ונתתיך לאור גוים רוצה לומר גם נתתי לך מעלה אחרת והיא שתהיה אור לגוים ליעד שובם אל ה' וקבלתם אמונתו להיות ישועתי עד קצה הארץ
וְהַהַקְדָּמָה הָרְבִיעִית, הַהוֹדָאָה כִּי לַמְּצִיאוּת מַדְרֵגוֹת עֶלְיוֹנוֹת וְתַחְתּוֹנוֹת, וְכָל מַה שֶׁיֵּשׁ לוֹ הֶרְגֵּשׁ וְהַשָּׂגָה וָחוּשׁ, מְעֻלֶּה מֵאֲשֶׁר אֵין לוֹ זֶה, בַּעֲבוּר קוּרְבָתוֹ מִמַּדְרֵגַת הַסִּבָּה הָרִאשׁוֹנָה, אֲשֶׁר הוּא הַשֵׂכֶל בְּעַצְמוֹ, וְכִי הַפָּחוּת שֶׁבַּצֶּמַח יוֹתֵר מְעֻלֶּה בַמַּדְרֵגָה מִן הַמְעֻלֶּה שֶׁבַּמּוֹצָאִים, וְהַפָּחוּת שֶׁבַּבְּהֵמָה יוֹתֵר מְעֻלֶּה בַּמַּדְרֵגָה מִן הַמְעֻלֶּה שֶׁבַּצֶּמַח, וְהַפָּחוּת שֶׁבָּאָדָם יוֹתֵר מְעֻלֶּה בַּמַּדְרֵגָה מִן הַמְעֻלֶּה שֶׁבַּבְּהֵמָה. וְכֵן הַפָּחוּת שֶׁבִּבְנֵי תּוֹרַת הָאֱלֹהִים יוֹתֵר מְעֻלֶּה בַּמַּדְרֵגָה מִן הַמְעֻלֶּה שֶׁבָּאֻמּוֹת שֶׁאֵין לָהֶם תּוֹרַת הָאֱלֹהִים, כִּי הַתּוֹרָה שֶׁהִיא מֵאֵת הָאֱלֹהִים מַקְנָה הַנְּפָשׁוֹת מִנְהַג הַמַּלְאָכִים וּתְכוּנָתָם, וְזֶה מַה שֶּׁאֵין מַשִּׂיגִים אוֹתוֹ בְּלִמּוּד. וְהָרְאָיָה עַל זֶה, כִּי הַהַתְמָדָה עַל מַעֲשֵׂה הַתּוֹרָה הַהִיא מְבִיאָה אֶל מַדְרֵגַת הַנְּבוּאָה, אֲשֶׁר הִיא הַקְּרוֹבָה שֶׁבַּמַּדְרֵגוֹת הָאֱנוֹשִׁיּוֹת אֶל הָאֱלֹהִים וכו'
(20) THE FOURTH PRINCIPLE expresses the conviction that existing beings are of higher or lower degree. Everything that is possessed of feeling and perception is higher than those creatures which lack the same, since the former are nearer the degree of the Prime Cause which is Reason itself. The lowest plant occupies a higher rank than the noblest mineral, the lowest animal is higher than the noblest plant, and the lowest human being is higher than the noblest animal. Thus the lowest follower of the divine law occupies a higher place than the noblest heathen. For the divine law confers something of the nature of angels on the human mind, a thing which cannot be acquired otherwise. The proof is that prolonged practice of this law leads up to the degree of prophetic inspiration, than which there is no nearer degree to God for man. A froward monotheist is, therefore, preferable to the pagan, because the divine law empowered him to lead an angelic life and to reach the degree of angels, though it has become sullied and defaced by his frowardness. Some traces will always remain, and the fire of his longing for it is not quite extinguished. If he had his own choice, he would prefer to remain untutored, just as a sick and pain-plagued person would not prefer to be a horse, or fish, or bird, which, though happy and free from pain, is far removed from reason which brings near to the divine degree.
(א) מן הענינים העמוקים שבהנהגתו ית׳ הוא ענין ישראל ואומות העולם שמצד טבע האנושי נראה היותם שוים באמת ומצד עניני התורה הם שונים שינוי גדול ונבדלים כמינים מתחלפים לגמרי. וכו'
(1) From the deepest matters in His direction [of the world], may He be blessed, is that matter of Israel and the [other] nations of the world. For from the angle of man's nature they truly appear to be the same; but from the angle of the Torah, they are completely and greatly different - distinct like two completely differing species.
(יג) וְלֹא שֵׁבֶט לֵוִי בִּלְבַד אֶלָּא כָּל אִישׁ וְאִישׁ מִכָּל בָּאֵי הָעוֹלָם אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אוֹתוֹ וֶהֱבִינוֹ מַדָּעוֹ לְהִבָּדֵל לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְעָבְדוֹ לְדֵעָה אֶת ה' וְהָלַךְ יָשָׁר כְּמוֹ שֶׁעֲשָׂהוּ הָאֱלֹהִים וּפָרַק מֵעַל צַוָּארוֹ עַל הַחֶשְׁבּוֹנוֹת הָרַבִּים אֲשֶׁר בִּקְּשׁוּ בְּנֵי הָאָדָם הֲרֵי זֶה נִתְקַדֵּשׁ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים וְיִהְיֶה ה' חֶלְקוֹ וְנַחֲלָתוֹ לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים וְיִזְכֶּה לוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה דָּבָר הַמַּסְפִּיק לוֹ כְּמוֹ שֶׁזָּכָה לַכֹּהֲנִים לַלְוִיִּם. הֲרֵי דָּוִד עָלָיו הַשָּׁלוֹם אוֹמֵר (תהילים טז ה) "ה' מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי":
(13) Not only the tribe of Levi, but each well-informed thinking person whose spirit moves him to devote himself to the service of the Lord, to know the Lord, and has walked uprightly after casting off his neck the yoke of many a cunning wile that men contrived, is indeed divinely consecrated, and the Lord will forever and ever be his portion. God will provide sufficiently for his needs, as he did for the priests and the Levites. David, may he rest in peace, declared: "The Lord is my allotted portion and my cup; thou holdest my lot" (Psalm 16:5).
A quote from R' Aharon Lichtenstein זצ"ל from the article "The State of Jewish Belief"
“Chosenness, as we understand it, resides in our covenantal relationship with God, rather than in any inherent superiority. We are both burdened and privileged to represent Hashem and Torah… We do not boast of our prowess. We lay no claim to aboriginal merit. Rather, we humbly thank God for assigning us a unique destiny, and we strive to fulfill the responsibilities of the covenant which He proffered and we accepted.”
ספר לפניו נעבוד וועד ח
חידוש גדול חידש ללי הרב וולבה ז"ל בענין ברכות השכר... אנחנו חושבים שכיון שאנחנו נהנים מטובותיו של הקב"ה, זה מחייב אותנו להגיד ברכות השחר וברכות הנהנין. אנחנו סוברים שחז"ל תקנו את הברכות כעין תשלום על טובותיו של הקב"ה: כיון שנהנים מאוכל- צריכים לברך, כיון שנהנים מכח הראיה- צריכים לברך, ולכן אנחנו אומרים את כל הברכות כפריעת חוב, וגם משתדלים לצרף קצת מחשבה בפירוש המילים. אומר הרב וולבה שזה לא נכון. חז"ל לא תקנו את הברכות רק כפריעת חוב, אלא כל ברכה ורכה נתקנה כדי ללמד אותנו משהו. הברכות הם לטובתנו- כדי שמכל ברכה נקבל איזה התעוררות באמונה.
תניא היה רבי מאיר אומר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנאמר (דברים י, יב) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך
It is taught in a baraita that Rabbi Meir would say: A person is obligated to recite one hundred blessings every day, as it is stated in the verse: “And now, Israel, what [ma] does the Lord your God require of you” (Deuteronomy 10:12). Rabbi Meir interprets the verse as though it said one hundred [me’a], rather than ma.
ספר יסוד ושורש העבודה שער ב' פרק ד'
לכן ראוי לאדם, לאחר שסיים ברכה א' לא יחטוף לומר תיכף ברכה שני' אלא ימתין ויתן שבח והודאה להבורא ית"ש בענין הברכה שסיים בלב שלם ובדעה מיושבת ואח"כ יתחיל ברכ השני'. ולמשל: ותכף חטף והתחיל ברוך אתה כו' של כי צרכי אם אמר האדם ברכה שעשה לי הברכה המכין מצעדי גבר ולא שיער כלל בלבו ובמחשבתו שבח והודאה להש"ית ע"ז שנתן לו כל צרכו וצרכי ביתו הכי נחשב זה לברכה שלא נתן שבח והודאה להשי"ת ע"ז בלבו כלל, רק שאמר התיבות בשפתיו ע"ז נאמר בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני וכיוצא בכל הכרכות אך לאחר שסיים ברכה א' צריך להמתין מלהתחיל ברכה שני' עד שיתן ג"כ בלבו ובמחשבתו שבח להשי"ת מענין הברכה שסיים ומתוך השבח שבמחשבתו בא לו ג"כ שמחה בלבו ובמחשבתו ע"ז והכל ברגע א'.
ספר נפש שמשון על הסידור עמ' מז
זהו תפקידן של ברכות השחר. ברכות השחר פותחות לנו מעיינות של ברכה בדברים החושיים. מעיינות של עוצמה, של התלהבות, שמעולם לא חשבנו עליהם. שטחים עצומים! מעיינות שנמצאים לידינו בכל רגע של חיינו אבל פשוט אינם מנוצלים... הטבע הוא, שככל שהדברים יותר מפורסמים, יותר פשוטים- השכחה בהם יותר מצויה, זוהי אחת התכונות של העולם. העוצמה נמצאת לפעמים דוקא במקומות הפשוטים והנשכחים. אם נקנה את הכח הזה- את התחושה הברורה שהקב"ה מלווה את כל חיינו- הידיים, הנשמה, הגוף, השכל, העינים וכו'- נרגיש שהקב"ה מחזיק ופוקח את עינינו בכל עת, נרגיש שהקב"ה מחזיק את הפסיעות שלנו על הקרקע המוצקה וכו', זהו היסוד שיביא אותנו לכל המעלות הגדולות ביותר.