(א) וּמִקְנֶ֣ה ׀ רַ֗ב הָיָ֞ה לִבְנֵ֧י רְאוּבֵ֛ן וְלִבְנֵי־גָ֖ד עָצ֣וּם מְאֹ֑ד וַיִּרְא֞וּ אֶת־אֶ֤רֶץ יַעְזֵר֙ וְאֶת־אֶ֣רֶץ גִּלְעָ֔ד וְהִנֵּ֥ה הַמָּק֖וֹם מְק֥וֹם מִקְנֶֽה׃ (ב) וַיָּבֹ֥אוּ בְנֵֽי־גָ֖ד וּבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן וַיֹּאמְר֤וּ אֶל־מֹשֶׁה֙ וְאֶל־אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְאֶל־נְשִׂיאֵ֥י הָעֵדָ֖ה לֵאמֹֽר׃ (ג) עֲטָר֤וֹת וְדִיבֹן֙ וְיַעְזֵ֣ר וְנִמְרָ֔ה וְחֶשְׁבּ֖וֹן וְאֶלְעָלֵ֑ה וּשְׂבָ֥ם וּנְב֖וֹ וּבְעֹֽן׃ (ד) הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֤ה ה' לִפְנֵי֙ עֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל אֶ֥רֶץ מִקְנֶ֖ה הִ֑וא וְלַֽעֲבָדֶ֖יךָ מִקְנֶֽה׃ (ס)
(ג) מַכְלֶלְתָּא וּמַלְבֶּשְׁתָּא וְכוּמְרִין וּבֵית נִמְרִין וּבֵית חוּשְׁבָּנָא וּבַעֲלֵי דְבָבָא וְסִימָא וּבֵית קְבוּרְתָּא דְמשֶׁה וּבְעוֹן
(א) אַף עַל פִּי שֶׁאָדָם שׁוֹמֵעַ כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ כָּל שַׁבָּת בְּצִבּוּר, חַיָּב לִקְרוֹת לְעַצְמוֹ בְּכָל שָׁבוּעַ פָּרָשַׁת אוֹתוֹ הַשָּׁבוּעַ שְׁנַיִם מִקְרָא וְאֶחָד תַּרְגּוּם אֲפִלּוּ עֲטָרוֹת וְדִיבֹן. (בַּמִּדְבָּר לב, ג).
(ב) אִם לָמַד הַפָּרָשָׁה בְּפֵרוּשׁ רַשִׁ''י חָשִׁיב כְּמוֹ תַּרְגּוּם, וִירֵא שָׁמַיִם יִקְרָא תַּרְגּוּם וְגַם פֵּרוּשׁ רַשִׁ''י.
(ג) מִיּוֹם רִאשׁוֹן וָאֵילָךְ חָשׁוּב עִם הַצִּבּוּר.
(ד) מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר שֶׁיַּשְׁלִים אוֹתָהּ קֹדֶם שֶׁיֹּאכַל בְּשַׁבָּת, וְאִם לֹא הִשְׁלִים קֹדֶם אֲכִילָה יַשְׁלִים אַחַר אֲכִילָה עַד הַמִּנְחָה; וְיֵשׁ אוֹמְרִים עַד רְבִיעִי בְּשַׁבָּת; וְיֵשׁ אוֹמְרִים עַד שְׁמִינִי עֲצֶרֶת דְּהַיְנוּ בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה, שֶׁאָז מַשְׁלִימִים הַצִּבּוּר.
(ה) יָכוֹל לִקְרוֹת הַפָּרָשָׁה שְׁנַיִם מִקְרָא וְאֶחָד תַּרְגּוּם בִּשְׁעַת קְרִיאַת הַתּוֹרָה וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קמ''ו.
(ו) מְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת אֵין צְרִיכִים לַחֲזֹר וְלִקְרוֹת הַפָּרָשָׁה בְּשַׁבָּת.
(ז) אֵין צָרִיךְ לִקְרוֹת פָּרָשַׁת יוֹם טוֹב. הַגָּה: וְכֵן אֵין צָרִיךְ לִקְרוֹת הַהַפְטָרוֹת (מָרְדְּכַי ה''ק), וּמִכָּל מָקוֹם נָהֲגוּ לִקְרוֹת הַהַפְטָרָה; וּבְשַׁבָּת שֶׁל חֲתֻנָּה יִקְרָא הַהַפְטָרָה שֶׁל שַׁבָּת וְלֹא שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ (פִּסְקֵי מהרא''י סי' ק''א).
(1) 1) Even though each person hears the Torah reading each week in the public reading, we are obligated to read each parasha twice in the hebrew and once in the Aramaic targum. (Even the cities of Atarot and Divon - Numbers 32:3).
(2) 2) Rashi's commentary shares the status of Targum, and those who fear Heaven will read the parashah with both Rashi's commentary AND the targum.
(3) 3) The first day of the week is considered 'with the congregation.'
(4) 4) The 'choicest' way to perform this commandment is to complete the reading before dinner on Friday night. If you missed out on the opportunity to do so, you have until Mincha. Others say until Wednesday the week afterwards; while others even say you have until Shmini Atzeret (Rem"a: Shmini Atzeret is Simchat Torah. So you are completing the Torah reading with the community).
(5) 5) You can perform shnayim mikra at the time of the public Torah reading.
(6) 6) Teachers do not need to repeat the Torah reading to themselves since they read it during the week to their students.
(7) 7) On festivals there is no need to perform shnayim mikra.(Rem"a: Similarly, there is no need to read their haftara readings. However, there is a prevalent custom to read haftarot on festivals. On the week of a wedding you read the regular haftara, and not 'I will surely rejoice.'
(א) (א) לקרות לעצמו בכל שבוע - היינו שלא יקדים לקרות קודם אותו שבוע וגם לא יאחר דצריך להשלים פרשיותיו עם הצבור וכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו [גמרא]:
(ב) (ב) שנים מקרא - . . . ובענין הקריאה יש דעות בזה בין אחרוני' י"א שיקרא כל פסוק ב"פ ותרגום עליו וי"א שיקרא כל פרשה ב"פ ואח"כ התרגום היינו שיקרא כל פרשה פתוחה או סתומה ב"פ ואח"כ התרגום ובמ"א ובשע"ת מצדדים כדעה ראשונה ובספר מעשה רב איתא שהגר"א נהג לומר התרגום אחר כל פרשה פתוחה או סתומה או אחר מקום שנראה יותר הפסק ענין ודעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד. . . :
(ג) (ג) ודיבן - ר"ל אע"פ שאין בו תרגום וה"ה ראובן ושמעון וכי"ב צריך לקרותו ג"פ ויש מחמירין דבעטרות ודיבן שיש בו תרגום ירושלמי צריך לקרות שם התרגום:
(ד) (ד) בפירוש רש"י - שהוא מפרש את המקרא כמו שמפרש התרגום ויותר ממנו אבל אם קראה בשאר לעז שהוא מפרש רק את המלות לחוד לא יצא י"ח במקום תרגום לפי שהתרגום מפרש כמה דברים שאין להבין מתוך המקרא:
(ה) (ה) חשוב כמו תרגום - וע"כ יוצא במה שקורא שני פעמים מקרא ואחד פירוש רש"י ואותן פסוקים שאין עליהם פירש"י יקרא אותן ג"פ. מי שאינו בר הכי שיבין את פירש"י ראוי לקרות בפירוש התורה שיש בלשון אשכנז בזמנינו כגון ספר צאינה וראינה וכיוצא בו המבארים את הפרשה ע"פ פירש"י ושאר חכמינו ז"ל הבנוים על יסוד התלמוד:
(ו) (ו) תרגום וגם פירש"י - כי התרגום יש לו מעלה שניתן בסיני וגם הוא מפרש כל מלה ומלה ופירש"י יש לו מעלה שהוא מפרש את הענין ע"פ מדרשי חז"ל יותר מהתרגום ובאמת כן ראוי לנהוג לכל אדם שילמוד בכל שבוע הסדרה עם פירש"י לבד התרגום כי יש כמה פרשיות בתורה ובפרט בחלק ויקרא שא"א להבינם כלל ע"י תרגום לחוד . . . לא יקרא התרגום תחלה ואח"כ מקרא אלא יקרא לכתחלה שנים מקרא מקודם ואח"כ תרגום. אם אפשר לו שלא יפסיק בשמו"ת על שום דבר הוא טוב ויפה מאד וכן ראיתי מהמדקדקים עושין כן וכן ראוי לבעל נפש לעשות [שכנה"ג בשם סדר היום וכ"כ ש"א]:
(ז) (ז) מיום ראשון ואילך - כיון שמתחילין במנחתא דשבתא לקרות פרשת שבוע הבא נחשב שוב הקורא כקורא עם הציבור וא"כ מה שכתב המחבר מיום ראשון ואילך לאו דוקא הוא:
(ט) (ט) שישלים אותה וכו' - וכדאיתא במדרש שצוה רבי את בניו אל תאכלו לחם בשבת עד שתגמרו את כל הפרשה. ומ"מ פשוט דאין לעכב מחמת זה האכילה עד אחר חצות וכדלקמן בסימן רפ"ח דזהו רק מצוה בעלמא ולכתחלה מהנכון אם לא קרא שנים מקרא ואחד תרגום בע"ש להשכים בשבת בבקר ולקרא השמו"ת קודם הליכתו לבהכ"נ [כן איתא באור זרוע ריש הלכות שבת וכ"מ בתר"י ריש ברכות ע"ש]:
(י) (י) עד המנחה - דממנחה ולמעלה מתחילין הצבור לקרות פרשת שבוע הבא:
(יא) (יא) עד רביעי בשבת - דג' ימים הראשונים שייכין עדיין קצת לשבת שעבר וכדלקמן בסימן רצ"ט ס"ו לגבי הבדלה לכן בדיעבד יכול להשלים:
(יב) (יב) עד שמיני עצרת - היינו בא"י ששם עושין שמ"ע רק יום אחד וגומרין הציבור אז הס"ת ולכך בדיעבד מקרי עד יום ההוא משלים פרשיותיו עם הציבור אבל לכתחלה לכו"ע לא יאחר יותר מיום השבת:
(יד) (יד) בשעת קה"ת - . . . ומ"מ נראה דלקרוא בלחש מלה במלה עם הש"ץ אין להחמיר בזה כיון שמכוין אז גם לשמוע כל תיבה מפי הש"ץ והמ"א הביא שם בשם מטה משה דלכתחלה נכון לעשות כן וכ"כ כמה אחרונים:
(יח) (יח) אין צריך - ר"ל שאין צריך לקרות לעצמו שמו"ת דהא כבר קרא כל התורה מדי שבת בשבתו וביום הו"ר יקרא שמו"ת פרשת וזאת הברכה ואם קרא ביום שמ"ע לא הפסיד [שע"ת]:
(יט) (יט) נהגו לקרות ההפטרה - טעם המנהג שמא יקראוהו למחר למפטיר ויהא בקי ורגיל בה משא"כ בפרשיות של יו"ט ששם החזן הוא הקורא [מ"א]: