Shluchei Mitzva
מתני׳ שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה: גמ׳ מה"מ דת"ר (דברים ו, ז) בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה ובלכתך בדרך פרט לחתן מכאן אמרו הכונס את הבתולה פטור ואת האלמנה חייב מאי משמע אמר רב הונא כדרך מה דרך רשות אף כל רשות לאפוקי האי דבמצוה עסוק מי לא עסקינן דקאזיל לדבר מצוה וקא אמר רחמנא ליקרי אם כן לימא קרא בשבת ובלכת מאי בשבתך ובלכתך בלכת דידך הוא דמיחייבת הא בלכת דמצוה פטירת אי הכי אפילו כונס את האלמנה נמי כונס את הבתולה טריד כונס אלמנה לא טריד וכל היכא דטריד ה"נ דפטור אלא מעתה טבעה ספינתו בים דטריד הכי נמי דפטור וכי תימא ה"נ והאמר ר' אבא בר זבדא אמר רב אבל חייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מן התפילין שהרי נאמר בהן פאר הכא טריד טירדא דמצוה התם טריד טירדא דרשות והעוסק במצוה פטור מן המצוה מהכא נפקא מהתם נפקא דתניא (במדבר ט, ו) ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וגו' אותם אנשים מי היו נושאי ארונו של יוסף היו דברי ר' יוסי הגלילי
MISHNA: Those on the path to perform a mitzva are exempt from the mitzva of sukka. The ill and their caretakers are exempt from the mitzva of sukka. One may eat and drink in the framework of a casual meal outside the sukka. GEMARA: The Gemara asks: From where are these matters derived that one who is performing a mitzva is exempt from the mitzva of sukka? The Sages taught in a baraita that it is written in the Torah that one recites Shema at the following times: “When you sit in your house, and when you walk by the way, and when you lie down, and when you rise up” (Deuteronomy 6:7). The Sages interpret: “When you sit in your house,” to the exclusion of one who is engaged in the performance of a mitzva, who is not sitting at home; “and when you walk by the way,” to the exclusion of a groom, who is preoccupied with his mitzva of consummating the marriage and is not walking along the way. The baraita adds that from here the Sages stated: One who marries a virgin is exempt from reciting Shema on his wedding night, and one who marries a widow is obligated. The Gemara asks: From where may it be inferred in this verse that a groom is exempt from the mitzva of Shema? Rav Huna said: The circumstances when one is obligated to recite Shema are like the circumstances when one walks along the way: Just as the walking by the way described in the verse is voluntary and involves no mitzva, so too, all those obligated to recite Shema are similarly engaged in voluntary activities, to the exclusion of this groom, who is engaged in the performance of a mitzva. The Gemara asks: The verse does not specify the way along which one is walking. Are we not dealing with one who is walking along the way for a matter of a mitzva, and nevertheless, the Merciful One says to recite Shema? Apparently, one is obligated to do so even if he set out to perform a mitzva. The Gemara answers: If it is so that the intention was to obligate even those who are engaged in performance of a mitzva, let the verse state: When sitting and when walking. What is the meaning of: “When you sit…and when you walk”? It comes to underscore: It is in your walking, undertaken for personal reasons and of one’s own volition, that you are obligated to recite Shema; in walking with the objective of performing a mitzva, you are exempt from reciting Shema. The Gemara asks: If so, even one who marries a widow should also be exempt, as he too is engaged in the performance of a mitzva. That, however, contradicts the baraita. The Gemara responds that there is a distinction between one marrying a virgin and one marrying a widow. One who marries a virgin is preoccupied by his concern lest he discover that his bride is not a virgin, while one who marries a widow is not preoccupied. The Gemara asks: And wherever one is preoccupied is he indeed exempt? But if that is so, then one whose ship sank at sea, who is preoccupied, should also be exempt. The Gemara reinforces its question: And if you say that indeed, that is so, didn’t Rabbi Abba bar Zavda say that Rav said: A mourner is obligated in all the mitzvot mentioned in the Torah, including reciting Shema, except for the mitzva to don phylacteries, from which he is exempt, as the term splendor is stated with regard to phylacteries? If a mourner, who is clearly pained and preoccupied, is obligated to recite Shema, then certainly all others who are preoccupied, even one whose ship sank at sea, whose loss was merely monetary (Birkat Hashem), should be obligated. Why, then, is a groom exempted due to his preoccupation and one who lost his property is not? The Gemara answers: Nevertheless, there is a distinction between the cases. Here, in the case of a groom, he is preoccupied with the preoccupation of a mitzva that he must perform; there, in the case of a ship lost at sea, he is preoccupied with the preoccupation of a voluntary act that he chooses to perform. § The Gemara asks: And is the halakhic principle that one who is engaged in a mitzva is exempt from performing another mitzva derived from here? It is derived from there, as it is taught in a baraita that it is written: “There were certain men who were impure by the corpse of a person and they could not observe the Pesaḥ on that day” (Numbers 9:6). Before proceeding with the discussion, the baraita seeks to clarify with regard to those men who became impure: Who were they? The baraita answers: They were the bearers of Joseph’s coffin, which the Jewish people brought with them in the desert. This is the statement of Rabbi Yosei HaGelili.
מחזיר לו את אבידתו פליגי בה רבי אמי ורבי אסי חד אמר לא שנו אלא בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה דכי מהדר ליה מידעם דנפשיה קא מהדר ליה אבל נכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר לא קא מהדר ליה דקא מהני ליה פרוטה דרב יוסף

§ We learned in the mishna: He returns his lost item to him. Rabbi Ami and Rabbi Asi disagree about this. One said: They taught this only in a case where the property of the one returning the lost item is forbidden to the owner of the lost item, as when he returns it to him he is returning to him something of his own and is not giving him anything new. Consequently, returning a lost item in no way violates the vow. However, in a case where the property of the owner of the lost item is forbidden to the one returning the lost item, he may not return it to him, as in that case the owner indirectly benefits the one returning the lost item by enabling him to acquire the peruta of Rav Yosef. Rav Yosef said that the legal status of one tending to the return of a lost item is like that of a paid bailee. Since one who is engaged in a mitzva is exempt from performing another mitzva, while he is tending to the lost item he is exempt from giving charity to a pauper. Since the one returning the lost item profits from engaging in the return of the lost item, it is prohibited for him to do so, as he is prohibited by vow from deriving benefit from the owner of the lost item.

מתני׳‎ שלוחי מצוה פטורים מן הסוכה. פירוש משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה ומייתי לה בגמרא מקרא וא״ל דהא ודאי לא אמרו העוסק במצוה פטור מן המצוה אלא בשא״א לקיים שתיהן כי בעודו בסוכה או שמניח תפילין או שמתעטף בציצית או שישי׳‎ מזוזה בפתחו אין לפטרו מכל המצות ומ״ש בשומר אבדה שפטור מלתת פרוטה לעני היינו בשעה שמנערה ומטפל בה והיינו דאמרי׳‎ ופרוטה דרב יוסף לא שכיחא כדפרישי׳‎ בדוכתה וכיון דלא מיפטר אלא בעודו עוסק במצוה זו ל״ל קרא פשיטא למה יניח מצוה זו מפני מצוה אחרת?

וי״ל דהא קמ״ל דאפי׳‎ בעי להניח מצוה זו לעשות מצוה אחרת גדולה הימנה אין הרשו׳‎ בידו סד״א איפטורי הוא דמיפטר מינה אבל אי בעי למשבק הא ולמיעבד אידך הרשות בידו קמ״ל דכיון דפטור מן האחר׳‎ הרי היא אצלו עכשיו כדבר של רשות ואסור להניח מצותו מפני דבר שהיא של רשות

ועוד למדנו הכתוב דאע״ג דאיכא עליה מצוה קבועה לזמן ודאי כגון ק״ש ושחיטת הפסח וקודם לכן באת לו מצו׳‎ אחר׳‎ שתבטלנו מן האחרת אם יתחיל בה רשאי הוא להתחיל בזו שבאה לידו עכשיו ואם יבטל מן האחרת יבטל ואינו חשוב פורק עצמו ממנה כשפורקה מעליו מחמת דבר מצוה שאין חיוב המצוה עליו עד שיגיע זמנה וראשונה קודמת כנ״ל:

(ט) הָאָבֵל בְּיוֹם רִאשׁוֹן בִּלְבַד אָסוּר לְהָנִיחַ תְּפִלִּין וּלֶאֱכל מִשֶּׁלּוֹ. וְחַיָּב לֵישֵׁב עַל מִטָּה כְּפוּיָה. וּבִשְׁאָר יְמֵי הָאֵבֶל מֻתָּר לוֹ לֶאֱכל מִשֶּׁלּוֹ וְלֵישֵׁב עַל גַּבֵּי מַפַּץ אוֹ קַרְקַע. וּמֵנִיחַ תְּפִלִּין. וּמִנַּיִן שֶׁהוּא אָסוּר בְּיוֹם רִאשׁוֹן לְהָנִיחַ תְּפִלִּין. שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר לִיחֶזְקֵאל (יחזקאל כד יז) "פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ" מִכְלַל שֶׁכָּל הָעָם אֲסוּרִין. וְנֶאֱמַר לוֹ (יחזקאל כד יז) "וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל" מִכְלַל שֶׁכָּל הָעָם אוֹכְלִין מִשֶּׁל אֲחֵרִים בְּיוֹם רִאשׁוֹן וַאֲסוּרִין לֶאֱכל מִשֶּׁל עַצְמָן:

שם הא מהכא נפקא מהתם נפקא דתניא ויהי אנשים כו' אותן אנשים מי היו. ולכאורה לשון מי היו תמוה כיון שהכתוב מכסה אותן משמע שאין צורך לפרש מי היו דלא איכפת לן בהו וראיתי שהריטב"א בחידושיו הרגיש ג"כ בזה ע"ש שישבו בדוחק. ועוד דיותר קשה דעיקר פלוגתא דהנך תנאי דלכאורה אינן אלא דברי נביאות לידע מי ומי היו. והנלע"ד בזה דודאי מיתורא דקרא קשיא להו דכתיב ויהי אנשים אשר היו ולשון כפול הוא לא היה צריך לכתוב אלא ויהי אנשים טמאים לנפש אדם אע"כ דלשון אשר היו היינו שהכתוב בא לומר שהאנשים האלה כבר ידועים בתורה שהיו טמאים ואין צורך לפורטן וע"ז מקשה שפיר מי היו ומש"ה משמע ליה לרבי יוסי הגלילי דנושאי ארונו של יוסף היו שדבר זה ידוע ומפורסם שהיו נושאין ארונו של יוסף במדבר והכתוב בא ללמדנו בזה הלכתא רבתי דאע"ג דארונו של יוסף קבר שלפני הדיבור היה אפ"ה מטמא במגע ובמשא כדאיתא בנזיר (דף נ"ד ע"א) (ובפרק חזקת הבתים (בבא בתרא ד' נ"ח) בתוספת בהא דר' בנאה הוי מציין מערתא) זהו סברת רבי יוסי הגלילי דלא מסתבר ליה לאוקמי במישאל ואלצפן שנתפרש שמותם יותר בתורה שנתעסקו בנדב ואביהוא דאפשר דר' יוסי סובר דשריפה ממש הוי ולא היתה שלדן קיימת וא"כ לא קרינן בהו טמאים לנפש אדם:
ר׳‎ יצחק אומר נושאי ארונו של יוסף יכולין היו ליטהר שהיה קרוב לעשרה חדשים שלא נשאוהו שהיו בהר חורב בר״ח סיון דכתיב ביום הזה באו מדבר סיני ולא נסעו עד כ׳‎ באייר של שנה הבאה שנאמר ויהי בשנה השנית בחדש וגומר נעלה הענן וגו׳‎ ויסעו מהר ה׳‎ דרך שלשת ימים ואם מישאל ואלצפן היו יכולין היו לטהר שהרי בא׳‎ בניסן מתו נדב ואביהוא וכיון שהיה להם פנאי לא היו פושעין כל כך:
הָאָבֵל בְּיוֹם רִאשׁוֹן בִּלְבַד אָסוּר לְהָנִיחַ תְּפִלִּין וּלֶאֱכל מִשֶּׁלּוֹ. וְחַיָּב לֵישֵׁב עַל מִטָּה כְּפוּיָה. וּבִשְׁאָר יְמֵי הָאֵבֶל מֻתָּר לוֹ לֶאֱכל מִשֶּׁלּוֹ וְלֵישֵׁב עַל גַּבֵּי מַפַּץ אוֹ קַרְקַע. וּמֵנִיחַ תְּפִלִּין. וּמִנַּיִן שֶׁהוּא אָסוּר בְּיוֹם רִאשׁוֹן לְהָנִיחַ תְּפִלִּין. שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר לִיחֶזְקֵאל (יחזקאל כד יז) "פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ" מִכְלַל שֶׁכָּל הָעָם אֲסוּרִין. וְנֶאֱמַר לוֹ (יחזקאל כד יז) "וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל" מִכְלַל שֶׁכָּל הָעָם אוֹכְלִין מִשֶּׁל אֲחֵרִים בְּיוֹם רִאשׁוֹן וַאֲסוּרִין לֶאֱכל מִשֶּׁל עַצְמָן:
האבל ביום ראשון בלבד אסור להניח תפילין. בפ' אלו מגלחין (מועד קטן דף כ״א) פלוגתא דר״א ור' יהושע וידוע דהלכה כרבי יהושע.
הָאָבֵל חַיָּב בְּסֻכָּה. וְחָתָן וְכָל הַשּׁוֹשְׁבִינִין וְכָל בְּנֵי חֻפָּה פְּטוּרִים מִן הַסֻּכָּה כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה:
1 A mourner is obligated [to dwell] in the sukkah. But a groom, the groomsmen and all the members of the [wedding party] are exempt from the sukkah all seven days of the feast [connected to the wedding].
אבל חייב בסוכה. בגמ' פרכי' פשיטא מ"ד הואיל ואמר רבא מצטער פטור מסוכה האי נמי מצטער הוא קמ"ל דוקא צער דממילא אבל הכא איהו קא מצטער בנפשי' איבעי לי' ליתובי דעתי' ופירש הרא"ש דה"א דהאבל הוא מצטער בסוכ' יותר מבית דאבל חפץ להיות מתבודד ויושב במקום צער ואפל' כדי להיות טרוד בצערו קמ"ל וקשה מהי תיתי לומר סברא גרוע כזאת שזה יהי' נחשב לאבל לצער במה שלא יוכל להצטער דא"כ הי' אסור לנחם אבלים דקא מצערין אותו שלא יוכל להצטער ותו מנלן שזהו סברא כלל אמאי לא משני דבאבל אין לו מעל' בבית יותר מסוכ' אלא דה"א דכיון דטרוד הוא פטור מסוכ' קמ"ל דכעין דירה בעינן ולא פטור אא"כ ינצל מהצער וכמ"ש בסמוך להמרדכי ולמה לו לחלק בין צער דממילא או לא וא"ל דזה הי' פשוט לבעל התלמוד דאין הטעם משום טירד' כדאמרי שם בסוגי' לענין ק"ש באבל אלא מעת' טבע' ספינתו בים ה"נ דפטור ואין מצטער פטור אלא דכעין דירה בעינן וע"כ פריך כאן באבל פשיטא דחייב שהרי א"א לו להנצל מהצער ותי' לו התרצן שיש כאן סברא להנצל דניחא ליה בהתבודדו' וכדברי הרא"ש א"כ ל"ל לחלק בין צער דממילא או לא דא"צ לזה אלא ה"ל לתרץ בקיצור דיש כאן חילוק לאבל דאפשר להנצל מהצער שהרי זהו עיקר התי' ואם נא' דאדרבא האמת כן הוא דהא דמצטער פטור אין הדבר תלוי ביוכל להנצל אלא משום טירדא פטור ואע"ג דבשאר מצות לא איכפת לן בטרוד בצער כדאמרי' בגמ' אבל חייב בכל המצו' חוץ מתפילין שנקראו פאר סוכה שחני דבעי' כוונ' כמ"ש א"כ שפיר משני כיון דהטע' משום טירדא ה"א גם באבל יש טירדא דצערא קמ"ל דוקא ממיל' כו' אבל [אבל] אינו בכלל מצטער לפטור מן הסוכ' אלא דקשה על המרדכי בשם הרא"מ שס"ל דביכול להנצל תליא מילתא ונ"ל דתרווייהו הם אמת דתרי גווני צער יש הא' אם מצטער מחמת סוכה דוקא דהסוכ' מביא' לו צער כשיושב שם אז אין שייך פטור מחמת טירדא דחדרבא בזה זוכר טפי מצות סוכ' כיון שהוא מוכרח לישב במקום שהוא צער לו כדאי' בסי' תרכ"ה דע"כ צווה הש"י לעשות סוכ' בתשרי ולא בניסן כי בתשרי הולכין שאר אנשים מן הסוכה כו' בזה אמרינן שאינו פטור אא"כ יש לו מקום שיוכל להנצל אבל שאר טירדא דבא לאדם צער מצד אחר כגון חולה או שאר צער הגוף שאין לו ניחותא טפי בבית מסוכה אפ"ה פטור מצד טירדא דזה אינו יכול להתכוין לסוכ' וא"כ ה"א ה"ה נמי אבל דפטור אע"פ שאין לו חילוק בין בית לסוכ' קמ"ל דאין זה מיקרי טירדא כלל דאיבעי ליה ליתובי דעתי' ולהתחייב במצות הש"י וא"ל א"כ מאי קמ"ל דא"כ אין מצטער מחמת טירדא פטור אלא כגון חולה וכבר שמעי' ליה ממתני' חולין ומשמשיהן פטורי' י"ל דהיא גופא קמ"ל דאע"ג דא"א להנצל ואי ממתני' ה"א דוקא בחול' שיש לו חילוק בין בית לסוכה אבל אם אין לו חילוק חייב קמ"ל דאפ"ה פטור כיון דמצטער הוא וטריד וא"כ אין אנו צריכים לההיא סברא דחיקתא שזכר הרא"ש דלאבל יש צער במה שלא יוכל להצטער וכאשר כתבנו הוא נכון בס"ד: