The Chovos HaTalmidim was written by The Piacezno Rebbe Rabbi Kalonymus Kalman Shapira (1889–1943). He was known as the Rebbe of the Warsaw Ghetto and was murdered by the Nazis as part of the liquidation of the ghetto.
He wrote a number of famous and increasingly popular works including the Aish Kodesh and Hachshoras HaAvreichim
שלמה המלך אמר במשלי (כ"ב, ו'): "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה". זה הוא עיקר החנוך שלא בלבד בשעה שהנער נער, ויד אביו עודה תקיפה עליו ישמע לו ויעשה כמצותיו, רק גם כשיגדל והוא ברשותו, אף כי יזקין לא יסור ממנה. כי החנוך לא צווי לבד הוא, שמצוה את בנו או תלמידו עשה כך וכך, גם לא הרגל בלבד הוא, שמרגילו לעשות מעשים טובים, יותר גדול ויותר פועל מן הצווי ומן ההרגל הוא החנוך, ושני אלה הצווי וההרגל רק כלי תשמישו הם, שהמחנך מוכרח להשתמש בהם, לצוותו ולהרגילו, כדי לחנכו בדרך ד'.
King Solomon said in Proverbs (22, 6): "Teach the lad according to his way, so that also in his old age he will not turn from it." This is the core of education: that not only at the time the child is young and in the domain of his father that he will listen and do according to the commandments, rather also when he grows up and is in his own domain, even when he becomes elderly he will not turn from it. Because education is not only commands, that one should command his child or student "Do such and such," so too is it not just habit, that one accustoms his child or student to good deeds. Education is far, far beyond commands or habit, and these two things, commands, and habit are simply tools used in its implementation which the educator is forced to use, to command or to habituate, in order to educate on the path of the LORD.
אבל שלמה המלך לא את תכלית החנוך בלבד הודיענו, שתכליתו להביאו אל גם כי יזקין לא יסור ממנה, רק גם את האפן והאמצעי איך לבא אליו באר לנו במלים "חנך לנער על פי דרכו", שזה הוא העקר. כי המצוה והמרגיל בלבד, אינו צריך לתן לב אל הבן והתלמיד, לדעת את טבעם ושכלם וכו', עליו רק לצוות עשה כך או כך ודי לו, גם אינו מרגיש חוב בעצמו לטפל בכל תלמיד ותלמיד בפני עצמו, יוכל הוא לצוות להרבה תלמידים בני גיל אחד צווי אחד, עשו כך או כך, כי לא בתלמיד או בבן, רק בו, במצוה בלבד הדבר תלוי, הוא יצוה וזהו הוא הכל. אבל המחנך שרוצה לגלות את נשמת התלמיד הטמונה והגנוזה בו, לגדלה ולהבעירה שתבער באש של מעלה למרום וקדוש, וכלו – אף כחי גופו בקדשה יתגדלו ולתורת ד' ישתוקק, מכרח הוא להרכין את עצמו אל התלמיד המתחנך על ידו, ולחדר אל תוך קטנותו ונמיכותו, עד אשר יגיע אל ניצוץ נשמתו הגנוזה אף נעלמה ולהוציאה, ולהצמיחה ולגדלה.
...However, an educator that wishes to uncover the soul of the student that is hidden and concealed within, to nurture and ignite it so that it burns to the very heights of holiness...it is necessary for the educator to bend him or herself to the student's level and to try and to enter into his or her world until we find the soul-spark hidden and concealed and work to bring it out, to nurture it and help it grow.
לא את אומנות החנוך של הפדגוגיה כונתנו בזה להורות, איך לשמש בשכל התלמיד ואמצעים, איך להרחיב את בינתו בידיעת פשט התורה, כי לא את השכל של התלמיד בלבד אנו מחפשים עתה, רק את כל התלמיד, את הנפש, רוח ונשמה של הילד הישראלי אנו מחפשים לקשרו באלקי ישראל ויהיה יהודי חרד לדבר ד' וכל מאויו אליו יתברך יהיו.
...For it is not only the intellect that we seek to develop, rather we wish to connect the whole Jewish child, spirit and soul, to Hashem.
כי לעיל דברנו שכל נפש ילד ישראל אוצר של קדשה הוא, רק שצריכים לדעת איך לפעל בו, וגם בענין הזה, הן אמת שאישיותו של הילד הישראלי נתדבק ברוח המהלך בין כל נערי העולם להתגבל ולהתגלות בעודו בסר אבל איזה אישיות נתגבל ויצא לחוץ, הלא אישיות ישראלית, וצריכים אנו להחיש להרכין את עצמו לאישיותו לאחז אותו ולפעל בו לקדשה טרם נתהפך לנו לאויב. אם משה רבנו, כל הנביאים וכל הצדיקים הרכינו את עצמם מגדל מדרגת צדקתם אלינו אף לצרכי גופנו, האם לא נחטא אנו אם נזניח אתם, ולא נרכין את עצמנו לכל אחד לחנכו על פי דרכו בעודו עומד על הפרק אם להיות עבד נאמן לד' או חס ושלום פושע ישראל, צריכים אנו להרכין את עצמנו אליו ולדבר כלשונו, כמעט להתהפך אז לילד ולדבר עמו כדעתו וכערכו.
...Because, as we have said above, the soul of every Jewish child is a treasure-house of holiness, and all we need to work on is how we bring this potential into actuality
לא די ללמד את הנער רק שחוב עליו לשמע לקל המחנך ותו לא, כי לא יועיל בזה בלבד, כי לסוף יראה את רבו למתנגדו ועריץ זר עליו כנ"ל. העקר הוא להכניס בלבו דעה זו, שידע שהוא – הנער בעצמו הוא עקר המחנך, לא קטן ונער הוא, רק נצר מטע ד' בכרם ישראל הוא, ועליו הטיל ד' חוב זה לגדל ולחנך את נצר זה, את עצמו לעץ גדול עץ החיים ולעשותו לעבד ד' צדיק וגדול בתורה, וכיון שדעתו ורוחו קטנים ותורה הרבה לא למד, יצרו מרקד בקרבו, לכן אם פחד ד' לנגד עיניו וירא הוא שלא יחטא נגדו ולא ישחית את כרם ד' צבאות, מכרח הוא לשמע את תורת ד' ודרכו מפי רבו ואביו, בין בדברים המפרשים בתורה ושלחן ערוך, בין בדברים שאינם מפרשים. כמה הזהירה התורה לשמע לקל האב והמחנך, כגון: "שאל אביך ויגדך זקניך" וכו', "לא תסור" וכו', "שמע בני מוסר אביך", והסורר והמורה לא עשה שום עברה המפרשת בתורה שבכתב ושבעל פה ומכל מקום כל כך החמירה התורה בו, מפני שאביו ואמו אמרו איננו שומע בקולנו, וכל עצמותו לא נקרא על שם מעשיו זולל וסובא רק על שם סורר ומורה על שממרה נגד אביו ומחנכו, וכדומה מהפסוקים.
...It is not enough to simply teach the young people that they must listen to the voice of the teacher and no more, because this alone is not sufficient since in that case, the child would view the teacher as an opponent and a cruel dictator over him. The essential point is to assist the child to understand he or she is the educator of themselves; they are not simply a young child, rather they are Hashem's young tree in the orchard of the Jewish people. It is his or her vocation to develop into a great, living tree, to serve Hashem and to become great and righteous in Torah.
Pygmalion, Act 5, Line 143. George Bernard Shaw
"You see, really and truly, apart from the things anyone can pick up (the dressing and the proper way of speaking, and so on), the difference between a lady and a flower girl is not how she behaves, but how she's treated. I shall always be a flower girl to Professor Higgins, because he always treats me as a flower girl, and always will; but I know I can be a lady to you, because you always treat me as a lady, and always will “
Description of the Pygmalion Study. NPR September 17, 2012 (See R. Rosenthal and L. Jacobson, Pygmalion in the Classroom (New York: Holt, Rinehart & Winston, 1968 for further details).
The idea was to figure out what would happen if teachers were told that certain kids in their class were destined to succeed, so Rosenthal took a normal IQ test and dressed it up as a different test. "It was a standardized IQ test, Flanagan's Test of General Ability," he says. "But the cover we put on it, we had printed on every test booklet, said 'Harvard Test of Inflected Acquisition.' "
Rosenthal told the teachers that this very special test from Harvard had the very special ability to predict which kids were about to be very special — that is, which kids were about to experience a dramatic growth in their IQ.
After the kids took the test, he then chose from every class several children totally at random. There was nothing at all to distinguish these kids from the other kids, but he told their teachers that the test predicted the kids were on the verge of an intense intellectual bloom.
As he followed the children over the next two years, Rosenthal discovered that the teachers' expectations of these kids really did affect the students. "If teachers had been led to expect greater gains in IQ, then increasingly, those kids gained more IQ," he says.