Demo Source Sheet

Here's what to do:

(א) וַיִּקְרְב֥וּ יְמֵֽי־דָוִ֖ד לָמ֑וּת וַיְצַ֛ו אֶת־שְׁלֹמֹ֥ה בְנ֖וֹ לֵאמֹֽר׃ (ב) אָנֹכִ֣י הֹלֵ֔ךְ בְּדֶ֖רֶךְ כָּל־הָאָ֑רֶץ וְחָזַקְתָּ֖ וְהָיִ֥יתָֽ לְאִֽישׁ׃

This is the subject of this section

(ג) וְשָׁמַרְתָּ֞ אֶת־מִשְׁמֶ֣רֶת ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ לָלֶ֤כֶת בִּדְרָכָיו֙ לִשְׁמֹ֨ר חֻקֹּתָ֤יו מִצְוֺתָיו֙ וּמִשְׁפָּטָ֣יו וְעֵדְוֺתָ֔יו כַּכָּת֖וּב בְּתוֹרַ֣ת מֹשֶׁ֑ה לְמַ֣עַן תַּשְׂכִּ֗יל אֵ֚ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר תַּֽעֲשֶׂ֔ה וְאֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר תִּפְנֶ֖ה שָֽׁם׃ (ד) לְמַעַן֩ יָקִ֨ים יְהוָ֜ה אֶת־דְּבָר֗וֹ אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֣ר עָלַי֮ לֵאמֹר֒ אִם־יִשְׁמְר֨וּ בָנֶ֜יךָ אֶת־דַּרְכָּ֗ם לָלֶ֤כֶת לְפָנַי֙ בֶּאֱמֶ֔ת בְּכָל־לְבָבָ֖ם וּבְכָל־נַפְשָׁ֑ם לֵאמֹ֕ר לֹֽא־יִכָּרֵ֤ת לְךָ֙ אִ֔ישׁ מֵעַ֖ל כִּסֵּ֥א יִשְׂרָאֵֽל׃ (ה) וְגַ֣ם אַתָּ֣ה יָדַ֡עְתָּ אֵת֩ אֲשֶׁר־עָ֨שָׂה לִ֜י יוֹאָ֣ב בֶּן־צְרוּיָ֗ה אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֣ה לִשְׁנֵֽי־שָׂרֵ֣י צִבְא֣וֹת יִ֠שְׂרָאֵל לְאַבְנֵ֨ר בֶּן־נֵ֜ר וְלַעֲמָשָׂ֤א בֶן־יֶ֙תֶר֙ וַיַּ֣הַרְגֵ֔ם וַיָּ֥שֶׂם דְּמֵֽי־מִלְחָמָ֖ה בְּשָׁלֹ֑ם וַיִּתֵּ֞ן דְּמֵ֣י מִלְחָמָ֗ה בַּחֲגֹֽרָתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר בְּמָתְנָ֔יו וּֽבְנַעֲל֖וֹ אֲשֶׁ֥ר בְּרַגְלָֽיו׃ (ו) וְעָשִׂ֖יתָ כְּחָכְמָתֶ֑ךָ וְלֹֽא־תוֹרֵ֧ד שֵׂיבָת֛וֹ בְּשָׁלֹ֖ם שְׁאֹֽל׃ (ס) (ז) וְלִבְנֵ֨י בַרְזִלַּ֤י הַגִּלְעָדִי֙ תַּֽעֲשֶׂה־חֶ֔סֶד וְהָי֖וּ בְּאֹכְלֵ֣י שֻׁלְחָנֶ֑ךָ כִּי־כֵן֙ קָרְב֣וּ אֵלַ֔י בְּבָרְחִ֕י מִפְּנֵ֖י אַבְשָׁל֥וֹם אָחִֽיךָ׃ (ח) וְהִנֵּ֣ה עִ֠מְּךָ שִֽׁמְעִ֨י בֶן־גֵּרָ֥א בֶן־הַיְמִינִי֮ מִבַּחֻרִים֒ וְה֤וּא קִֽלְלַ֙נִי֙ קְלָלָ֣ה נִמְרֶ֔צֶת בְּי֖וֹם לֶכְתִּ֣י מַחֲנָ֑יִם וְהֽוּא־יָרַ֤ד לִקְרָאתִי֙ הַיַּרְדֵּ֔ן וָאֶשָּׁ֨בַֽע ל֤וֹ בַֽיהוָה֙ לֵאמֹ֔ר אִם־אֲמִֽיתְךָ֖ בֶּחָֽרֶב׃ (ט) וְעַתָּה֙ אַל־תְּנַקֵּ֔הוּ כִּ֛י אִ֥ישׁ חָכָ֖ם אָ֑תָּה וְיָֽדַעְתָּ֙ אֵ֣ת אֲשֶׁ֣ר תַּֽעֲשֶׂה־לּ֔וֹ וְהוֹרַדְתָּ֧ אֶת־שֵׂיבָת֛וֹ בְּדָ֖ם שְׁאֽוֹל׃ (י) וַיִּשְׁכַּ֥ב דָּוִ֖ד עִם־אֲבֹתָ֑יו וַיִּקָּבֵ֖ר בְּעִ֥יר דָּוִֽד׃ (פ) (יא) וְהַיָּמִ֗ים אֲשֶׁ֨ר מָלַ֤ךְ דָּוִד֙ עַל־יִשְׂרָאֵ֔ל אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה בְּחֶבְר֤וֹן מָלַךְ֙ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וּבִירוּשָׁלִַ֣ם מָלַ֔ךְ שְׁלֹשִׁ֥ים וְשָׁלֹ֖שׁ שָׁנִֽים׃ (יב) וּשְׁלֹמֹ֕ה יָשַׁ֕ב עַל־כִּסֵּ֖א דָּוִ֣ד אָבִ֑יו וַתִּכֹּ֥ן מַלְכֻת֖וֹ מְאֹֽד׃ (יג) וַיָּבֹ֞א אֲדֹנִיָּ֣הוּ בֶן־חַגֵּ֗ית אֶל־בַּת־שֶׁ֙בַע֙ אֵם־שְׁלֹמֹ֔ה וַתֹּ֖אמֶר הֲשָׁל֣וֹם בֹּאֶ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר שָׁלֽוֹם׃ (יד) וַיֹּ֕אמֶר דָּבָ֥ר לִ֖י אֵלָ֑יִךְ וַתֹּ֖אמֶר דַּבֵּֽר׃ (טו) וַיֹּ֗אמֶר אַ֤תְּ יָדַ֙עַתְּ֙ כִּי־לִי֙ הָיְתָ֣ה הַמְּלוּכָ֔ה וְעָלַ֞י שָׂ֧מוּ כָֽל־יִשְׂרָאֵ֛ל פְּנֵיהֶ֖ם לִמְלֹ֑ךְ וַתִּסֹּ֤ב הַמְּלוּכָה֙ וַתְּהִ֣י לְאָחִ֔י כִּ֥י מֵיְהוָ֖ה הָ֥יְתָה לּֽוֹ׃ (טז) וְעַתָּ֗ה שְׁאֵלָ֤ה אַחַת֙ אָֽנֹכִי֙ שֹׁאֵ֣ל מֵֽאִתָּ֔ךְ אַל־תָּשִׁ֖בִי אֶת־פָּנָ֑י וַתֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו דַּבֵּֽר׃ (יז) וַיֹּ֗אמֶר אִמְרִי־נָא֙ לִשְׁלֹמֹ֣ה הַמֶּ֔לֶךְ כִּ֥י לֹֽא־יָשִׁ֖יב אֶת־פָּנָ֑יִךְ וְיִתֶּן־לִ֛י אֶת־אֲבִישַׁ֥ג הַשּׁוּנַמִּ֖ית לְאִשָּֽׁה׃ (יח) וַתֹּ֥אמֶר בַּת־שֶׁ֖בַע ט֑וֹב אָנֹכִ֕י אֲדַבֵּ֥ר עָלֶ֖יךָ אֶל־הַמֶּֽלֶךְ׃ (יט) וַתָּבֹ֤א בַת־שֶׁ֙בַע֙ אֶל־הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה לְדַבֶּר־ל֖וֹ עַל־אֲדֹנִיָּ֑הוּ וַיָּקָם֩ הַמֶּ֨לֶךְ לִקְרָאתָ֜הּ וַיִּשְׁתַּ֣חוּ לָ֗הּ וַיֵּ֙שֶׁב֙ עַל־כִּסְא֔וֹ וַיָּ֤שֶׂם כִּסֵּא֙ לְאֵ֣ם הַמֶּ֔לֶךְ וַתֵּ֖שֶׁב לִֽימִינֽוֹ׃ (כ) וַתֹּ֗אמֶר שְׁאֵלָ֨ה אַחַ֤ת קְטַנָּה֙ אָֽנֹכִי֙ שֹׁאֶ֣לֶת מֵֽאִתָּ֔ךְ אַל־תָּ֖שֶׁב אֶת־פָּנָ֑י וַיֹּֽאמֶר־לָ֤הּ הַמֶּ֙לֶךְ֙ שַׁאֲלִ֣י אִמִּ֔י כִּ֥י לֹֽא־אָשִׁ֖יב אֶת־פָּנָֽיִךְ׃ (כא) וַתֹּ֕אמֶר יֻתַּ֖ן אֶת־אֲבִישַׁ֣ג הַשֻּׁנַמִּ֑ית לַאֲדֹנִיָּ֥הוּ אָחִ֖יךָ לְאִשָּֽׁה׃ (כב) וַיַּעַן֩ הַמֶּ֨לֶךְ שְׁלֹמֹ֜ה וַיֹּ֣אמֶר לְאִמּ֗וֹ וְלָמָה֩ אַ֨תְּ שֹׁאֶ֜לֶת אֶת־אֲבִישַׁ֤ג הַשֻּׁנַמִּית֙ לַאֲדֹ֣נִיָּ֔הוּ וְשַֽׁאֲלִי־לוֹ֙ אֶת־הַמְּלוּכָ֔ה כִּ֛י ה֥וּא אָחִ֖י הַגָּד֣וֹל מִמֶּ֑נִּי וְלוֹ֙ וּלְאֶבְיָתָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וּלְיוֹאָ֖ב בֶּן־צְרוּיָֽה׃ (פ) (כג) וַיִּשָּׁבַע֙ הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה בַּֽיהוָ֖ה לֵאמֹ֑ר כֹּ֣ה יַֽעֲשֶׂה־לִּ֤י אֱלֹהִים֙ וְכֹ֣ה יוֹסִ֔יף כִּ֣י בְנַפְשׁ֔וֹ דִּבֶּר֙ אֲדֹ֣נִיָּ֔הוּ אֶת־הַדָּבָ֖ר הַזֶּֽה׃ (כד) וְעַתָּ֗ה חַי־יְהוָה֙ אֲשֶׁ֣ר הֱכִינַ֗נִי ויושיביני [וַיּֽוֹשִׁיבַ֙נִי֙] עַל־כִּסֵּא֙ דָּוִ֣ד אָבִ֔י וַאֲשֶׁ֧ר עָֽשָׂה־לִ֛י בַּ֖יִת כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֵּ֑ר כִּ֣י הַיּ֔וֹם יוּמַ֖ת אֲדֹנִיָּֽהוּ׃ (כה) וַיִּשְׁלַח֙ הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה בְּיַ֖ד בְּנָיָ֣הוּ בֶן־יְהוֹיָדָ֑ע וַיִּפְגַּע־בּ֖וֹ וַיָּמֹֽת׃ (ס) (כו) וּלְאֶבְיָתָ֨ר הַכֹּהֵ֜ן אָמַ֣ר הַמֶּ֗לֶךְ עֲנָתֹת֙ לֵ֣ךְ עַל־שָׂדֶ֔יךָ כִּ֛י אִ֥ישׁ מָ֖וֶת אָ֑תָּה וּבַיּ֨וֹם הַזֶּ֜ה לֹ֣א אֲמִיתֶ֗ךָ כִּֽי־נָשָׂ֜אתָ אֶת־אֲר֨וֹן אֲדֹנָ֤י יְהֹוִה֙ לִפְנֵי֙ דָּוִ֣ד אָבִ֔י וְכִ֣י הִתְעַנִּ֔יתָ בְּכֹ֥ל אֲשֶֽׁר־הִתְעַנָּ֖ה אָבִֽי׃ (כז) וַיְגָ֤רֶשׁ שְׁלֹמֹה֙ אֶת־אֶבְיָתָ֔ר מִהְי֥וֹת כֹּהֵ֖ן לַֽיהוָ֑ה לְמַלֵּא֙ אֶת־דְּבַ֣ר יְהוָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֛ר עַל־בֵּ֥ית עֵלִ֖י בְּשִׁלֹֽה׃ (פ) (כח) וְהַשְּׁמֻעָה֙ בָּ֣אָה עַד־יוֹאָ֔ב כִּ֣י יוֹאָ֗ב נָטָה֙ אַחֲרֵ֣י אֲדֹנִיָּ֔ה וְאַחֲרֵ֥י אַבְשָׁל֖וֹם לֹ֣א נָטָ֑ה וַיָּ֤נָס יוֹאָב֙ אֶל־אֹ֣הֶל יְהוָ֔ה וַֽיַּחֲזֵ֖ק בְּקַרְנ֥וֹת הַמִּזְבֵּֽחַ׃ (כט) וַיֻּגַּ֞ד לַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֗ה כִּ֣י נָ֤ס יוֹאָב֙ אֶל־אֹ֣הֶל יְהוָ֔ה וְהִנֵּ֖ה אֵ֣צֶל הַמִּזְבֵּ֑חַ וַיִּשְׁלַ֨ח שְׁלֹמֹ֜ה אֶת־בְּנָיָ֧הוּ בֶן־יְהוֹיָדָ֛ע לֵאמֹ֖ר לֵ֥ךְ פְּגַע־בּֽוֹ׃ (ל) וַיָּבֹ֨א בְנָיָ֜הוּ אֶל־אֹ֣הֶל יְהוָ֗ה וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו כֹּֽה־אָמַ֤ר הַמֶּ֙לֶךְ֙ צֵ֔א וַיֹּ֥אמֶר ׀ לֹ֖א כִּ֣י פֹ֣ה אָמ֑וּת וַיָּ֨שֶׁב בְּנָיָ֤הוּ אֶת־הַמֶּ֙לֶךְ֙ דָּבָ֣ר לֵאמֹ֔ר כֹּֽה־דִבֶּ֥ר יוֹאָ֖ב וְכֹ֥ה עָנָֽנִי׃ (לא) וַיֹּ֧אמֶר ל֣וֹ הַמֶּ֗לֶךְ עֲשֵׂה֙ כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֔ר וּפְגַע־בּ֖וֹ וּקְבַרְתּ֑וֹ וַהֲסִירֹ֣תָ ׀ דְּמֵ֣י חִנָּ֗ם אֲשֶׁר֙ שָׁפַ֣ךְ יוֹאָ֔ב מֵעָלַ֕י וּמֵעַ֖ל בֵּ֥ית אָבִֽי׃ (לב) וְהֵשִׁיב֩ יְהוָ֨ה אֶת־דָּמ֜וֹ עַל־רֹאשׁ֗וֹ אֲשֶׁ֣ר פָּגַ֣ע בִּשְׁנֵֽי־אֲ֠נָשִׁים