1) Who died in the desert and caused people to become tamei met? See Chuizkuni and Ibn Ezra
(ו) וַיְהִ֣י אֲנָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֨ר הָי֤וּ טְמֵאִים֙ לְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם וְלֹא־יָכְל֥וּ לַעֲשֹׂת־הַפֶּ֖סַח בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַֽיִּקְרְב֞וּ לִפְנֵ֥י מֹשֶׁ֛ה וְלִפְנֵ֥י אַהֲרֹ֖ן בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא׃
(6) But there were some men who were unclean by reason of a corpse and could not offer the passover sacrifice on that day. Appearing that same day before Moses and Aaron,
(ג) אשר היו טמאים רבי יצחק אומר אם נושאי ארונו של יוסף יכולים ליטהר ואם נושאי ארונו של נדב ואביהוא יכולים להטהר שהרי באחד בניסן הוקם המשכן שני לו שרף אלעזר את הפרה ואמרו בגיטין שמנה פרשיות נאמרו בו ביום שהוקם המשכן ופרשת פרה אחת מהן ובו ביום שהוקם המשכן היה ר״ח ניסן, שהרי בר״ח מתו נדב ואביהוא כדמפורש בפרשת שמיני, הלכך יכולין היו להזות עליהם מימי חטאת שנעשו בשני בניסן לטהר כל טמאי מתים שהיו מר״ח ניסן עד פסח לעשות פסחיהן בטהרה, אלא למי היו טמאים למת מצוה נטמאו.
(3) אשר היו טמאים לנפש אדם, “who had become ritually impure due to contact with a dead human body;” according to Rabbi Yitzchok, if these people’s impurity stemmed from the fact that they had been the carriers of the ark in which the remains of Joseph were being transported, they would have had time enough to purify themselves as the people had been stationary since the first of month at the latest. On the other hand, if these men were the ones who had carried the caskets in which Nadav and Avihu were being carried, they had plenty of time to purify themselves as these two men had died on the eighth day of Nissan; the Tabernacle had been erected on the first day of Nissan; on the second day of Nissan Eleazar had burned the red heifer (Jerusalem Talmud, Megillah, 3,3) and according to the Talmud in tractate Gittin on that day eight different subjects were revealed, one of them being the one containing the legislation about the red heifer. Seeing that the two sons of Aaron died on the first day of Nissan, according to parshat Sh’mini, these men could have completed their purification rites already on the eighth day of that month, in plenty of time before Passover. We are left therefore with the question whose death had caused their ritual impurity? The only answer that is reasonable is that they became ritually impure through burying someone who had no relatives who could bury him, and they fulfilled this commandment, something that if it occurred to a High Priest even he would have been obliged to attend to. (Compare Sifri)
(א) ויהי אנשים. לא יתכן שיהיה מחנה ישראל גדול ושלא ימותו שם מתים בכל יום
2) Why does the Torah have to include the ger if we already know that he is obligated in korban pesach rishon (Shemot 12:48)? See Chizkuni and Ramban.
(יד) וְכִֽי־יָג֨וּר אִתְּכֶ֜ם גֵּ֗ר וְעָ֤שָֽׂה פֶ֙סַח֙ לַֽיהוָ֔ה כְּחֻקַּ֥ת הַפֶּ֛סַח וּכְמִשְׁפָּט֖וֹ כֵּ֣ן יַעֲשֶׂ֑ה חֻקָּ֤ה אַחַת֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְלַגֵּ֖ר וּלְאֶזְרַ֥ח הָאָֽרֶץ׃ (פ)
(14) And when a stranger who resides with you would offer a passover sacrifice to the LORD, he must offer it in accordance with the rules and rites of the passover sacrifice. There shall be one law for you, whether stranger or citizen of the country.
(א) וכי יגור אתכם גר אהדריה קרא לפסח שני.
(1) וכי יגור אתכם גר, “and when a stranger has taken up temporary residence amongst you;” at this point the Torah reverts back to the rules governing the “second,” or “substitute” Passover.
(א) וטעם וכי יגור אתכם גר לצוות הגרים בפסח זה של מדבר כאשר יצוה בו לישראל ויתכן כי מה שאמר בסדר בא אל פרעה (שמות יב מח) וכי יגור אתך גר ועשה פסח הוא על פסח מצרים כי הפרשה ההיא על פסח מצרים נאמרה כאשר פירשתי שם (בפסוק מג) והיה במשמע כי הגרים היוצאים ממצרים ערב רב יעשו פסח שאף הם היו באותו הנס אבל המתגיירים אחרי כן במדבר או בא"י לא יתחייבו בפסח שלא היו הם או אבותיהם בכלל ואותנו הוציא משם (דברים ו כג) לפיכך הוצרך בכאן לחייבם בפסח דורות במדבר ובארץ:
(1) If a proselyte dwells among you. This is a command for proselytes to bring the Pesach-offering that was brought at this time in the Wilderness, as the Israelites were commanded. Another explanation is that the verse in Parshas Bo (Shemos 12:48): “When a proselyte dwells with you and wants to make the Pesach-offering to Hashem,” is speaking only about the Pesach-offering brought in Egypt, for that section speaks about the Pesach-offering of Egypt, as I explained there (v. 43). One might have thought that only the proselytes who went out from Egypt, i.e., the mixed multitude, would be the ones to bring a Pesach-offering, because they were included in the miracle of the Exodus. Proselytes who converted afterwards in the Wilderness or in the Land of Israel, though, would not be obligated to bring a Pesach-offering, for neither they nor their forefathers were taken out of Egypt — “And us He took out of there” (Devarim 6:23). Therefore, it was necessary to specify here that they are obligated to bring the Pesach-offering in future generations, in the Wilderness and in the Land of Israel.
3) What are the "יום שמחתכם" on which we blow the trumpets? See Ibn Ezra and Ha’amek Davar
(י) וּבְי֨וֹם שִׂמְחַתְכֶ֥ם וּֽבְמוֹעֲדֵיכֶם֮ וּבְרָאשֵׁ֣י חָדְשֵׁיכֶם֒ וּתְקַעְתֶּ֣ם בַּחֲצֹֽצְרֹ֗ת עַ֚ל עֹלֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעַ֖ל זִבְחֵ֣י שַׁלְמֵיכֶ֑ם וְהָי֨וּ לָכֶ֤ם לְזִכָּרוֹן֙ לִפְנֵ֣י אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ (פ)
(10) And on your joyous occasions—your fixed festivals and new moon days—you shall sound the trumpets over your burnt offerings and your sacrifices of well-being. They shall be a reminder of you before your God: I, the LORD, am your God.
(א) וביום שמחתכם ובמועדיכם. ששבתם מארץ אויב או נצחתם האויב הבא עליכם. וקבעתם יום שמחה כימי פורים ושבעת ימי חזקי''ה (ס''א חנוכה) שמחה. רק המעתיקים פירשו וביום שמחתכם שבת והתקיעה שישמעו ישראל וידעו כי העולות יקריבו ויכונו לבם לשם
(א) שמחתכם. לא נתבאר מהו יום שמחת ישראל. ובספרי תניא אלו שבתות רנ״א אלו תמידים אבל זה אינו אלא דרש על וביום. לרמוז גם אלו. אבל עיקר הפשט שהוא יום המצוין בשמחה לא נתבאר. והראב״ע כ׳ שהוא בשובם ממלחמה בניצוח. ואנחנו לא ראינו בכל המקרא שעשו מלכי ישראל הצדיקים והשופטים כן. אלא עיקר הפי׳ הוא יום חנוכת המזבח וכדתנן שלהי מס׳ תענית ביום חתונתו זה מ״ת וביום שמחת לבו זה בנין בהמ״ק. והיא שמחת לב ישראל ג״כ. והיינו דכתיב בדה״י ב׳ ה׳ י״ג וכהרים קול בחצוצרות וגו׳ ובהלל לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו. והכי כתיב בחנוכה דעזרא ג׳ ויעמידו הכהנים מלובשים בחצוצרות וגו׳ ויענו בהלל ובהודות לה׳ כי טוב כל״ח. למדנו שאז אמרו הלל ג״כ כמו ביום התקדש חג :
4) Chazal say that the inverted nuns are to separate two stories of פורענות. What is the negative story before the nuns? See Ramban.
(לה) וַיְהִ֛י בִּנְסֹ֥עַ הָאָרֹ֖ן וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֑ה קוּמָ֣ה ׀ יְהוָ֗ה וְיָפֻ֙צוּ֙ אֹֽיְבֶ֔יךָ וְיָנֻ֥סוּ מְשַׂנְאֶ֖יךָ מִפָּנֶֽיךָ׃
(35) When the Ark was to set out, Moses would say: Advance, O LORD! May Your enemies be scattered, And may Your foes flee before You!
(א) ויהי בנסוע הארון עשה לו סימן מלפניו ומלאחריו לומר שאין זה מקומו ולמה כתב כאן כדי להפסיק בין פורענות לפורענות כדאיתא בכל כתבי הקדש (שבת קטז) לשון רש"י ולא פירש לנו הרב מה הפורענות הזו שהוצרך להפסיק בה כי לא נזכר כאן בכתוב פורענות קודם ויהי בנסוע הארון ולשון הגמרא שם פורענות שנייה ויהי העם כמתאוננים (להלן יא א) פורענות ראשונה דכתיב ויסעו מהר ה' (פסוק לג) ואמר רבי חנינא מלמד שסרו מאחרי ה' וכתב הרב בפירושיו שם בתוך שלשת ימים למסעם התאוו תאוה האספסוף להתרעם על הבשר כדי למרוד בה' ואלו דברי תימה שהרי פורענות ויהי העם כמתאוננים כתובה ראשונה ושל תאוה שניה ושתיהן סמוכות אולי סבר הרב שנכתבו שלא כסדרן רמז על הראשונה באמרו מהר ה' כי שמא מעת נסעם חשבו לעשות כן והפסיק וכתב את השניה ואחר כך חזר לראשונה ואין בזה טעם או ריח אבל ענין המדרש הזה מצאו אותו באגדה שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצות וזהו ויסעו מהר ה' שהיה מחשבתם להסיע עצמן משם מפני שהוא הר ה' וזהו פורענות ראשונה והפסיק שלא יהיו שלש פורעניות סמוכות זו לזו ונמצאו מוחזקים בפורענות וקרא החטא פורענות אע"פ שלא אירע להם ממנו פורענות ושמא אלמלא חטאם זה היה מכניסם לארץ מיד:
5) Were fish actually available for free in Egypt? See Rashi, Ibn Ezra, and Chizkuni
(ה) זָכַ֙רְנוּ֙ אֶת־הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר־נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת־הֶחָצִ֥יר וְאֶת־הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת־הַשּׁוּמִֽים׃
(5) We remember the fish that we used to eat free in Egypt, the cucumbers, the melons, the leeks, the onions, and the garlic.
(א) אשר נאכל במצרים חנם. אִ"תֹּ שֶׁמִּצְרִיִּים נוֹתְנִים לָהֶם דָּגִים חִנָּם, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר "וְתֶבֶן לֹא יִנָּתֵן לָכֶם" (שמות ה'), אִם תֶּבֶן לֹא הָיוּ נוֹתְנִין לָהֶם חִנָּם, דָּגִים הָיוּ נוֹתְנִין לָהֶם חִנָּם? וּמַהוּ אוֹמֵר חִנָּם, חִנָּם מִן הַמִּצְוֹת (ספרי):
(1) אשר נאכל במצרים חנם [WE REMEMBER THE FISH] WHICH WE DID EAT IN EGYPT FOR NOTHING — If you say that they meant that the Egyptians gave them fish for nothing (without payment), then I ask, “But does it not state, (Exodus 5:18): [Go, therefore, now, and work], for there shall no straw be given you”? Now, if they did not give them straw for nothing, would they have given them fish for nothing! — What then is the force of the word חנם? It means: free from (i.e. without us having been burdened with) heavenly commands (Sifrei Bamidbar 87).
(ב) חנם. בזול כאילו היא חנם
(א) זכרנו את הדגה כשנילוס מתפשט כמנהגו ואחר כך חוזר למקומו הדגים נשארים בגומות בשיחין ונשותיהם שואבות מאותן השיחים והדגים נכנסים בכדיהם וכן ארז״ל. (ב) אשר נאכל במצרים חנם בלא טורח ובלא דמים.
(1) זכרנו את הדגה, “we remember now the fish, etc.” when the Nile overflows its banks and irrigates the fields of the Egyptians who had dug narrow canals to absorb these waters, and the water eventually retreats again, it leaves behind little fish in the indentations in the soil, and the wives of the Israelites would scoop these up and use as food. This could be done without effort, and the women who had come equipped with bowls or flasks could keep these fish alive for quite some time. Our sages have explained this to us. (No source quoted) (2) אשר נאכל במצרים חנם, “which we used to eat in Egypt without having to pay for it.” (Ibn Ezra)
6) Why is Moshe’s humility relevant to this story? See Ramban. What does the religious ideal of humility consist of? See Ha’amek Davar. Where do we find an example of Moshe’s humility in the previous chapter?
(ג) וְהָאִ֥ישׁ מֹשֶׁ֖ה ענו [עָנָ֣יו] מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃ (ס)
(3) Now Moses was a very humble man, more so than any other man on earth.
(א) וטעם והאיש משה ענו מאד להגיד כי השם קנא לו בעבור ענותנותו כי הוא לא יענה על ריב לעולם אף אם ידע ור"א מפרש ואמר כי הוא לא היה מבקש גדולה על שום אדם ולא יתגאה במעלתו כלל אף כי על אחיו והם חוטאים שמדברים עליו חנם אבל בספרי (בהעלתך ק) רבי נתן אומר אף בפניו של משה דברו בו שנאמר וישמע ה' והאיש משה עניו מאד אלא שכבש משה על הדבר יזכיר ענותנותו שסבל ולא ענם והשם קנא לו:
(א) והאיש משה עניו וגו׳. ביאר הכתוב דלא משום משה וצערו ענה ה׳ כי היכי דלא לחליש דעתו. אבל באמת משה לא חשש כלל לזה דהאיש משה עניו וגו׳. אלא משום שנוגע לעיקר התורה לדעת כח מעלתו של משה שהוא למעלה מכל נבואה שבעולם . ומשמעות עניו הוא שאינו חושש לכבודו וצערו. ולא משום שהוא שפל בעצמו ואינו מכיר בעצמו שאינו ראוי לזה הצער והעדר הכבוד אלא משמעות עניו שהוא מתנהג בלי חשש על כבודו. והיינו דאמר רב יוסף שלהי מס׳ סוטה לא תיתני ענוה דאיכא אנא והוא כדאי׳ שלהי מס׳ הוריות דכל שני דמלך רבה רב יוסף אפי׳ אומנא לביתי׳ לא קרא. ופרש״י שלא רצה לנהוג שררה בעצמו שבשעה שנצרך לאומן הלך אליו ולא קרא את האומן לביתי׳. אע״ג שידע רב יוסף שהוא בערך רבה מכ״מ לא חשש לכבודו והיינו ענוה:
(1) The man, Moshe [was] most humble. The meaning of humble is that Moshe paid no attention to his honor or pains. This was not because he felt lowly and did not realize that such a lack of respect and pain was not worthy of him. Rather, it was because he conducted himself without concern for honor.