(איוב כט, ב) מי יתנני כירחי קדם כימי אלוק ישמרני ואיזהו ימים שיש בהם ירחים ואין בהם שנים הוי אומר אלו ירחי לידה ומלמדין אותו כל התורה כולה שנאמר (משלי ד ד) ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך שמור מצותי וחיה ואומר (איוב כט, ד) בסוד אלוק עלי אהלי מאי ואומר וכי תימא נביא הוא דקאמר ת"ש בסוד אלוק עלי אהלי וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה שנאמר (בראשית ד, ז) לפתח חטאת רובץ ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו שנאמר (ישעיהו מה, כג) כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון כי לי תכרע כל ברך זה יום המיתה שנאמר (תהלים כב, ל) לפניו יכרעו כל יורדי עפר תשבע כל לשון זה יום הלידה שנאמר (תהלים כד, ד) נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשו ולא נשבע למרמה ומה היא השבועה שמשביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע
And it [the foetus] is taught the entire Torah, as it is said: (Proverbs 4:4) "He instructed me, and said to me, 'Let your mind hold onto my words; Keep my commandments and you wil live'", and it is also said (Job 29:4) "When the company (lit. "sod", secret) of God was on my tent" Why do we need the second verse? You might say he was a prophet [...] And when it [the foetus] comes to the light of the world, an angel comes and strikes it on the mouth and makes it forget the whole Torah, as it is said (Genesis 4:7) "Sin crouches at the door (lit., "petach", opening, i.e. of the mouth) And the foetus isn't allowed out until it has been made to swear this oath, as it is said (Isaiah 45:23) "For to You every knee shall bend and every tongue shall swear [allegiance]". "For to You every knee shall bend", this is the day of death, as it is said (Psalms 22:30) "All those descending in the dust [i.e. at death's door] shall bow before Him". And "every tongue shall swear", this is the day of birth, as it is said... (Psalms 24:4) "[One who is] clean of hands and clear of heart, who has not taken a false oath by My life and has not sworn deceitfully". And what is this oath they made it (the foetus) swear? This: to be righteous and not to be wicked, and even if all the world says to them "You are righteous", let it be in their eyes as though they are wicked.
(א) והנה, מידת הבינוני היא מידת כל אדם, ואחריה כל אדם ימשוך, שכל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה. כי הבינוני אינו מואס ברע, שזהו דבר המסור ללב, ולא כל העיתים שוות; אלא (תהלים לד טו): "סור מרע ועשה טוב", דהיינו בפועל ממש במעשה דיבור ומחשבה, שבהם הבחירה והיכולת. והרשות נתונה לכל אדם לעשות ולדבר ולחשוב גם מה שהוא נגד תאות לבו והפכה ממש. כי גם בשעה שהלב חומד ומתאווה איזו תאווה גשמיית, בהיתר או באיסור חס ושלום, יכול להתגבר ולהסיח דעתו ממנה לגמרי, באומרו לליבו: "אינני רוצה להיות רשע אפילו שעה אחת, כי אינני רוצה להיות מובדל ונפרד חס ושלום מיקוק אחד בשום אופן, כדכתיב: (ישעיהו נט ב): "עונותיכם היו מבדילים וגו'"; רק אני רוצה לדבק בו נפשי רוחי ונשמתי, בהתלבשן בשלושה לבושיו יתברך, שהם מעשה דיבור ומחשבה, ביקוק ותורתו ומצוותיו, מאהבה מסותרת שבליבי ליקוק, כמו בלב כללות ישראל שנקראו (תהלים ה יב): "אוהבי שמך". ואפילו קל שבקלים יכול למסור נפשו על קדושת יקוק, ולא נופל אנוכי ממנו בוודאי, אלא שנכנס בו רוח שטות, ונדמה לו שבעבירה זו עודנו ביהדותו ואין נשמתו מובדלת מאלוקי ישראל, וגם שוכח אהבתו ליקוק המסותרת בליבו. אבל אני אינני רוצה להיות שוטה כמוהו לכפור האמת." מה שאין כן בדבר המסור ללב, דהיינו שיהא הרע מאוס ממש בלב ושנאוי בתכלית שנאה, או אפילו שלא בתכלית שנאה, הנה זה אי אפשר שיהיה באמת לאמיתו אלא על ידי גודל ותוקף האהבה ליקוק, בבחינת אהבה בתענוגים להתענג על יקוק מעין עולם הבא. ועל זה אמרו רז"ל: "עולמך תראה בחייך" וכו', ואין כל אדם זוכה לזה, כי זהו כעין קיבול שכר, וכדכתיב: (במדבר יח ז): "עבודת מתנה אתן את כהונתכם וגו'", כמו שנתבאר במקום אחר. ולכן אמר איוב: (בבא בתרא טז א): "בראת צדיקים וכו'", וכדאיתא בתיקונים, שיש בנשמות ישראל כמה מיני מדרגות ובחינות: חסידים, גיבורים המתגברים על יצרם, מארי תורה, נביאים וכו', צדיקים וכו', עיין שם. ובזה יובן כפל לשון השבועה, (נידה ל ב): "תהי צדיק ואל תהי רשע". דלכאורה תמוה, כי מאחר שמשביעים אותו "תהי צדיק", למה צריכים להשביעו עוד שלא יהיה רשע? אלא משום שאין כל אדם זוכה להיות צדיק,ואין לאדם משפט הבחירה בזה כל כך, להתענג על יקוק באמת ושיהיה הרע מאוס ממש באמת. ולכן משביעים שנית: "אל תהי רשע" על כל פנים, שבזה משפט הבחירה והרשות נתונה לכל אדם למשול ברוח תאוותו שבלבו ולכבוש יצרו שלא יהיה רשע אפילו שעה אחת כל ימיו, בין בבחינת "סור מרע" בין בבחינת "ועשה טוב". ואין טוב אלא תורה, דהיינו תלמוד תורה שכנגד כולן. אך אף על פי כן צריך לקבוע לו עיתים גם כן לשית עצות בנפשו להיות מואס ברע, כגון בעצת חכמינו ז"ל: (שבת קנב א): "אשה חמת מלאה צואה כו'", וכהאי גוונא. וכן כל מיני מטעמים ומעדנים נעשים כך חמת מלא כו'. וכן כל תענוני עולם הזה, החכם רואה הנולד מהן, שסופן לרקוב ולהיות רימה ואשפה. וההפך, להתענג ולשמוח ביקוק על ידי התבוננות בגדולת אין סוף ברוך הוא כפי יכולתו, אף שיודע בנפשו שלא יגיע למדריגה זו באמת לאמיתו כי אם בדמיונות, אף על פי כן הוא יעשה את שלו, לקיים את השבועה שמשביעים "תהי צדיק", ויקוק יעשה הטוב בעיניו. ועוד, שההרגל על כל דבר שלטון, ונעשה טבע שני. וכשירגיל למאס את הרע, יהיה נמאס קצת באמת. וכשירגיל לשמח נפשו ביקוק על ידי התבוננות בגדולת יקוק, הרי באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, וכולי האי ואולי ייערה עליו רוח ממרום, ויזכה לבחינת רוח משורש איזה צדיק שתתעבר בו לעבוד יקוק בשמחה אמיתית, כדכתיב:(תהלים צז יב): "שמחו צדיקים ביקוק", ותתקיים בו באמת השבועה שמשביעים, "תהי צדיק".
(ד) ודע כי ענין יצר טוב ויצה"ר הוא כדמות יעקב ועשו. שלפי הנגלה עשו הוא הבכור, מאחר שיצא ראשון. אבל באמת יעקב הוא הבכור הטיפה ראשונה, כמו שפירש רש"י פרשת תולדות (בראשית כה, כו), ועשו שיצא ראשונה הוא הקליפה הקודם לפרי שהוא יעקב. כן באמת הנשמה קדמה לגוף, כי הנשמות נבראו כבר בבריאת עולם, וגם קודם שנולד משביעין אותו שילך בדרך הטוב כמו שאמרו רז"ל (נדה ל, ב) על פסוק (ישעיה מה, כג) תשבע כל לשון. וגם תינוק בזמן שהוא במעי אמו שנר דולק על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, כדאיתא בפרק המפלת (נדה שם), והנר משל האור הבהיר שהנפש מתלבשת בו ונכללת ממנו, אשר מתוכו צופה ומביט, והיא ההשגה והידיעה בייחוד האל שהוא מסוף העולם ועד סופו ראשית המחשבה וסופה, ומזה עומד על סתרי התורה והטעמים המופלאים וכמו שאמרו שם ומלמדין אותו כל התורה כולה שנאמר (משלי ד, ד) ויורני ויאמר לי וגו', ואומר (איוב כט, ד) בסוד אלוק עלי אהלי. ובגיחו מרחם משכחין ממנו כל מה שראה וידע והשיג, והוא אמרם שם (נדה שם) וכיון שיצא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכח ממנו כל התורה. וטעם הדבר, כדי שלא יהיה מוכרח במעשיו, ויהיה לו הבחירה ויבחר בטוב, ואז בצאתו להגילוי מקדים יצר הרע ליצר טוב כדרך הקליפה הקודמת לפרי, ואדם עיר פרא יולד (איוב יא, יב), ויצר לב האדם רע מנעוריו (בראשית ח, כא), עד אחר זמן בהגיעו לגדלות פועל בו היצר טוב. והנה לפי מראות עין נראה כי היצה"ר יותר זקן מיצר הטוב, ולו משפט הבכורה. אבל באמת הוא להפך:
(א) ויאמר משה אל יקוק בי יקוק לא איש דברים אנכי וגו'. יש להקשות משה שהיה לו כל המעלות ואף שלימות הגוף היה לו כמו שאמרו על קומתו ובכל דבר איך היה זה שלא היה איש דברים והוא נחשב מן השלימות. דע כי מפני שהיה משה רחוק מן החומר, ואין כח בלתי נבדל מן החמרי כמו הפה והלשון, שכח הראיה והשמיעה אין פעולתם בתנועה רק במנוחה, כמו שהוא לאוזן ועין שפעולתם במנוחה. וזה ענין שכלי כי הגשמי פועל בתנועה, ולכך לא היה למשה כח הדבור שהוא גשמי. ואם קשה מה שיתבאר לקמן אצל פה להם ולא ידברו, ששם משמע כי הפה הוא עיקר האדם, אין דבר זה קשיא למבין, כי הדבור בעצמו אין ספק כיון שהוא על ידי תנועה הוא פועל גשמי, אבל הוא על ידי שכל שיודע לצרף הדבור, כמו שהבאנו ראיה מן התינוק שיש לו הכלים שהם מחתכים הלשון ואין לו הדבור, יחסר לו צרוף הלשון, ולא היה למשה חסר אלא חתוך הדבור והוא בודאי פעל גשמי.
וכאשר תבין זה תבין גם כן מה שאמרו רז"ל בפרק המפלת (נדה ל' ע"ב) כשהולד יוצא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכח ממנו כל התורה. למה אמרו סטרו על פיו, כי הוא זה אשר אמרנו לך, כי הפה שנעשה בו אדם חי מדבר גשמי הוא משכח ממנו כל התורה. ופירוש זה כי האדם מתחבר בו הנשמה אל החומר, ובעבור שאין הנשמה השכלית מחובר בו בחומר, דהיינו בעוד שלא יצא לאויר העולם, אז נשמתו נבדלת ואז היא שכלית לגמרי וידע כל התורה, ובעת יציאתו נגמר בריאתו והנשמה תתחבר לחומר, וכאשר תתחבר הנשמה אל הגוף נעשה אדם חי מדבר גשמי, וזה שמשכח כל התורה שאינו שכלי לגמרי.
וכן תרגם אונקלס (בראשית ב׳:ז׳-ח׳) ויהי האדם לנפש חיה והוה לרוח חיה ממללא. כי האדם צורתו חבור הנשמה השכלית והגוף ביחד, ודבר זה הוא עצמו כח המדבר שהוא נשמה עם הגוף כמו שיתבאר, וכח המדבר הוא גמר צורתו, וכל זמן שהוא בבטן אמו אין לו רוח ממללא עד שהוא יוצא לאויר העולם. והכאה הזאת שהוא מכה על פיו, רצה לומר גמר צורתו, ונקרא זה הכאה על פיו, כי כן גמר צורה של כלי נקרא מכה בפטיש המכה על הכלי בגמר מעשה זהו גמר מלאכתו, כן גמר צורתו שהוא חי מדבר הוא נעשה על ידי גמר פיו ששם כח הדברי, והגמר היא הכאה ושם נגמר ונעשה האדם מורכב מן הנשמה השכלית וגוף. וזה כי פועל הדבור על ידי גוף, ואי אפשר זה בלא נשמה שכלית כמו שאמ' למעלה כי התינוק שאין לו שכל אינו מדבר וכן הבהמה יש לה כלי הדבור ואין בה דבור כי הבהמה אין לה נשמה שכלית. ובא לומר כי גמר צורתו של אדם שזהו גמר מלאכתו, נעשה בגמר פיו שבו כח הדברי, ולכך קאמר משכח ממנו כל התורה כולה, שהיה קודם חבור הנשמה השכלית בגוף למד כל התורה והיה שורה בטובה כל זמן שלא היה חבור לו אל הגוף הגשמי. וכאשר משה היה נבדל במעלתו, לא היה נוטה אל הגשמי כי אם אל מעלה הנבדלת, היה חסר גמר פטיש זה, ולכך אף אחר שיצא לאויר העולם ידע כל התורה ותחסרהו מעט מאלקים לכך היה חסר לו דבר זה, והבן זה כי הוא דבר ברור. ואמרו חכמים (עי' פסחים צ"ט ע"א) מרבה דברים מרבה שטות, כי הדבור פעל גשמי, כי ברוב דברים ירחק מן השכל. והנה התבאר לך מה שלא היה משה בעל פה ולשון. ורמזו דבר זה בענין נעלם, כהא דאיתא בפרק קמא דתענית (י"א. ע"ב) במה שמש משה בימי המלואים רב כהנא מתני בחלק לבן שאין לו אמרא. רמז על שלימות הנבדל השכלי בחלק לבן ולא היה לו אמרא וראוי היה לשמש בזה, ודבר זה הוא מדתו חלק לבן שאין לו אמרא, שלא היה בעל אמירה, רק היה לו חלק לבן המורה על השכל שהוא לבן וצח. ואין אני אומר כי מה שלא היה לו אמרא רמז בלבד מה שיקרא שפת הבגד גם כן אמרא כמו הדבור, אבל יש לך לדעת כי נקרא שפת הבגד אמרא, כי הדבור הוא גמר צורת האדם וסופו כמו שהתבאר, וכן האמרא הוא תכלית וסוף צורת הבגד שהוא מדת האדם, ולפיכך ראוי למשה לשמש בחלק לבן שאין לו אמרא, שהבגד הזה מתיחס לו וראוי לו במה שמשה היה חסר הגמר שבו נעשה אדם גשמי, ובגד זה חסר הגמר גם כן. ותדע כי האמרא של בגד והדבור ענין אחד, שדרשו במדרש (איכה פר' ב') בצע אמרתו בצע פורפירא דיליה, הרי שהם מפרשים בצע אמרתו שהוא לשון דבור בצע פורפירא דיליה בגד שיש לו אמרא והדברים ידועים למשכילים והבן. ובספר גור אריה בפרשת צו תמצא פירוש אחר אך כי הם קרובים ודבר אחד למבין עיין שם: