(א) וַיְהִי֙ כִּֽי־זָקֵ֣ן יִצְחָ֔ק וַתִּכְהֶ֥יןָ עֵינָ֖יו מֵרְאֹ֑ת וַיִּקְרָ֞א אֶת־עֵשָׂ֣ו ׀ בְּנ֣וֹ הַגָּדֹ֗ל וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ בְּנִ֔י וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו הִנֵּֽנִי׃ (ב) וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּה־נָ֖א זָקַ֑נְתִּי לֹ֥א יָדַ֖עְתִּי י֥וֹם מוֹתִֽי׃ (ג) וְעַתָּה֙ שָׂא־נָ֣א כֵלֶ֔יךָ תֶּלְיְךָ֖ וְקַשְׁתֶּ֑ךָ וְצֵא֙ הַשָּׂדֶ֔ה וְצ֥וּדָה לִּ֖י צידה [צָֽיִד׃] (ד) וַעֲשֵׂה־לִ֨י מַטְעַמִּ֜ים כַּאֲשֶׁ֥ר אָהַ֛בְתִּי וְהָבִ֥יאָה לִּ֖י וְאֹכֵ֑לָה בַּעֲב֛וּר תְּבָרֶכְךָ֥ נַפְשִׁ֖י בְּטֶ֥רֶם אָמֽוּת׃ (ה) וְרִבְקָ֣ה שֹׁמַ֔עַת בְּדַבֵּ֣ר יִצְחָ֔ק אֶל־עֵשָׂ֖ו בְּנ֑וֹ וַיֵּ֤לֶךְ עֵשָׂו֙ הַשָּׂדֶ֔ה לָצ֥וּד צַ֖יִד לְהָבִֽיא׃ (ו) וְרִבְקָה֙ אָֽמְרָ֔ה אֶל־יַעֲקֹ֥ב בְּנָ֖הּ לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֤ה שָׁמַ֙עְתִּי֙ אֶת־אָבִ֔יךָ מְדַבֵּ֛ר אֶל־עֵשָׂ֥ו אָחִ֖יךָ לֵאמֹֽר׃ (ז) הָבִ֨יאָה לִּ֥י צַ֛יִד וַעֲשֵׂה־לִ֥י מַטְעַמִּ֖ים וְאֹכֵ֑לָה וַאֲבָרֶכְכָ֛ה לִפְנֵ֥י יקוק לִפְנֵ֥י מוֹתִֽי׃ (ח) וְעַתָּ֥ה בְנִ֖י שְׁמַ֣ע בְּקֹלִ֑י לַאֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י מְצַוָּ֥ה אֹתָֽךְ׃ (ט) לֶךְ־נָא֙ אֶל־הַצֹּ֔אן וְקַֽח־לִ֣י מִשָּׁ֗ם שְׁנֵ֛י גְּדָיֵ֥י עִזִּ֖ים טֹבִ֑ים וְאֶֽעֱשֶׂ֨ה אֹתָ֧ם מַטְעַמִּ֛ים לְאָבִ֖יךָ כַּאֲשֶׁ֥ר אָהֵֽב׃ (י) וְהֵבֵאתָ֥ לְאָבִ֖יךָ וְאָכָ֑ל בַּעֲבֻ֛ר אֲשֶׁ֥ר יְבָרֶכְךָ֖ לִפְנֵ֥י מוֹתֽוֹ׃ (יא) וַיֹּ֣אמֶר יַעֲקֹ֔ב אֶל־רִבְקָ֖ה אִמּ֑וֹ הֵ֣ן עֵשָׂ֤ו אָחִי֙ אִ֣ישׁ שָׂעִ֔ר וְאָנֹכִ֖י אִ֥ישׁ חָלָֽק׃ (יב) אוּלַ֤י יְמֻשֵּׁ֙נִי֙ אָבִ֔י וְהָיִ֥יתִי בְעֵינָ֖יו כִּמְתַעְתֵּ֑עַ וְהֵבֵאתִ֥י עָלַ֛י קְלָלָ֖ה וְלֹ֥א בְרָכָֽה׃ (יג) וַתֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אִמּ֔וֹ עָלַ֥י קִלְלָתְךָ֖ בְּנִ֑י אַ֛ךְ שְׁמַ֥ע בְּקֹלִ֖י וְלֵ֥ךְ קַֽח־לִֽי׃ (יד) וַיֵּ֙לֶךְ֙ וַיִּקַּ֔ח וַיָּבֵ֖א לְאִמּ֑וֹ וַתַּ֤עַשׂ אִמּוֹ֙ מַטְעַמִּ֔ים כַּאֲשֶׁ֖ר אָהֵ֥ב אָבִֽיו׃ (טו) וַתִּקַּ֣ח רִ֠בְקָה אֶת־בִּגְדֵ֨י עֵשָׂ֜ו בְּנָ֤הּ הַגָּדֹל֙ הַחֲמֻדֹ֔ת אֲשֶׁ֥ר אִתָּ֖הּ בַּבָּ֑יִת וַתַּלְבֵּ֥שׁ אֶֽת־יַעֲקֹ֖ב בְּנָ֥הּ הַקָּטָֽן׃ (טז) וְאֵ֗ת עֹרֹת֙ גְּדָיֵ֣י הָֽעִזִּ֔ים הִלְבִּ֖ישָׁה עַל־יָדָ֑יו וְעַ֖ל חֶלְקַ֥ת צַוָּארָֽיו׃ (יז) וַתִּתֵּ֧ן אֶת־הַמַּטְעַמִּ֛ים וְאֶת־הַלֶּ֖חֶם אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑תָה בְּיַ֖ד יַעֲקֹ֥ב בְּנָֽהּ׃ (יח) וַיָּבֹ֥א אֶל־אָבִ֖יו וַיֹּ֣אמֶר אָבִ֑י וַיֹּ֣אמֶר הִנֶּ֔נִּי מִ֥י אַתָּ֖ה בְּנִֽי׃ (יט) וַיֹּ֨אמֶר יַעֲקֹ֜ב אֶל־אָבִ֗יו אָנֹכִי֙ עֵשָׂ֣ו בְּכֹרֶ֔ךָ עָשִׂ֕יתִי כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ אֵלָ֑י קֽוּם־נָ֣א שְׁבָ֗ה וְאָכְלָה֙ מִצֵּידִ֔י בַּעֲב֖וּר תְּבָרֲכַ֥נִּי נַפְשֶֽׁךָ׃ (כ) וַיֹּ֤אמֶר יִצְחָק֙ אֶל־בְּנ֔וֹ מַה־זֶּ֛ה מִהַ֥רְתָּ לִמְצֹ֖א בְּנִ֑י וַיֹּ֕אמֶר כִּ֥י הִקְרָ֛ה יקוק אֱלֹקֶ֖יךָ לְפָנָֽי׃ (כא) וַיֹּ֤אמֶר יִצְחָק֙ אֶֽל־יַעֲקֹ֔ב גְּשָׁה־נָּ֥א וַאֲמֻֽשְׁךָ֖ בְּנִ֑י הַֽאַתָּ֥ה זֶ֛ה בְּנִ֥י עֵשָׂ֖ו אִם־לֹֽא׃ (כב) וַיִּגַּ֧שׁ יַעֲקֹ֛ב אֶל־יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו וַיְמֻשֵּׁ֑הוּ וַיֹּ֗אמֶר הַקֹּל֙ ק֣וֹל יַעֲקֹ֔ב וְהַיָּדַ֖יִם יְדֵ֥י עֵשָֽׂו׃ (כג) וְלֹ֣א הִכִּיר֔וֹ כִּֽי־הָי֣וּ יָדָ֗יו כִּידֵ֛י עֵשָׂ֥ו אָחִ֖יו שְׂעִרֹ֑ת וַֽיְבָרְכֵֽהוּ׃ (כד) וַיֹּ֕אמֶר אַתָּ֥ה זֶ֖ה בְּנִ֣י עֵשָׂ֑ו וַיֹּ֖אמֶר אָֽנִי׃ (כה) וַיֹּ֗אמֶר הַגִּ֤שָׁה לִּי֙ וְאֹֽכְלָה֙ מִצֵּ֣יד בְּנִ֔י לְמַ֥עַן תְּבָֽרֶכְךָ֖ נַפְשִׁ֑י וַיַּגֶּשׁ־לוֹ֙ וַיֹּאכַ֔ל וַיָּ֧בֵא ל֦וֹ יַ֖יִן וַיֵּֽשְׁתְּ׃ (כו) וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו יִצְחָ֣ק אָבִ֑יו גְּשָׁה־נָּ֥א וּשְׁקָה־לִּ֖י בְּנִֽי׃ (כז) וַיִּגַּשׁ֙ וַיִּשַּׁק־ל֔וֹ וַיָּ֛רַח אֶת־רֵ֥יחַ בְּגָדָ֖יו וַֽיְבָרֲכֵ֑הוּ וַיֹּ֗אמֶר רְאֵה֙ רֵ֣יחַ בְּנִ֔י כְּרֵ֣יחַ שָׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר בֵּרֲכ֖וֹ יקוק׃ (כח) וְיִֽתֶּן־לְךָ֙ הָאֱלֹקִ֔ים מִטַּל֙ הַשָּׁמַ֔יִם וּמִשְׁמַנֵּ֖י הָאָ֑רֶץ וְרֹ֥ב דָּגָ֖ן וְתִירֹֽשׁ׃ (כט) יַֽעַבְד֣וּךָ עַמִּ֗ים וישתחו [וְיִֽשְׁתַּחֲו֤וּ] לְךָ֙ לְאֻמִּ֔ים הֱוֵ֤ה גְבִיר֙ לְאַחֶ֔יךָ וְיִשְׁתַּחֲוּ֥וּ לְךָ֖ בְּנֵ֣י אִמֶּ֑ךָ אֹרְרֶ֣יךָ אָר֔וּר וּֽמְבָרֲכֶ֖יךָ בָּרֽוּךְ׃ (ל) וַיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֨ר כִּלָּ֣ה יִצְחָק֮ לְבָרֵ֣ךְ אֶֽת־יַעֲקֹב֒ וַיְהִ֗י אַ֣ךְ יָצֹ֤א יָצָא֙ יַעֲקֹ֔ב מֵאֵ֥ת פְּנֵ֖י יִצְחָ֣ק אָבִ֑יו וְעֵשָׂ֣ו אָחִ֔יו בָּ֖א מִצֵּידֽוֹ׃ (לא) וַיַּ֤עַשׂ גַּם־הוּא֙ מַטְעַמִּ֔ים וַיָּבֵ֖א לְאָבִ֑יו וַיֹּ֣אמֶר לְאָבִ֗יו יָקֻ֤ם אָבִי֙ וְיֹאכַל֙ מִצֵּ֣יד בְּנ֔וֹ בַּעֲב֖וּר תְּבָרֲכַ֥נִּי נַפְשֶֽׁךָ׃ (לב) וַיֹּ֥אמֶר ל֛וֹ יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו מִי־אָ֑תָּה וַיֹּ֕אמֶר אֲנִ֛י בִּנְךָ֥ בְכֹֽרְךָ֖ עֵשָֽׂו׃ (לג) וַיֶּחֱרַ֨ד יִצְחָ֣ק חֲרָדָה֮ גְּדֹלָ֣ה עַד־מְאֹד֒ וַיֹּ֡אמֶר מִֽי־אֵפ֡וֹא ה֣וּא הַצָּֽד־צַיִד֩ וַיָּ֨בֵא לִ֜י וָאֹכַ֥ל מִכֹּ֛ל בְּטֶ֥רֶם תָּב֖וֹא וָאֲבָרֲכֵ֑הוּ גַּם־בָּר֖וּךְ יִהְיֶֽה׃ (לד) כִּשְׁמֹ֤עַ עֵשָׂו֙ אֶת־דִּבְרֵ֣י אָבִ֔יו וַיִּצְעַ֣ק צְעָקָ֔ה גְּדֹלָ֥ה וּמָרָ֖ה עַד־מְאֹ֑ד וַיֹּ֣אמֶר לְאָבִ֔יו בָּרֲכֵ֥נִי גַם־אָ֖נִי אָבִֽי׃ (לה) וַיֹּ֕אמֶר בָּ֥א אָחִ֖יךָ בְּמִרְמָ֑ה וַיִּקַּ֖ח בִּרְכָתֶֽךָ׃ (לו) וַיֹּ֡אמֶר הֲכִי֩ קָרָ֨א שְׁמ֜וֹ יַעֲקֹ֗ב וַֽיַּעְקְבֵ֙נִי֙ זֶ֣ה פַעֲמַ֔יִם אֶת־בְּכֹרָתִ֣י לָקָ֔ח וְהִנֵּ֥ה עַתָּ֖ה לָקַ֣ח בִּרְכָתִ֑י וַיֹּאמַ֕ר הֲלֹא־אָצַ֥לְתָּ לִּ֖י בְּרָכָֽה׃ (לז) וַיַּ֨עַן יִצְחָ֜ק וַיֹּ֣אמֶר לְעֵשָׂ֗ו הֵ֣ן גְּבִ֞יר שַׂמְתִּ֥יו לָךְ֙ וְאֶת־כָּל־אֶחָ֗יו נָתַ֤תִּי לוֹ֙ לַעֲבָדִ֔ים וְדָגָ֥ן וְתִירֹ֖שׁ סְמַכְתִּ֑יו וּלְכָ֣ה אֵפ֔וֹא מָ֥ה אֶֽעֱשֶׂ֖ה בְּנִֽי׃ (לח) וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו אֶל־אָבִ֗יו הַֽבְרָכָ֨ה אַחַ֤ת הִֽוא־לְךָ֙ אָבִ֔י בָּרֲכֵ֥נִי גַם־אָ֖נִי אָבִ֑י וַיִּשָּׂ֥א עֵשָׂ֛ו קֹל֖וֹ וַיֵּֽבְךְּ׃ (לט) וַיַּ֛עַן יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֑יו הִנֵּ֞ה מִשְׁמַנֵּ֤י הָאָ֙רֶץ֙ יִהְיֶ֣ה מֽוֹשָׁבֶ֔ךָ וּמִטַּ֥ל הַשָּׁמַ֖יִם מֵעָֽל׃ (מ) וְעַל־חַרְבְּךָ֣ תִֽחְיֶ֔ה וְאֶת־אָחִ֖יךָ תַּעֲבֹ֑ד וְהָיָה֙ כַּאֲשֶׁ֣ר תָּרִ֔יד וּפָרַקְתָּ֥ עֻלּ֖וֹ מֵעַ֥ל צַוָּארֶֽךָ׃ (מא) וַיִּשְׂטֹ֤ם עֵשָׂו֙ אֶֽת־יַעֲקֹ֔ב עַל־הַ֨בְּרָכָ֔ה אֲשֶׁ֥ר בֵּרֲכ֖וֹ אָבִ֑יו וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו בְּלִבּ֗וֹ יִקְרְבוּ֙ יְמֵי֙ אֵ֣בֶל אָבִ֔י וְאַֽהַרְגָ֖ה אֶת־יַעֲקֹ֥ב אָחִֽי׃ (מב) וַיֻּגַּ֣ד לְרִבְקָ֔ה אֶת־דִּבְרֵ֥י עֵשָׂ֖ו בְּנָ֣הּ הַגָּדֹ֑ל וַתִּשְׁלַ֞ח וַתִּקְרָ֤א לְיַעֲקֹב֙ בְּנָ֣הּ הַקָּטָ֔ן וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו הִנֵּה֙ עֵשָׂ֣ו אָחִ֔יךָ מִתְנַחֵ֥ם לְךָ֖ לְהָרְגֶֽךָ׃ (מג) וְעַתָּ֥ה בְנִ֖י שְׁמַ֣ע בְּקֹלִ֑י וְק֧וּם בְּרַח־לְךָ֛ אֶל־לָבָ֥ן אָחִ֖י חָרָֽנָה׃ (מד) וְיָשַׁבְתָּ֥ עִמּ֖וֹ יָמִ֣ים אֲחָדִ֑ים עַ֥ד אֲשֶׁר־תָּשׁ֖וּב חֲמַ֥ת אָחִֽיךָ׃ (מה) עַד־שׁ֨וּב אַף־אָחִ֜יךָ מִמְּךָ֗ וְשָׁכַח֙ אֵ֣ת אֲשֶׁר־עָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ וְשָׁלַחְתִּ֖י וּלְקַחְתִּ֣יךָ מִשָּׁ֑ם לָמָ֥ה אֶשְׁכַּ֛ל גַּם־שְׁנֵיכֶ֖ם י֥וֹם אֶחָֽד׃ (מו) וַתֹּ֤אמֶר רִבְקָה֙ אֶל־יִצְחָ֔ק קַ֣צְתִּי בְחַיַּ֔י מִפְּנֵ֖י בְּנ֣וֹת חֵ֑ת אִם־לֹקֵ֣חַ יַ֠עֲקֹב אִשָּׁ֨ה מִבְּנֽוֹת־חֵ֤ת כָּאֵ֙לֶּה֙ מִבְּנ֣וֹת הָאָ֔רֶץ לָ֥מָּה לִּ֖י חַיִּֽים׃
(1) When Isaac was old and his eyes were too dim to see, he called his older son Esau and said to him, “My son.” He answered, “Here I am.” (2) And he said, “I am old now, and I do not know how soon I may die. (3) Take your gear, your quiver and bow, and go out into the open and hunt me some game. (4) Then prepare a dish for me such as I like, and bring it to me to eat, so that I may give you my innermost blessing before I die.” (5) Rebekah had been listening as Isaac spoke to his son Esau. When Esau had gone out into the open to hunt game to bring home, (6) Rebekah said to her son Jacob, “I overheard your father speaking to your brother Esau, saying, (7) ‘Bring me some game and prepare a dish for me to eat, that I may bless you, with the LORD’s approval, before I die.’ (8) Now, my son, listen carefully as I instruct you. (9) Go to the flock and fetch me two choice kids, and I will make of them a dish for your father, such as he likes. (10) Then take it to your father to eat, in order that he may bless you before he dies.” (11) Jacob answered his mother Rebekah, “But my brother Esau is a hairy man and I am smooth-skinned. (12) If my father touches me, I shall appear to him as a trickster and bring upon myself a curse, not a blessing.” (13) But his mother said to him, “Your curse, my son, be upon me! Just do as I say and go fetch them for me.” (14) He got them and brought them to his mother, and his mother prepared a dish such as his father liked. (15) Rebekah then took the best clothes of her older son Esau, which were there in the house, and had her younger son Jacob put them on; (16) and she covered his hands and the hairless part of his neck with the skins of the kids. (17) Then she put in the hands of her son Jacob the dish and the bread that she had prepared. (18) He went to his father and said, “Father.” And he said, “Yes, which of my sons are you?” (19) Jacob said to his father, “I am Esau, your first-born; I have done as you told me. Pray sit up and eat of my game, that you may give me your innermost blessing.” (20) Isaac said to his son, “How did you succeed so quickly, my son?” And he said, “Because the LORD your God granted me good fortune.” (21) Isaac said to Jacob, “Come closer that I may feel you, my son—whether you are really my son Esau or not.” (22) So Jacob drew close to his father Isaac, who felt him and wondered. “The voice is the voice of Jacob, yet the hands are the hands of Esau.” (23) He did not recognize him, because his hands were hairy like those of his brother Esau; and so he blessed him. (24) He asked, “Are you really my son Esau?” And when he said, “I am,” (25) he said, “Serve me and let me eat of my son’s game that I may give you my innermost blessing.” So he served him and he ate, and he brought him wine and he drank. (26) Then his father Isaac said to him, “Come close and kiss me, my son”; (27) and he went up and kissed him. And he smelled his clothes and he blessed him, saying, “Ah, the smell of my son is like the smell of the fields that the LORD has blessed. (28) “May God give you Of the dew of heaven and the fat of the earth, Abundance of new grain and wine. (29) Let peoples serve you, And nations bow to you; Be master over your brothers, And let your mother’s sons bow to you. Cursed be they who curse you, Blessed they who bless you.” (30) No sooner had Jacob left the presence of his father Isaac—after Isaac had finished blessing Jacob—than his brother Esau came back from his hunt. (31) He too prepared a dish and brought it to his father. And he said to his father, “Let my father sit up and eat of his son’s game, so that you may give me your innermost blessing.” (32) His father Isaac said to him, “Who are you?” And he said, “I am your son, Esau, your first-born!” (33) Isaac was seized with very violent trembling. “Who was it then,” he demanded, “that hunted game and brought it to me? Moreover, I ate of it before you came, and I blessed him; now he must remain blessed!” (34) When Esau heard his father’s words, he burst into wild and bitter sobbing, and said to his father, “Bless me too, Father!” (35) But he answered, “Your brother came with guile and took away your blessing.” (36) [Esau] said, “Was he, then, named Jacob that he might supplant me these two times? First he took away my birthright and now he has taken away my blessing!” And he added, “Have you not reserved a blessing for me?” (37) Isaac answered, saying to Esau, “But I have made him master over you: I have given him all his brothers for servants, and sustained him with grain and wine. What, then, can I still do for you, my son?” (38) And Esau said to his father, “Have you but one blessing, Father? Bless me too, Father!” And Esau wept aloud. (39) And his father Isaac answered, saying to him, “See, your abode shall enjoy the fat of the earth And the dew of heaven above. (40) Yet by your sword you shall live, And you shall serve your brother; But when you grow restive, You shall break his yoke from your neck.” (41) Now Esau harbored a grudge against Jacob because of the blessing which his father had given him, and Esau said to himself, “Let but the mourning period of my father come, and I will kill my brother Jacob.” (42) When the words of her older son Esau were reported to Rebekah, she sent for her younger son Jacob and said to him, “Your brother Esau is consoling himself by planning to kill you. (43) Now, my son, listen to me. Flee at once to Haran, to my brother Laban. (44) Stay with him a while, until your brother’s fury subsides— (45) until your brother’s anger against you subsides—and he forgets what you have done to him. Then I will fetch you from there. Let me not lose you both in one day!” (46) Rebekah said to Isaac, “I am disgusted with my life because of the Hittite women. If Jacob marries a Hittite woman like these, from among the native women, what good will life be to me?”
שאלות: מה ראה יצחק לברך את עשו דוקא ולא את יעקב, וכי לא ידע שעשו איש שדה ויעקב איש תם, ומה ראתה רבקה להשתדל כל כך להסיר הברכה מעשו, ועוד הכי לא היה אפשר לברך את שני הבנים, ויעקב ברך את מנשה ואת אפרים ואת כל בניו, ואיך תחול הברכה על יעקב אחר שכוונת יצחק היה על עשו, וכל הענין הזה שלבש יעקב בגדי עשו ויצחק אמר הקול קול יעקב והידים ידי עשו, שכפי הנראה מספור התורה היה ענין שנעשה בהשגחת יקוק יפלא מאד, ומדוע לא הגיע ליצחק הערה מאת יקוק שיברך את יעקב. מ"ש אולי ימושני אבי, למה לא חשש להכרת הקול, ומ"ש רבקה עלי קללתך, וכי יכול אדם לקחת על עצמו קללת חברו. יצחק אמר תחלה כמסתפק מי הוא ואמר הקול קול יעקב ויברכהו, ואח"כ חזר ושאל האתה זה בני עשו, ואמר שנית ויברכהו. למה ברכו בטובות גשמיות ולא בברכת אברהם כמו שברכו בשלח אותו פדנה ארם. בחרדה שחרד יצחק מי אפוא ולמה אמר גם ברוך יהיה. עשו שאל תחלה ברכני גם אני אבי ואח"כ אמר הלא אצלת לי ברכה ואח"כ אמר הברכה אחת היא לך אבי, ולא נודע מה חדש בכל שאלה, ולמה לא אמר לו יצחק תיכף מה שאמר לבסוף הן גביר שמתיו לך וכו', ואחר שלבסוף ברך את עשו הנה משמני הארץ יהי' מושבך, היה לו לברכו כן תיכף, ולא היה שנאה בין האחים כשהיה מברך את שניהם:
Questions:
1. Why did Yitzchak want to specifically bless Esav? Didn't he know that Esave was a "man of the field" and Ya'akov was an "ish tam"?
2. Why did Rivka try so hard to remove the bracha from Esav?
3. Couldn't Yitzchak have blessed both of them (like Ya'akov did for Ephraim and Menashe)?
4. How does the bracha end up applying on Ya'akov when Yitzchak intended it for Esav?
5. The whole "dress up/hakol kol Ya'akov" is very strange; it seems that the type of Hashem's involvement here is very strange.
6. Why doesn't Hashem tell Yitzchak that he should be blessing Ya'akov not Esav?
7. Why isn't Ya'akov concerned that Yitzchak will recognize his voice?
8. What does "your curse is on me" (Rivka) mean--can one person take the curse that is given to another?
9. Why does Yitzchak question Ya'akov twice?
10. Why does Yitzchak give physical brachot rather than the brachot of Avraham?
11. Why was Yitzchak so terrified (when he began to realize what had happened) and why did he add "and he should also be blessed"?
12. Why does Esav beg 3 times for Yitzchak to bless him (in 3 different ways)--what is unique about each request?
13. Why didn't Yitzchak give Esav his bracha right away? (Why did it take a few pesukim?)
14. Why did Yitzchak reveal what had happened??? He could have avoided all the hatred if he had just blessed Esav and not said anything??
Below is a beautiful mini-essay by the Malbim that sounds more like Rav Kook. In it, he talks about how the goal of Creation is to to develop the man who is "tzadik and tov." This near-perfect person is very, very rare, and it is clear that not everyone can be at this level or is even capable of this. We can't all be nevi'im or talmidei chachamim or kohanim. That is why there are so many different people, each with his own strengths and talents; the job of each of us is to serve Hashem, and, somehow, to support those very special people.
ויהי כי זקן יצחק. הנה תכלית בריאת העולם היא כדי שימצא איש צדיק וטוב אשר תלוה אליו ההשגחה האלהית ויהיה מעון לשכינת יקוק בארץ, כמ"ש כי זה כל האדם כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה, ובאשר אדם כזה מציאותו מעט ויקר וא"א שיתקיים לבדו בעולם, נבראו עמו כל המון בני אדם שיכינו לו צרכיו ויהיו לו לצוותא, כמ"ש כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה, כמו שנמצא באילן שרשים וענפים וקליפות ועלים, והעקר הוא הפרי שהוא המועט נגד העלים והקליפות, וכאשר רצה יקוק שיהיה אומה שלמה שידבק בה הענין האלקי ויהיו מהם חסידים ונביאים וצדיקים ושרי קודש ויראי אלקים, בענין שהם יהיו תכלית הבריאה וצמח יקוק ופרי קודש, וא"א שכולם יעסקו בענינים האלהיים, שמי יכין להם לחמם וכל צרכיהם, הפריש שבט הלוי שהוא יהיה מופרש מכל עניני העולם ונבדל לעבודת יקוק, וכל זרע ישראל ישאו צרכיו במעשר פירותיהם, והוא אין לו חלק ונחלה בשדה ובכרם, כי יקוק הוא נחלתו והוא הקרב לאלקים כמ"ש כי הבדיל אלקי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו, ובזה יקחו ב"י חלק בשכר צדקותיו ועבודתו, שהוא שלוחם לעבודת יקוק והם נכנסים תחתיו לעבוד עבודת השדה להכין לו טרף חוקו ובזה יהיו שניהם מאושרים בעה"ז ובעה"ב. והיו ישראל בין העמים ובין שבט לוי, כהאלמוג שהוא אמצעי בין הדומם ובין הצומח, והפיליפ שהוא אמצעי בין הצומח ובין החי, כן הם אמצעים בין שבט לוי שהוא קדש ליקוק ובין העמים הדבקים בחומר ובדברים ארציים, ויקוק ברך את אברהם שמזרעו יצא הסגולה העם אשר בחר לנחלה לו שיהיה יקוק להם לאלקים וישכן שכינתו בתוכם והם יירשו את הארץ הקדושה המוכנת לדבוק האלקי ולהשגחתו ויהיו קדושים לאלהיהם, ואברהם לא מסר ברכה זו ליצחק, כי ברכה זאת אין בכח האדם להורישה לבניו, כי הוא תלויה בקדושת העם ובטוב מעשיהם, ורק אחרי מות אברהם ברך יקוק את יצחק בברכה זו, וכן יצחק לא היה בדעתו לברך את בניו בברכת אברהם, כי ידע שלזה לא תועיל ברכתו רק המוכן לה יתברך בזה מיקוק, וכן תראה כי הברכה שברך יצחק עתה את יעקב ועשו היה מטל השמים ורוב דגן ותירוש ולא הזכיר דבר לא מירושת הארץ ולא שיהיה יקוק להם לאלקים, כי ברכה זו לא היה בידו למסרה לבניו, רק ההתעוררות שהתעורר עתה לברך את עשו היה ממה שאמר בפסוק הקודם שעשו לקח נשים מבנות כנען, ושהיו מורת רוח ליצחק ולרבקה, ובזה כבר הכיר יצחק כי עשו אינו ראוי לברכת אברהם, וידע כי יעקב לבדו הן מצד שלקח את הבכורה ובחר לחלקו עבודת יקוק, והן מצד צדקתו הוא הקדוש לאלקיו, והוא אשר יירש את ברכת אברהם וכל זרעו יהיו מובדלים לעבודת יקוק, ואחר שראה והבין את זאת היה דואג בעד שני בניו, אם בעד עשו שראה שע"י רשעתו נדחה מהבכורה ומברכת אברהם ויהיה כמשפחות האדמה, ואם בעד יעקב אחר שכל זרע יעקב יהיה מופרש לעבודת יקוק א"א שיתעסקו בעבודת האדמה ובענינים ארציים, כי עסקים כאלה ישביתו אותם מעבודת יקוק, וכמ"ש אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה תורתו מתי נעשית, וגם מי ילחם מלחמותיו להגן עליו מני צר הלא חזקי הצורה הם חלושי החומר ואיך ילחם עם גבורים אשר יעלו עליו לכבוש את ארצו, ובזה חשב מחשבות שלא יאבדו שני בניו יעקב מתוך עניו וחלישת חמרו, ועשו מצד שנדחה מבכורתו ונעשה איש שדה, לכן רצה ששני בניו יהיו לעם אחד, כישראל ושבט לוי, ורצה לברך את עשו ברוב עושר ודגן ותירוש ובגבורה למלחמה ולממשלה, וזרע יעקב יהיו מיוחדים רק לעבודת יקוק כשבט לוי אחרי כן, ובני עשו יספיקו להם טרפם ולחם חקם ויגינו בעדם מכל צר כמו שעשו ישראל אח"כ לשבט לוי, וזרע עשו יהיו הממוצע בין ישראל להעמים, כמו שהיה באמת אח"כ ישראל נגד שבט לוי, ועל כן רצה להכין את עשו על ידי ברכתו שיהיה לו משמני הארץ ורוב דגן ותירוש ושיהיה מושל עמים ומצוה לאומים, ועת יופיע רצון יקוק להנחיל תורה לעמו יהיו זרע יעקב כלם עובדי יקוק שומרי משמרת הקודש, וזרע עשו יפרנסו אותם ויגינו עליהם כקליפה והעלים השומרים את הפרי, ולכן אחר שאמר שעשו לקח מבנות כנען ויצחק ידע מרשעו ושלא יהיה ראוי לברכת אברהם, שכן תמצא שטרם ברך יצחק את יעקב בברכת אברהם צוה עליו לא תקח אשה מבנות כנען כי הא בהא תליא, ונוסף לזה הגיע הזמן שידאג יצחק על בניו כי זקן יצחק ועיניו כהו מראות, ודאג כי קרוב יום מותו, והנה את יעקב לא היה בדעתו לברך כלל, כמ"ש למעלה שברכת יעקב שהיא ברכה רוחניית אינה ביד יצחק כלל, שמטעם זה לא ברך את שבט לוי כי ראה שיהיה משרת במקדש יקוק וזה ברכתו ברכה הנתונה מאת יקוק לא מיד אדם, ורצה לברך את עשו בברכת עוה"ז כנ"ל:
ורבקה שמעת. הנה רבקה הבינה כל כונת יצחק (שעז"א ורבקה שומעת ר"ל מבינה דברי יצחק) איך רוצה לעשות התקשרות בין עשו ובין יעקב כהתקשרות יששכר וזבולון ושבט לוי וישראל שיעקב יעסוק בתורה ועשו יפרנס אותו, אבל היא ידעה היטב רשעת עשו ורוע תכונתו, שלא לבד שלא יהיה קליפה השומרת לפרי, כי כעש יאכל וכרקב יבלה את כל, והעושר שיתן לו אביו בברכתו יהי' שמור לו וליעקב לרעתו, לכן ראתה כי טוב שיבורך יעקב גם בברכת עה"ז בעושר וממשלה, כי יש מקום אשר שניהם יכונו יחדו ההצלחה הגופיית עם הנפשיית ויוכל אדם לזכות לשני שלחנות, אם ישמש בהעושר וממשלה רק לצורך אושר הנפש, שמטעם זה לע"ל יהיה ללוים חלק בארץ, כי אז תמלא הארץ דעת יקוק ורוח הטומאה יעביר מן הארץ ולא תשביתנו העושר מעבודת יקוק, כי מסלת השלמים שתים המה, יש אשר יהיה ענין החומר עליו ויצרו יסיתהו לחטוא, רק הוא יתגבר על יצרו, וזה הנקרא כובש, ויש אשר כבר המית את יצרו ופסקה תאותו, וזה נקרא צדיק. והנה הראשון צריך להכניע את חמרו ושלא י"ל חלק ונחלה בעושר ונחלה בל ישבית אותו מעבודת יקוק, אבל השני שגם כחותיו החמריים באו בברית בל יתאוו לדבר מלבד אשר תצוה הנפש להעזר בהצלחה הנפשיית, לא יחשיך אותו ההון והמשרה מעבודת יקוק, וזה יהיה מדרגת ישראל לעתיד כמ"ש ועמדו זרים ורעו צאנכם ואתם כהני יקוק תקראו, וחשבה רבקה שבענין זה יצלחו הבנים יותר, שגם ברכת העה"ז תהיה ליעקב, ועשו יעבוד אותו עבודת עבד, כי ימשול עליו יעקב בעוז יקוק ובכח נפשו כמו שהיה בעת שהצליחו ישראל וכבשו אדום תחתם והכניסו אותם בברית מילה וטבילה בימי הורדוס, ספר הכתוב כי רבקה שמעת בדבר יצחק וילך עשו לצוד ציד להביא, כי לולא ראתה שהלך תיכף לא היתה עושה הערמה הזאת רק היתה מדברת על לב יצחק שיסכים לדבריה, אבל ראתה שהזמן קצר כי הלך לצוד ציד ולא באופן שהיה הולך תמיד לצוד כי היה איש ציד כי עתה הלך להביא, ולכן הוכרחה אל הערמה הזאת:
Rivka UNDERSTOOD everything that Yitzchak intended-- that is the meaning of "shoma'at," but she ALSO knows the extend of Esav's wicked character. Therefore, she wanted Ya'akov to also have worldly possessions/strengths, and that he should be able to "eat at both tables." Had she had time, she would have talked to Yitzchak, but because Esav was an experienced hunter, she knew that she had to act quickly.
והיא אמרה לפני יקוק, בל יאמר יעקב מה תועיל לי הברכה אחר שדעתו הוא על עשו, ומה בכך שיסמוך ידו עלי, הלא את עשו יברך בכל מקום שהוא, ע"ז אמרה ואברככה לפני יקוק, ר"ל שאין הנביא פועל נבואתו והוא רק כלי לבד להגעת הרצון האלקי, ואין הדבר תלוי בכונתו כמו מי שנתכוין לזרוע חטים וזרע שעורים בטעות יצמחו שעורים,
Malbim sees in the language that Rivka uses how she is telling Ya'akov that the bracha rests in the hands of Hashem, not in the hands of the navi who utters it. Also, once a bracha is given, it "sticks". Malbim compares this to someone who plants barley instead of wheat by accident. It doesn't matter what he intended to plant, barley is what will grow.
ותאמר וגו' עלי קללתך. ר"ל באם ירצה לקללך תאמר שאני צויתיך לעשות כן, ועלי יהיה החרון אף, וידע יצחק שלא עשית זאת בעבור שאתה רוצה ברכת עה"ז רק בעבור שצויתיך, ומהיותו יודע שאני לא אטה אותך מדרך הישרה לא יקלל אותך, וגם כי אחר שלה נאמר בנבואה שרב יעבוד צעיר, ראוי שעשו שנולד ראשונה יעבוד את יעקב, שאף שקנה ממנו הבכורה, לא קנה רק היתרון שיש לבכור לא ההפסד שיגיע לו ממנה, שלענין זה נשאר עשו בן הגדול, ועז"א עלי קללתך כי לי נאמר כן בנבואה, שברכת עה"ז ראוי לך, אך שמע בקלי, אחר שאני מודיעך דבר יקוק חייב אתה לשמוע:
Rivka is telling Ya'akov that if Yitzchak is angry then a) tell Yitzchak that it was my idea and he will be angry at me and 2) he won't be angry because he knows that I am only acting in your interest and 3) that this is from Hashem (when I was pregnant) and 4) since this (that "rav ya'avod tza'ir") is the will of Hashem, you (Ya'akov) have to listen/understand/do what I'm saying.
Malbim is a Maimonidean; for him, the more abstract, the more spiritual. In his peirush on Shir HaShirim, Malbim explains that the soul is the "beloved" of Hashem, and that the body is actually the "palace of the king" that imprisons her. The physical world is an outer shell, physical senses and pleasures are temporal and limited. The soul is communicated through sound (not even words) and through pure thought.
ותקח רבקה את בגדי עשו. ידוע שאם ילוה אל ההגדה הנבואיית מעשה בפועל, תתקיים הנבואה בכל אופן כמ"ש הרמב"ן, שכל מעשה שבא עם הנבואה, בא לחזק את הדבר בל ישתנה, ואחר שענין ברכת יצחק היה כעין הודעה שמימיית, רצתה שתלוה אליו מעשה פעלית מיוחס אל הדבר שיציינהו בפועל, וידוע כי טובות העה"ז העושר והמשרה נמשלו בכתבי הקודש בשם בגדים, שהם מלבושים חיצונים בלתי דבקים אל האדם ורק טפלים אליו, אבל המעלות הנפשיות הם עקר האדם בלתי נפרדים ממנו כגוף ונפש, ולפ"ז הבגדים החיצונים שהם טובות העה"ז היו ראוים לעשו ונקראים בגדי עשו, והקול שיצייר כח הדברי מנפש המדברת שהיא שלמות הנפשיי ראוי ליעקב, ורבקה שרצתה שגם בגדי עשו, ר"ל טובות עה"ז יהיו ליעקב, עשתה מעשה בפועל, רומז לזה במה שהלבישה את יעקב בגדי עשו, באופן שבקולו ופנימותו, יהיה יעקב, ומצד בגדיו החיצונים שהם טובות העה"ז, יהיה עשו:
ויאמר אבי. תחלה לא ערב לבו לאמר רק מלה אחת וכשראה שלא הכירהו אמר אנכי עשו בכרך, ועשו אמר אני בנך בכורך עשו, שכלל בלשון, שיקדים האדם בדבורו את הדבר שהוא עקר בעיניו, כמ"ש בכ"מ בפי' התנ"ך, ואצל יעקב היה העקר שר"ל שהוא עשו, אבל מה שאמר שהוא בכור, בזה לא שנה טעמו, כי באמת היה הבכור, לכן הקדים בדבורו שהוא עשו ובכ"ז לא אמר שקר כי פרש דבריו אנכי עשו מצד שאני בכרך, אף שאני יעקב, אבל מצד שקניתי את הבכורה של עשו, איני יעקב רק עשו שהוא הבכור, ובעשו היה בהפך, שזה שהוא עשו אינו חדוש בדבורו כי כן האמת, רק מ"ש שהוא הבכור שזה היה הפך האמת, כי מכר את הבכורה. ויש הבדל בין אני ובין אנכי, שכ"מ שיאמר אנכי, ר"ל אנכי בעצמי והוא דיוק על עצמותו של המדבר, וכ"מ שאומר אני, אינו מדייק זאת רק מייחס אל המדבר תארים או פעולות, לכן יעקב אמר אנכי, שהוא דיוק בעצמותו, ועשו לא עלה בלבו לדייק שהוא עשו רק שהוא הבכור שהוא תואר נוסף על עצמותו אמר אני.
Malbim explains 1) the order of the words, 2) how this isn't actually a lie and 3) the difference between "anochi" and "ani".
At first. Ya'akov could only say the word "ani." He couldn't say more. Then "anochi" then "Esav b'chorecha". Ya'akov is saying that I am Esav in that I am the rightful b'chor because I bought it. "Anochi" is about one's essence; "ani" is just a statement of physical presence.
ויאמר הקל קול יעקב. כבר בארתי למעלה, שזה היה נסבה מאת יקוק, שרק באופן זה יקבל יעקב ברכת העה"ז שמגיעים לעשו, באופן שהידים שהם כח הגבורה והגוף מגיעים לעשו והקול שהוא כח הנפשי מגיע ליעקב, ויקוק סבב שיעקב יהיה לו גם ידי עשו, ר"ל חוזק הגוף ועניניו, וכן חלה עליו הברכה שקול יעקב וידי עשו יהיו לאחדים, היינו שע"י כח הנפשי שהוא קול יעקב, יהיה לו גם כח הגופיי גבורה ועושר וממשלה,
The Malbim's CHIDUSH here is that these words are actually a BRACHA.
יגש וישק לו. הנשיקה היא התדבקות רוחא ברוחא כמ"ש בזהר, כדי להריק עליו הברכה ממעל.וירח את ריח בגדיו, כבר כתבתי שהבגדים הם משל על דברים שחוץ לגופו שהוא ציון אל העושר ועניני העה"ז, ובבגדים האלה אין בם ריח ודבר רוחני שהנשמה נהנית ממנו, אבל יצחק הרגיש כי גם בבגדיו יש ריח ורוחנית, שע"י יעשה צדקה וחסד ויהיה לו ריוח לעסוק בתורה. ועז"א ראה ריח בני כריח שדה, וחז"ל אמרו במליצתם כריח שדה של תפוחים, ר"ל אתרוגים, כמ"ש התוס' (שבת דף פח) כי בכל פרי עץ העצים והקליפות הם טפלים לפרי ואין בם ריח, אבל האתרוג גם עצו ועליו יש בם ריח, וזה משל שגם קניניו החיצוניים והטפל אל הפרי שהם קניניו ועשרו יש בו ריח ורוחניות. ולעומת שהתחיל הברכה מטל השמים ומשמני הארץ אמר הנה הריח כריח שדה, וזה מורה שיתברך בשדי תבואה ורוב דגן ותירוש,
Malbim explains this scene, the eating especially, as a korban ceremony. So all of the physical senses are part of the spiritual experience. The kiss is the point where the physical and the spiritual meet. (See Malbim on Shir HaShirim, perek 1, pasuk 2). Normally, clothes--physicality, temporality--would not have a "scent." But because it was Ya'akov who was wearing them, because Ya'akov uses the physical for the sake of maintaining the spiritual, the clothes also had a scent.
ויחרד יצחק וגו' ויאמר מי אפוא, ר"ל הלא נתקבצו בזה כמה פליאות עד שנראה בעליל כי דבר יקוק הוא. א] מי הוא הצד ציד, שלא נודע מי הוא, ב] אפוא, הוא שנתעלם מן העין פתאום ולא נודע איפה הלך, ג]הצד ציד, ואיך צד ציד בשעה קלה ואין יודע ציד בלתך, ד] ויבא לי, ואיך עלה בדעתו להביא ואני לא צויתיו. ה]ואכל מכל, הגם שאין דרכי לאכול הרבה מחלישת האצטומכא בפרט לחז"ל שטעם בו כל מעדנים שבעולם, ו] שכ"ז היה בטרם תבוא הצידה וההבאה והאכילה, ז] ואברכהו, מה שברכתיו ולא הרגשתי בקולו שהוא איש אחר, מבואר מכ"ז שיקוק הסכים על ברכה זו, וא"כ גם ברוך יהיה, וקרוב לזה ברי"א:
Yitzchak now puts together all of the "amazing" things and finally realizes that this is all the hand of Hashem.
1) Who is the one who hunted? 2) Who went and "disappeared"? 3) How did he hunt so quickly? 4) How did he know how to bring it to me? 5) How is it that I was able to eat so much--normally I am too weak? 6) And all of this was before you came back? 7) And I blessed him--how did I not recognize his voice?
This must all mean that this was Hashem's doing. And therefore, he (Ya'akov) will be blessed.