הדס הוא שם שיש בו נשמה יתרה, צפייה וציפייה אל המעבר אך ביישוב הדעת. עניינו הוא ריח הניחוח, משהו שבין המוחש למופשט, עם נוכחות אוורירית שכזו, בגן עדן שריחו הולך מסוף העולם ועד סופו.
תַּ֤חַת הַֽנַּעֲצוּץ֙ יַעֲלֶ֣ה בְר֔וֹשׁ תחת [וְתַ֥חַת] הַסִּרְפַּ֖ד יַעֲלֶ֣ה הֲדַ֑ס וְהָיָ֤ה לַֽיהוָה֙ לְשֵׁ֔ם לְא֥וֹת עוֹלָ֖ם לֹ֥א יִכָּרֵֽת׃ (ס)
בנבואות ישעיהו הדס הוא צומח רצוי, כזה שיפריח את המדבר ויסלק את העשבים הרעים. ההדס הוא סמל לגאולה, להתעוררות הטבע, ליום שבו ה' יהיה לשם שלעולם לא ייכרת.
בנבואת זכריה עומד לו מלאך ה' בין ההדסים ומנבא טובות על העיר שחרבה ותיבנה שוב.
באגדה הידועה על ר' שמעון בר יוחאי ובנו, לאחר שיצאו מן המערה בפעם הראשונה ושרפו אנשים שחרשו וזרעו בשדותיהם, יוצאים הם בפעם השנייה ורואים אדם זקן שאוחז בידו שתי חבילות הדסים, ורץ-מהדס לו ערב שבת בין השמשות; לשאלתם אמר שאלו לכבוד שבת, אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור. לא חלות ולא יין בידיו, אפילו לא נר למאור, אלא הדס – ומה תהיה השבת בלי ריח הניחוח? את ההדס מריחים במהלך השבת וגם בצאתה, שמשהו מן האור שבה, משהו מן הריח הטוב שלה ימשיך אתנו לימות השבוע.
ההדס נמשל לתורה במדרש ארבעת המינים, וגם לשלושת האבות. הדס הוא התורה שעומדת ללא המעשים הטובים, אבל גם זו שעומדת מול העצבונית בידיו של עשיו. יש בו שורשיות עמוקה, וצורת עליו המסודרים מקנים לו אצילות ורוגע.
ומרים? סבתא מרים עליה השלום נפטרה בשנה האחרונה לאחר שנות תרדמת ארוכה. סבתא מרים הייתה דמות מורכבת ומעניינת, כזו שלא ניתן להיות אדיש אליה. שופעת הומור, חום, וגם שיפוטיות וציניות פולנית. משפט שהיה שגור בפיה – "להיות טובים, לאלוהים ולאדם". סבתי בורכה בעיניים כחולות וחודרות, והדס הרי נמשל לעיניים, ושמה השנה היה אסתר, שאף הוא הדס.
הדס שלנו, באת למשפחה ברוכה ושמחה, ולקהילה ברוכה ושמחה. אנו מרגישים איתך עטופים בהרבה חסד ושמחה משותפת. מאחלים לך את הכמיהה אל המעבר, השלובה ביישוב הדעת.
ולסבתא,
אַתְּ עַכְשָׁו מוּל כּוֹכָב, מְנַצְנֵץ בַּמֶּרְחָב
אַתְּ חָזַרְתְּ אֶל בֵּיתִי, כֵּן עַכְשָׁו אַתְּ אִתִּי
אֲנִי קוֹרֵא בִּשְׁמֵךְ לְבִתִּי.
(אהוד בנאי, 'מהרי נא')
*בונוס*
חבר שלח לנו את המקור הבא, לאוהבי הקבלה והגימטריה:
ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם, הנה ידוע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בענין הלבושים דאדם הראשן קודם החטא היו כתנות אור מן ה"חשמל" וכשחטא הפסיד אותם הלבושים ד"חשמל" שהם שע"ח נהורין כמנין "חשמל", ועשה לו מלבוש אחד מקליפת נגה והם כתנת עור וכנזכר בעץ חיים שער ק"ן פרק ד' יעוין שם, גם כתב הארי ז"ל בשער הכונות בכונת מלביש ערומים, דמלבוש האדם הוא מן הקדושה ועל ידי עבירות שעושה גורם שיתאחזו הקליפות במלבושיו, והנה המלבושים יש בהם אור המקיף מחוץ להם כנודע כי יש אור פנימי בפנים ונכלל בתוך הגוף, והמלבוש סובב את הגוף ועל המלבוש הם האורות המקיפים ועומדים מחוץ המלבושים, ולכל לבוש ולבוש יש בחינת אור מקיף כפי ערכו, ואין לך דבר שדוחה את הקליפות כמו אור מקיף, לפי שאין יכולת בקליפות לינק ולהתאחז באור המקיף, ולכן הוא עומד בחוץ ואין לו פחד מהקליפות וכו' יעוין שם: ב והנה בזה מובן קנאת הנחש שנתקנא באדם הראשון קודם החטא ונתגרה בו להחטיאו, כי נתקנא מכתונת אור שלו שראה שיש עליו אור מקיף גדול כפי ערך הכתונת אור, והוא אין לו אחיזה באור מקיף בסוד והנחש היה ערום כנודע, ולכן נתגרה בו והחטיאו וגרם להעביר מעליו כתונת אור והיה עור במקום אור, כמו שכתוב "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם", ואמרו בזוהר הקדוש שדבק בו משכא דחווייא, ובזה פרשתי רמז הכתוב בתיבת וילבשם קרי בה וי לבשם, הוא משכא דחווייא וי היה שדבק בם שכל זה היה מחמת החטא, ונראה לי בסיעתא דשמיא ההפרש בין אור לעור הוא מספר ס"ט כמנין יגון, וידוע כי יגון הוא מצד סטרא אחרא כידוע בכונת והסר ממנו יגון ואנחה שהוא יגון פלוני, אנחה פלונית, כנזכר בסידור רבינו הרש"ש ז"ל, ולכן תמצא כי אביון ויגון מספר אחד כי הנעשה אביון מן המצות דבק בו יגון דשני אותיות א"ב יהיו ג' ואז אותיות אביון נעשו אותיות יגון, אבל לעתיד בשלימות התיקון יוסר היגון לגמרי ואז יחסר מספר יגון מן אות ע' דעור וישאר אות א' ואז יהיה צירוף אור שתחזור עטרה ליושנה:
הדס בגימטריה = ס"ט, אבל גם יגון = ס"ט.
ההבדל בין כתנות אור לכתנות עור = ס"ט.
חטא האדם הראשון הוריד את מדרגת לבושו מלבוש של אור שמקורו חשמל ללבוש עור נמוך יותר. בפיסקה זו הבן איש חי פותח את הלכות ציצית ומסביר כיצד מצווה זו מהווה תיקון ומעלה את "כתנות העור" בהן אנחנו לבושים.
לעניין הדס- הנשמה היתירה שמתעוררת לריחו של ההדס היא שמתעלה על היגון ומעלה אותו.