מילה על ידי אישה

עש

(כד) וַיְהִ֥י בַדֶּ֖רֶךְ בַּמָּל֑וֹן וַיִּפְגְּשֵׁ֣הוּ יְהוָ֔ה וַיְבַקֵּ֖שׁ הֲמִיתֽוֹ׃ (כה) וַתִּקַּ֨ח צִפֹּרָ֜ה צֹ֗ר וַתִּכְרֹת֙ אֶת־עָרְלַ֣ת בְּנָ֔הּ וַתַּגַּ֖ע לְרַגְלָ֑יו וַתֹּ֕אמֶר כִּ֧י חֲתַן־דָּמִ֛ים אַתָּ֖ה לִֽי׃ (כו) וַיִּ֖רֶף מִמֶּ֑נּוּ אָ֚ז אָֽמְרָ֔ה חֲתַ֥ן דָּמִ֖ים לַמּוּלֹֽת׃

Exodus 4

(1) But Moses spoke up and said, “What if they do not believe me and do not listen to me, but say: The LORD did not appear to you?” (2) The LORD said to him, “What is that in your hand?” And he replied, “A rod.” (3) He said, “Cast it on the ground.” He cast it on the ground and it became a snake; and Moses recoiled from it. (4) Then the LORD said to Moses, “Put out your hand and grasp it by the tail”—he put out his hand and seized it, and it became a rod in his hand— (5) “that they may believe that the LORD, the God of their fathers, the God of Abraham, the God of Isaac, and the God of Jacob, did appear to you.” (6) The LORD said to him further, “Put your hand into your bosom.” He put his hand into his bosom; and when he took it out, his hand was encrusted with snowy scales! (7) And He said, “Put your hand back into your bosom.”—He put his hand back into his bosom; and when he took it out of his bosom, there it was again like the rest of his body.— (8) “And if they do not believe you or pay heed to the first sign, they will believe the second. (9) And if they are not convinced by both these signs and still do not heed you, take some water from the Nile and pour it on the dry ground, and it—the water that you take from the Nile—will turn to blood on the dry ground.” (10) But Moses said to the LORD, “Please, O Lord, I have never been a man of words, either in times past or now that You have spoken to Your servant; I am slow of speech and slow of tongue.” (11) And the LORD said to him, “Who gives man speech? Who makes him dumb or deaf, seeing or blind? Is it not I, the LORD? (12) Now go, and I will be with you as you speak and will instruct you what to say.” (13) But he said, “Please, O Lord, make someone else Your agent.” (14) The LORD became angry with Moses, and He said, “There is your brother Aaron the Levite. He, I know, speaks readily. Even now he is setting out to meet you, and he will be happy to see you. (15) You shall speak to him and put the words in his mouth—I will be with you and with him as you speak, and tell both of you what to do— (16) and he shall speak for you to the people. Thus he shall serve as your spokesman, with you playing the role of God to him, (17) and take with you this rod, with which you shall perform the signs.” (18) Moses went back to his father-in-law Jether and said to him, “Let me go back to my kinsmen in Egypt and see how they are faring.” And Jethro said to Moses, “Go in peace.” (19) The LORD said to Moses in Midian, “Go back to Egypt, for all the men who sought to kill you are dead.” (20) So Moses took his wife and sons, mounted them on an ass, and went back to the land of Egypt; and Moses took the rod of God with him. (21) And the LORD said to Moses, “When you return to Egypt, see that you perform before Pharaoh all the marvels that I have put within your power. I, however, will stiffen his heart so that he will not let the people go. (22) Then you shall say to Pharaoh, ‘Thus says the LORD: Israel is My first-born son. (23) I have said to you, “Let My son go, that he may worship Me,” yet you refuse to let him go. Now I will slay your first-born son.’” (24) At a night encampment on the way, the LORD encountered him and sought to kill him. (25) So Zipporah took a flint and cut off her son’s foreskin, and touched his legs with it, saying, “You are truly a bridegroom of blood to me!” (26) And when He let him alone, she added, “A bridegroom of blood because of the circumcision.” (27) The LORD said to Aaron, “Go to meet Moses in the wilderness.” He went and met him at the mountain of God, and he kissed him. (28) Moses told Aaron about all the things that the LORD had committed to him and all the signs about which He had instructed him. (29) Then Moses and Aaron went and assembled all the elders of the Israelites. (30) Aaron repeated all the words that the LORD had spoken to Moses, and he performed the signs in the sight of the people, (31) and the people were convinced. When they heard that the LORD had taken note of the Israelites and that He had seen their plight, they bowed low in homage.

גמרא עבודה זרה דף כז עמוד א

איתמר מנין למילה בעובד כוכבים שהיא פסולה?

דרו בר פפא משמיה דרב אמר ואתה את בריתי תשמור

ורבי יוחנן המול ימול

מאי בינייהו?

ערבי מהול וגבנוני מהול איכא בינייהו מאן דאמר המול ימול איכא ומ''ד את בריתי תשמור ליכא

ולמאן דאמר המול ימול איכא והתנן קונם שאני נהנה מן הערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי עובדי כוכבים אלמא אף על גב דמהילי כמאן דלא מהילי דמו?

אלא איכא בינייהו ישראל שמתו אחיו מחמת מילה ולא מלוהו למ''ד ואתה את בריתי תשמור איכא למאן דאמר המול ימול ליכא

ולמ''ד המול ימול ליכא והתנן קונם שאני נהנה ממולים אסור בערלי ישראל ומותר במולי עובדי כוכבים אלמא אע''ג דלא מהילי כמאן דמהילי דמו?

אלא איכא בינייהו אשה למ''ד ואתה את בריתי תשמור ליכא דאשה לאו בת מילה היא ולמ''ד המול ימול איכא דאשה כמאן דמהילא דמיא

ומי איכא למאן דאמר אשה לא והכתיב {שמות ד-כה} ותקח צפורה צר?

קרי ביה ותקח

והכתיב ותכרות?

קרי ביה ותכרת דאמרה לאיניש אחרינא ועבד

ואיבעית אימא אתיא איהי ואתחלה ואתא משה ואגמרה:

יד החזקה מילה ב א

הכל כשרין למול ואפילו ערל ועבד ואשה וקטן מלין במקום שאין שם איש. אבל עכו"ם לא ימול כלל ואם מל אינו צריך לחזור ולמול שנייה.

מרכבת המשנה שם

בכ"מ. ומ"ש במקום שאין שם איש וכו'. נ"ב ולי נראה דמשום דאיכא צדדין לפסוק כרב דאין אשה כשרה למול וכמ"ש התוס' ז"ל משום דבריתא דר' יהודה הנשיא קיימא כוותיה משו"ה סברי הנהו רבוותא דלכתחלה מיהא חיישינן לחזור אחר איש אבל אי ליכא גברא סמכינן אכללא דרב ור' יוחנן הלכה כר"י דאמר דאשה כשרה למול עכ"ל הרב בעל פר"ח ז"ל בח"ב בביאורו. ולי נראה דוחק דהעיקר היה להשמיענו דאיכא צדדין לפסוק כרב משום דבריתא דר"י הנשיא קיימא כוותיה ולא לומר דהלכה כר' יוחנן דזה דבר פשוט ועוד דמלשון רבינו ז"ל שכתב מלין במקום שאין שם איש משמע דאכלהו קאי בין אאשה בין אערל ובערל ליכא פלוגתא בין רב ור"י לומר שיש צדדין לומר דהלכה כרב ואפ"ה כתב רבינו ז"ל דאין מלין [אלא] במקום שאין שם איש אלא ודאי שמ"ש כן רבינו ז"ל הוא מדברי הרי"ף ז"ל שאף שכתב דהלכה כר"י כתב במקום שאין שם איש אלמא במקום שיש שם איש אין האשה מלה מהיות טוב הוא הדין בערל אף שאין בו מחלוקת מ"מ כיון שיש שם איש מהול כשר לא ימול הערל כן נ"ל. ונראה דמ"ש הרב בעל פר"ח ז"ל אהני לן למ"ש הכלבו משם ה"ר יצחק והמרדכי בפ' ר' אליעזר דמילה בשם הסמ"ק דאשה לא תמול וכתב מרן ז"ל בב"י דאפשר דלכתחלה קאמר. ולי נראה דס"ל כמ"ש התוס' ז"ל דאף דבעלמא רב ור"י הלכה כר"י מ"מ הכא הלכה כרב דר"י הנשיא קאי כוותיה ומשו"ה פסק דאשה לא תמול והיינו אפי' דליכא גברא יהודאה דידע לממהל.

בן ידיד שם

ועבד ואשה וקטן מלין במקום שאין שם איש. כתב מרן דהוא ממ"ש הרי"ף הילכך היכא דליכא גברא וכו' אלמא שצריך לחזור אחר איש אלו דבריו ועיין מ"ש הרב פר"ח ז"ל ועיין להרב המרכבת. ולענ"ד נראה דהר"ב פר"ח ז"ל בא לתת טעם להרי"ף ורבינו דמצריכין לכתחילה איש אבל אינו חולק על מרן במ"ש דהוא ממה שכתב הרי"ף ז"ל וכו' דודאי רבינו כהרי"ף ס"ל אך נראה כהלכתא בלא טעמא מאחר דקי"ל כר' יוחנן דאפילו לכתחילה אשה כשרה ונתן טעם לזה הפר"ח ז"ל ומאי קושיא. וקושיתו הראשונה לא ירדתי לעומקה ואי כונתו היא דהרי"ף היה לו לבאר דבריו לענ"ד לק"מ דמה היה לו להרי"ף להשמיענו עוד די והותר במה שכתב דודאי טעמו הוא דאיכא צד לפסוק כרב וכדברי התוס' ואל"כ מאיזה טעם כתב כן וקושיתו השנית נמי אינה קושיא כלל דשיטת דברי רבינו כך הם הכל כשרים למול ואפילו ערל ושם הפסיק הענין והדר קאמר ועבד ואשה וקטן מלין במקום שאין שם איש ולא קאי גם לערל אלא לעבד ואשה וקטן דוקא קאי דעבד וקטן ילפי מאשה וכדברי מרן ועל שלשתן קאמר דהיינו בדליכא איש וכן מוכרח דבבא אחרת היא מדחזר וכתב מלין דהכי היה לו לומר בקיצור הכל כשרין למול ואפילו ערל ועבד ואשה וקטן במקום שאין שם איש ומה חזר ואמר מלין אלא ודאי דבבא אחרת היא ולא קאמר במקום שאין שם איש אלא בעבד ואשה וקטן דוקא וכדברי הרי"ף ז"ל וק"ל.

דברי ירמיהו שם

הכל כשרין למול ואפי' ערל ועבד ואשה וקטן מלין במקום שאין שם איש אבל גוי לא ימול כלל ואם מל אינו צריך לחזור ולמול שניה. אפי' ערל וכו' עי' מ"ש לעיל בס"פ הקדום ומ"ש במקום שאין שם איש וכו' עי' מ"ש לעיל פ"א ה"ב עיי"ש והנה לעיל בשלא מדעתו כתבתי משום דעכ"פ שליחות בעי שיהיה כמותו וכאלו עשהו הוא אבל כאן קטן שפיר לאו בר שליחות וגוי לכתחילה לא י"ל מה"ט אבל אשה ועבד יקשה:
וי"ל כיון דאין האשה בחיוב מילה ועיין מ"ש לעיל בפ"א ה"א אם הוי עכ"פ כשאר ישראל כשאין כאן אב ובי"ד וכנראה מדברי רבינו כאן דלא הוי בחיוב כשאר ג"כ ומשו"ה טוב יותר איש אף שאינו האב דעכ"פ עושה המצוה המחויב בה אבל בשליחות י"ל דהוי כאלו עשהו האב. ולפמ"ש בפרי מגדים בפתיחה כוללת לאו"ח ח"ג אות כ"ח דערבות שיהיה בכלל חיוב שיהיה שייך שליחות דכל שאינו מחויב לא שייך שליחות וא"כ אשה שאין שייכות בה לא שייכא שליחות וי"ל מה"ט אף דמצוה עלה כמו האחר מ"מ שליחות לא שייך מה"ט משום דאין שייכות בה. ומ"ש רבינו אפילו קטן עיין בקצה"ח בסי' שפ"ב ס"ק ב' עיי"ש: