קינת דוד על שאול ויהונתן נאמרת במרבית טקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. פסוקי קינה אלה אינם רק פסוקי תנ"ך קדומים שיש בהם קינה על מוות בקרב, אלא מהווים תשתית מהותית לרוחו של יום הזיכרון הישראלי. לקינה שני חלקים: חלק לאומי וחלק אישי. בקינה משמשים בערבוביא הגבורה והתפארת יחד עם העצב והשכול.
קינת דוד טבעה ביטויים בשפה העברית, שמות של יישובים בישראל ומהווה תשתית ליצירות ספרותיות רבות. בדף זה נדגים כמה מן השפעות של קינה זו על עיצובו של יום הזיכרון הישראלי.
וַיְקֹנֵ֣ן דָּוִ֔ד אֶת־הַקִּינָ֖ה הַזֹּ֑את עַל־שָׁא֖וּל וְעַל־יְהוֹנָתָ֥ן בְּנֽוֹ׃
וַיֹּ֕אמֶר לְלַמֵּ֥ד בְּנֵֽי־יְהוּדָ֖ה קָ֑שֶׁת הִנֵּ֥ה כְתוּבָ֖ה עַל־סֵ֥פֶר הַיָּשָֽׁר׃
הַצְּבִי֙ יִשְׂרָאֵ֔ל עַל־בָּמוֹתֶ֖יךָ חָלָ֑ל אֵ֖יךְ נָפְל֥וּ גִבּוֹרִֽים׃
אַל־תַּגִּ֣ידוּ בְגַ֔ת אַֽל־תְּבַשְּׂר֖וּ בְּחוּצֹ֣ת אַשְׁקְל֑וֹן
פֶּן־תִּשְׂמַ֙חְנָה֙ בְּנ֣וֹת פְּלִשְׁתִּ֔ים פֶּֽן־תַּעֲלֹ֖זְנָה בְּנ֥וֹת הָעֲרֵלִֽים׃
הָרֵ֣י בַגִּלְבֹּ֗עַ אַל־טַ֧ל וְאַל־מָטָ֛ר עֲלֵיכֶ֖ם וּשְׂדֵ֣י תְרוּמֹ֑ת
כִּ֣י שָׁ֤ם נִגְעַל֙ מָגֵ֣ן גִּבּוֹרִ֔ים מָגֵ֣ן שָׁא֔וּל בְּלִ֖י מָשִׁ֥יחַ בַּשָּֽׁמֶן׃
מִדַּ֣ם חֲלָלִ֗ים מֵחֵ֙לֶב֙ גִּבּוֹרִ֔ים
קֶ֚שֶׁת יְה֣וֹנָתָ֔ן לֹ֥א נָשׂ֖וֹג אָח֑וֹר וְחֶ֣רֶב שָׁא֔וּל לֹ֥א תָשׁ֖וּב רֵיקָֽם׃
שָׁא֣וּל וִיהוֹנָתָ֗ן הַנֶּאֱהָבִ֤ים וְהַנְּעִימִם֙ בְּחַיֵּיהֶ֔ם וּבְמוֹתָ֖ם לֹ֣א נִפְרָ֑דוּ
מִנְּשָׁרִ֣ים קַ֔לּוּ מֵאֲרָי֖וֹת גָּבֵֽרוּ׃
בְּנוֹת֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֶל־שָׁא֖וּל בְּכֶ֑ינָה
הַמַּלְבִּֽשְׁכֶ֤ם שָׁנִי֙ עִם־עֲדָנִ֔ים הַֽמַּעֲלֶה֙ עֲדִ֣י זָהָ֔ב עַ֖ל לְבוּשְׁכֶֽן׃
אֵ֚יךְ נָפְל֣וּ גִבֹּרִ֔ים בְּת֖וֹךְ הַמִּלְחָמָ֑ה יְה֣וֹנָתָ֔ן עַל־בָּמוֹתֶ֖יךָ חָלָֽל׃
צַר־לִ֣י עָלֶ֗יךָ אָחִי֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן נָעַ֥מְתָּ לִּ֖י מְאֹ֑ד נִפְלְאַ֤תָה אַהֲבָֽתְךָ֙ לִ֔י מֵאַהֲבַ֖ת נָשִֽׁים׃
אֵ֚יךְ נָפְל֣וּ גִבּוֹרִ֔ים וַיֹּאבְד֖וּ כְּלֵ֥י מִלְחָמָֽה׃
And David intoned this dirge over Saul and his son Jonathan— He ordered the Judites to be taught [The Song of the] Bow. It is recorded in the Book of Jashar. Your glory, O Israel, Lies slain on your heights; How have the mighty fallen! Tell it not in Gath, Do not proclaim it in the streets of Ashkelon, Lest the daughters of the Philistine rejoice, Lest the daughters of the uncircumcised exult. O hills of Gilboa— Let there be no dew or rain on you, Or bountiful fields, For there the shield of warriors lay rejected, The shield of Saul, Polished with oil no more. From the blood of slain, From the fat of warriors— The bow of Jonathan Never turned back; The sword of Saul Never withdrew empty. Saul and Jonathan, Beloved and cherished, Never parted In life or in death! They were swifter than eagles, They were stronger than lions! Daughters of Israel, Weep over Saul, Who clothed you in crimson and finery, Who decked your robes with jewels of gold. How have the mighty fallen In the thick of battle— Jonathan, slain on your heights! I grieve for you, My brother Jonathan, You were most dear to me. Your love was wonderful to me More than the love of women. How have the mighty fallen, The weapons of war perished!
(יט) הַצְּבִי֙ יִשְׂרָאֵ֔ל עַל־בָּמוֹתֶ֖יךָ חָלָ֑ל אֵ֖יךְ נָפְל֥וּ גִבּוֹרִֽים׃
(19) Your glory, O Israel, Lies slain on your heights; How have the mighty fallen!
פסוק זה בלבד מקפל בתוכו את התמצית של יום הזיכרון בישראל.
''הַצְּבִי֙ יִשְׂרָאֵ֔ל'' - תפארתה של ישראל.
"בָּמוֹתֶ֖יךָ חָלָ֑ל" - חלל, מי שמת במלחמה. מילה עצובה שנאמרת בימי דוד, כ- 3000 שנה לפני קום המדינה ומשמשת אותנו בעצב גדול גם בימינו.
המילים "אֵ֖יךְ נָפְל֥וּ גִבּוֹרִֽים" חוזרות בפסוק האחרון של הקינה ובכך הופכות למשפט המרכזי. שלוש מילים שהופכות לסיסמה של יום הזיכרון.
אַל־טַ֧ל וְאַל־מָטָ֛ר עֲלֵיכֶ֖ם
O hills of Gilboa— Let there be no dew or rain on you, Or bountiful fields, For there the shield of warriors lay rejected, The shield of Saul, Polished with oil no more.
מילים אלה מבטאות את התחושה של מי שעומד בכאבו ולא יכול לשאת את המשך החיים כמו שהיו קודם. הגשם לא יכול לרדת כאן יותר, הרי איך אפשר לשאת שמשהו יצמח כאן?!
רגשות אלה מוכרים לנו משירי זכרון ישראליים, שניים מהם נביא כאן.
"קצר פה כל כך האביב" נכתב על ידי דוד גרוסמן לזכרו של בנו אורי. השיר הוא לכאורה שיר טבע אך למעשה מטאפורה לאביב ימיו של הבן: האביב המתפרץ הישראלי הוא כל כך קצר ויפה, והיעלמותו הפתאומית מכאיבה ושוברת לב.
"החיטה צומחת שוב" שיר שנכתב על ידי דורית צמרת, חברת קיבוץ בית השיטה לאחר נפילתם של 11 בני הקיבוץ במלחמת יום הכיפורים. כמו בקינה, כך גם בשיר- החיטה צומחת למרות ש"אתם הן לא תוכלו לשוב".
(כג) שָׁא֣וּל וִיהוֹנָתָ֗ן הַנֶּאֱהָבִ֤ים וְהַנְּעִימִם֙ בְּחַיֵּיהֶ֔ם וּבְמוֹתָ֖ם לֹ֣א נִפְרָ֑דוּ מִנְּשָׁרִ֣ים קַ֔לּוּ מֵאֲרָי֖וֹת גָּבֵֽרוּ׃
(23) Saul and Jonathan, Beloved and cherished, Never parted In life or in death! They were swifter than eagles, They were stronger than lions!
כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְלוּיָה בְדָבָר, בָּטֵל דָּבָר, בְּטֵלָה אַהֲבָה. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם. אֵיזוֹ הִיא אַהֲבָה הַתְּלוּיָה בְדָבָר, זוֹ אַהֲבַת אַמְנוֹן וְתָמָר. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, זוֹ אַהֲבַת דָּוִד וִיהוֹנָתָן:
All love that depends on a something, [when the] thing ceases, [the] love ceases; and [all love] that does not depend on anything, will never cease. What is an example of love that depended on a something? Such was the love of Amnon for Tamar. And what is an example of love that did not depend on anything? Such was the love of David and Jonathan.
הרעות היא אחד מערכיו של היום הזיכרון, פועל יוצא ובלתי נמנע של לחימה משותפת,של אחוות לוחמים ושל ההקרבה של האחד בשביל האחר.
"כי רעות שכזאת לעולםלא תיתן את ליבנו לשכוחאהבה מקודשת בדםאת תשובי בינינו לפרוח"
כמו בקינה, כך גם יום הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה נע בין הפרטי והלאומי. בין זיכרון אישי של אדם אהוב, של רגע יפה להיזכר בו לבין ההקשר הלאומי, ההיסטורי והשייכות למטרה המשותפת ולכאב של הארץ הזאת.
בין "גיבורים" ל"נאהבים ונעימים", בין "כלי מלחמה" ל"שני עם עדנים", בין "הצבי ישראל על במותיך חלל ל"יהונתן על במותיך חלל".
נתן אלתרמן בשירו "הנה תמו יום קרב וערבו" מתאר את מותו של שאול בגלבוע ומשתמש בסיפור זה כדי להביע את כאב השכול מחד ולעודד את רוח המאבק והלחימה מאידך, מסר שהיה הכרחי באותם ימים שקדמו למלחמת השחרור.
הנה תמו יום קרב וערבו / נתן אלתרמן
הִנֵּה תַּמּוּ יוֹם קְרָב וְעַרְבּוֹהַמָּלֵא זַעֲקַת מְנוּסָה,עֵת הַמֶּלֶךְ, הַמֶּלֶךְ נָפַל עַל חַרְבּוֹ,וְגִלְבּוֹעַ לָבַשׁ תְּבוּסָה.וּבָאָרֶץ, עַד שַׁחַר קָם,לֹא נָדַמּוּ פַּרְסוֹת הָרָץ,וּנְחִירֵי רַמָּכוֹ בַּדָּםמְבַשְּׂרִים כִּי הַקְּרָב נֶחְרַץ.הִנֵּה תַּמּוּ יוֹם קְרָב וְעַרְבּוֹ,וְהַמֶּלֶךְ נָפַל עַל חַרְבּוֹ.בְּהַבְרִיק עַל הָרִים אוֹר יוֹםבָּא הָרָץ אֶל מִפְתַּן אִמּוֹוּבְנָפְלוֹ, וּבְנָפְלוֹ לְרַגְלֶיהָ דֹּםאֶת רַגְלֶיהָ כִּסָּה דָּמוֹ.אֶת רַגְלֶיהָ כִּסָּה שָׁנִיוַיִּהְיֶה הֶעָפָר שְׂדֵה קְרָב.וּבְדַבְּרָהּ אֵלָיו: קוּמָה, בְּנִי -מִנִּי דֶּמַע חָשְׁכוּ עֵינָיו.וַיְּסַפֵּר לָהּ יוֹם קְרָב וְעַרְבּוֹ, -אֵיךְ הַמֶּלֶךְ נָפַל עַל חַרְבּוֹ.אָז אָמְרָה לוֹ לַנַּעַר: דָּםאֶת רַגְלֵי אִמָּהוֹת יְכַס,אֲבָל שֶׁבַע יָקוּם הָעָם,אִם עֲלֵי אַדְמָתוֹ יוּבַס.אֶת הַמֶּלֶךְ פָּקַד הַדִּין,אַךְ יוֹרֵשׁ לוֹ יָקוּם עַד עֵת,כִּי עֲלֵי אַדְמָתוֹ הִשְׁעִיןאֶת חַרְבּוֹ שֶׁעָלֶיהָ מֵת.כֹּה דִּבְּרָה וְקוֹלָהּ הִרְעִיד.וַיְהִי כֵן. וַיִּשְׁמַע דָּוִד
