(יג) לֹא־תִגַּ֨ע בּ֜וֹ יָ֗ד כִּֽי־סָק֤וֹל יִסָּקֵל֙ אוֹ־יָרֹ֣ה יִיָּרֶ֔ה אִם־בְּהֵמָ֥ה אִם־אִ֖ישׁ לֹ֣א יִחְיֶ֑ה בִּמְשֹׁךְ֙ הַיֹּבֵ֔ל הֵ֖מָּה יַעֲל֥וּ בָהָֽר׃
(13) no hand shall touch him, but he shall be either stoned or shot; beast or man, he shall not live.’ When the ram’s horn sounds a long blast, they may go up on the mountain.”
Rabbi Yochanan ben Zakkai explains that we entered freedom בִּמְשֹׁךְ֙ הַיֹּבֵ֔ל הֵ֖מָּה יַעֲל֥וּ בָהָֽר at Har Sinai, when we received the Torah; with matan Torah, we would not be truly free.
Rav Soloveitchik recounted a time when a psychiatrist expressed bewilderment with the tefillot in the Yom Kippur Amida where we request H-Shem to grant us (b'nai Yisrael) fear of Him.
Yannai (7th-century poet) wrote a poem about freedom with a play on shared shoresh חרת , which mean engraved in one form v. freedom in the other meaning
וְי֙וֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔֜י שַׁבָּ֖֣ת ׀ לַה' אֱלֹקֶ֑֗יךָ לֹֽ֣א־תַעֲשֶׂ֣֨ה כָל־מְלָאכָ֡֜ה אַתָּ֣ה ׀ וּבִנְךָֽ֣־וּ֠בִתֶּ֗ךָ עַבְדְּךָ֤֨ וַאֲמָֽתְךָ֜֙ וּבְהֶמְתֶּ֔֗ךָ וְגֵרְךָ֖֙ אֲשֶׁ֥֣ר בִּשְׁעָרֶֽ֔יךָ
but the seventh day is a sabbath of the LORD your God: you shall not do any work—you, your son or daughter, your male or female slave, or your cattle, or the stranger who is within your settlements.
דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְשָׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַה'׃
וְלִ֨בְהֶמְתְּךָ֔ וְלַֽחַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּאַרְצֶ֑ךָ תִּהְיֶ֥ה כָל־תְּבוּאָתָ֖הּ לֶאֱכֹֽל׃ (ס)
and your cattle and the beasts in your land may eat all its yield.
הנה כי זכר היותו ית' בורא הארץ. הוא נתינת טעם והסרת פתחון פה מהאומות. בל יאמרו כי לא היה לישראל חלק נחלה בכל הארץ אם לא דרך גזלה. וע"כ נאמרה בריאת העולם בתורה. ע"כ אחשבה כי אמר אלקים הנה זאת שנית אעשה. כי למען כל העולם יבינו וישכילו זאת. כי נתתי את הארץ לישראל אעשה להם עזר כנגד האומות. במה שארמוז בגוף הארץ בריאת העולם. למען יתנו אל לבם שהוא למען יזכרו כי הוא ית' אשר בראה. נתנה לאשר חפץ לנתנה. ולא דרך לסטאות כבשוה ישראל. והוא בשבת הארץ שהוא זכר למעשה בראשית. לרמוז בה כי הוא ית' בראה והוא נתנה. וז"א דבר אל בני ישראל כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן למה שיראו כי אני נותן אותה ואינם לסטים שגזלו נחלת גוים. ע"כ ושבתה הארץ עצמה שנתתי שבת לה' להורות בה כי הוא ית' בראה והוא נתנה. וע"כ א"צ עשות זכר זה גם בח"ל. כי אין העיקר על הרמז מצד הענין בעצמו כשבת בראשית רק על דבר מתנת הארץ כמדובר. וע"כ לא נכתבה שביתה זו בי' הדברות. כ"א שבת בראשית שהיא מצד עצמה עיקר זכר חידוש העולם. וגם הוא בימים ממש כי ששת ימים כו' וינח ביום השביעי. וזהו דבר ואמרת לאמר. דבר תחלה הטעם שהוא אשר אני נותן כו'. ואח"כ ואמרת המצוה שהיא ושבתה הארץ כו'. אך העולה על רוחך כי אולי עשיתי למען החזיק בכח הארץ בל יותש כתה. ולא תוסף תתת כחה לך בעצם אם תזרענה שנה שנה בלי הפסק. ושעל כן אצוך להוביר אותה לפחות שנה שביעית. למען תנוח ותנפש כעבדך ואמתך כמוך. הנה זה היו לא יהי' חלילה. כ"א שביתת קדושה לשם ה'. וזהו ושבתה הארץ שבת לה'. כלומר לשם ה' ולא לשם נייחא מלאות תת כחה שנה אחר שנה. והנה לך ראיה גדולה. הלא היא כי הנה אתה אשר יש לך שדה שעל כן אומר לשון יחיד שש שנים תזרע שדך זו אחר זו. וכן שש שנים תזמור כרמך שש שנים רצופות. והנה תראה כי אין חסר בשנה השניה מבראשונה ולא בג' מבשנית. וכן עד הששי לא יעשה בה רושם לגרוע מתבואה הנהוגה לתת בשנים שקדמו. אפי' ממה שהוציאה בשנה הא'. הנה כי אין ע"י כיתר ארצות שכחה נתש. כי ע"כ נקראת זבת חלב ודבש כזבה שומנה וטובה מאליה מאתו ית'. ולא בטבע שיותש כחה וזהו שש שנים תזרע וכו'. זו אחר זו. ועכ"ז ואספת את תבואתה שהוא תבואתה הנהוגה לתת תאסוף גם בששית. ומה גם אם נדקדק רבוי היות. כי גם מצא בה רבוי. וא"כ אמור מעתה כי לא על דבר תשות כחם דברתי ועשיתי שתשבתו שבתה. ועוד ראיה כי אין הענין על זה רק לשם קדושת שבת. כי הלא אין צ"ל בזמן שתזרענה. כ"א אפי' בשביעית שאין בה רק ספיח הגדל מאליו. ועכ"ז תראו שגם אז תרבה ברכתה ותתן תבואה רבה מאליה מהספיחים. באופן תכיר שמכ"ש שאין כחה נתשת. אם היית חורש ונותן בה תבואה אשר תזרע את הארץ. כי אז משלך היתה נותנת לך. כ"א גם כאשר לא תזרע כלל תוציא רב תבואות. והוא כי אלו היית קוצר תבואתך בשביעית לא היה ניכר אם מעט ואם הרבה. כי הלא אשר לו שדה. אשר יאסוף ישמרנו בביתו ואם אין לו לא ידע בש"פ מאד. לכן את ספיח קצירך משדך לא תקצור. ואת ענבי נזיריך לא תבצור כו'. ותראה כי כל כך יהיו הספיחים. כי והיתה שבת הארץ לכם לאכלה דרך כלל. לא בלבד לבעלי שדות כ"א לכל הכללות. וז"א לכם ולא לשון יחיד כאשר עד כה. וגם לעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך ולבהמתך ולחיה וכו' תהיה כו'. הנה כי גם בשנה השביעית אשר לא תזרע תתן כחם שיאכלו בעלי שדות. וכל אשר להם ועבדים ושפחות ושכירים וגרים. וחיה ובהמה. ע"כ אמור מעתה כי לא לבלתי יותש כחה אני מצוה כי לא טבעית היא כשאר ארצות רק תשבות שבת לה'. עוד יתכן דרך שני והוא כי לא טרם ידבר הוא ית' את דברי המצוה הזאת. ראה והנה יתחמץ לבב אנוש. באמת באמור מה זאת. האמנם תצדק שביתה על הארץ. ומה הארץ. אם לא חומר עכור. האם שיח ושיג לה' שתשמור שבת מחללו. ואם אמנע עצמי שלא אזרע שדי וכרמי לא אזמור הלא אני הוא השובת ולא היא כי קרקע עולם היא. ע"כ להעיר לנו אזן וללמדנו דעת בא אלקים. וטרם גלות מצותו ית' זאת אמר למשה יזכור לישראל הר סיני וזהו וידבר ה' אל משה ויהי דבורו כי בהר סיני ראוי לאמר. ופי' ואמר דבר אל בני ישראל אשר אמרתי לך להזכיר הר סיני להם. כי תאמר להם כי בהר סיני נאמר זה למה תדבר כה מפני כי ואמרת להם כו' ושבתה הארץ שהוא כאשר נבאר בס"ד. כי הארץ תקנה קדושה בשנה השביעית. כאשר האדם קונה נפש יתירה וקדושה ביום השבת. וע"כ לבל יהיה הדבר כמו זר נחשב בעיניהם. ע"כ בהזכיר להם סיני כי שם שרתה שכינה והיתה בם קדושה עד צוותו ית' כי כל הנוגע בהר מות יומת. יתנו אל לבם כי גם פה יהיה ה' עם הארץ כאשר היה עם סיני. וש"ת הלא שם היה כי ירד עליו ה' באש ורכב אלקים רבותים אלפי שנאן ה' בם סיני בקדש. אך בארץ הלזו מאין לה הדבר הזה. לז"א כי תשאו אל הארץ אשר אני נותן כו'. לומר הנה אתם קדושים אשר בארץ ועל כן אין איכות הארץ אחר בואכם אליה כאיכות שהיה לה מקודם כי הלא אתם מקדשים אותה כי הלא כי תבואו אל הארץ. ואיני אומר תלכו אל הארץ להורות כי לכתכם לה ביאה תחשב. כי שורשי נפשותיכם שם המה בארץ העליונה. שלעומתם אשר קדושה העליונה מרחף עליה תמיד. נמצא כאלו עיקר מציאותם שם הוא. ועל כן בכל מקום אשר יזכיר הליכה אל הארץ אומר לשון ביאה. מה שאין כן לחוץ לארץ כד"א וילך חרנה. כלו' באים אל עקרכ' כי בהיותכם ביתר מקומות אתם חוץ מרשותכם ועצמכם. וכמאמרנו ע"פ לך לך מארצך כו'. לומר הליכה זו היא לך כלו' לעצמך כי שורשם בא"י ובח"ל אתה רחוק משורשך. וזה יאמר פה כי תבאו אל הארץ כי אתם כמתחברים אל שורשיכם הנשמות שבכם עם שרשיכם שבארץ העליונה. נמצאת הארץ התחתונה ממוצעת מחברת בין נפשותיכם לשורשן. שעל כן המשך הקדושה היא דרך הארץ הלזו. הרי שהוא קדושה וגם שאתם בה קדושים. וגם תמצאו הכנה מאתי כי היא אשר אני נותן לכם שהם שני דברים אחרים. (א) כי מתנה שאני נותן ודאי קדושה היא מצד עצמה. (ב) היות המתנה לכם כי אין אדם נותן לבנו בכורו אם לא מיטב שדהו ומיטב כרמו. כך אני נותן לכם מיטב כל העולם כי הכל שלי כי לי הארץ. וע"כ אל תתמהו בדבר כי ושבתה הארץ שביתתה היא שבת לה'. כי כאשר בשבת בראשית שישראל שובתים נקרא שבת לה' כי הוא ית' שובת עמהם כמאמר הכתוב (שמות ל״א:י״ז) ביני ובין בני ישראל. כך שבת הארץ גם הוא יש לו שייכות בשבת הארץ. ותקרא שבת לה'. ושמא תאמר מה היא הוראת השרא' קדוש' בארץ בשנה ההיא. וגם במה יודע כי כן הוא לעיני בני ישראל. לז"א הנה שש שנים תזרע שדך ל' יחיד. ואמר לשון יחיד על מי שהוא בעל שדה. וגם שש שנים תזמור כרמך. נמצא כי יגע אתה וזורע וזומר בה ובינך ובינה נעשה פרי תבואה. וזהו ואספת את תבואתה כי אתה המאסף שזרעת אותה. וגם היא תבואתה שלה נעשה ממנה. וגם מה שתאסוף הוא לך לבדך כי ממך ומקרקעך הוא. אך בשנה השביעית לא כן הוא כ"א שבת שבתון יהיה לארץ. כלומר איני אומר לך תשבת הארץ בלבד. כ"א שבת שבתון יהיה לארץ שהוא כי הויה של שבת שבתון יהיה לה מושפע בה. ואותו השבת הוא שבת לה' כי ממנו ית' הוא ההויה אשר תתהוה בה. כי גם הוא ית' יש לו שייכות בדבר. מעין שבת בראשית שיש לכל איש נפש יתירה מאתו ית'. וגם הוא ית' יש לו למעלה שמחה ושבית' לפי בחינתו ית' נודעת מאד ליודעים חן. לכן שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. והוא כי כאשר בשבת בהיות לאיש נפש יתירה מעולם משולל יחס שום מלאכה. ועל כן יחייב את ראשו אם יעשנה. כך הארץ בשנה זו אם בימים שהותרה לך מלאכה שהוא בחול. תעשה בה מלאכה אתה פוגם בשפע קדושת שבת הנשפע בה מעולם העליון שאין בו שייכות מלאכה. ושמא תאמר לא אעשה בגופה עבודה. אך ספיחיה הגדלים מאליה אקציר ואוכל. כי משדי המה וזכתה לי שדי. וכן אבציר ענבי כרמי כי כרמי שלי הוציאם השמר לך לא תקח לעצמך. כ"א את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור. והטעם הוא כי הנה בששת השנים ממך ומקרקעך היה הפרי שנתהווה. והיית אוסף תבואתה. אך שבת שבתון יהיה לארץ. והוא האמור כי הויה של שבת שבתון הוא רוח קדושה יהיה לה מהעולם העליון. והיא המגדלת פירותיה. באופן כי ברוח קדושה מהעולם העליון נתהוו. וא"כ אם תאסוף התבואה לא תתייחס לאוסף תבואתה כי לא ממנה נתהוו פירותיה כ"א מהוויות קדושה שמעולם העליון אשר הושפע בה. וזהו והיתה שבת הארץ לכם לאכלה. כי ע"י שבת שבתון שיהיה לארץ אינך אוכל תבואתה כ"א שבת הארץ ממש היא לכם לאכלה. כי שבת הארץ גידלה הספיח ההוא כאלו שבת הארץ תאכלו. וע"כ לא יהיה לך לבדך אתה בעל השדה לאכלה. כ"א לכם שהוא לכל בית ישראל. כי הלא אין הפירות ממך ומשדך כי אינה תבואתה. כ"א של השבת בעצמו. והוא אם כן לכל. כי כל ישראל יש להם חלק בקדושת העולם העליון של שבת הארץ. ולכן לכלכם תהיה לאכלה. הנה נא אמרתי לך מה היא שבת הארץ שהיא הויות קדושה כמדובר שתשרה בה ומגדלת פירותיה ועדיין במה תראו בחוש כי כן הוא הלא הוא כי דרך כל העולם כי שדות שלא יזרעו ולא יחרשו כלל שגם אם יעלו ספיחיה בהם כי יהיו מעט מזער לא כביר. א' הנה וא' הנה. אך הנני מודיעך כי מהספיח יהיה כ"כ הרבה. כי יהיה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך כו'. הרי כי בעיניך תראה רבוי ברכה היוצאת מאליה. כי ודאי תגזור אומר כי אין ספק כי אין זה כ"א הוויית קדושה השורה על האדמה והוליד' והצמיחה בברכת ה' אלקיכם. ושמא תאמר האם גם צמח האדמה שמצמיח חציה לבהמה בבקעה ובהר. גם משבת שבתון שיהיה לארץ תצמיח יחד עם ספיח קציר מאכל אדם. וז"א ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול כלו' כי בתבואות עצמו אני מגדל גם לחיה ולבהמה כי בם אני מצוה את הברכה להאכיל גם לבז"ח. אך מוצא דשא הוא מן הטפל לתבואות היוצא השדה. ככל יתר עשבי מותר שבאדמה. גם בששת השנים חציר לבהמה יש מעצמו. שבלי חרישה וזריעה הוא יוצא: והנה למה שמגדולות תורתנו הוא על דרך פשטה. יש ויש גבוה דרכים ישרים גדולים וטובים רמז ודרש וסוד. והנה כה מבטינו בספרינו אלו להיות קורא ופושט. כי לא שמנו בהם בלתי אל הפשט עינינו. וגם ברמז הרומז על הארץ והדרים עליה להדריכם בדרך ישרה. בקצת מקומות לא משכנו ידינו. וגם פה בכתובים שדברנו בם. וקצת מהבאים אחריהם. ראיתי ונתון אל לבי להעלות על ספר. רמז דרך ישר לפני איש. שיתקננו ית' בעצה טובה מלפניו כאב לבנים אשר אהב והוא אמור להם כי תבאו אל הארץ העליונה היא השכינה בעלות נפשותיכם. מן העולם ועד העולם העליון. לעת מצוא זו מיתה. עשו הכנה מעתה. באופן שבסילוקכם שושבתה הארץ הנזכר שבת לה' כי תשבות ותעלוז ארץ העליונה עם השם הגדול וזהו ושבתה הארץ שבת לה'. והוא הנודע מס' הזוהר (כ' ויחי) כי כשהצדיק נפטר מן העולם נעשה ייחוד למעלה בין שם המיוחד לשכינה לשם הגדול. כשמחת חתן וכלה. ומרגלא בפומייהו לקרא לסילוק הצדיק הילולא. והנני נותן לפגיכם היום סדר הנהגתכם בעה"ז. להשיג בו האוש' הנזכר בל ימוט מפני עקת היצה"ר. והוא כי ו' שנים שהם בס' שנה שלך. תזרע שדך וכו', והוא כי אם שדה אתה. משולל תורה ומצות כשדה בור. שמעצמו אין בו דבר. בלתי מה שנזרעו בו בס' שנותיך תזרע שדך מתור' וכל מצות ה'. ואם תדמה לכרם שבו ענבים מאליה. כן גם אתה יש בך תורה ומצות. הלא לא יבצר מהיות בם איזה פנייה בלתי טובה. וצריך לקצותם כזומר את הכרם מהפסולות ההוא ומשאיר הטוב. ואספת את תבואתה כי הלא הזורע א"ע בתורה ומצות. כמקרה הזרע את השדה גם הוא יקרנו. כי הלא לא יבצר מצאת אצל גרעיני החטה מוץ וקש. שע"כ להעבירו. דש וזורה ברחת ובמזרה ואוסף בחטים לבדם. כן גם אתה במצות אשר תזרע בך לא נעדר מהיות בהם צד יוהרא וגאוה. כמוץ שבראש השבולת. או צד השליך עצמך אחר תאוות גופניות בהמיות. הנמשלות לקש הוא התבן הנעשה ממנו שהוא מאכל לבהמה. משני אלה צריך לקנות מעשיך באופן שלא ישאר לך רק פרי תבואת המצוה משוללת מוץ וקש. הם ב' בחינות הנמשלות להם. וזהו ואספת את תבואתה וכל זה תעשה בע' שנותיך שהוא זמן המעשה בעודך בעולם המעשה. כי ובשנה השביעית שהוא בעשור השביעית. לא תבטח במעשה השנים ההם כן תמות ואז היא עולם השבת והשכר. ולא עולם המעשה ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. וזהו שבת שבתון והיה לארץ כי תמות בעישור ההוא. ויהיה שבת לשכינה לשלם שכר. ולא יאכל בשבת רק מי שטרח בערב שבת. אך אז אינו עולם המעשה כ"א אז תדמה לשדה שאין בה זריעה. כך אין בך מעשה מצות כי אז לא יזרע אחר שכבר הוא מת. ואם יש בך מצות כענבים בכרם ואינך צריך רק זמור איזו פנייה רעה. אז לא תוכל לזמור ולתקן. והוא מענין מז"ל כי בראות הרשע אחר מותו מה שעושים לו אומר הניחוני. ואעשה מצות ואומרים לו מי שטרח כו'. וזהו שדך לא תזרע שלא תוכל לומר הניחוני ואעשה מצות. כי כבר הוא שבת כמדובר:
Rav Kook