צַדִּקִ֨ים וְטֹבִ֤ים מִמֶּ֙נּוּ֙ וַיַּהַרְגֵ֣ם בַּחֶ֔רֶב וְאָבִ֥י דָוִ֖ד לֹ֣א יָדָ֑ע אֶת־אַבְנֵ֤ר בֶּן־נֵר֙ שַׂר־צְבָ֣א יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־עֲמָשָׂ֥א בֶן־יֶ֖תֶר שַׂר־צְבָ֥א יְהוּדָֽה׃ (לג) וְשָׁ֤בוּ דְמֵיהֶם֙ בְּרֹ֣אשׁ יוֹאָ֔ב וּבְרֹ֥אשׁ זַרְע֖וֹ לְעֹלָ֑ם וּלְדָוִ֡ד וּ֠לְזַרְעוֹ וּלְבֵית֨וֹ וּלְכִסְא֜וֹ יִהְיֶ֥ה שָׁל֛וֹם עַד־עוֹלָ֖ם מֵעִ֥ם יְהוָֽה׃ (לד) וַיַּ֗עַל בְּנָיָ֙הוּ֙ בֶּן־יְה֣וֹיָדָ֔ע וַיִּפְגַּע־בּ֖וֹ וַיְמִתֵ֑הוּ וַיִּקָּבֵ֥ר בְּבֵית֖וֹ בַּמִּדְבָּֽר׃ (לה) וַיִּתֵּ֨ן הַמֶּ֜לֶךְ אֶת־בְּנָיָ֧הוּ בֶן־יְהוֹיָדָ֛ע תַּחְתָּ֖יו עַל־הַצָּבָ֑א וְאֶת־צָד֤וֹק הַכֹּהֵן֙ נָתַ֣ן הַמֶּ֔לֶךְ תַּ֖חַת אֶבְיָתָֽר׃ (לו) וַיִּשְׁלַ֤ח הַמֶּ֙לֶךְ֙ וַיִּקְרָ֣א לְשִׁמְעִ֔י וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ בְּֽנֵה־לְךָ֥ בַ֙יִת֙ בִּיר֣וּשָׁלִַ֔ם וְיָשַׁבְתָּ֖ שָׁ֑ם וְלֹֽא־תֵצֵ֥א מִשָּׁ֖ם אָ֥נֶה וָאָֽנָה׃ (לז) וְהָיָ֣ה ׀ בְּי֣וֹם צֵאתְךָ֗ וְעָֽבַרְתָּ֙ אֶת־נַ֣חַל קִדְר֔וֹן יָדֹ֥עַ תֵּדַ֖ע כִּ֣י מ֣וֹת תָּמ֑וּת דָּמְךָ֖ יִהְיֶ֥ה בְרֹאשֶֽׁךָ׃ (לח) וַיֹּ֨אמֶר שִׁמְעִ֤י לַמֶּ֙לֶךְ֙ ט֣וֹב הַדָּבָ֔ר כַּאֲשֶׁ֤ר דִּבֶּר֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ כֵּ֖ן יַעֲשֶׂ֣ה עַבְדֶּ֑ךָ וַיֵּ֧שֶׁב שִׁמְעִ֛י בִּירוּשָׁלִַ֖ם יָמִ֥ים רַבִּֽים׃ (ס) (לט) וַיְהִ֗י מִקֵּץ֙ שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֔ים וַיִּבְרְח֤וּ שְׁנֵֽי־עֲבָדִים֙ לְשִׁמְעִ֔י אֶל־אָכִ֥ישׁ בֶּֽן־מַעֲכָ֖ה מֶ֣לֶךְ גַּ֑ת וַיַּגִּ֤ידוּ לְשִׁמְעִי֙ לֵאמֹ֔ר הִנֵּ֥ה עֲבָדֶ֖יךָ בְּגַֽת׃ (מ) וַיָּ֣קָם שִׁמְעִ֗י וַֽיַּחֲבֹשׁ֙ אֶת־חֲמֹר֔וֹ וַיֵּ֤לֶךְ גַּ֙תָה֙ אֶל־אָכִ֔ישׁ לְבַקֵּ֖שׁ אֶת־עֲבָדָ֑יו וַיֵּ֣לֶךְ שִׁמְעִ֔י וַיָּבֵ֥א אֶת־עֲבָדָ֖יו מִגַּֽת׃ (מא) וַיֻּגַּ֖ד לִשְׁלֹמֹ֑ה כִּי־הָלַ֨ךְ שִׁמְעִ֧י מִירוּשָׁלִַ֛ם גַּ֖ת וַיָּשֹֽׁב׃ (מב) וַיִּשְׁלַ֨ח הַמֶּ֜לֶךְ וַיִּקְרָ֣א לְשִׁמְעִ֗י וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו הֲל֧וֹא הִשְׁבַּעְתִּ֣יךָ בַֽיהוָ֗ה וָאָעִ֤ד בְּךָ֙ לֵאמֹ֔ר בְּי֣וֹם צֵאתְךָ֗ וְהָֽלַכְתָּ֙ אָ֣נֶה וָאָ֔נָה יָדֹ֥עַ תֵּדַ֖ע כִּ֣י מ֣וֹת תָּמ֑וּת וַתֹּ֧אמֶר אֵלַ֛י ט֥וֹב הַדָּבָ֖ר שָׁמָֽעְתִּי׃ (מג) וּמַדּ֕וּעַ לֹ֣א שָׁמַ֔רְתָּ אֵ֖ת שְׁבֻעַ֣ת יְהוָ֑ה וְאֶת־הַמִּצְוָ֖ה אֲשֶׁר־צִוִּ֥יתִי עָלֶֽיךָ׃ (מד) וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ אֶל־שִׁמְעִ֗י אַתָּ֤ה יָדַ֙עְתָּ֙ אֵ֣ת כָּל־הָרָעָ֗ה אֲשֶׁ֤ר יָדַע֙ לְבָ֣בְךָ֔ אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתָ לְדָוִ֣ד אָבִ֑י וְהֵשִׁ֧יב יְהוָ֛ה אֶת־רָעָתְךָ֖ בְּרֹאשֶֽׁךָ׃ (מה) וְהַמֶּ֥לֶךְ שְׁלֹמֹ֖ה בָּר֑וּךְ וְכִסֵּ֣א דָוִ֗ד יִהְיֶ֥ה נָכ֛וֹן לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה עַד־עוֹלָֽם׃ (מו) וַיְצַ֣ו הַמֶּ֗לֶךְ אֶת־בְּנָיָ֙הוּ֙ בֶּן־יְה֣וֹיָדָ֔ע וַיֵּצֵ֕א וַיִּפְגַּע־בּ֖וֹ וַיָּמֹ֑ת וְהַמַּמְלָכָ֥ה נָכ֖וֹנָה בְּיַד־שְׁלֹמֹֽה׃

(1) Now the days of David drew nigh that he should die; and he charged Solomon his son, saying: (2) ’I go the way of all the earth; be thou strong therefore, and show thyself a man; (3) and keep the charge of the LORD thy God, to walk in His ways, to keep His statutes, and His commandments, and His ordinances, and His testimonies, according to that which is written in the law of Moses, that thou mayest prosper in all that thou doest, and whithersoever thou turnest thyself; (4) that the LORD may establish His word which He spoke concerning me, saying: If thy children take heed to their way, to walk before Me in truth with all their heart and with all their soul, there shall not fail thee, said He, a man on the throne of Israel. (5) Moreover thou knowest also what Joab the son of Zeruiah did unto me, even what he did to the two captains of the hosts of Israel, unto Abner the son of Ner and unto Amasa the son of Jether, whom he slew, and shed the blood of war in peace, and put the blood of war upon his girdle that was about his loins, and in his shoes that were on his feet. (6) Do therefore according to thy wisdom, and let not his hoar head go down to the grave in peace. (7) But show kindness unto the sons of Barzillai the Gileadite, and let them be of those that eat at thy table; for so they drew nigh unto me when I fled from Absalom thy brother. (8) And, behold, there is with thee Shimei the son of Gera, the Benjamite, of Bahurim, who cursed me with a grievous curse in the day when I went to Mahanaim; but he came down to meet me at the Jordan, and I swore to him by the LORD, saying: I will not put thee to death with the sword. (9) Now therefore hold him not guiltless, for thou art a wise man; and thou wilt know what thou oughtest to do unto him, and thou shalt bring his hoar head down to the grave with blood.’ (10) And David slept with his fathers, and was buried in the city of David. (11) And the days that David reigned over Israel were forty years: seven years reigned he in Hebron, and thirty and three years reigned he in Jerusalem. (12) And Solomon sat upon the throne of David his father; and his kingdom was established firmly. (13) Then Adonijah the son of Haggith came to Bath-sheba the mother of Solomon. And she said: ‘Comest thou peaceably?’ And he said: ‘Peaceably.’ (14) He said moreover: ‘I have somewhat to say unto thee.’ And she said: ‘Say on.’ (15) And he said: ‘Thou knowest that the kingdom was mine, and that all Israel set their faces on me, that I should reign; howbeit the kingdom is turned about, and is become my brother’s; for it was his from the LORD. (16) And now I ask one petition of thee, deny me not.’ And she said unto him: ‘Say on.’ (17) And he said: ‘Speak, I pray thee, unto Solomon the king—for he will not say thee nay—that he give me Abishag the Shunammite to wife.’ . (18) And Bath-sheba said: ‘Well; I will speak for thee unto the king.’ (19) Bath-sheba therefore went unto king Solomon, to speak unto him for Adonijah. And the king rose up to meet her, and bowed down unto her, and sat down on his throne, and caused a throne to be set for the king’s mother; and she sat on his right hand. (20) Then she said: ‘I ask one small petition of thee; deny me not.’ And the king said unto her: ‘Ask on, my mother; for I will not deny thee.’ (21) And she said: ‘Let Abishag the Shunammite be given to Adonijah thy brother to wife.’ (22) And king Solomon answered and said unto his mother: ‘And why dost thou ask Abishag the Shunammite for Adonijah? ask for him the kingdom also; for he is mine elder brother; even for him, and for Abiathar the priest, and for Joab the son of Zeruiah.’ (23) Then king Solomon swore by the LORD, saying: ‘God do so to me, and more also, if Adonijah have not spoken this word against his own life. (24) Now therefore as the LORD liveth, who hath established me, and set me on the throne of David my father, and who hath made me a house, as He promised, surely Adonijah shall be put to death this day.’ (25) And king Solomon sent by the hand of Benaiah the son of Jehoiada; and he fell upon him, so that he died. (26) And unto Abiathar the priest said the king: ‘Get thee to Anathoth, unto thine own fields; for thou art deserving of death; but I will not at this time put thee to death, because thou didst bear the ark of the Lord GOD before David my father, and because thou wast afflicted in all wherein my father was afflicted.’ (27) So Solomon thrust out Abiathar from being priest unto the LORD; that the word of the LORD might be fulfilled, which He spoke concerning the house of Eli in Shiloh. (28) And the tidings came to Joab; for Joab had turned after Adonijah, though he turned not after Absalom. And Joab fled unto the Tent of the LORD, and caught hold on the horns of the altar. (29) And it was told king Solomon: ‘Joab is fled unto the Tent of the LORD, and, behold, he is by the altar.’ Then Solomon sent Benaiah the son of Jehoiada, saying: ‘Go, fall upon him.’ (30) And Benaiah came to the Tent of the LORD, and said unto him: ‘Thus saith the king: Come forth.’ And he said: ‘Nay; but I will die here.’ And Benaiah brought back word unto the king, saying: ‘Thus said Joab, and thus he answered me.’ (31) And the king said unto him: ‘Do as he hath said, and fall upon him, and bury him; that thou mayest take away the blood, which Joab shed without cause, from me and from my father’s house. (32) And the LORD will return his blood upon his own head, because he fell upon two men more righteous and better than he, and slew them with the sword, and my father David knew it not: Abner the son of Ner, captain of the host of Israel, and Amasa the son of Jether, captain of the host of Judah. (33) So shall their blood return upon the head of Joab, and upon the head of his seed for ever; but unto David, and unto his seed, and unto his house, and unto his throne, shall there be peace for ever from the LORD.’ (34) Then Benaiah the son of Jehoiada went up, and fell upon him, and slew him; and he was buried in his own house in the wilderness. (35) And the king put Benaiah the son of Jehoiada in his room over the host; and Zadok the priest did the king put in the room of Abiathar. (36) And the king sent and called for Shimei, and said unto him: Build thee a house in Jerusalem, and dwell there, and go not forth thence any whither. (37) For on the day thou goest out, and passest over the brook Kidron, know thou for certain that thou shalt surely die; thy blood shall be upon thine own head.’ (38) And Shimei said unto the king: ‘The saying is good; as my lord the king hath said, so will thy servant do.’ And Shimei dwelt in Jerusalem many days. (39) And it came to pass at the end of three years, that two of the servants of Shimei ran away unto Achish, son of Maacah, king of Gath. And they told Shimei, saying: ‘Behold, thy servants are in Gath.’ (40) And Shimei arose, and saddled his ass, and went to Gath to Achish, to seek his servants; and Shimei went, and brought his servants from Gath. (41) And it was told Solomon that Shimei had gone from Jerusalem to Gath, and was come back. (42) And the king sent and called for Shimei, and said unto him: ‘Did I not make thee to swear by the LORD, and forewarned thee, saying: Know for certain, that on the day thou goest out, and walkest abroad any whither, thou shalt surely die? and thou saidst unto me: The saying is good; I have heard it. (43) Why then hast thou not kept the oath of the LORD, and the commandment that I have charged thee with?’ (44) The king said moreover to Shimei: ‘Thou knowest all the wickedness which thy heart is privy to, that thou didst to David my father; therefore the LORD shall return thy wickedness upon thine own head. (45) But king Solomon shall be blessed, and the throne of David shall be established before the LORD for ever.’ (46) So the king commanded Benaiah the son of Jehoiada; and he went out, and fell upon him, so that he died. And the kingdom was established in the hand of Solomon.
בדרך וגו' . רצה לומר : כמנהג הנהוג בכל הבריות :
ללכת בדרכיו . להיות רחום ורב חסד כמוהו :
חקותיו . הם המצות שלא נתגלו טעמיהם , והמה כחק וגזירה :
מצותיו . מה שבין אדם למקום :
ומשפטיו . מה שבין אדם לחברו :
ועדותיו . הם המצות אשר טעמיהם להעיד על נפלאות ה' , כשבת ומועדי ה' והדומים :
למען תשכיל . רצה לומר : כשתשמור כל המצות , תשכיל עוד מהם את כל אשר תעשה , מהדברים אשר לא נאמרו בתורה , כי מהם חכמה תקח לעבוד את ה' :
ואת וגו' . הוא כפל ענין במלות שונות :
לאמר לא יכרת . לפי שארכו הדברים , אמר שוב לאמר :
וגם אתה ידעת . רצה לומר : כמו שיודע אני , כמו כן אתה ידעת , ואין מהצורך לספר לך פרטי הדברים :
אשר עשה לי . וחוזר ומפרש שזהו אשר עשה לשני שרי וגו' , כי על כי הם באו בהבטחת דוד והלכו בשליחותו ועם כל זאת הרגם יואב , יחשב אם כן לדוד לכלימה בזה :
לשני שרי צבאות . כי גם עמשא היה שר צבא לאבשלום , אף בדעת דוד היה להעמידו תחת יואב :
דמי מלחמה . הדם הראוי לשפוך באנשי מלחמתי , שפך הוא באנשי שלומי :
ויתן דמי מלחמה . הדם הראוי לשפוך במלחמה בגבורה מפורסמת , שפך באנשי שלומי בערמתו :
בחגורתו וגו' . רצה לומר : במה שחגר חרבו מצומדת במתניו לרחבו , בכדי שתהא נוחה ליפול בשחיה מועטת , וכשיצא מול עמשא שחה מעט לתקן מנעלו , ונפלה החרב מתערה , והגביה בידו והכהו נפש ועמשא לא נשמר , על כי ראה אשר מעצמה נפלה מתערה :
כחכמתך . לפי חכמתך תמצא לו עילה :
ולא תורד שיבתו . רצה לומר : עם שהוא איש שיבה , לא תהדר פניו , וראה שלא ירד לקבר בשלום במיתת עצמו :
בזה הדבר עצמו קרבו אותי לאכול על שולחן אביהם . וכאומר עוד תעשה עמהם חסד זולת מה שיהיו באוכלי שולחנך , כי זהו תשלום גמול , ולא לחסד יקרא :
עמך . ורצה לומר : אוהבך היושב עמך בתמידות ורבותינו ז''ל אמרו שהיה מלמדו תורה :
ביום לכתי מחנים . כי כשברח מפני אבשלום , הלך עד מחנים , וישב בה עד חזרתו לירושלים :
והוא ירד . לפייס אותי , ונשבעתי לו אז לבל אמיתו , ולזה לא אוכל בעצמי לקחת נקמתי ממנו :
ועתה . הואיל ואתה תמלוך תחתי , אל תנקה אותו מהעון הזה , מבלי לשלם לו גמול הראוי :
כי איש חכם אתה . ותוכל למצוא העילה , את אשר תעשה לו :
שיבתו . רצה לומר : אל תחוש להדרו בעבור שיבתו :
בדם שאול . רצה לומר : לא תניחו למות על מטתו , כי אם ישפך דמו בחרב :
בעיר דוד . היא ציון :
משמרת ה' . הדברים אשר צוה ה' לשמרם , ואל בינתך אל תשען :
שבע שנים . ובשמואל ב' ( ב יא ) נאמר גם ששה חדשים , ולא חש למנותם כאן , על כי היה נרדף מאבשלום ששה חדשים למולם :
ותכון מלכותו . לא כאביו , שהיה לפעמים נרדף בעת מלכותו , מאבשלום ושבע בן בכרי , כי מלכותו היה נכון מאד :
השלום בואך . שאלה אותו אם ביאתו בדבר שלום , או בא להתקוטט עמה בדבר מה :
כי לי וגו' . על כי שאלתו היה בדבר אבישג , ועצם כוונתו היתה להתנשא עוד ולאמר אני אמלוך , ורצה לעשות הכנה לזה , לקחת את אבישג , להשתמש בתשמיש המלך , שאין ראוי כי אם למלך , וחשש פן תרגיש בדבר , לזה הקדים ואמר הלא מאז היתה המלוכה ראוי לי , על כי אני גדול האחים , ואף כולם חפצו בי מאז , ועם כל זאת מלך שלמה , כי מה' היתה לו , ואם כן מי פתי יסור הנה , להתחכם מול גזירת המקום :
ועתה . הואיל ואין חשש בדבר המלוכה :
אל תשיבי וגו' . רצה לומר : פני ריקם , מבלי למלאות שאלתי :
טוב . ראוי והגון הדבר הזה , ולכן אדבר בעבורך אל המלך :
על אדניהו . בעבור שאלת אדניה :
לקראתה . ללכת לקראתה :
ולמה את שואלת וגו' ושאלי וגו' . כי שלמה הבין בדבר , אשר יבקש תואנה לעורר על המלוכה , ולזה אמר בדרך התול ושחוק , למה תשאלי דבר המסבב את המלוכה , הלא טוב שאלי לו את המלוכה בעצם , על כי היות הוא הגדול ממני , וכאשר אמר הוא בהקדמת שאלתו :
ולו וגו' . רצה לומר : וכמו שתשאלי לו את הראוי אליו , כן שאלי להשיב לאביתר וליואב את הראוי להם , היות כי כולם המה בעצה אחת , למען יחזיקו בשלהם :
כה יעשה וגו' . הוא ענין שבועה , וגזם ולא אמר וכמוהו הרבה במקרא :
בנפשו . באבדון נפשו , כי ימות עליה :
עשה לי בית . רצה לומר : בית מלכות , והוא כפל ענין במילות שונות :
ויפגע בו . ואף שהיה כהן ואסור לטמא למת , הנה פירש ממנו עוד בו נשמתו :
ולאביתר הכהן אמר . בראותו שעדיין עומד במרדו , לתת עצה לאדוניה לקחת את אבישג :
ענתות לך . רצה לומר : לך אל מקומך ענתות , כי היא היתה עיר הכהנים :
כי איש מות אתה . על שהיית בקשר המרד , להמליך את אדניה מבלי דעת המלך אבי , ולכך לא תשב עוד פה לראות פני :
וביום הזה . רצה לומר : ואף היום , שמן הנראה עודך מחזיק במרד , בתת עצה לאדוניה , לשאול את אבישג , למצוא תואנה בדבר המלוכה , עם כל זאת לא אמיתך :
לפני דוד אבי . בהיותו בורח מפני אבשלום :
וכי התענית . ובעבור אשר היית מעונה ומיצר בצרת אבי , כשהיה נרדף מפני שאול :
מהיות כהן . רוצה לומר : מלשמש עוד בכהונה גדולה :
למלא את דבר ה' . הסיבה הזו היתה למלאות דבר ה' וגו' :
בשלה . בעוד היה המשכן בשלה , דבר ה' על בית עלי , שיוקח מהם כהונה הגדולה , ואביתר היה מבני עלי :
והשמועה . מה שהרג את אדוניה וגרש את אביתר , באה עד יואב , רוצה לומר : מהשמועה ההיא פחד לנפשו , על כי גם הוא היה עמהם בקשר המרד :
ואחרי אבשלום לא נטה . כי אלו נטה גם אחר אבשלום , לא היה אם כן נופל וגרוע מיתר עבדי המלך , אשר היו עם אדוניה , ועם כל זאת לא נעשה להם דבר אבל הואיל ולא נטה אחר אבשלום , עם שרוב ישראל נטו אחריו , ואחר אדוניה נטה , אם כן מהנראה , בוודאי היה זה על כי ראותו כי גדל שלמה וראוי למלוכה , ובעבור שנאתו , נטה אחר אדוניה . וחשב שבעבור זה יחם לבב שלמה להרגו :
אהל ה' . אשר הארון והמזבח לפניו :
בקרנות המזבח . בחשבו שלא יטמא את המקום , להרגו שמה :
כה אמר המלך צא . היות חשב כי כן דעת המלך , להוציאו בערמה ולהמיתו , שלא לטמא מקום הארון :
לא . כי יואב הבין בדבר שעל כל פנים ימיתנו , ואמר לא אצא כי פה אמות , ודעתו היה להחטיא את שלמה , במה שיטמא אוהל הארון כאשר יהרגו שמה :
וכה ענני . כפל הדבר במילות שונות :
כאשר דבר . להמיתו שמה :
ופגע בו . כפל דבריו לזרזו [ ואף כי אביו צוה להמציא לו עילה להרגו , הנה זה העילה שמצא , כי גם זה תחשב לקצת מרד , בנוסו מפני המלך ] :
וקברתו . לא שיקברו בעצמו , כי כהן היה אבל כוונתו לצוות לקברו בקבר הראוי לו , כי שר וגדול היה :
והסירות . במה שתמית אותו יגולגל עוד זכות , כי תסיר עונש דם חנם מעלי ומעל בית אבי , כי אם לא יהרג הוא יהיה עלינו עונש מה , על מה שלא בערנו הרע :
והשיב ה' . עתה כשיומת הוא , הנה ה' השיב עונש דמי חנם על ראשו ומפרש מהו הדם , ואמר : אשר פגע וגו' :
ואבי דוד לא ידע . עד לא הכם , ואין לאבי אשמה בזה , ועליו העון :
שר צבא יהודה . אולי רק על יהודה לבד שמהו אבשלום לשר צבא :
ושבו דמיהם . רצה לומר : עם שימות יואב , מכל מקום עונש הדם ישוב בראשו , לקבל גמול אחר המיתה , גם בראש זרעו יחול עד עולם , כי המיתה היא גם בעבור המרידה , ולא קבל בזה עדיין עונש שלם על הדם ששפך :
ולביתו . רצה לומר : לבית מלכותו , ואמר לכסאו לתוספת ביאור , ורצה לומר : שיהיה שלום , בין בדבר הגוף בין בדבר המלוכה :
יהיה שלום . כי מה לעשות עוד , אם הומת ובערתי הרע :
בביתו במדבר . בהבית שהיה לו במדבר , במקום שהיו רועים מקנהו ורבותינו ז''ל אמרו ( סנהדרין מט א ) : שהיה ביתו הפקר לעניים , כמדבר שהוא הפקר לכל :
תחת אביתר . לשמש מעתה תחתיו בכהונה גדולה :
בירושלים . כי מאז היה ביתו בבחורים :
וישבת שם . והיתה כוונתו להיות מצוי לו , למצוא לו עילה :
את נחל קדרון . שהיה סמוך לירושלים , ודרך בו יוצאים מן העיר :
דמך . עון מיתתך יהיה על ראשך , כי היה לך להזהר :
טוב הדבר . רצה לומר : הדבר הזה הגון הוא מצד עצמו , וחפץ אני בזה , אם כן בוודאי אהיה נזהר בדבר המלך :
וילך . בכדי שילך על החמור לגת :
לבקש . לשאול מאכיש , להחזיר לו עבדיו :
השבעתיך . כי שלמה השביעו על הדבר הזה , ועם כי לא הוזכר :
ואעד . רצה לומר : התריתי בך להיות נזהר בדבר , ועל שם שדרך המתרה להתרות בעדים , אמר לשון ואעד :
ותאמר . אמרת אז , שגם הדבר הגון בעיני , ואינני אנוס בה , ושמעתי אותה , רוצה לומר : אני מקבל הדבר בשבועה :
ומדוע . ואם אמנם מרצון קבלת עליך בשבועה , מדוע לא שמרת :
אתה ידעת . כאומר אגיד מה גרם לך הסכלות הזה , והוא הדבר אשר אתה ידעת , ולפי שלא רצה להוציא בשפתיו הקללות שקלל , אמר אשר ידע לבבך אשר עשית לאבי , ובעבור עונש העון הזה , בא לידך זה הסכלות :
והשיב ה' . עם שדוד אבי לא השיב גמול רעתך בראשך , הנה ה' השיב , כי הסכלת עשו למען תומת :
והמלך שלמה ברוך . רצה לומר : הכל יברכוהו , בראותם שלא נשא פנים לאוהבו ומלמדו , בחללו שבועת ה' :
וכסא דוד יהיה נכון . על כי נתקיים שבועת דוד , כי לא בעבורו הומת :
והממלכה נכונה . רוצה לומר : עם כי הרג שרים ונכבדים כאלה , עם כל זאת היתה הממלכה נכונה בידו , מבלי פוצה פה ומצפצף , כי ראו אשר כל מעשיו במשפט :