The Zohar records that the exile to Egypt was necessary due to the fact the brothers sold Joseph...
(11) Some time after that, when Moses had grown up, he went out to his kinsfolk and witnessed their labors. He saw an Egyptian beating a Hebrew, one of his kinsmen. (12) He turned this way and that and, seeing no one about, he struck down the Egyptian and hid him in the sand. (13) When he went out the next day, he found two Hebrews fighting; so he said to the offender, “Why do you strike your fellow?” (14) He retorted, “Who made you chief and ruler over us? Do you mean to kill me as you killed the Egyptian?” Moses was frightened, and thought: Then the matter is known!
(4) THEN THE MATTER IS KNOWN — Explain it in its literal sense: the fact that I have killed the Egyptian is known. A Midrashic explanation is: now there is known to me that matter about which I have been puzzled — how has Israel sinned more than all the seventy nations, that they should be oppressed by this crushing servitude? But now I see that they deserve this (Exodus Rabbah 1:30).
There was another incident involving one gentile who came before Shammai and said to Shammai: Convert me on condition that you teach me the entire Torah while I am standing on one foot. Shammai pushed him away with the builder’s cubit in his hand. This was a common measuring stick and Shammai was a builder by trade. The same gentile came before Hillel. He converted him and said to him: That which is hateful to you do not do to another; that is the entire Torah, and the rest is its interpretation. Go study.
Do not do that which is hateful to your fellow - 'Do not forsake your fellow or your father's fellow' (Proverbs 27:10) This refers to the Holy Blessed One. Do not disobey His commandments, for it is hateful unto you when a friend disobeys yours. Alternatively: 'Your fellow', literally, in the cases of thievery, kidnapping, sexual impropriety, and the majority of the commandments.
(א) ועתה אומר לך כלל בטעם מצות רבות הנה מעת היות ע''ג בעולם מימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה, מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון, כחשו בה' ויאמרו לא הוא (ירמ' ה יב), ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית ואמרו איכה ידע אל ויש דעה בעליון (תהלים עג יא), ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח האל בהם ואין עמהם עונש או שכר, יאמרו עזב ה' את הארץ. וכאשר ירצה האלהים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל בטול הדעות האלה כלם, כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול. וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא יתברר ממנו עוד אמתת הנבואה, כי ידבר האלהים את האדם ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים, ותתקיים עם זה התורה כלה:
ולכן יאמר הכתוב במופתים למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ (לעיל ח יח), להורות על ההשגחה, כי לא עזב אותה למקרים כדעתם ואמר (שם ט כט) למען תדע כי לה' הארץ, להורות על החידוש, כי הם שלו שבראם מאין ואמר (שם ט יד) בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. להורות על היכולת, שהוא שליט בכל, אין מעכב בידו, כי בכל זה היו המצריים מכחישים או מסתפקים. אם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כלה:
ובעבור כי הקב''ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון והחמיר מאד בענין הזה כמו שחייב כרת באכילת חמץ (לעיל יב טו) ובעזיבת הפסח (במדבר ט יג), והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו, ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות, ושנזכיר זה בפינו בבקר ובערב, כמו שאמרו (ברכות כא.) אמת ויציב דאורייתא, ממה שכתוב (דברים טז ג) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ושנעשה סכה בכל שנה:
וכן כל כיוצא בהן מצות רבות זכר ליציאת מצרים והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלהים. כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בענינה כבר הודה בחדוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו, וגם בנבואה, והאמין בכל פנות התורה, מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי רצונו, שהוציאנו מאותו עבדות לחירות וכבוד גדול לזכות אבותיהם החפצים ביראת שמו:...
ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר (בראשית יז א, ולעיל ו ב) ...
(1) And now I will tell you a general rule about the explanation of many commandments. Behold, from the time of there being idolatry in the world - from the days of Enosh - the opinions about faith started to blur. Some of them deny the fundamental principle and say that the world is prior [to God's creation] and 'they rejected God and say, "It is not Him.'" And some reject His knowledge of particulars - 'And they say, "How can He know, and is there knowledge to the most High?"' And some of them concede His knowledge but reject His oversight, and 'they make man to be like the fish of the sea,' that God not supervise them and there not be punishments and reward with them at all - they say, '"The Lord has abandoned the Earth."' And when God favors a certain community or individual and does a wonder for them by changing the custom of the world and its nature, the nullification of these opinions becomes clear to everyone. As the amazing wonder teaches that there is 1) a God in the world who innovated it, and 2) knows and supervises and is able [to do whatever He wants]. And when this wonder is first proclaimed by the mouth of a prophet, 3) the truth of prophecy also becomes clear from it - that God speaks with man and reveals His secret to His servants, the prophets. And with this, all of the Torah is established...If so, the great signs and wonders were trustworthy witnesses about faith in the Creator and about the entire Torah. And since the Holy One, blessed be He, will not do a sign and wonder in each generation in front of the eyes of each evildoer or heretic, He commanded us that we should always make a memorial and a sign to that which our eyes saw...And [the Torah] was very strict about this, such that it made one liable for cutting off, for eating of chamets (Exodus 12:15), and for leaving the Pesach sacrifice (Numbers 9:13). And it required that we write all that was shown to us of signs and wonders upon our arms and upon our eyes, and also to write them at the entrances to houses in mezuzot. And [it required] that we mention it with our mouths, in the morning and in the evening...And [it required] that we make a Sukkah booth every year. And so [too], many commandments in memory of the leaving of Egypt, are similar to these. And all of it is to be a testimony for us for all of the generations about the wonders, that they not be forgotten; and that there not be an opening for the heretic to speak and reject faith in God...
(א) כי אני הכבדתי אף על פי שאמר משה ידעתי כי טרם תיראון חשב שאף על פי שלא יכנע לאל יתברך מיראת גדלו, מכל מקום ישמע בהיותו בלתי יכול עוד לסבול את רעת המכות, וזה חשב כאשר ראה שמכח המכה אמר ה' הצדיק אמנם כאשר ראה שעם כל זה לא שמע חשב משה שהיתה ההתראה בו לריק, כי גם שלא יוכל לסבול לא ישמע, ולכן אמר לו ה' יתברך אף על פי שעתה גם הוא הכביד לבו הנה אנכי כבר הכבדתי את לבו בשחין, וזה להרבות האותות בקרב מצרים, כדי שישוב איזה מהם בתשובה, ולמען יספרו ישראל לדורות ויכירו גדלי וטובי, לפיכך ההתראה ראויה אף. על פי שלא ישמע פרעה:, למען שיתי אותותי אלה בקרבו כדי שבהם יכיר העם את גדלי וישוב מרשעתו:
(1) Moses had come to the conclusion that warning Pharaoh of an impending plague was an exercise in futility. This is why G’d had to tell him at this stage that already during the sixth plague (9,12) He had stiffened Pharaoh’s heart so that ordinary rules of psychology could no longer be applied to this man. The purpose was to enable G’d to demonstrate more miracles so that maybe some Egyptians would be moved by what they experienced to become penitents. If so, the Israelites in the future would be able to tell their children of the greatness of G’d’s miracles. This in turn would convince mankind that G’d loved His creatures and was very patient with them, giving them opportunities to mend their ways. This is why the warning to Pharaoh was in place although it would prove ineffectual.