
© כל הזכויות שמורות למחבר


מושגים

• יצחק בשביס-זינגר - יצחק בשביס-זינגר (1904 - 1991), סופר יידיש וחתן פרס נובל לספרות (תשל"ז - 1978). גדל בוורשה ובבגרותו היגר לארה"ב. כתב מאמרים לעיתונות היידיש וכן סיפורים, נובלות ורומנים. מהידועים שבהם - "העבד", "שושה", "ינטל בחור הישיבה".

אבא קובנר, מגילות העדות, מוסד ביאליק ירושלים 1993
אצל הסופר שמואל יוסף עגנון מצאנו רשום בפנקסו סיפור חסידי ישן:
כשהרגיש הבעל-שם-טוב שצרה גדולה עומדת להתרגש על ישראל והגיעה השעה לחשבון-נפש, היה נוטל את מקלו, לובש את פרוות הכבשים הגסה שלו והולך ליער. שם, במקום סודי, הדליק מדורה לרגלי עץ אלון עתיק ועמד שעה ארוכה בדממת היער בעצימת עיניים, מכוון את לבו בתפילה מיוחדת, ובקשתו של הבעל-שם-טוב פתחה את שערי השמים והרחמים.
דור אחד אחרי הבעל-שם-טוב נתבקש צדיק אחר לפעול בעניין של פיקוח-נפש גדול. היה זה בימיו של המגיד ממזריץ'. הוא לבש את הגלימה השחורה שלו ופנה לאותו יער, גם מצא את האלון העתיק ושם עמד ואמר: "אין אנו מסוגלים עוד להדליק את מדורתו של הבעל-שם-טוב, אבל יש בכוחנו לומר אותה תפילה". עמד ואמר את התפילה וגם בקשתו נתקבלה.
ושוב עבר דור אחד והפעם נתבקש הרבי מסאסוב לפעול למען פיקוח-נפש גדול. קם משה לייב מסאסוב ולבש את חלוק המשי החגיגי שלו, פנה ליער ובעומדו שם אמר: "אין בידינו להדליק את המדורה ההיא וכבר שכחנו את הכוונות המיוחדות של התפילה הקדושה, אבל עדיין אנו זוכרים את המקום ששם אירע הדבר - ואולי זה יספיק". ואכן גם זה הספיק והגזירה נתבטלה.
אבל הנה חלף עוד דור ורבי ישראל מרוז'ין נתבקש לפעול כדי למנוע צרה גדולה. הרבי מרוז'ין היה, כידוע, מנהיג מורם מעם והיה יודע ערכו ונוהג בחצרו מעשה מלך. שמע הרבי את הבקשה והבין שהגיעה שעה של חשבון-נפש, התיישב בכיסא המצופה זהב שבאמצע ארמונו המפואר, עצם את עיניו וכה אמר: "בעוונותינו הרבים אין עוד בכוחנו ללכת לאותו יער ולהדליק את המדורה, גם את התפילה הישנה כבר שכחנו ואפילו אין אנו יודעים היכן הוא המקום ששם אירעו הדברים. אבל את מה שאירע עדיין יודעים אנו לספר!

דוד גרוסמן, "עיין ערך: אהבה", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1986, עמוד 142
רק בסיפורים, לא בחיים
האהבה לא מנצחת אני אומר לה בלב. רק בסיפורים הסופרים מוכרחים, נכפים ממש, לתת לה לנצח בסוף. אבל בחיים זה לא ככה. האוהב מתרחק בצנעה ובמהירות מעל מיטת אהובתו החולה במחלה מידבקת. רק מעטים בעולם התאבדו יחד עם בני זוגם הגוססים.
© כל הזכויות שמורות למחבר ולהוצאה


מושגים

• דוד גרוסמן - דוד גרוסמן: (נולד ב-1954) סופר ומסאי ישראלי מפורסם ועטור פרסים. יליד ירושלים. פרסם עשרות ספרי ילדים, נוער ומבוגרים. רבים מכתביו עוסקים במתח שבין יהודים וערבים. במלחמת לבנון השנייה שכל גרוסמן את בנו אורי.

קרלוס רואיס סאפון, צלה של הרוח, זמורה-ביתן דביר 2006
נשמת הספר
לכל ספר, לכל כרך שאתה רואה, יש נשמה. הנשמה של מי שכתב אותו, ונשמתם של אלה שקראו בו וחיו אותו וחלמו עליו.

שמי זרחין, עד שיום אחד, הוצאת כתר, עמ' 92 - 93
להיות כריכה
בימים הארוכים שבהם היה חיליק שוכב במיטתו, גופו לוהט, אפו נוזל כמו ברז ואוזניו חסומות בכדורי צמר גפן, היה מקיף את עצמו בספרים...
ואז היה מציץ בתוך אחד הספרים, מגלה שם מילים ומתאהב. מילים כמו אש וקדרות וחשרה וצמרת וגרוגרת ועטינים ורשעת וחמיצות והדף ושצף ומאכלת ומאפליה וכליה, רובן חסרות פשר אך את צלילן היה יכול לפזם בשקט עד שרוחמה היתה מרימה את השמיכה ואומרת, "עוד פעם בנית לך ארמון מהספרים? איך תבריא אם תנשום את האבק שלהם?" ואז מתיישבת על קצה המיטה, ישבנה מועך שני ספרים לפחות, ואומרת, "אני משוגעת עליך חיליק, שאתה עוד לא בן שבע וכבר אתה יודע לקרוא," וחיליק עונה, "אני יודע לקרוא רק את המילים, אני עוד לא יודע לקרוא את הסיפורים," ורוחמה הייתה מחייכת, "זה בגלל שאתה לוקח ספרים של גדולים ויש שם סיפורים שגם אני לא תמיד מבינה למרות שגם אני התחלתי לקרוא מאוד מוקדם ומאוד אהבתי לקרוא," וחיליק עונה, "אני לא אוהב לקרוא, אני אוהב ספרים."
"מה ההבדל?" היא היתה שואלה, והוא עונה "כשאהיה גדול אני רוצה להיות כריכה," וחוזר על המילה כריכה, אומר אותה בלי דגש בכ"ף - כריכה חרוכה וחורקת כמו ציפורניים על לוח שיש מחוספס, כריכה מחרחרת ונוחרת מרוב צינון.
"בין הידיים שלי אני אחזיק מילים מילים מילים ואשמור חזק מאוד שלא ייפלו, ושתדעי לך שאני אהיה כריכה צבעונית ולא אפורה ומתפוררת כמו של הספרים שלך".
© כל הזכויות שמורות למחבר