Golus Mitzrayim - Punishment or Opportunity
1 א
(יג) וַיֹּ֣אמֶר לְאַבְרָ֗ם יָדֹ֨עַ תֵּדַ֜ע כִּי־גֵ֣ר ׀ יִהְיֶ֣ה זַרְעֲךָ֗ בְּאֶ֙רֶץ֙ לֹ֣א לָהֶ֔ם וַעֲבָד֖וּם וְעִנּ֣וּ אֹתָ֑ם אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה׃
(13) And He said to Abram, “Know well that your offspring shall be strangers in a land not theirs, and they shall be enslaved and oppressed four hundred years;
2 ב

השאלה הט"ו בסבת גלות מצרים...

והנה במסכת נדרים באו על זה שלש דעות.

האחד לר' אבהו אמר מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו ר"י שנה מפני שעשה אנגריאה בתלמידי חכמים שנאמר וירק את חניכיו ילידי ביתו.

והב' לר' שמואל מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה שנאמר במה אדע כי אירשנה.

והג' לר' יוחנן שאמר מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה מלבא תחת כנפי השכינה שנאמר תן לי הנפש והרכוש קח לך.

והנה הדעות האלה כלם... כבר יכללם ספק עצום

והוא שאברהם שחטא לא נענש כלל כמ"ש ואתה תבא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה ונענש עליו הדור השלישי והד' מיוצאי חלציו על לא חמס בכפיו ועל כיוצא בזה נאמר אבות יאכלו בוסר ושיני בנים תקהינה.

ואמנם מה שאמרה תורה פוקד עון אבות על בנים הוא לבד בחטא ע"ג וכשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם לא ע"צ העונש שיענשו בנים בעון אביהם שלא נכשלו הם בו.

...והנה (הרמב"ם) {צ"ל רמב"ן} הביא בזה דעת רביעי ...

והנה ישיגהו הספק הקודם שיהיו בני אברהם שלא חטאו נענשים בחטא אביהם ולא נענש החוטא עצמו

3 ג

במה אדע כי אירשנה. רז״ל אמרו (נדרים לב) בעבור שאמר אברם במה אדע נענש בידוע תדע והשכל ימאן לקבל דרוש זה שיסבלו בניו עונש גדול כזה בעבור האות ששאל אברם, ואברם עצמו לא קבל שום עונש ושיני בניו תקהינה.

4 ד

ואחרוני החכמים מהמחברים הביאו בזה דעת חמשי והם הר"ן והר' חסדאי תלמידו בספרו אור ה' שכתב הר"ן

שלא היה גלות מצרים על חטא כלל ...

הצד השוה של שני הרבנים האלה הוא שהיה גלות מצרים חסד והטבה לישראל ולא עונש על חטא כלל.

וגם זה איננו שוה לי כי היה יסוד הדעת הזה שזכר הר"ן מסופק מאד

וכבר ארז"ל אין מיתה בלא חטא ואין יסורים בלא עון.

וכתב הרב המורה בפכ"ד ח"ב שזהו דעת האמיתי א"א חלופו.

וגם הרמב"ן בשער הגמול אשר לו מרחיק מאד שיבואו יסורין בלא עון

והנסיון שטוען הרב שהוא מענין היסורין כבודו במקומו מונח

אינו כן כי מה שימנה בכלל הנסיון הוא מה שלא יצא לפעל הרע והיסורין אבל שיהיו מעותדים לצאת ולא יצאו כענין העקדה

ואפילו שנודה זה ביסורי האיש הפרטי שיבואו להטיב לו באחריתו באמת אין ראוי להאמינו באומה אחת שתבא לידי גלות וענוי גדול בלא עון קודם.

ועוד יקשה לשני הרבנים יחד כי אם היה גלות מצרים גזרת השם לטובתם של ישראל מבלי חטא ועון לא היה נחשב לחסד אלהי שהוציאם מהגלות ההוא כי אם הוא ית' ברצונו הגלם למצרים על לא חמס בכפם היה עול גדול שלא יוציאם משם ואע"פ שנאמר שהגלם כדי להטיבם באחריתם הנה אין ראוי שיחשב החסד בהוציאם משם כי אם בהטיב אותם אחרי שהוציאם והנה התורה הפלאתה החסד הזה שעשה ית' עם ישראל בהוציאם ממצרים ויחסתו אל זכות האבות כמ"ש כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך וגו' או הנסה אלהים וגו' ותחת כי אהב וגו'. ועוד כי הנה התורה זכרה שהוליכם במדבר למען ענותם לנסותם להטיבם באחריתם אבל לא זכרה בשום מקום שהגלם במצרים לענותם ולנסותם להטיבם באחריתם ...

5 ה

אָמַר רָבָא, וְאִיתֵּימָא רַב חִסְדָּא: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּסּוּרִין בָּאִין עָלָיו — יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה׳״. פִּשְׁפֵּשׁ וְלֹא מָצָא — יִתְלֶה בְּבִטּוּל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ״.

וְאִם תָּלָה וְלֹא מָצָא — בְּיָדוּעַ שֶׁיִּסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה הֵם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה׳ יוֹכִיחַ״.

Previously, the Gemara discussed suffering that results from one’s transgressions. The Gemara shifts the focus and discusses suffering that does not result from one’s transgressions and the suffering of the righteous. Rava, and some say Rav Ḥisda, said: If a person sees that suffering has befallen him, he should examine his actions. Generally, suffering comes about as punishment for one’s transgressions, as it is stated: “We will search and examine our ways, and return to God” (Lamentations 3:40). If he examined his ways and found no transgression for which that suffering is appropriate, he may attribute his suffering to dereliction in the study of Torah. God punishes an individual for dereliction in the study of Torah in order to emphasize the gravity of the issue, as it is stated: “Happy is the man whom You punish, Lord, and teach out of Your law” (Psalms 94:12). This verse teaches us that his suffering will cause him to return to Your law.
6 ו
יסורין של אהבה – הקב"ה מייסרו בעוה"ז בלא שום עון כדי להרבות שכרו בעולם הבא יותר מכדי זכיותיו:
Sufferings are chasttenings of love: God makes people suffer in the this world even if they are free of sin in order to increase their reward in the world to come - so that they will receive more than their actions merit.
7 ז

ואם יאמר האומר הנה אנחנו רואים מקצת צדיקים לא יזדמן להם טרפם אלא אחרי העמל והיגיעה ורבים מאנשי העברות בשלוה וחייהם בטוב ובנעימים.

... ויש שיהיה על דרך התמורה בעולם הבא כמו שכתוב (דברים ח טז) להיטבך באחריתך.

If one asks: Behold we see some tzadikim (very righteous people) which do not receive their livelihood except after hard and strenuous toil, while many transgressors are at ease, living a good, pleasant life?
8 ח

... ועוד שכל דבר האסור מלכלך הנפש ומטמא אותה דכתיב "ונטמאתם בם" לפיכך נקרא השוגג חוטא אף על פי כן אין השוגג ראוי להענש בגיהנם ובאר שחת אלא שהוא צריך מירוק מאותו עון וליקדש וליטהר ממנו כדי שיהא ראוי למעלה ההוגנת למעשיו הטובים בעולם הבא לפיכך חס הקדוש ברוך הוא על עמו ועל חסידיו ונתן להם קרבנות להתכפר בהן השגגות וכשאין בית המקדש קיים משלח עליהם יסורין למרק אותן השגגות ולהתכפר ביסורין כדי להיותן נקיים לעולם הבא כשם שהקרבנות אהבה וחמלה על ישראל כך יסורין הללו אהבה וחמלה על האדם אבל מכל מקום אפילו יסורין אלו לכפרה הן באים.

9 ט

... ואנחנו נאמין שכל אלה הענינים האנושיים הם כפי הדין והאלוה - חלילה לו מעול - לא יענוש אחד ממנו אלא המחויב והראוי לעונש. זהו הכתוב ב'תורת משה רבנו' כי הכל נמשך אחר הדין.

ועל זה הדעת נמשכו דברי המון חכמינו - שאתה תמצאם אומרים בבאור "אין מיתה בלא חטא ולא יסורין בלא עוון" ואמרו "במדה שאדם מודד - בה מודדין לו" וזה - לשון ה'משנה'....

ואמרו "כל האומר קודשא בריך הוא ותרן הוא יתותרן מעוהי; אלא מאריך אפיה וגבי דיליה"; ואמרו "אינו דומה מצווה ועושה למי שאינו מצווה ועושה" - ובארו שהוא - אף על פי שלא צווה - 'נותנים לו שכרו'; - ועל זה העיקר נמשכו כל דבריהם.

ובאה בדברי ה'חכמים' תוספת אחת שלא באה במה שכתוב ב'תורה' - והוא מאמר קצתם "יסורין של אהבה" - והוא שלפי זה הדעת אפשר שיחולו באדם מכות ללא פשע קודם אבל להרבות גמולו. ....

ואין פסוק ב'תורה' לזה הענין;...

The different theories are now fully explained to you; everything in the varying human affairs is due to chance, according to Aristotle, to the Divine Will alone according to the Ashariyah, to Divine Wisdom according to the Mu’tazilites, to the merits of man according to our opinion. It is therefore possible, according to the Ashariyah, that God inflicts pain on a good and pious man in this world, and keeps him for ever in fire, which is assumed to rage in the world to come, they simply say it is the Will of God. The Mu’tazilites would consider this as injustice, and therefore assume that every being, even an ant, that is stricken with pain [in this world], has compensation for it, as has been mentioned above; and it is due to God's Wisdom that a being is struck and afflicted in order to receive compensation. We, however, believe that all these human affairs are managed with justice; far be it from God to do wrong, to punish any one unless the punishment is necessary and merited. It is distinctly stated in the Law, that all is done in accordance with justice; and the words of our Sages generally express the same idea. They clearly say: "There is no death without sin, no sufferings without transgression." (B. T. Shabbath, 55a.) Again, "The deserts of an are meted out to him in the same measure which he himself employs." (Mish. Sotah, 1:7.) These are the words of the Mishnah. Our Sages declare it wherever opportunity is given, that the idea of God necessarily implies justice; that He will reward the most pious for all their pure and upright actions, although no direct commandment was given them through a prophet; and that He will punish all the evil deeds of men, although they have not been prohibited by a prophet, if common sense warns against them, as e.g., injustice and violence. Thus our Sages say: "God does not deprive any being of the full reward [of its good deed]" (B. T. Pes. 118a) again, "He who says that God remits part of a punishment;, will be punished severely; He is long-suffering, but is sure to exact payment." (B. T. Baba K. 50a.) Another saying is this: "He who has received a commandment and acts accordingly is not like him who acts in the same manner without being commanded to do so" (B. T. Kidd. 31a); and it is distinctly added that he who does a good thing without being commanded, receives nevertheless his reward. The same principle is expressed in all sayings of our Sages. But they contain an additional doctrine which is not found in the Law; viz., the doctrine of "afflictions of love," as taught by some of our Sages. According to this doctrine it is possible that a person be afflicted without having previously committed any sin, in order that his future reward may be increased; a view which is held by the Mu’tazilites, but is not supported by any Scriptural text. Be not misled by the accounts of trials, such as "God tried Abraham" (Gen. 22:1); "He afflicted thee and made thee hungry," etc. (Deut. 8:3); for you will hear more on this subject later on (chap. xxiv.). Our Law is only concerned with the relations of men; but the idea that irrational living beings should receive a reward, has never before been heard of in our nation: the wise men mentioned in the Talmud do not notice it; only some of the later Geonim were pleased with it when they heard it from the sect of the Mu’tazilites, and accepted it.
10 י

אמר רב אמי אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון....

ושמע מינה יש מיתה בלא חטא ויש יסורין בלא עון
​​​​​​​ותיובתא דרב אמי תיובתא

The Gemara continues its discussion of punishment in general and the relationship between a person’s actions and the punishments meted out against him in particular: Rav Ami said: There is no death without sin; were a person not to sin, he would not die. And there is no suffering without iniquity.
11 יא

ופירש בה"ג דאין לומר במשפט דקיימא לן בפ' במה בהמה יוצאה (שבת דף נה:) דיש מיתה בלא חטא ויש יסורין בלא עון ומיהו בכך אין למחקו:

12 יב
וש"מ יש מיתה בלא חטא ויש יסורים בלא עון - ואע"ג דבמאי דקאמר אין יסורין בלא עון לא איתותב:
13 יג

דע שיש מרבותינו החלוקין בזו המידה יש מהם מי שאומר "אין מיתה בלא חטא ולא יסורין בלא עוון" (שבת נה א)

ונדחו בדבריו בגמרא ב"אין מיתה בלא חטא" שיש מהן שמתו בעטיו שלנחש הקדמוני והוא חטאו שלאדם הראשון שנגזרה מיתה עליו ועל תולדותיו בשביל חטאו כעניין שנאמר בעלי ובביתו
אבל ב"אין יסורין בלא עוון" לא נדחו דבריו

ואם תאמר שנדחו בכל
אבל המיתה והיסורין באין על חטא שקדם לאב כמו עטיו של נחש שהזכיר המקשה אבל אין מיתה ויסורין חינם לעולם

ואמרו בברכות (ז א') בקש משה להודיעו דרכיו ונתן לו שנאמר "הודיעני נא את דרכיך" אמר לפניו רבונו שלעולם מפני מה יש צדיק וטוב לו צדיק ורע לו רשע וטוב לו רשע ורע לו אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה צדיק וטוב לו צדיק גמור צדיק ורע לו צדיק שאינו גמור רשע וטוב לו רשע שאינו גמור רשע ורע לו רשע גמור
וזה העניין על הדרך שפירשנו למעלה בפרעון קצת העוונות בעולם הזה לזכותן לגמרי או להאבידו לעולם הבא

ולשון אחר אמרו צדיק וטוב לו צדיק בן צדיק צדיק ורע לו צדיק בן רשע וכו'

14 יד

ואמר בגמרא ופליגא דרבי מאיר דתנא משמיה דרבי מאיר שלא נתנו לו למשה זה המידה שנאמר "וחנותי את אשר אחון" אף על פי שאינו הגון "וריחמתי את אשר ארחם" אף על פי שאינו הגון כלומר שאינו הגון לדעת בני אדם לומר שלא נמסרה המידה הזו לדעתו של אדם

15 טו

ויש מרבותינו אומרים והוא דעת רבי מאיר בברייתא שהזכרנו אף על פי שהמידות הללו הם כמו שסברנו ומקצת בני אדם נדונין בהם

אבל עדיין יש צדיקים גמורים מתיסרין שלא כך בדרך המידות הללו ורשעים גמורים שיושבין שאנן ושקט בעולם

ואלו הן תוכחותיו שלאיוב הצדיק שבאו יסורין עליו שלא על חטא כפי דעתו וכפי מה שנאמר עליו בעניין השטן שלא הוזכר עליו חטא כלל אלא "החינם ירא איוב אלהים" וגמר העניין
ואם נאמר באיוב שום עלילה או נחפש בענינו שמץ דבר מכל מקום הוא שואל על הצדיק הגמור מכל צד שבאו עליו יסורין ומת בהן ואבד שמו על לא חמס בכפיו היאך יתכן זה בדרך ה'

ודבר זה אין לו תשובה לדעת הבריות אלא לדעתו של אל דעות יתברך

כך אמרו חכמים (מנחות כ"ט ב') ברבי עקיבה שהראה אותו הקדוש ברוך הוא למשה רבנו במראות הנבואה ואמר לפניו רבונו שלעולם הראיתני תורתו הראני שכרו ראה שחותכים בשרו במקולין אמר לפניו רבונו שלעולם זו תורה וזו שכרה אמר לו שתוק על עצמך כך עלה במחשבה לפני

רצו חכמים לומר שאין מיתתו שלרבי עקיבה ביסורין הללו ראויה לנכות לו ממנו מיעוט מעשים רעים לפי שהיה צדיק גמור כל ימיו אלא שהעניין נעלם וכך עלה במחשבת בעל המחשבות יתברך חפצו ורצונו ...

16 טז

והספירה הזאת נקראת מחשבה, ....ואין מי שיוכל להתבונן בהם

17 יז

ועתה הט אוזנך ושמע מה שאפשר לך לשמוע בדבר זה: כל מקום שנאמר בו עלה במחשבה הוא לשון שתוק כי השערים ננעלו לפניך בדבר זה, שהרי סתום וחתום בחדר העליון שאין כל בריה יכולה ליכנס בה, והוא חדר המחשבה העמוקה הנקראת רצון באין גבול, לכן בלום פיך מלדבר.

וזהו שאמר בעניין רבי עקיבא, בעניין מראית משה רבינו עליו השלום כשראה שהיו סורקין את בשרו ואמר: זו תורה וזו שכרה. אמר לו: שתוק שכך עלה במחשבה כלומר, שאלתך אינה במקום שתוכל להשיג בה דבר, אלא שתוק. ומה טעם? שהרי כך עלה במחשבה. הרי היא במקום שאינך יכול לעלות לה, ...

עתה מסרנו בידך כלל גדול לכל מקום שתמצא 'כך עלה במחשבה', כי הדברים סתומים ואין כל בריה יכולה להתבונן בהם ...

על כיוצא בזה נאמר: מאד עמקו מחשבותיך (תהלים צב, ו).

ובדבר זה נאחז עניין רשע וטוב לו צדיק ורע לו, ...

וזהו מה ששאל משה רבינו עליו השלום להשיג הדבר בצפיית המחשבה ונעלם ממנו, והיתה התשובה אליו: וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם (שמות לג, יט). ואין דבר זה ידוע לשום נברא, ...

18 יח

מעשה באדם אחד שירד מגליל העליון ונשכר אצל בעל הבית

The Sages taught in a baraita: One who judges another favorably is himself judged favorably. And there was an incident involving a certain person who descended from the Upper Galilee and was hired to work for a certain homeowner in the South for three years.On the eve of the Day of Atonement, he said to the homeowner: Give me my wages, and I will go and feed my wife and children. The homeowner said to him: I have no money. He said to him: In that case, give me my wages in the form of produce. He said to him: I have none. The worker said to him: Give me my wages in the form of land. The homeowner said to him: I have none. The worker said to him: Give me my wages in the form of animals. He said to him: I have none. The worker said to him: Give me cushions and blankets. He said to him: I have none. The worker slung his tools over his shoulder behind him and went to his home in anguish.
19 יט

מעשה באדם אחד שירד מגליל העליון ונשכר אצל בעל הבית אחד בדרום שלש שנים ערב יום הכפורים
אמר לו תן לי שכרי ואלך ואזון את אשתי ובני
​​​​​​​אמר לו אין לי מעות אמר לו תן לי פירות אמר לו אין לי תן לי קרקע אין לי תן לי בהמה אין לי תן לי כרים וכסתות אין לי הפשיל כליו לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש

לאחר הרגל נטל בעל הבית שכרו בידו ועמו משוי שלשה חמורים אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים והלך לו לביתו אחר שאכלו ושתו נתן לו שכרו

אמר לו בשעה שאמרת לי תן לי שכרי ואמרתי אין לי מעות במה חשדתני אמרתי שמא פרקמטיא בזול נזדמנה לך ולקחת בהן ובשעה שאמרת לי תן לי בהמה ואמרתי אין לי בהמה במה חשדתני אמרתי שמא מושכרת ביד אחרים בשעה שאמרת לי תן לי קרקע ואמרתי לך אין לי קרקע במה חשדתני אמרתי שמא מוחכרת ביד אחרים היא ובשעה שאמרתי לך אין לי פירות במה חשדתני אמרתי שמא אינן מעושרות ובשעה שאמרתי לך אין לי כרים וכסתות במה חשדתני אמרתי שמא הקדיש כל נכסיו לשמים

אמר ליה העבודה כך היה הדרתי כל נכסי בשביל הורקנוס בני שלא עסק בתורה וכשבאתי אצל חבירי בדרום התירו לי כל נדרי ואתה כשם שדנתני לזכות המקום ידין אותך לזכות

After the festival of Sukkot, the homeowner took the worker’s wages in his hand, along with a burden that required three donkeys, one laden with food, one laden with drink, and one laden with types of sweets, and went to the worker’s home. After they ate and drank, the homeowner gave him his wages.
20 כ

ומעשה ברבי עקיבא בן יוסף שהיה מושכר אצל רבי אליעזר בן הורקנוס ועשה עמו שלש שנים כשבא ליפטר ממנו בערב יום הכפורים ... אמר לו העבודה כך היה הורקנוס בני לא היה עוסק בתורה והקדשתי כל נכסיי לשמים כדי שיעסוק בתורה עד שבאתי אצל חכמים והתירו את נדרי ...אלא כשם שדנתני לכף זכות כך ידינוך מן השמים לכף זכות

21 כא

שכיר ומנו רבי עקיבא כדמפורש בשאלתות ואיז ספק שאירע זה בזמן שהיה עם הארץ ויש ללמוד מהאי עובדא כמה צניע ומעלי הוה גם בעת ההיא שככה היה דן לכף זכות על כל דבר ודבר את בעל הבית גם האמתלא האחרונה שהקדיש מטלטליו לשמים

22 כב
אמנם שמעו אלי ותחי נפשכם. דעו כי מה שעלה במחשבה מחשבה קיימת, ומתחילה אקדים מה שאמרו רבותינו ז"ל (ב"ר כ, כד) כי הקב"ה מדקדק יותר עם הצדיקים מהשאר ומדקדק עמהם כחוט השערה, כי כל הקרב הקרוב ביותר למלך מלכי המלכים הקב"ה צריך להיות ביותר מזוכך ומקודש ומטוהר. כי אינו דומה הנכנס בחצר המלך, לנכנס בהיכל המלך. ואינו דומה הנכנס בהיכל המלך, להנוגע ברגלי המלך. ואינו דומה הנוגע ברגלי המלך, להנוגע במלך בגופו. וכן יש כמה וכמה מעלות זו על גב זו אשר תמיד כשרוצה לעלות למעלה יותר גדולה צריך להיות מדוקדק ומזוכך ביותר שלא יהיה בו שמץ פגם אפילו קצת מהקצת, וכהא דתנינן בחגיגה (יח, ב) בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, ובגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה, ובגדי אוכלי תרומה כו', וכבר הארכתי בדרוש הזה במקום אחר:
However, I believe there is a different dimension to the statement quoted, one that permits us to view all the thoughts of G–d as being "alive and well," none having been abandoned. We must understand first the dictum of our sages that G–d is far more exacting with the righteous when He examines their conduct than He is with ordinary individuals. He is described as being so exacting with them that He will measure the thickness of an individual hair. (Yevamot 121). The closer one wants to be to the king, the more refined one has to be. If a person wishes to be close to the King of Kings, to be at home not only in His courtyard but in His palace, he must measure up to higher than ordinary standards. There are numerous steps a person ascends before sitting at the feet of G–d's throne; the more he has ascended the closer his conduct is examined. Chagigah 18b puts this concept into a halachic framework. The Talmud states that the garment of an עם הארץ, an average person, is considered as afflicted with טומאת מדרס (an impurity imparted by a person who suffers from a seminal flux by sitting on a mat, for instance), in his relations with people whose normal status is that of פרושים, a category of people who carefully refrain from contact with ritual impurity. The garments of these פרושים, on the other hand, are considered as afflicted with the same degree of ritual impurity when they come in contact with people whose level of ritual purity is such that they are permitted to eat תרומה, i.e. parts of the harvest allocated to the Priests. The garments of those priests who are of the level of ritual purity that permits them to eat תרומה in turn, are still considered as afflicted with the same degree of impurity when they come into contact with things that could only be consumed within the precincts of the Temple. This only illustrates that just as "ritual purity" is a relative term, so the term צדיקים, is also relative.
23 כג
ועל כן בני עליה הזוכים למדריגות עליות הנשמה לפני ולפנים בסוד התורה הקדומה בסוד ישראל עלה במחשבה, ועלו הם בני עליה אשר שורש נשמתם בסוד המחשבה העליונה, הם מדוקדקים בקו הדין ביותר, ויותר מרוב העולם שמדריגתם למטה מהם, ואצלם נשאר בחינת עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין כי הם עולים שם, על כן הם תמיד מדוקדקים במדת הדין:
One of the thoughts of G–d prior to the creation of the universe focused on those select human beings that would become בני עליה. With such people G–d could afford to be more exacting than with the rest of mankind. As far as they were concerned, G–d had no reason to reconsider creation of a universe dominated by the attribute of Justice. G–d intended the תורה הקדומה for that very category of people.
24 כד
וזה מה שאמר בראשית ברא אלהים, ופירשו מתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין, אין הכוונה מתחלה עלה כך ואחר כך נשתנה ח"ו. אלא הכוונה תיבת בתחילה הוא פירוש על תיבת בראשית, שכוונתו הוא על שורש הדברים, כי השורש הוא התחלה להתפשטות ממנו, והשורש הוא בנסתר ובנעלם. ואחר כך הגילוי הוא ההתפשטות מהשורש. ואמר בתחילה, כלומר אותן בני עליה שמדרגתם הוא בהשורש הנעלם שהוא הראשית והתחילה, דהיינו סוד עלה במחשבה, אצלם הוא מדת הדין להיותם מדוקדקים בדין אפילו כחוט השערה. וכן השיב הקב"ה (מנחות כט, ב) על ר' עקיבא שנידון במדת הדין הקשה, ואמר הקב"ה שתוק כך עלה במחשבה. התשובה הזו אינה דחייה כמובן לפום ריהטא, רק היא תשובה נכונה מהש"י אשר גילה סוד הענין. ואמר הקב"ה שתוק, כי זה העונש לו לרוב מעלתו, כי מדריגתו היא שעלה במחשבה כך היא רוממות נשמתו, על כן נידון במדת הדין, אף על חטא קל שעשה נידון כאיש אחר על חמור שבחמורות:
The meaning of מתחלה עלה במחשבה לברא את העולם במדת הדין, does not mean that G–d thought something at the beginning, and then changed His mind, G–d forbid; it means that G–d was concerned with the root of things, the שורש. The root is the "beginning," from which all other developments evolve. The root is in a domain concealed from us, נעלם. It is the beginning of any further expansion. Things become visible from that point on. G–d was able to apply the מדת הדין to those people whose soul was rooted in the שרש, the hidden domain since they possessed the חיה and יחידה dimension of soul. This approach also explains the answer G–d is reported to have given to Moses to whom He had shown a vision of the life and death of Rabbi Akiva, and who questioned how G–d could allow such a man to be tortured to death (Menachot 29). The words G–d reportedly used were שתוק, כך עלה במחשבה לפני , "Be silent so it suits My plan." Normally, we understand this answer as a warning not to question G–d's ways when these seem beyond our understanding. However, this is not what G–d meant to convey by this answer. G–d simply explained that people such as Rabbi Akiva who are part of the בני עליה can be judged by higher standards than ordinary people, and therefore G–d applied the מדת הדין when judging them.
25 כה
וְדָבָר זֶה מִדַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה הוּא. שֶׁבִּזְמַן שֶׁתָּבוֹא צָרָה וְיִזְעֲקוּ עָלֶיהָ וְיָרִיעוּ יֵדְעוּ הַכּל שֶׁבִּגְלַל מַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים הוּרַע לָהֶן כַּכָּתוּב (ירמיה ה כה) "עֲוֹנוֹתֵיכֶם הִטּוּ" וְגוֹ'. וְזֶה הוּא שֶׁיִּגְרֹם לָהֶם לְהָסִיר הַצָּרָה מֵעֲלֵיהֶם:
2 And this thing is from the ways of repentance. For when a trouble comes and they yell out about it and sound [trumpets], everyone will know that it was because of their evil deeds that this bad was done to them. As it is stated (Jeremiah 5:25), "It is your iniquities that have diverted, etc." And this is what will cause them to remove the trouble from upon them.
26 כו
אֲבָל אִם לֹא יִזְעֲקוּ וְלֹא יָרִיעוּ אֶלָּא יֹאמְרוּ דָּבָר זֶה מִמִּנְהַג הָעוֹלָם אֵרַע לָנוּ וְצָרָה זוֹ נִקְרָה נִקְרֵית. הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ אַכְזָרִיּוּת וְגוֹרֶמֶת לָהֶם לְהִדַּבֵּק בְּמַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים. וְתוֹסִיף הַצָּרָה צָרוֹת אֲחֵרוֹת. הוּא שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (ויקרא כו כז) "וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי" (ויקרא כו כח) "וְהָלַכְתִּי גַּם אֲנִי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי". כְּלוֹמַר כְּשֶׁאָבִיא עֲלֵיכֶם צָרָה כְּדֵי שֶׁתָּשׁוּבוּ אִם תֹּאמְרוּ שֶׁהִיא קֶרִי אוֹסִיף לָכֶם חֲמַת אוֹתוֹ קֶרִי:
3 But if they do not cry out and sound [trumpets], but rather say, "What has happened to us is the way of the world, and this trouble is merely happenstance" - it is surely the way of cruelty, and it causes them to stick to their bad deeds. And the trouble will add other troubles. About this is it written in the Torah (Leviticus 26: 27-28), "but walk arbitrarily with Me. Then I will (also) walk arbitrarily with you in fury." That is to say, "When I will bring upon you troubles - if you will say that it is arbitrary, I will increase the fury of this arbitrariness."
27 כז

יסורין לצדיקים לטובת דורם או לטובת כל העולם: ... ואמנם ע״פ שרש זה נסדר שיגיעו צרות ויסורין לאיש צדיק ויהיה זה לכפרת דורו והנה מחיוב הצדיקים הוא לקבל באהבה היסורין שיזדמנו לו לתועלת דורו כמו שהיה מקבל באהבה היסורין שהיו ראוים לו מצד עצמו ובמעשה הזה מטיב לדורו שמכפר עליו והוא עצמו מתעלה עילוי גדל שנעשה מן הראשים בקיבוץ בני העה״ב וכמ״ש.

ואולם מזה הסוג עצמו ימצא עוד מין אחר יותר גבוה במעלתו מאותו שזכרנו. וזה כי מה שזכרנו הוא שילקה הצדיק על בני דורו שהיו ראוים לעונש גדול מאד וקרובים לכליה או לאבדון והוא ביסורין מכפר עליהם ומצילם בעה״ז ומועיל להם גם לעה״ב.

אמנם יש עוד יסורין שניתנים לחסידים היותר גדולים המושלמים כבר בעצמם והם לעזור למה שצריך לכל גלגולי ההנהגה שיגיעו אל הסוף שהוא השלימות ופי׳‎ הענין כי הנה מצד הסדר הא׳‎ שהוסדר לנהגת העולם וגלגוליו כבר היה צריך לאדם שיסבול קצת צער לשיגיע הוא וכל העולם עמו אל השלימות והוא מה שהיה מתילד ונמשך מהעלם אורו ית׳‎ והסתר פניו שהושם לא׳‎ מיסודות עניני מצבו של אדם כמש״ל.

וכ״ש אחרי שרבו הקלקולים בעולם מצד חטאים על חטאים גדולים ועצומים שנעשו בו הנה נתרבה יותר ההסתר ונעלם הטוב ונמצא העולם ובריותיו במצב שפל ורע

וצריך עכ״פ שע״י גלגולים שתגלגל חכמתו הנפלאה בעולם יגיעו הדברים אל תיקון ומעיקרם של גלגולים הוא שיקבלו בני האדם עונשים כדי רשעתם עד שתמצא מה״ד מפויסת ואולם סידר האדון ב״ה שהשלימים וחשובים יוכלו לתקן בעד אחרים וכמ״ש ותפגע בהם מדה״ד תחת פגעה בכלל העולם ואמנם כיון שהם בעצמם שלימים וראוים לטוב שהם מתיסרין רק בעבור האחרים ודאי שתתפיס מדה״ד במועט בהם כמרובה בחוטאים עצמם ולא עוד אלא שעי״ז זכותם נוסף וכחם מתחזק וכ״ש יכולים לתקן את אשר עיותו האחרים והיינו כי לא די שיתקנו למה שבבני דורם אלא גם לענין כל מה שנתקלקל העולם מאז נהיו בו חטאים ועד עתה ובודאי שאלה יהיו אח״כ בקיבוץ השלימים ראשי הראשונים והיותר קרובים אליו ית״ש.

Afflictions to the righteous for the good of their generation or for the good of all the world: However besides all of this, there is another matter that follows from the two parts of [divine] direction that we mentioned - the personal and the communal. And that is that the Supreme Wisdom surely looked down upon all that was fit to be present for the improvement of the species from which It would make a group of the perfected ones that we mentioned above, and saw that it would be very good for them, that there be power in some of them to help others and benefit them. [This] means that the matter not be absolute, that only one who comes to perfection from his own ability be from those counted in the group of those in the world to come. Rather even one whose actions have brought him [to a point] that, if he were to be accompanied by someone else more worthy than him, he could benefit from perfection - can enter into this category. However he will be on the lowest level, which is the level of one dependent upon his fellow. And it comes out that the only one to be completely pushed off from perfection is the one who is not fit to enjoy from it - not on account of himself and not on account of being accompanied by someone else. And through this, salvation is more plentiful, and more [individuals] benefit. However those that benefit and cause others to benefit are certainly greater in the group, and will be the leaders. And those that need to be accompanied by them will be subservient to them and will require them. And in order that there be a place for this great refinement, [God] connected the individuals, one with the other, from the beginning. And this is the matter of "All of Israel are guarantors for one another," that they, may their memory be blessed, mentioned (Shevuot 39a). For through this, they are surely found to be connected with each other, and not [be in a situation of] each person separated for himself. And surely the good trait is always greater; such that since they are [punished], one for the other, with sin; all the more so does one effect the other with merit. However, according to this principle, it is set up that troubles and afflictions may come to a righteous man, and it be as atonement for his generation. And behold the righteous are obligated to lovingly accept the afflictions that are prepared for them for the benefit of their generation, as one of them would lovingly accept the afflictions that would be fit for him on his own account. And with this action, he benefits his generation; since he atones for it. And he himself ascends a great deal, as he is made into one of the leaders of the group of those who will be in the world to come, as we have mentioned. However in this very same category, there is another one of even greater stature than the one we [just] mentioned. And that is because the one we mentioned is when the righteous man be struck for the people of his generation who were fit for a very great punishment and they were close to annihilation or destruction; so he atones for them with his afflictions and saves them in this world and helps them also in the world to come. However there are other afflictions that are given to the greatest of the pious who have already perfected themselves. And they are to help that which is necessary for all of the processes of the direction [of the world] to reach their end - which is perfection. And the explanation of the matter is that surely from the angle of the original arrangement that was designed for the direction of the world and its processes, there was already a need for man to suffer a little pain, in order for him - along with all of the world - to reach perfection. And that is what arises and proceeds as a result of the concealment of His light, may He be blessed, and the hiding of His countenance which He set down as one of the foundations of the conditions of man's state, as we have written earlier. And all the more is this so once corruptions proliferated in the world - from the perspective of sins upon great and enormous sins that were done in it - such that hiddenness increased and the good was concealed. And it comes out that the world and its creatures are in a lowly and bad state. And it is nevertheless necessary that through the processes that His amazing Wisdom unfurled, matters reach their refinement. And among the fundamental processes is that men should receive punishments according to their evil [deeds] until the [divine] trait of justice is satisfied. However the Master, blessed be He, arranged that the perfect and important ones could repair [matters] for the sake of others, as we have written; and that the trait of justice would strike them instead of striking the whole world. Nevertheless, since they themselves are perfect and are only being afflicted for the sake of others, it is certain that the trait of justice will be satisfied with a little from them in the place of much from the sinners themselves. Moreover, through this, their merit increases and their power is strengthened. And all the more so are they able to 'repair that which others have twisted.' So not only will they repair what is from the people of their generation, but will also [do so] for all that the world has been corrupted - from when there were [first] sins upon it, up until now. And they will certainly afterwards be the heads of the leaders in the group of the perfected, and the closest ones to Him, may He be blessed.
28 כח

.... כי אדרבא, כבר זכרנו מאמר הכתוב למעלה למשלי ג, כד), "ואוהבו שחרו מוסר"; וכתיב (עמוס ג, ב), "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונתיכם", וכמו שאמרו ז"ל (ע"ז ד ע"א)

שהקב"ה נפרע מישראל מעט מעט, שלא ירבה עליהם הרע, שיצטרכו להיות מתמעטים ח"ו, אלא אדרבא, רוצה הוא בתיקונם וכמו שביארנו:

29 כט
והיינו דאמר רבא מאי דכתיב (איוב ל, כד) אך לא בעי ישלח יד אם בפידו להן שוע אמר להן הקב"ה לישראל כשאני דן את ישראל אין אני דן אותם כעובדי כוכבים דכתיב (יחזקאל כא, לב) עוה עוה עוה אשימנה וגו' אלא אני נפרע מהן כפיד של תרנגולת
And this is the same as that which Rava says: What is the meaning of that which is written: “Surely none shall put forth his hand to a ruinous heap, neither because of these things shall help come in one’s calamity [befido]” (Job 30:24)? The Holy One, Blessed be He, says to the Jewish people: When I judge the Jewish people, I do not judge them as I judge the nations of the world. When judging the nations of the world, I punish them for all of their transgressions together, as it is written: “A ruin, a ruin, a ruin, will I make it, this also shall be no more” (Ezekiel 21:32). Rather, I punish the Jewish people like the pecking [kefid] of a hen, which picks up only a tiny amount each time it pecks.
30 ל
אמרו ליה לימא לן את אמר להו אמשול לכם משל למה"ד לאדם שנושה משני בנ"א אחד אוהבו ואחד שונאו אוהבו נפרע ממנו מעט מעט שונאו נפרע ממנו בבת אחת
The heretics said to Rabbi Abbahu: In that case, you should tell us the meaning of this verse. Rabbi Abbahu said to them: I will relate a parable to you. To what is this matter comparable? It is comparable to a person who lends money to two people, one of whom is his beloved, and the other one is his enemy. In the case of his beloved, he collects the debt from him little by little, whereas in the case of his enemy he collects the debt from him all at once. So too, with regard to the Jewish people, God punishes them for each transgression as it occurs, so that they should not receive one severe punishment on a single occasion.
31 לא
והיינו נמי דאמר רבא - שהקב"ה דן עובדי כוכבים בדקדוק: