הדף מאת: יאיר מירון / אתר מדרשת
ויקטור פרנקל, השאיפה למשמעות, הוצאת דביר 1985, עמ' 72
האדם מחפש משמעות / ויקטור פרנקל
זמן קצר לפני שהצטרפה ארצות הברית למלחמה נגד הגרמנים במלחמת העולם השנייה, נקראתי אל השגרירות האמריקנית בווינה לבוא ולקבל את אשרת ההגירה שלי. באותו זמן התגוררנו אני והורי הקשישים בווינה. הם כמובן ציפו ממני שאקח את האשרה שלי ואמהר להגר. אולם ברגע האחרון התחלתי מהסס, "האם כך באמת עלי לנהוג? האם אני יכול באמת לעשות דבר כזה?" משום שפתאום הבנתי מה צפוי להורי, כלומר, שבתוך כמה שבועות, כמו שנראה באותה שעה, הם יישלחו למחנה-ריכוז, או ליתר דיוק, למחנה-השמדה. והאם עלי להניח אותם סתם כך לגורלם בווינה? עד אז היה ביכולתי להגן עליהם מפני גורל זה בתוקף תפקידי כראש המחלקה לנאורולוגיה בבית-החולים היהודי. אולם לו נסעתי היה משתנה המצב מיד. בעודי שוקל מה הדבר הנכון לעשותו, חשתי שזהו ממין המצבים שאתה מייחל בו למה שמקובל לכנות 'אות משמים'.
אחר-כך הלכתי הביתה, והבחנתי בחתיכת שיש על השולחן. שאלתי את אבי איך הגיעה לשם, והוא אמר, "או, ויקטור, מצאתי אותה הבוקר באתר שעמד בו לפנים בית-הכנסת" הנאצים שרפו אותו. "ולשם מה לקחת אותה?" שאלתי אותו. "משום שהיא שבר של הלוחות שהכילו את עשרת הדיברות". והוא הראה לי איזו אות עברית מוזהבת החרוטה על חתיכת השיש. "חוץ מזה", המשיך, "אם זה מעניין אותך, האות העברית הזאת היא סימן קיצור לדיבר אחד בלבד מעשרת הדיברות". "איזה מהם?" שאלתי בקוצר-רוח, ותשובתו הייתה: "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה..". באותו רגע החלטתי להישאר בווינה עם הורי ולזנוח את עניין האשרה.
© כל הזכויות שמורות להוצאה
האדם מחפש משמעות / ויקטור פרנקל
זמן קצר לפני שהצטרפה ארצות הברית למלחמה נגד הגרמנים במלחמת העולם השנייה, נקראתי אל השגרירות האמריקנית בווינה לבוא ולקבל את אשרת ההגירה שלי. באותו זמן התגוררנו אני והורי הקשישים בווינה. הם כמובן ציפו ממני שאקח את האשרה שלי ואמהר להגר. אולם ברגע האחרון התחלתי מהסס, "האם כך באמת עלי לנהוג? האם אני יכול באמת לעשות דבר כזה?" משום שפתאום הבנתי מה צפוי להורי, כלומר, שבתוך כמה שבועות, כמו שנראה באותה שעה, הם יישלחו למחנה-ריכוז, או ליתר דיוק, למחנה-השמדה. והאם עלי להניח אותם סתם כך לגורלם בווינה? עד אז היה ביכולתי להגן עליהם מפני גורל זה בתוקף תפקידי כראש המחלקה לנאורולוגיה בבית-החולים היהודי. אולם לו נסעתי היה משתנה המצב מיד. בעודי שוקל מה הדבר הנכון לעשותו, חשתי שזהו ממין המצבים שאתה מייחל בו למה שמקובל לכנות 'אות משמים'.
אחר-כך הלכתי הביתה, והבחנתי בחתיכת שיש על השולחן. שאלתי את אבי איך הגיעה לשם, והוא אמר, "או, ויקטור, מצאתי אותה הבוקר באתר שעמד בו לפנים בית-הכנסת" הנאצים שרפו אותו. "ולשם מה לקחת אותה?" שאלתי אותו. "משום שהיא שבר של הלוחות שהכילו את עשרת הדיברות". והוא הראה לי איזו אות עברית מוזהבת החרוטה על חתיכת השיש. "חוץ מזה", המשיך, "אם זה מעניין אותך, האות העברית הזאת היא סימן קיצור לדיבר אחד בלבד מעשרת הדיברות". "איזה מהם?" שאלתי בקוצר-רוח, ותשובתו הייתה: "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה..". באותו רגע החלטתי להישאר בווינה עם הורי ולזנוח את עניין האשרה.
© כל הזכויות שמורות להוצאה
אסתר פרברשטיין, בסתר רעם, הוצאת מוסד הרב קוק, תשס"ב, פרק ראשון.
הכרעת אדמו"רים בתקופת השואה
הרבי מפסיאסצנה, רבי קלונימוס קלמיש שפירא, נודע גם כאיש חינוך וכדרשן, שספריו ומשנתו החינוכית היקנו לו שם בפולין ומחוצה לה. בחודשים הראשונים לכיבוש הנאצים בקשו חסידיו להוציאו לוילנא. הרבי דחה הצעתם בלשון חד משמעית, ואמר: "אין בדעתי לנטוש את החזית ואיני יכול להיפרד מיהדות פולין". הרבי סרב גם לתכנית אחרת להוציאו מווארשה, המשיך לעודד ולחזק את האמונה ולדאוג לצרכים דתיים. בגטו ניהל את שולחנו (="טיש") בשבת, והמשיך לשאת דברי תורה, אותם רשם והטמין (לימים נמצאו מחברותיו בהריסות הגטו). בחורף 1943 נשלח למחנה עבודה בבודזין ושם נפטר.
הרבי מקומרנא, רבי ברוך ספרין, עסק עד הכיבוש הנאצי בקליטת פליטים שברחו לגליציה בנסיון לברוח דרומה. ידידיו בארה"ב ניסו להוציאו להונגריה, באמצעו פספורט ושליח אישי, אך הוא סרב לעזוב, גם כשנודע לו כי הגרמנים מחפשים אחריו. על פי העדות אמר: "צרה היא לכל לישראל. חלילה לשום יחיד לומר - אני את נפשי אציל. עמם אנחי בצרה, ולא טוב אנכי מהם". הוא עודד את יושבי הגטו, למד ולימד ענייני קידוש ה'. עם חיסול גטו קומרנא הועבר לסמבדור, עודד לברוח ליער, אך השקפתו לגיב יציאתו בעצמו מן הקהילה היתה שונה, והוא עמד על דעתו ש"כל זמן שיישאר יהודי אחד בגטו, אני אשאר עמו".
הכרעת אדמו"רים בתקופת השואה
הרבי מפסיאסצנה, רבי קלונימוס קלמיש שפירא, נודע גם כאיש חינוך וכדרשן, שספריו ומשנתו החינוכית היקנו לו שם בפולין ומחוצה לה. בחודשים הראשונים לכיבוש הנאצים בקשו חסידיו להוציאו לוילנא. הרבי דחה הצעתם בלשון חד משמעית, ואמר: "אין בדעתי לנטוש את החזית ואיני יכול להיפרד מיהדות פולין". הרבי סרב גם לתכנית אחרת להוציאו מווארשה, המשיך לעודד ולחזק את האמונה ולדאוג לצרכים דתיים. בגטו ניהל את שולחנו (="טיש") בשבת, והמשיך לשאת דברי תורה, אותם רשם והטמין (לימים נמצאו מחברותיו בהריסות הגטו). בחורף 1943 נשלח למחנה עבודה בבודזין ושם נפטר.
הרבי מקומרנא, רבי ברוך ספרין, עסק עד הכיבוש הנאצי בקליטת פליטים שברחו לגליציה בנסיון לברוח דרומה. ידידיו בארה"ב ניסו להוציאו להונגריה, באמצעו פספורט ושליח אישי, אך הוא סרב לעזוב, גם כשנודע לו כי הגרמנים מחפשים אחריו. על פי העדות אמר: "צרה היא לכל לישראל. חלילה לשום יחיד לומר - אני את נפשי אציל. עמם אנחי בצרה, ולא טוב אנכי מהם". הוא עודד את יושבי הגטו, למד ולימד ענייני קידוש ה'. עם חיסול גטו קומרנא הועבר לסמבדור, עודד לברוח ליער, אך השקפתו לגיב יציאתו בעצמו מן הקהילה היתה שונה, והוא עמד על דעתו ש"כל זמן שיישאר יהודי אחד בגטו, אני אשאר עמו".
ראיון עם הרב עמיטל, יד ושם, ראיינו: יעל נובוגרוצקי ובילי שילה.
הרב עמיטל - אמונה לאחר השואה
אני נשארתי במסקנה שאני מאמין, זו מסקנה אישית שלי.
המסקנה שלי היא שאני ממשיך להאמין בקב"ה.
אבל הנושא הזה מעסיק אותי. אני מתפלל ויש לי בעיות [...]
אדם תרבותי לא היה יכול להעלים עין, להתעלם מהשואה...
אנחנו צריכים להעביר את השואה לתודעת האנושות.
הדבר הזה צריך להעסיק אותנו כבני אדם.
אפשר לעבור לסדר היום אחרי כל מה שהיה?! אפשר להמשיך?! קרה משהו!
זה דורש מאדם מהפכה רגשית.
הרב עמיטל - אמונה לאחר השואה
אני נשארתי במסקנה שאני מאמין, זו מסקנה אישית שלי.
המסקנה שלי היא שאני ממשיך להאמין בקב"ה.
אבל הנושא הזה מעסיק אותי. אני מתפלל ויש לי בעיות [...]
אדם תרבותי לא היה יכול להעלים עין, להתעלם מהשואה...
אנחנו צריכים להעביר את השואה לתודעת האנושות.
הדבר הזה צריך להעסיק אותנו כבני אדם.
אפשר לעבור לסדר היום אחרי כל מה שהיה?! אפשר להמשיך?! קרה משהו!
זה דורש מאדם מהפכה רגשית.
הרב ישראל מאיר לאו, מתוך כתבה באתר יד ושם: "ניצולי השואה ויד ושם", מאת: אורית אוחיון מדר, יד ושם, 2004.
הרב ישראל מאיר לאו
השואה דומה לתהום פעורה אשר ככל שאנו קרובים אליה, אי אפשר להבין את עומקה.
הרב ישראל מאיר לאו
השואה דומה לתהום פעורה אשר ככל שאנו קרובים אליה, אי אפשר להבין את עומקה.
ויקטור פרנקל, האדם מחפש משמעות, הוצאת דביר, 1970.
ויקטור פרנקל
סגולה מיוחדת היא באדם שאין הוא יכול להתקיים אלא אם כן הוא צופה אל העתיד.
ויקטור פרנקל
סגולה מיוחדת היא באדם שאין הוא יכול להתקיים אלא אם כן הוא צופה אל העתיד.
הרב חיים אלטר ראטה, כל הכתוב לחיים, הוצאת בא"ר חיים - בני ברק, עמ' צב
יום השחרור
הניסיון להישאר דבוק באמונת השי"ת אחרי השחרור היה קשה יותר מהניסיון בעת החורבן עצמו... במחנות פיעמה בנו כל הזמן התקווה הגדולה שמיד למחר תבוא הגאולה... וחשבנו שלפתע פתאום תהיה ההתגלות והגאולה ונראה עין בעין מדוע סבלנו ונבין מה הוא החשבון והתכלית של הייסורים. אבל היותר קשה היה יום השחרור – קראו לזה "שחרור", אבל איני יודע איזה שחרור הוא זה – כי אדרבה התגלה לנו החורבן שמסביבנו, ויחד עם זה ראינו ששום דבר לא נשתנה, העולם כמנהגו נוהג והסתר הפנים הוא כפי שהיה ולא מצאנו שום שינוי בעולם. היהודים יוצאי מחנות ההשמדה התגוללו בצריפים והרוצחים הגרמנים גרו בבתים מסודרים; רציחות ופוגרומים נערכו במקומות רבים, ופליטים יהודים נדדו מארץ לארץ כשהם נאלצים להבריח את הגבולות ושום מדינה לא הייתה מוכנה לקבל אותם, ועוד.לנוכח כל זה יהודים רבים שהחזיקו מעמד ועמדו בניסיונות קשים איבדו, לדאבון ליבנו, את אמונתם ולא עצרו כוח להמשיך הלאה.
יום השחרור
הניסיון להישאר דבוק באמונת השי"ת אחרי השחרור היה קשה יותר מהניסיון בעת החורבן עצמו... במחנות פיעמה בנו כל הזמן התקווה הגדולה שמיד למחר תבוא הגאולה... וחשבנו שלפתע פתאום תהיה ההתגלות והגאולה ונראה עין בעין מדוע סבלנו ונבין מה הוא החשבון והתכלית של הייסורים. אבל היותר קשה היה יום השחרור – קראו לזה "שחרור", אבל איני יודע איזה שחרור הוא זה – כי אדרבה התגלה לנו החורבן שמסביבנו, ויחד עם זה ראינו ששום דבר לא נשתנה, העולם כמנהגו נוהג והסתר הפנים הוא כפי שהיה ולא מצאנו שום שינוי בעולם. היהודים יוצאי מחנות ההשמדה התגוללו בצריפים והרוצחים הגרמנים גרו בבתים מסודרים; רציחות ופוגרומים נערכו במקומות רבים, ופליטים יהודים נדדו מארץ לארץ כשהם נאלצים להבריח את הגבולות ושום מדינה לא הייתה מוכנה לקבל אותם, ועוד.לנוכח כל זה יהודים רבים שהחזיקו מעמד ועמדו בניסיונות קשים איבדו, לדאבון ליבנו, את אמונתם ולא עצרו כוח להמשיך הלאה.
אלי ויזל, הלילה, הוצאת ידיעות אחרונות עמ' 71-72
היכן אלוהים
יום אחד בשובנו מן העבודה, ראינו שלושה גרדומים מזדקרים מעל מגרש המפקדים. שלושה עורבים שחורים, מפקד. מסביבנו אנשי ס.ס. נשקם מכוון אלינו, כמנהג.
שלושת הנידונים למוות וידיהם כבולות וביניהם ה"פיפל" הקטן, המלאך נוגה העיניים. אנשי הס.ס. נראו טרודים מתמיד, חסרי מנוחה. לתלות ילד קטן, לעיני אלפי צופים, אין זה עניין של מה בכך.
מפקד המחנה קרא את גזר הדין. עיני הכל ננעצו בילד. הוא היה חיוור, שקט למראה כוסס את ציפורניו. צל הגרדום כיסה אותו. הלאגר-קאפו סירב הפעם לשמש כתליין. שלושה אנשי ס.ס. מילאו את מקומו. שלשות הנידונים למוות עלו יחדיו על כיסאותיהם. עניבות החנק הושמו על צוואריהם בבת אחת.
"יחי החופש!" זעקו שני המבוגרים. הנער שתק
"היכן אלוהים, היכן הוא?" שמעתי קול מאחורי גבי.
מפקד המחנה נתן אות ושלושת הכיסאות סולקו. דממת מוות ברחבי המחנה. באופק שקעה השמש.
"הסירו הכובעים!" שאג מפקד המחנה. קולו היה צרוד ואנחנו, אנחנו בכינו.
"חבשו הכובעים!"
אחר החלה התהלוכה. שני המבוגרים חדלו לחיות. לשונם נשתרבבה, תופחת ומכחילה. אך החבל השלישי לא נדם עדיין. מחמת משקלו הזעיר המשיך הנער לפרפר... למעלה מחצי שעה נאבק גופו בין החיים לבין המוות, גוסס לעינינו, ואנו נאלצנו להביט בפניו. כאשר עברתי לידו היה עדיין חי, לשונו עודה מאודמת, עיניו לא כבויות.
מאחורי גבי שמעתי שנית את קולו של האיש: "היכן, אפוא, אלוהים?" ו
חשתי בתוכי קול עולה ומשיב: "היכן הוא? הנהו – הוא תלוי כאן, על הגרדום הזה..."
הפעם היה למרק טעם גופת מת.
היכן אלוהים
יום אחד בשובנו מן העבודה, ראינו שלושה גרדומים מזדקרים מעל מגרש המפקדים. שלושה עורבים שחורים, מפקד. מסביבנו אנשי ס.ס. נשקם מכוון אלינו, כמנהג.
שלושת הנידונים למוות וידיהם כבולות וביניהם ה"פיפל" הקטן, המלאך נוגה העיניים. אנשי הס.ס. נראו טרודים מתמיד, חסרי מנוחה. לתלות ילד קטן, לעיני אלפי צופים, אין זה עניין של מה בכך.
מפקד המחנה קרא את גזר הדין. עיני הכל ננעצו בילד. הוא היה חיוור, שקט למראה כוסס את ציפורניו. צל הגרדום כיסה אותו. הלאגר-קאפו סירב הפעם לשמש כתליין. שלושה אנשי ס.ס. מילאו את מקומו. שלשות הנידונים למוות עלו יחדיו על כיסאותיהם. עניבות החנק הושמו על צוואריהם בבת אחת.
"יחי החופש!" זעקו שני המבוגרים. הנער שתק
"היכן אלוהים, היכן הוא?" שמעתי קול מאחורי גבי.
מפקד המחנה נתן אות ושלושת הכיסאות סולקו. דממת מוות ברחבי המחנה. באופק שקעה השמש.
"הסירו הכובעים!" שאג מפקד המחנה. קולו היה צרוד ואנחנו, אנחנו בכינו.
"חבשו הכובעים!"
אחר החלה התהלוכה. שני המבוגרים חדלו לחיות. לשונם נשתרבבה, תופחת ומכחילה. אך החבל השלישי לא נדם עדיין. מחמת משקלו הזעיר המשיך הנער לפרפר... למעלה מחצי שעה נאבק גופו בין החיים לבין המוות, גוסס לעינינו, ואנו נאלצנו להביט בפניו. כאשר עברתי לידו היה עדיין חי, לשונו עודה מאודמת, עיניו לא כבויות.
מאחורי גבי שמעתי שנית את קולו של האיש: "היכן, אפוא, אלוהים?" ו
חשתי בתוכי קול עולה ומשיב: "היכן הוא? הנהו – הוא תלוי כאן, על הגרדום הזה..."
הפעם היה למרק טעם גופת מת.
דיון
מה אדם מחפש
מה אדם מחפש
שו"ת מקדשי השם, לר' צבי הירש מייזליש, תשט"ו שיקגו עמ' 8
מסירת נפש של אב מלהציל בנו יחידו
הנה ניגש אלי איש יהודי שהיה נראה לי יהודי פשוט מאויבערלאנד מתמימות הדברים שלו, שאמר לי כדברים האלה.
רבי! הבן היקר לי מבבת עיני נמצא שמה בתוך הנערים הנידונים לשריפה. ויש בידי היכולת לפדותו. והיות וידוע לנו, בלי שום ספק שהקאפוס יתפסו אחר במקומו, על כן אני שואל מהרבי שאלה להלכה ולמעשה. לפסוק לי הדין על פי התורה. אם אני רשאי לפדותו? וכאשר יפסוק, כן אעשה.
מסירת נפש של אב מלהציל בנו יחידו
הנה ניגש אלי איש יהודי שהיה נראה לי יהודי פשוט מאויבערלאנד מתמימות הדברים שלו, שאמר לי כדברים האלה.
רבי! הבן היקר לי מבבת עיני נמצא שמה בתוך הנערים הנידונים לשריפה. ויש בידי היכולת לפדותו. והיות וידוע לנו, בלי שום ספק שהקאפוס יתפסו אחר במקומו, על כן אני שואל מהרבי שאלה להלכה ולמעשה. לפסוק לי הדין על פי התורה. אם אני רשאי לפדותו? וכאשר יפסוק, כן אעשה.
שו"ת מקדשי השם, לר' צבי הירש מייזליש, תשט"ו שיקגו עמ' 8
תשובת ר' צבי הירש מייזליש
ואני בשמעי השאלה הלז, רעדה אחזתני לפסוק בדיני נפשות.
והשבתי לו: ידיד יקירי! איך אוכל לפסוק לך הלכה ברורה על שאלה כזו, במצב כזה? הלא גם בזמן שבית המקדש היה קיים, הייתה שאלה כזו - שהיא בדיני נפשות - עולה על שולחן הסנהדרין. ואני כאן באוושויץ בלי שום ספר הלכה, ובלי עוד רבנים אחרים, ובלי שום ישוב הדעת מרוב התלאות והצרות...
...ענה ואמר לי ברגש ובהתלהבות גדולה:
רבי! אני עשיתי את שלי. את מה שהתורה חייבה אותי לעשות. אני שאלתי שאלה לרב, ואין רב אחר במקום.
ואם אין הרבי יכול לענות לי, שמותר לי לפדות את בני נראה שאין ההלכה ברורה אצלו להתיר. כי אם היה מותר, בלי שם פקפוק, היה הרבי ודאי עונה לי. נחשב זה אצלי פסק דין, שאסור לי על ידי ההלכה. עבורי זה מספיק. וממילא ישרף בני יחידי על פי התורה וההלכה.
ואת זה אני מקבל באהבה ובשמחה. אינני עושה מאומה לפדות את בני, כי כך צותה התורה.
תשובת ר' צבי הירש מייזליש
ואני בשמעי השאלה הלז, רעדה אחזתני לפסוק בדיני נפשות.
והשבתי לו: ידיד יקירי! איך אוכל לפסוק לך הלכה ברורה על שאלה כזו, במצב כזה? הלא גם בזמן שבית המקדש היה קיים, הייתה שאלה כזו - שהיא בדיני נפשות - עולה על שולחן הסנהדרין. ואני כאן באוושויץ בלי שום ספר הלכה, ובלי עוד רבנים אחרים, ובלי שום ישוב הדעת מרוב התלאות והצרות...
...ענה ואמר לי ברגש ובהתלהבות גדולה:
רבי! אני עשיתי את שלי. את מה שהתורה חייבה אותי לעשות. אני שאלתי שאלה לרב, ואין רב אחר במקום.
ואם אין הרבי יכול לענות לי, שמותר לי לפדות את בני נראה שאין ההלכה ברורה אצלו להתיר. כי אם היה מותר, בלי שם פקפוק, היה הרבי ודאי עונה לי. נחשב זה אצלי פסק דין, שאסור לי על ידי ההלכה. עבורי זה מספיק. וממילא ישרף בני יחידי על פי התורה וההלכה.
ואת זה אני מקבל באהבה ובשמחה. אינני עושה מאומה לפדות את בני, כי כך צותה התורה.